עיצוב כפעולה – בצלאל וספיר בפולין

חכמה הפולינט. סטודיה של היסטרי המדוברת ומתגשים פולניים ישראלים. סטודיה of spoken history and polish israel encounters. היא אוכשהלים וסדרות לא דומות לברוץ ועוו לבר שם. ובכל זאת משהו קורה כשהתרבות והעיצוב הופכים לכלי פעולה והביקור בין המדינות הופך לחוויית למדע אמיתית. בפרק הזה אנחנו מתמקדים בשתי יוזמוד האקדמיות שמחברות בנישראל לפולין. המאבדה לחתשנות תרבותית של המכללה האקדמית ספר רובי למשלחת לפולין, בסטודנטים ומרצין בחנות, איך ומנות ותרבות מאוד עדות שינוי חברתי, ועוצרות דיולוג בין לאומי. והמהבדה להיצוב חברתי בבצלל שבוכנת איך ייצוב יכול להיות פעולה ישירה. לא רק כתוצר אל הדרך אשתתפות מדידה והשפעה ממשית על מחווים חברתי. בפרק הזה סוחחנו עם נציגוד ונציגים אישתם העבדות בבצלל ובמכלל הצפיר על המבגש שלהם עם פולין, על הרגעים של השראה, על ייצוב שמשנה מציות, על תרבות ככוח חברתי כשהקדמיה מפסיקה רק לנתח ובחרת לקחת חלק, בישראל ובפולין. אז עננה עםה. המאבדה להיצוב חברתי במחלקה לתקשורת חזוטית בבצלל מעבד מקום שבו ייצוב הופך לפעולה ישירה. במסגרת פרויקט ישראלי פולני, סטודנטים הוא מרצים עובדים יחד עם אוניברסיטה למדעי החברה עזבו פס בברוץויו, על אינדקס להיצוב חברתי, כלי שממפה, עושה ומנגיש, פרקטיקה של ייצוב הוא מייצר שינוי חברתי אמיתי. ייצוב יראלו בפולין ייצוב ילוג בין סטודנטים מרצים ויוצרים, על איך ייצוב לא רק מציע פתרונות אל המשפיע בשטח. נסנו לירושלים כדי לשמוע מייהם את הסיפור מייחורי הפרויקט. מה הם חבו ואילו תובנות לקחו איתם, ובזדמנות זאת פגשנו גם אורך מיוחד מפולין, אחד משותפים לפרויקט. וראש המאבדה להיצוב חברתי במחלקה לתקשורת חזוטית בבצלד. אנחנו מושד מאוד מאוד וטיק וגם מחלקה מאוד וטיקה היום אנחנו כבר בצפר, אנחנו עוסקים בעיצוב באמנה, מונה, מונה, מונספקטים. ובמקביל כל הזמן יש כיידוע נוסעים חברתיים, בוארים, וגם אנחנו מאמינים שמצבים הם סוכנים המטיעים של שינוי בחברה. מה שכן הרבה פעמים הקשר בין, ייצוב משלומדים ומשעוסים לבן השינוי עצמו הוא לא כל כך ברור, הוא קורה באמנה, מונה, אופנים ובאמנה פרויקטים, ובעצם הרעיון מאחורי השיתוף פעולה הזה, והמאבדה להיצוב חברתי, זה גוף שממש עושק על הקשר הזה, איך אפשר לפתח אותו להבין אותו, למנף אותו. הוא תומש פרקופסקי, ממך לקה, לעיצוב גראפי באוניברסיטה למדעי חברה S-Vo-PS בברוץו. טוב, וגליה כדושו, דודו פרוסנטגו פרקטותו בתקסטווציה פג'ה במנו, מה הוא וברשלנו? יחשי הפרויקט הזה נולד בעצם, זו הייתה הסיטואציה הייתי אומר, כי מה בלתי נקפסת, בדף כמישום כך יפה כל כך. לפני שנה, נפעל בחלקי הקבוד לשמש כאיחד מחברי חברה שופטים הבין לאומים, של תחרות את בונדרות של דיזיין רוץ. ערב האחרון, השופט הבין לאומי הנוסף, פרופסור מרסל בין צ'יק, מפגש עם רוטם רוף, או שהמישרד לקשרים הקדמיים בין לאומיים בבצלל. בסיכה מאוד לא פורמלית, יתחלנו לדבר על תפקיד העיצוב בעולם עכשיוי, על המוקבות של העולם המודרני, והלסוג של משבר של דיסיפלינת העיצוב עצמה, או אולי על קושי של התחום להתמודד ולהגיב לביות של המציאות. מהסקנה שצח לעשות עם זה משהו. ממש יומיים שלושה אחרי שחזרתי לפולים, או אתם רוף כתבי עליי ויכיר להתנאו מגייגר. שניינו מחברי הפויקט הזה. הסדנה הראשונה שלנו התקיימה בווניברסט עשו פס בברוץ לב. קעת זהו המבגש השני שלנו, וזה כמובן לא אומר שבחצי השנה האחונה לא עשי מישלון דבר, כל אחד מחברה הקבוצה עבד באופן אינטנסיבי. לכן הביקור שלנו בירושלים הוא למסע שלב השלישי של הפרויקט, ואנחנו בתוכים שזה בבדה היא לא עשלה ואחר. תפקת, תשאת שאית שאיתה על משים מרשת, שיש מימפבנים שאתה מפבנים הוסטטרית. מה יש המים? סטודנטית שנה רביית למכלקל תקשור את חזותית בבצלת. מה שמעניין פה גם מעבר לחיבור בין העיצוב עצמו והשינוי זה עצמה רצון והנכונות לעסוק בנושאים האלה. הרבה פעמים בקרב הסטודנטים קורסים או רוייקטים שנוגים בעיצוב חברתי. פחות נוצצים או מושחים ואני חושבת שזה משהו שהוא נכונות לשנות אותו, כי נורא חשוב שלא נגרק נעשדברים יפים אל אגם נעשה שינוי אמיתי. כמו שנום ימרה, סוכנה היא שינוי זה באמת פלטפורמה שמאפשרת לנו לעשות שינוי. יש בה מעבר לזה יופי עיצוב יפה לעשות את זה משהו שהוא באמת משפיע. אנחנו בעצם עובדים על כלי, אנחנו קוראים לו אינדקס. זהו להחליג לי דיגיטלי, התר, זה הפורמת וזה זאת התשובה פשוטה. בעצם זהו להחליאטה, התר שמכיל הרבה מאוד תוכן, שעוסק בעיצוב לשינוי חברתי, והוא מיועד לארבא סקטורים, בעיקר לסטודנטים ומרצים, שרוצים להכניס את ההרחים האלה ולמדת הדברים האלה, אבל גם לשיתוף פורליים סקטורים אחרים, כלומר גם לא מעצבים שרוצים לראות מהמייה את ההרחים האלה בתוך פרויקטים פעולות חברות, גם הם יחלו להשתמש בעינדקס הזה כמקור. בעצם אנחנו קבוצת מחקר קטנה ומגוונת, אנחנו סטודנטים ומרצים ומרצות וסטודנטיות, שכל אחד מגיע מרק הקצות שונה, כלומר, כולנו מגיעים מרקה שליצוב פחות יותר תקשורת חזוטית, אבל אנחנו גם פרקטישנו איזו כמו שאומרים מהצבות בפועל, פרקצות, סטודנטיות וגם מגיעים את תיאוריה, ובעצם הכלי הזה משלב פרויקטים שאנחנו הקבוצה כל אחד ובדל פרויקט, ותורא מוטול האינדקס הזה, הוא אחר ככלך להפוך להיות כלי פתוח שסטודנטים ומרצים וכל מי שהרצל לעסוק בתכנים על היכול ההכניס להינדקסה על ההרחים חדשים. אז בגדול זה כלי מאוד מאוד מגוון ומרובד, ובלי מפרקטים וגם תיאורייתים, שכל הדברים האלה סוביבים סביב השאלה הזאת של ייצוב חברתי, שאני מרגישה שזה מאוד קל להגיד ייצוב חברתי, אנחנו כל הזמן אומרים את זה, אבל בעצם ברגע שרוצים לעשות את זה, זה לא תמיד כל כך ברור איך. וזו גם שאלה של מוטיבציה, אני רגע גולשת לנושא אחר של בגלל שאני מלמדת ייצוב בעצם אני גם מעצב את והמנית, ורבה פעמים מה שאני רוצה לעשות זה לעשות יפה, ודמצו את הספי אישית שלי ואתה ביטוי שלי, וזה לא מספיק לו ואולגיד, אוקיי, אני גם רוצה לעשות טוב וצריך. אז אנחנו רוצים שהמוקום זה יחבר ייצוב מצויין, ביטוי, אישי, יצירתי, יחד עם פעולות שהם באמת יכולות לעשות שינוי. שיש פלקטנטוף, אובה זה המון זה אני בזעשוש נהד. זו גם מהמאצבים, צבורים ולדעתי בצדק רב שהיצוב הוא כלי לשינוי חברתי. הבאיהי שלמר בעצר לא כל שינוי חברתי הוא בערך הכי אובי, אנחנו שממדגש חזק מאוד על התואר הזה, חי אובי. אנחנו רוצים שהיצוב יקלי העיל במיוחד להצירת שינוי חברתי חי אובי. מה שחיבר בינינו הוא מצד אחד הרכים דמוקרטים. מתמגדים ביתרוויות ייצוביות שבפועל נועדו או לשנות תודה, או לאורר תגובה מסוימת, להניע לפעולה בכיוון של שוויון צדק והחלה. זהו הרק השלנו, שהוא מרכזי ומעותי אבורנו. אם זאת, כל המשתתבים בפרויקט חשים תסקו למכח שכיימים כיום אין ספור מחקרים ופילסומים הקדמים על ייצוב פרו חברתי. תחום שכולנו מזדעים איתו לחלוטין. מהי שלרוב יש לך השפעה מהסית מוגבלת מאוד. כלומר, אנחנו מסכימים עם כל הטזות, אבל מצד שני אנשים שרוצים לעסוק בחך, אומרים להצמם, טוב, אני כבר יודע מה לחשוב, אבל לחושים את זה בפועל. לכם אנחנו ממוקדים מאוד בפרקטיק. דיימן תותו שאיתי שמיבד זה למיתו בעני הפרקטיקט. תקשורת חזוטית נמצאת כמעט בכל צומת של חיינו. הדברים מאוד מובנים, כן, שקשורים בזהות ומתוג, וכל חפץ או חוויה שאנחנו עוברים, מישהו יצבת הדבר הזה, וזה בעצם בכל דבר אם אנחנו מסתובבים במרכב, ויש תקשורת חזוטית שמנבטת אותנו וכולי. אז בעצם ההזדמנות להשפיע ולעשות שינוי חיובי, ההזדמנות, להשפיע, ולעשות שינוי חיובי, ‫זדמניות הם אין סופיות. ‫הם כמעט כמו שמורים בכל מקום ‫שמזרוק איון יש מה לטכן ומה לעשות. ‫במיוחד איפה שאנחנו גרים, ‫אבל באמת בכל מקום. ‫היוזמה היא אגם להגדיר פעולות ‫שאפשר לעשות. ‫באופן הכי קונקרטי, ‫זה יכול להיות סילובוס וקלים פדגוגים. ‫זה יכול להיות קלים שם למעצבים צעירים, ‫שאמרוצים לדעת איך הם יכולים להשתולב ‫הוא חברת היתק הנקית, ‫הדי לסות לעשות טוב בעולם ‫ולמרגישים שיש להם ‫האט ארגנצי ולראות איך בעצם ‫יש להם הרבה ארגנצי ‫איך לפתח את ארגנצי. ‫אז גם קלים כאלה, ‫איך להצב, איך לפעול בתוך ‫סביבות עבודה, ‫אז גם לה אנשים שעושים ‫פרויקטים עצמאיים ‫ברוצים לחשוב, ‫אחל לעשות אותם, ‫או להתחבר לעוד אנשים שעושים ‫את הדברים האלה, ‫וגם קלים תיאורטים של חשיבה, ‫אנשים שחוקרים את הנושא, ‫קותבים על הנושא, ‫מפתחים את הנושא, ‫גם יוכלו להשתמש ‫במעגר המידע ‫שאנחנו עובדים עליו. ‫ואחריקה לי לענות על זה ‫דרך המחשבה למעבדה ליצוב חברתי ‫שבעצם המעבדה הזאת ‫יש לשתק צבות. ‫כצה אחד, זה איך אפשר ‫בלי הרבה דיבורים ‫להסות מעשים המטיעים בעולם. ‫לזה הות בעיה ובקלים ‫של תקשורת חזוטית לבוא ולתקן ‫אולה הזור, לסייה. ‫ואצד השני הוא, ‫אצד של החשיבה, אנחנו עקדםיה ‫ואנחנו לא רק מגיבים למציאות, ‫אנחנו גם באמת רוצים לחשוב ‫עליה המחדש, להרחיב, ‫לבדוק את הגבול, ‫להסודברים שלא נסו. ‫ולכן צריך גם הרבה משאבים ‫ומשאבי מרווח, ‫לא במקום של הנססת ‫הצור החמי ידי, ‫והלפתור מהר את הבעיה האלה, ‫לחשוב, להמיק, להעיז, ‫יות אקספרמנטליים, ‫אז אנחנו רואים משמנסים ‫אלא אחזיק את שתק צבות האלה. ‫הוא נעשה את זה, ‫הוא נעשה את זה, ‫הוא נעשה את זה, זה נשמע מאוד כלי שעתי, אבל ההתנקשות הזאת בין העמדות שלנו, בין דרכי החשיבה ואופן שבו אנחנו תפסים את הסוגיות האלה היא מעבר עבורי ערך הצו. הדבר שני שחשוב לי במיוחד, הוא היכול את שלנו לפעון כאן לחלוטין במשורים אחרים, ממש הלצרים מתרחש קיום, כלומר אחר הם ייצד חלקים בעולם והדרק הזו אחרת בכל הנוגע להישראל. הדבר שאינו מקובה על הלילה היקלל, עבורי זה הוא ערך גדול מאוד. שלמרות הכל אנחנו מסוגלים לנהל דיון, לעבוד יחד על משהו שקפי שכולנו ישבים כאן חשוב לנו באמת. כל הדבר זה התחיל מייזדמנות די מדהימה שבעצם בסיוע בזרת המחון הפולני אנחנו זכינו לסב לתייל בפולין ואני ארכיב על הדבר הזה, יש כביכול הכל פתוח אנחנו כולנו מחוברים בתרפונים שלנו ושאר הדבר כולם עם כולם. ואי אפשר להחליף את העניין הזה של הלכת למקום, לפגוש אנשים מפיזית, לסתובב בתוך האקדמיות, להכיר לדבר פנים על פנים לראות את העיר ואת הטבע המקומי הספציפי ולשמוע את הסיפורים הספציפיים. זה היה תיול מאוד מאוד משמעותי בעצם שם עניו ותאום הכרנו יותר לאומק ובסיח שהוא גם מאוד מקצועי וגם אישי, אני לא חושבת שאפשר להפריד את הדברים שכל אלה את הביוגרפיות האישיות החייחי, אישיות שלנו אחורה, איפה דברים כן קשורים לא קשורים. נוצר בונד קשר מאוד מאוד חזק, ועל בסיס הקשר, המאוד מאוד מסוים ואישי ומקצועי הזה, התחנו להרחיב את הדבר הזה ובצם לסרף עוד אנשים כל אחד מהסביבה והמקדמיה שלו לתוך הפרויקט. מבחינת הקשר הספציפי של ישראל פולין, אני חייג את באופן אישי כמי שישה את הבפולין רק בתיול שורשים בתיכון, לא חשבתי על זה לאומק לפני שנסנו. חשבתי על זה בכובע הקדמי שאני, שם תיבטוך קופסה וסגרתי את זה שעבל שלי הסק ונושא, זה של פולין והקשר בין המדינות באופן מאוד מאוד מאוד אובססיבי והיה מדריך תיולים לפולין, שם תהת כל הדבר זה בצד וריתי איך שאנחנו נכת נושם וגם כל מישהי הייתי מהמשלחת מישראל. פתאום כל אחד צעפו לו הסיפורים שלו וגם הדבר הזה הפך לסיח מאוד מעניין בעולם עכשיו היא שאנחנו נמצאים בו ונכנס אתו חסיכה אז אני שוב ומרד שהמקצועי והיישי מעורבים. בעצם עשיח הזה בין פולין להישראל ולהתגבר על ההקשאים ולהלות ביחד זה גם סוג של שינוי חברתי בעצם. אחד משמעית, אני מרגשת כאילו שהמציאות התאבחה לתוך עצמה הכל כל כך כשו והראיון הזה בכלל לצאת ולא לדבר בין עצמנו איפה שמוכר ונוח. אלא לדבר היא מישהו אחר, מתרבות אחרת. בעצם מנסתם לגלות שבדרך כלל אנחנו הרבה יותר דומים ושמון במשותף. הדבר הזה הוא לא מובן מעלב בכלל. מאוד מאוד קשה לצאת עכשיו מאוד מאוד קשה גם להיות מישראל בכל מלימה כומות בעולם. הרצון לבוא ולדבר ולתקשר ולדבר על הרכים הוא לא דבר כל. זה דורש הרבה מאוד משאבים ורצון. ובעצם ברגע שמוצים פארטנרים. וזה מה שקרה ממש בתיול הזה. אז זה הופך לכל. באמת המשמעות הזאת של הסביבה ששלה אנשים שהיא תאמן אנחנו עובדים ואיתם אנחנו מדברים. זה משהו שהוא מאוד משמעותי. אני חושב שבאמת ברגע שסתוברנו שם והאינו בהקדמיה ובאופן כללי בעיר. ישם איזה מין מצד אחד כאילו אביר שונה או זה אבירה שונה. ומצד שאני באמת משהו שהוא מאוד משותף וכמו שנומי אמרה אנחנו כל אחד והצרות שלו וכל מדינה והתמוספר השאלה. אבל יש איזה מין אני רוצה להגיד איזה שותפות גורל מבחינה ברגע שמכליטים שיש משהו שהוא חשוב לנו לעשות ושהוא משותף. אז יש איזה תחושה של ביחד שנוצרת. בתור סטודנט איטהלים מאוד מעניין גם כי זה כמו מין איכילופים. פשוט לראות עוד הקדמיה איך היא פועלת איך הביניאנ של האמינירה איך החדרים בהקדמיה נראים איך מתנהלים שהמבחינת מבנה שהקורסים אפילו זה מאוד מעניין וגם פשוט היה כפ. היה כפ מותר גבל זה לדבר היה כפ להסתובב בעיר לאחול הרוחות ערב ביחד באמת זה חיבור מנושים שנוצרים שמעוד מיוחדים. ועצם החיבור הזה הוא באמת מאוד מיוחד בשבילי כי אנחנו באמת קבוצה מגובנת. יש אנשים שממרצים כבר 4 שנים או יש סטודנטים לתור שנים וכולי. שם בשלבים שאני ממני וזה מעניין גם בתור מעצב את צעירה לראות את הנושא הזה של יצוב חברתי מתפתח לאורך קרירה או לאורך קרירה תורה. סטודנטים של המאבדה לחתשנות תרבותית במכללה הקדמית ספיר בילו את השנה החרונה בלימות פולין כמיכרי בוחן. הם חקו איך תרבות הוא מנות פועלות בחברות שחיות עם קונפליקט ואיך אני יכולות לצור שינוי חברתי. הנשיאה לפולין בספטמבר 25 הייתה חלק מהתהליך. גישות עם עומניים, עוצרים והקדמיים, ביקורים במוזדות תרבות והמקה בדיולוג שמחבר בינטיאוריה לפרקטיקה בשטח. ב-28 ביין הואר, התקיים במכללת ספיר כנס בשם תרבות פועלת עם פנל מיוחד על יחסי פולין ישראל. שם הסטודנטים וחברי הסגל יסקמו את הסמאסטר האחרון ואת הנשיאה לפולין ואת התובנות שעלו מי המבגש. כך הסיפור לנו על חוויותיה מפולין ואיך הנשיאה ותוצותיה ישפיו על המחקר ואיך השינתה את המחשבה שלהם על פולין, כוח התרבות וכלים לעובלת השינויים חברתיים בסביבה שלהם. מחל לפשטם, יזמית תרבות ומאצב את גרפית. מלווה פיתוח פרויקטים בתור שני בלימודי תרבות בדגש על מניגות ויזמות בתרבות במכללה הקדמית ספיר. אני חושבת שיש הרבה מינם שותף כמר בשוני, אבל גם הרבה מינם שותף בין פולין להישראל, ויכו דאחרי התרה מה שלה שבי באוקטובר ומה שפולין עברה בהיסטוריה שלה, גם השואה וגם קומוניזם וחכחה מעבר לדמוקרטיה וכולי של מקומות רבוייסון, וממונות, היא בה ארגם לזיכרון כאמצאי לזיכרון ולחוסם ולהצירת מחנם משותף קולקטיבי וכולי וכריפוי. עכשיו אז גם היום ישראל וגם פולין אפשר היה נמצאו ממשקים משותפים בעניין הזה. ורעיון היה בעצם לבוא במקלירות את השפעה שלומנות ותרבות במקום שהוא מוקי אסון. וזה יכול להיות אסון גם הקלימי, וזה במקרה שלנו זה היה אסון ביטחוני. ומציאות לצערי בשני המקומות האלה, איך ניסה את הרומנות כדרך חיים אחרי עשרה עשון. ולפולין יש שזה שהוא ריק הרבה יותר הרוך, איסטורי, שאפשר לי מה שנקרא, דלמוד ממנו. צלנו, זה בעניין הזה בארץ, זה יחסית יותר חדש. החבר הייתה באמת עוצמתית, במובן הזה של קונקול לגלות, גם את פולין בעיבת הזה. יש לנו הרבה ריקרני, מריקר פולני, יש לנו הרבה ריקר פולני פה, בישראל ואתה, המון מחשבות דעות וכולי. ואני כן הופטתי, אני חייב את לומר, מרמת ההשקעה המאות דולה של המדינה, של הממשל בתרבות. כנראה לאורך כל השנים, יש המשכעה מאוד גנות דולה בתקציבים ובמסד. ורונס כה המאיזם, הזה של פסלים במחב הציבורי, זה מייזם של המדינה, שמשקיעים בו הרבה מאוד כסף. וזה משהו שאני ממש כינטיק, שהרעיתי את זה ועמרתי וואר, כמה הייתי רוצה, שזה יהיה גם הצלנו. זה נושא שהוא לא חד משמעי ואולוך חד מהמדיסטון, מערת יש השקעה בישראל בתרבות, אבל לא נאמר שהיש קיצוצים קשים ויש היום אמירות קשות ומנסים לנתב, גם עשו את אותו הדבר בפולין, ובפשר להולראות את ההיסטוריה, מצד אחד, איך זה עבר וישפיע או לאומנים בפולין, כמו אמנית הראשונה שנפגשנו איתה עם התה רוחה בפרופרה, שהיא יודע במקור ושלא יציג, זה את התה רוחה שבעצם התנא ביטוי לכם, שם שניות יצירה שלה, ושיתסקה שם עם הזהות היהודית שלה. והיא נתנא לנו סיור אישי בתה רוחה, שזה היה מרתק צורה בלתי רגינה, ויכולת עליווין מזה, כן מה יברה לאורך השנים, כאומנית, מתי יחלליצו, מתי לא יחלליצו, מתי לא יחללית, ושרק היום בעצם תקנות עם הניתון, היא בעצם בלהפילו ברח מייבר שווווין, לא חיובי בר ששנים כשאי אפשר היה, מה שנקרא להתבטה חופשי, וביום היא בעצם בתה רוחה הזאת, מעה את הכושי, ואת מה שהיא חביתה, ושל זיהות, ושל קולונסיה של השועה, וחזע עבר, והיכולת שלה להתבטה, עם המון התיחסות מה שנקרא לפרוטט, לאותו פרוטטט, זאת יקול, המון עשו, כה בזהות נשית, דתית או יהודית או, לאורך ההיסטוריה. אז משבילי זה היה דברים יחסית כהחדשים, שפוב, את הנתקדם בצורה אחרת, אנחנו מאוד מורבים פה, וכוווים את המידיניות הציבורית של תמיכה בביוצרים ובגופים המשלטים, וזה היה מאוד מעניין לראות, במקום אחר בעולם, איך אתה הליכים הבואו שם וערכמה קורה, ושורבים עליל מאוד אחד מה שניה ניכושה. אפרט הרמן, מערצה לתרבות, הפקה ויצירה במכללה הקדמית ספיר, יזמית ומפיקה תרבותית, מנהל את תוכן ומובילה שיתופי פעולה בזירה תרבותית. אמא, בדיוק פתוח פרויקטים, זה אחד הקורסים של התור השני, זה בעצם פרויקט הגמר של הסטודנטים שמשתתפים בו, שלאורך השנה הם מפתחים פרויקטים שונים ועקשרים של תרבות, יזמות ונראול תרבות. כל אחד מהמקומות שמנינים אותו, ובאיישה הוא לא לקדמ אותם, חלקם קוטווים נראות מדיניות, חלקם מפתחים תוכניות הסטרוטיגיות וחדומה. מתוך זה יצאנו לנסייה, שבנסייה הזאת היא סצבוות סטודנטים, שבמפתחים פרויקטים שונים, כל אחד מאוד עמות שלו. אני חושבת שתמיד נסייה למקום אחר ולהתרחק שנייה ולראות מה שהוא אחר, התורמת מאוד, אני חושבת שהתע לנו התנות לראות, את כל סוגייה ומבנה תרבות. בין תרבות אחים, ממשדית שיש, את בת האופרה, ואת הגלריה הזה לבין תרבות באקדמיה והדבר שאינות אינת לבין, אומנות עצמאית, שנמצאת בפולין, באמת גם לראות את כל האורא של הזה, ובגמת הדיון, בין המוסד לבין עצמאי, לבין אומנות שהיא יותר מגויסט, לאומנות שמורדת בתוך הדבר הזה, באיפה שזה נמצא. בין מוקום אחר שכתבת את שער להתרחק, ומתוך זה גם ללמוד המון על הדברים שלנו. אני חושבת שזה נתן. המון, וזה בעיקר גם בליות מוקום שהוא, במובנים שאונים כל קרסונה, מה הכלים, מהנראות ובכל ועדיין, וכל מוקום שאיננו כל אחד אחד לזהות משהו, משלו או לגרום או לחשוב על העבודה שלו, כל המשטטפים בתוכנית הם מתסכים בתרבות במאבחינה של יוזמות הרבות, של נהאולת הרבות, מההסתכלות הרכבה של הדבר הזה, ואיך זה תורם לקהילות שלם בצורה מסוימת. וכל הדבר כדי אורר הם מחשבה ושאלה, וכן יכולים לקדם שם את הדבר הזה. אז אני חושבת שזה הייתה, איזה דמנות הנחית בשבילנו וחווי המון, מוד משמעותית. מה הסבא? מורה לעומנות בכווד רוזי עוספיה, פעילה חברתית בוגע בתוהר שני ולמודי תגבות. פרקט הגמר שלי הוא ככרון נהיין מדיניות שבוכן את מצב התרבות במקזר הדרוזי, ברשויות המקומיות, בישראל, במהלך הפרקט עשיתי מפווי, בלתי שיש ריה הרשויות המקומיות הדרוזיות, ותקבלה, תמולת מצב מאוד מאוד מאוד, מעחזב ותביד עלה, ובמהלנו במקזר הדרוזי, כמעט ואין צריכת תרבות וזה כאיכרון, אחריות נופלת על הרשויות שהם זה לא בסדר הדפיות שלהם, אפילו לא דורשים תקציבים, אפילו לא חושבים על זה ולא דנים בזה. דווקא במאה בקור שלהם, המשלחת פיפולין, למטתי הרבה, הרבה, הרבה, על איך מתנהלים במקרים של מיעות, של פליטים, של מגזר שהוא לא ממש המדינה, הוא לא חלק סוג בת כפי שחליטו בהחוק לאום להגדיר אותנו. אז דווקא במשלחת לפולין, התרגשתי מכל, בכל בתרוכה, או במקום שיש בו אומנות ובטוי עצמי, ולמטים, היא הם עוד יותר, כמה שסריכה של תרבות ואומנות, זה החוסן, של החוסן התרבותי, של החברה. זה עוזר להגדרת הזיהות אפילוי. לדעת, מה אנחנו, מהיסטוריה שלנו, מה הזיהות, בכל פינה, בכל רגע בפולין, הרגשתי שזר אליוונטי בשבילי, וזה מקדם את הניאר בדינות שלי, ואת התוכנית שאנחנו לכם לעשות, כאילו כן, זתרבות, רוז את ראשון, בשיתוף הם מחליל צפיר. אז זה במקייבא, זדמות הזה אני רוצה להודות מאוד, למכליל צפיר שמשקיעה במקזר ששולי, במדינה שלא מתכסי מלב מבחינת אומנות ותרבות, וגם למכון הפולני, שנתן להתהיס זדמות הזאת, להיות שעמה וללמוד, יותר ויותר, על התוכנית שצריך להתחיל הצד לפועל. הדס בה, בוגרת תור שני, בלימודי תרבות במכלל האקדמית צפיר, מובילה פיתוח מערכות בסלט אקבות הרצי. כשבכרנו בהקדמיה לאומנות, אז הסלנו סיור בתהרוכה שלה ביאנה ללאפוסטרים, וזה היה מעניין לראות, איך אקדמיה בעיר, יוצרת משהו שהוא בין לאומי, ושיש שלושם ומוסיף מוניטין גם להיאז, אומרת, זה כל מהגליה יצירה שמתרבבים פה, וזה מוסיף נוסרח, וזה מאוד מעניין לראות את זה. כלים באמת איתה מעבד, מקור השרה לראות איך תרבות גם שעינו במסדות, אז זה מסיפרו איך הם פעלו בתקופת או יותר חשוט, איך התרבות פורחת ותרבות לא מפסיקה להתחדש, אז זה מאוד מסמר, ונותנטי קראג המלאנו אז זה היה שווה. אז זה היה מאוד מאוד דד, מבחינה פנטיישית, אבל אני יודעת שגם פרינה, אתה מחלקה על התרבות וכולי שבתקופה קוקח קשה, שבאמת גם יש על מדינת ישראל חרמות, בתח ובתר גם בהיבטה הקדמי, דווקא בתקופה קשה, כן, שאנחנו מגישים חירים בעולם, המכון הפולנים עצה את הדרך, מה שנקרא לייות שותף איתנו, לצורך הזה של עמידת עמיתים בעולם ובערץ. כשהשפעות של זכה כך הם רבות, תמרות כרגע, אין את רואה, אית מה שמה האמרה, שזה בעצם נתן להוד יותר כוח, ווד יותר תובנה לצורך של המיעוטים בערץ, להיכם על התרבות ועל המקום שלהם. כמו גם ההבנה ש. כמה התרבות יש תפקיד כל כך שוב, בתקופה הקזות, שצריך להשמיע את זה, וצריך אתת לזה מקום, ולא צריך, מה שנקרא, לתחוק את זה הצידה. ו. זה המפתיע, עד כמה, כאלו, לא נתקלנו בשום שלה. בעניין הזה במשלחת של כאילו איזשהו אנטי, איזשהי ביקורת, איזשהו איזשהי אמירה פוליטית כזו אחרת על המצב הארץ וזה הייתה בתקופה הקשה. וכמה הדיבור היה עלומנות ועל תרבות שצרחים לשקף ועל דעות לכאן ולכאן של כונן, מבחינתי זה היה מפטיע במובן מסוים. ואני רוצה לעודות למכון על האמון ועל הרצון, על השיתוף פולע הזה ואני מאוד מקווה שתהיה לו הם שחיות של המקה בשל חסיפה גם, משלכר משלחת של סודנטים מפולין יבורו לישראל ויוקירו לעומק ואלה שאת משליקרדיונים יותר, משליקר המקים, והולי אפילו ממוקדים, מאמשותף ומאשונה בין שתי המדינות בתחום התרבות. ולכך את מזה גם ליוזמות, גם לה המחקר האקדמי וגם להשרה למשים של עשייה כזו אחרת. אני חושבת שאני אנו רמניין לראות במטה וקר במדינה שהיא כל כך הרבה ותיקה מאיתנו ויש בה כל כך הרבה תרבות לאורך ההיסטוריה לראות איך תרבות המיד נשארת. זאת אומרת גם בתקופות החשוחות יותר מדינה שעדי הרבה להיות ורידות, אותי תמיד נורמניין העניין של השלטנרון שהיה נפוץ בתקופה של המלחמת הרבה פולין וזה היה איזשהי דרך מין, עדיין לייצר המנות ושייתה, אבל רחוב שזה תמיד מקסימותי הסיפור הזה. זאת אומרת יש משהו באנושות שבכל רגע עם מוצאת את היופי ואת הדבר התוב לאחז בו. ולראות מדינה שגם ההיסטוריה של היו, ואני מסוייה, אני אמרה, לעשות מחוברת בהיסטוריה שלנו בתקופות הקשות שלה, וזכור שתמיד בתוך הדבר הזה היה איזשהו היו היו, בתקווה ואני שים שירות האומניזם, נותן השרח, ומיוחד בי המים שהם לא תמיד הכלים, רענו בתור לצרים תרבות.