איך לא ״לדפוק״ את הילדים שלנו?

שלום לכולם אנחנו פה בנצפשטים ללא שיר הפעם כי אני מתרגשת מידי כדי לשיר. יש לנו המפרק מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מיוחד, אנחנו מאזכים פה את הפסיכולוג הכי נוכי, המומחת. אורי מלמד, שמאלבי אורים ואלדים שאולך להביא לנו נקודת מבט מרתקת מהסיכות המקדימות על מה באמת עובר לילדים מהתנלות שלנו כאורים. איך אנחנו כאורים משפיעים על הילדים שלנו, ואם יש לנו בעצם יכולת משלות בזה, שזה משהו שפחה באופן אתם באה. אני אפשר על כל זה היום גם ברק פה. מתבשטים, אמרוני וברק. אז בעצם כל הפרק הזה נוצר מההוגבות שלך, נכון, מהשאלות שקרוב האינסטגרם. מה יומה אביא אותנו בעצם לדבר דווקא על הילדים היום? מה אביא אותנו לדבר דווקא על הילדים, אז מה שהביא אותנו זה קודם כל הדברים שאני פוגשת כאי יועצת, אני לא מתפלת, כאי יועצת זוגית, שאני רואה שאנשים מגיעים אליי בעצם לכליניקה, לחדר, אני חשם לזרת ואז מחשרי. אשם מגיעים אליי, אותה, תהל הגידי כליניקה, אשור לי, להגיד שאני מתפלת, ואני גם לא אמרת. אז אני רואה בעצם שהרבה מאוד אנשים מגיעים, אם איזה שהם מתענים מעבר ומעבר לזה, אם גם כבר אופי, כבר אישיות, שגדלו לטוחם, ומשדרים את זה גם כלפי החוץ, כלומר אנחנו לא מעטיקים את נאגויות, גם אם אנחנו לא באמת רוצים להרטיק אותם, גם אנחנו חושבים שמה שאני לא עולם לא יהיה עם השלי, וכאלה, ובסוף אנחנו כן מביאים את זה, ולכן היה לי חשוב להביא אותך, וגם ללמוד באופן אישי, אנחנו כאורים, גם ללמד אחרים, וגם לשמוע. אז אני אשמח לשאול אותך את השאלה הראשונה, שאתה מסתכל על משפחות סביבה, מה דבר הראשון שאתה שם לב עליו ולצרוך העניין שאתה הולך נגיד ברכב ואתה רואה דינמיקה בין אורים בילדים. אוקיי, אני רוצה להתחיל עם זה שהדבר הראשון שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים על אורים ועל ילדים, זה כמה הם דומים אחר לשני. אני לא מתכוון לדימיון תחיצוני, כמובן תחיצוני זה מגניב, אבל זה בכלל לא נושא השיחה שלנו היום. אבל דבר הראשון מה שבולט לנו זה הדימיון ההתנהגותי והמזגי של הטמפרמנט שיש בין אורים לילדים, ואנחנו גם יודעים היום. יודעים את זה כבר יחסית הרבה שנים שאם יש אספק תחד שהוא מולד בית נהגות של ילדים זה המזג מה שאנחנו נקרא לו הטמפרמנט ולכן הילדים שלנו. באס שהוא אופן תמיד מתאימים לנו זכמובן אמרה גורפת כל אלנית ולגם לא אופיינית לפסיכולוגים וגם אני לא אחזור עליה. אבל אני כן רוצה להגיד שיש לנו משהו שהוא מאוד מאוד דומה בינינו לבין הילדים שלנו באופן שהמזג שלנו כלומר מירות שבה אנחנו מגבים משנה אם התנהגות מזיזים רגשות. איך שזה בעלימה בינינו לבין זה של הילדים שלנו זו בוא נתחיל לזה דבר ראשון שבולה כלי אני. מעניין כי אני קודם כל מאוד מול מזדיים זה יש לנו שני ילדים רגון ג'ון ומייקי ג'ון ג'ון מאוד סכימיתי עוד אחר דמשה חור מאוד דומה לבופי מאוד דומה לבופי רגוע המחושב שקט ולמולה יש את מייקי שהוא. מאוד פייטר בזה מאוד רוני כאילו הדמיון באופי מאוד דומה ומה שמעניין אותי. לא מסכימה איתי בסדר אנחנו נראים את זה בבית אבל. אבל זה פה סנה אני. אבל מה שמעת לא חושבת. אני חושבת ששנם לא אני חושבת ששנם מאוד דומים לשנינו. מה שמעניין אותי בזה זה האם בהסתכלות כאילו המחקרית נקרא לזה זה מולד או התנהגותית שפתחנו להם תוך כדי החינוך. אז תראה כי אתה אמרת פה כמה מילים נורא נורא גדולות. אחת המילים הגדולות שאמרת זה אופי. אבל אני הייתי אני נורא אית סתם צמצנתי כשאמרתי את מה שאמרתי לגבי מזהג. מזהג זה משהו שאנחנו מגדירים בצורה שהיא מאוד מאוד מאוד מצומצם את זה בעצם מירות את גובה שלנו. האם אתם רוצים האק션 פוטנט של שלנו לפעול לזוז להרגיש להתנהג על פי הרגשה זה אתם פרמנט שאנו. וזה משהו שהוא בלופרינט התנהגותי ובלופרינט גנטי זה ממש עובר בנורים להילדים. אולי בפראפרה זה על זה אנחנו יכולים אתר מוכר לדבר לדוגמה על האמה של איך מתעימים לדוגמה משפחות שרוצות להמצי ילדים, להילדים ההומציים. כי זה הרמישהו יושב וחושב אם ילד שמועמד להימוץ הוא מוצאה למשפחה מהמצאת מישהו יושב ומברר את הדבר הזה. הדבר זה גם נקרא באנגלית בגדנס הופץ. מאחרות ההתאמה והגונסופית זה הוא לא אחר מבדיקת מזהג מבדיקתם פרמנט של ילדים. אבל כשהתה דיברתה אתה דיברתה על אופי. שוב אופי זה קידבג שיש בבני מלמד מלמד מלמד דברים בין עכשיו גם אתם פרמנט והאיתי אומר שהתם פרמנט הוא משול לקיד בגדסמות למרחום מר של עתיק. אבל כל מה שעוד אנחנו סמים בפנים ברובו הוא נרקש כחלק מהשפעות הסביבות שאלה ים אנחנו דבר היום שבאתם. מה הופך ילדים את הילדים למי שהם איך המגיבים אלינו וכן הלאה. הם מגיבים להתנהגות שלנו מה אנחנו מביאים et cetera et cetera. אז כזה אני אמרתי מזהג טמפרמנט התקוונטי ממש הכי בגדסמות מה יש בתוכו. זה אורפי או יישיות וכן הלכלה ואתם איך ברד לסיכה הזאת כן אנחנו יושבים ואנחנו בואים לטובת מישלות סופה וזה ורק שם מה זה. אנחנו בואים בכלל וכזה בשקיקה רק מרוצים לשמוע כל מיני שזה. אתם לא רוצים להביא משהו לכל אני הולך להקשי לפרק אזרות פעם בעצמי לא נכתוב אחר כך ואנחנו זה על תדאג יש לנו. אני נלמד ממליצה כולכם לעשות. בדיוק בואו נעצור שנייה שאתם תלכו להביא משהו לכתוב כנראי שאתם רוצים. איך בעצם מזוגיות של העורים היא בטסף הראשון של הילדים שלנו אז ככה. בוא נתחילים זה שאופן שבו הורים חושבים על מזה להביא ילד לעולם זה הדבר הראשון שמתכנת בעצם אותם כאנשים ללהבוד עם הילדים שלהם. עכשיו יש אנחנו הולכים לגעת היום בהרבה הספקטים של הדבר הזה אבל בואו נחשוב רגע על מה המטרה של חינוך. בואו נחלג על החינוך ואז נחשוב על העביא ילדים. אבל כשאתם חושבים על הילדים שכן אני הולך ישור לתכם בסדר אבל אני רוצה תשובה הכי כנראה מכם. לא יודעים אחרת. מעולה. מה היא אני התחיל איתך. מה היא מטרתך בלכנת הילדים שלך. אם אני יכול לבקש מחלגיד מילה אחת או שתי מילים. מה המטרה שלך נראה נסמכ להכידוד איים מה דבר הכי חשוב לי בחינוך שלהם. כזה זאת השאלה נגיד. אני נותנת כאילו להתפאזר שם אבל תמצאי לי מילה. סובלנות. סובלנות כל מלשמי הוא אנשים טולרנטים סובלניים כלפי. כלפי הסביבה לא סבלנות כל מלשידו לקבל אחרים לאחיל מורכבויות. לאחיל שוני ללמוד מתוך השוני זה עליו הרשמנה הכי חשוב. נאב בואו אין כן. סליזה ליד מוכנים לעולם ירוץ מוכנים לעולם. אתה יכול להגיד לי את זה במילה אחת. טרמנאטר אז אני אומר בצגלית. טרמנאטר אז ממילה אחת. מה מה הם איך. נכון אותה שמדם. נכון אותה שמדם. אתה מביא ילד כדי שייה. נכון אותה שמדם. רוצה אחה כוונאי זה שאני לקאילו בתוך תוכי אומר אני רוצה שמיו. כמה שיותר מהר מוכנים ללכת. אבל אמרת אותם לחתחילה. לא זה לא השאלה. זה לא ידע שאלה. אשליך. התרוצה שיהיהם לעניין לסך זה מחדש תחשבית אותם. כן. כי אני שאלתי. כשאנחנו מחמכים ילדים. ואת איזה אולטי מצגול. מה היא מטרתנו. מימוש עצמי. מימוש עצמי. מימוש עצמי. שיהיה ממשות עצמן. את הפוטנציאל שלהם. את מי שהם תרצוונות שלהם. אוקיי. הם עדים את התשוב קודם. אני עושה את כל מה שאני עושה כדי להביא אותם לשם. אז אני אדף כהבתי את הטייקר ראשון של ברק. יותר. אני לא מסכים איתך. אני אגיד גם למה. כי אנחנו אומרים כאן שי מקצה. שבעצם כל מתרת החינוך שלנו. עם הילדים שלנו. היא אחת. והיא עצמהות. המילה עצמהות מקפלת בתוכה. כל הספקטיף קודי של האדם. אם תחשבו על זה רגע. תחשבו על הרעיון של ילדים עצמאים. אני רוצה את הדוגמה. צדם. אנשים מגיעים על הילד טיפול בקלייניקה. לא תגידו אנשים שגרים בנאריה. אני עובד כל בטלבי בקלייניקה שלי בטלבי. שימגיעים לתיפול. ילד בן שלוסר בן ארבע עשרה. הילד 13 שנים טיפול. ההורים. גרים לא ממש רחוק. הילד לא יעלה על אוטובוס לבוא אליי. עכשיו תגידו זה ישראלי, וזה פחד מאוד אוטובוסים, בפיגועים, ורוב ומחבלים, ומלחמות ועניינים. אבל לא, גם לפני המלחמה. הרעיון שלתת לילד עצמאות, הוא אחד דברים המקזים שבעיניים, גם הולכים ליבוד בגידול ילדים כרגע. אז אני רוצה לשאלה את חדף כמה שול זה. גם אני וגם ברק אני חושבת לי מאוד עצמאים. אני היותר בתור ילדה. אבל העצמאות שלי נובע, ועצם מחוסר. לא היה מי שהעשבורי. לא היה מי שהיא ככותי יחין לי את הפלבי. אז לא הייתה לי ברירה אחרת. ואז היום, כשאני בעל מול הילד שלי, יש ברירה אחרת. וענתי, ואז עצמאות מקבלת אצלך קונוטציה של חסך. שוב, לא של חסך אני היום עוד מאוד דל זה, אבל אז כאל דה, לא לא דתי על זה, שאתה אומרת נורא, זה ההחסר לי, כן? בואי נעשה, זה נגחי חצר. רק לסיכה שיהיה לנו מדברים. שום בעיה. -בסנו? בוא נמר ואני בל הילד שלי. ואני אומר, בקשיב מתוק, אין לי היום כסף לקנות חרוכל, לכם את קבצרי גנדבות בקרם רחוב. כן. -מה שנייה? זה יביאו לנו את משה הדברים אחר לפוד שנייה. ממש. את קבצ שני גנדבות בקרם רחוב, אני ארגן לעצמך הרגע את זה משהו לאכול, כי אני הלקס פקנות חריכו. כשאני אומר את זה אני לא מתכוון לעצמאות. פה אני מראה אז נכה. אוקיי? שאם אני לוקח את הדוגמה שלך ואני אומר, ואני אומר לעצמי שאים השאלה אחועה בשאלה אחועה הולך. ואני סתם רגעו לכלך, זה שוטוב. ורוני, שמי שנייה, אין לי זמן היום להכין לכל לאכול, יש כל מה שעצרי, צריכה אפשריך. יש אחת המערכת של בצפר תודה על תמתי להגיע, שעת חוזרת, תעשי טובה, תורידי את הכלבה, וצדריקצת הביתי, אנחנו נגיע נורא נורא מורחר. זו מבחינתי אמירה של עצמות. עכשיו, אם אנחנו מתרגמים את זה לחסח למה, ההורים שלי פאקינג לא היו בבית, ובקשו ממני לעשות את כל הדבר הזה, זה חסח. אבל אם ההורים שלי היו, והם היו נוכחים סיכולוגית עבורים, אבל אני הייתי צריך לעשות דברים בשול זה, זו עצמות. אז איפה עובר? אז לי יש חסח ולכי יש עצמות. שם עובר רגבול. ככה? לא, כי ההורים שלו היו נוכחים, אבל הם עודו דודותם לעשות דברים בעצמן. מעולה. עצלי, זה היה גם זה. גם עוד דודי לעשות דברים בעצמים, לא היו, אז כאילו לא. לא היה מי שהיה עשה. מעולה. שם בואו ניקח את זה להקסף משפיעה בתוך הבאית. שמה? דבר הזה. אם האתו מערת לעצמן, אם הנרטיב שלך. הנרטיב הוא מה שחשוב. אם הנרטיב שלך. קשיב, אם תיקח אותי, כי המקרה מבחן האחלון את זה, הם פוגמות ארבעים משמוד לשאולת, כן? שמע, שמעלים, רולה. זה מגן. אז תראי, כי השאלה שלי היא לא עם את עצמיית או לא, אלא איזה סיפור סיפרת לעצמך. אם בסיפור שעת מספרת לעצמך, עת בעיקבות חסך נעלת להיות עצמאית, או להשאלה איזה הורי יוצא מימך בבית. היום איזה אורי יוצא מימני, שמאוד חסר סבלנות לכל חוסר עצמאות. אוקיי. קשה לי כשאני רואה שההילדים שהבחור שלי בעיקר. קטן קטן הוא בן שלו או שווה לו גם עצמאי ברמות. קשה לי כשאני רואה שהוא לא מצליח לגייס לעצמך את הכוחות לעשות דברים בעצמו. מעולה. והקשה לך זה גם עצב וגם אני מסכימים שזה בעצם אפקט בין דורי, זה משהו שעת מבית. עד מושמית. ממארת המחפלה הפסיכולוגית שלך. נכון. ניקח לצבילי זה לא ככה. הצליק שאני רואה שיש את הפעמים האלה שהוא אומר, אני לא יכול לא רוצה לום סוגל. אז הוא יקבל איזה שהיה דרך הקטנה. וככל שהוא יצטריך. אני בסוף יודע להגיד להצמימה הוא מסוגל או לא מסוגל לעשות. ואני מנחר אותו לעשות את זה. זאת אומרת ברוב המקרים, אני שואף לתת להם לעשות את זה לבד. אני קרה לזה ככה. ככה אני פוגש את זה עם הילדים באופן כללי נכון. כן, לא לגמרי. אני. אבל הפרופו מהשמרת עכשיו אני כל הזמן גדלו אותי המשפט. אין לו יכולה יש לו רוצה. זה כל הזמן אמרו לי את זה. אני עשיתי לזה הדפתציה היום. כי אם אני אומרת שהוא אומר לי, לא יכולו יודע כבר להגיד אחרי זה. שני אחרי זה, אני יכול לכל. שזה מה שאני כל הזמן אמרה. הוא אומר לו, כן, זה ממש המנטרה. כי הוא זה המנטרה האורית שלנו. אתה יכול לכל. אין דבר כזה. זה גם לא בטבע אין דבר כזה. את יודע מה זה. זה לאףך. זה במקום טוב. זה במקום חיובי. היום לתאנו לזה רגע שני המשהו אחר. זה לא שאתה אצלם, השאתה לא זה. יש בחי את הכוחות. זה חיימצע אותם. אנחנו חיים במקום נורק השם. אכתב, אמנם, המלחמה, סורטו, איסטיימא. אבל אנשים פה מאוד חושב שישים על הילדים שלהם. לאנשים נולד בין. וגם אם הוא בין שלוש, הם כבר חושבים לעצמם, מהו לכליקרות או חמש עשרה שנים כשהבין הזה או לכליב גייס לצבע. כולנו בתוך הסרט הזה נכון. גם. מה שאני אומר עכשיו הוא לא איזה שהיא אמירה הזרה. ממש לא. אנשים הם הם היו יכולים להנדסת אצמם להביא יותר בנות פה. אני רוצה רגוונים. הם היו, אבל אנשים כל כך חוששים דבר הזה. עכשיו כשהאנחנו מבינים ילדים לתוך עולם. שהוא ורזון, זה מה שאנחנו, אנחנו ורזון. אני לא פותח פה פרק פוליטי בסיכה שלנו לגמרי לא. אבל את איזו הבלדי ורזון. לגמרי. מה קורה לענו קוראים עם פנטזיה את עצמאות על הילדים שלנו? באמת אני שואל. אנחנו צריכים להיות תרבה יותר מגוננים. ביותר מגוננים. ומה קורה להקישורים של הילדים שלנו? הקישורים המפסיכולו, הרגשים שלהם. הקישורים הפסיכולוגיים שלהם. הקישורי יום יום שלהם. מה קורה להם? קצת המצמצמים. מצמצמים ברור נלמים כמעט. הכל, הכל מצמצם. ורכן אני חושב שפנטזיהת על הווי הילדים של ארבע אנשים היא נתקלת פה באיזושהי מציאות, שאנשים לא יודעים לתרגם את עצמם דרך המציאות. אז בואו רגע נתחיל. שאם אנחנו היינו מנהלים את הסיכה הזאת עכשיו ברולנד. אני למדתי ברולנד וכי שם המון המון שלנו. הסיכה הזאת הייתה מקבלת כיוון אחר לחלוטין. אחר לחלוטין. כן, אין להם את הדיאגות שלנו. הם לא חיים בעולם כזה. זה עולם אחר לחלוטין שבואו. אני אומרי, בי להגיד פריבי לגיע, אבל זה לא פריבי לגיע. אנחנו פשוט חיים בכוסר, זה לא שהם פריבי לגיעים, הם חיים את הנורמל. זה נכון, אבל אין איזה בה. ועכשיו אני הולך להכניס את זה, ואני רוצה להישמוע מה אתם קושם את זה. כן, אני חושב שבכון מקום בעולם, להורא יש תפקיד של. אני רוצה להגיד סנזור של כאילו צנזורה, וזה לא באמת צנזורה, זה האופן שבו הוא יתרגם את המציאות לילדים שלו. בין אם זה פה בישראל, which is a bloody war zone, או בהולד שכל כפי, כאילו. אוקיי? מה שלו יהיה ואיך שלו יהיה אנחנו כמחמחים מטרגמים ומטבחים את המציאות. אז אז אני לא חושב שאנחנו בתורורים ישראלים, ככה הלאינו איזושהי הנכה, שאנחנו לא צריכים לעשות את זה. נורכם צריכים לעשות את זה, יש לנו החליות והעבודה. שנייה, אני אשתכה שאני צריכה אותך את אומרת. כן, את אומרת. כי אני עושה את זה, אבל הרבה נגדי בדבר הזה. התקמה לשקף. הרבה נשאלי אומר למה עדיין יש לכת עשרת הצלב באותו, על מרוקי, עדיין יש חתופים בעזה. מה זה חתופים חזרו כולם? לא, יש גופות. זאת אומרת, עשינו שיחה כזאת. כן. זה דבר שצרחה לדלבר לילדים? כן, אני לא יודע. אני לא יודע. מאוד מאוד תלוי בגילי פתרותי של ילדים. בוא נתחינים בזה שסביב גיל שש, קונספט המבט, אני רגעו לחלגיל ששקיש לכם. לחשני, כנכון? סביב גיל שש, קונספט המבט, ובחל קונספט שלא הפוי יצר ילדים. אני אדאים לא מבינים מבט, כמו שאנחנו מבינים מבט, כמה שהוא תרמינה לי דפיניטיבי, בלתי ריברסיבילי ל. כל מילים שאנחנו. אז הבנת המבט, כי התחלה, היא, היא כאילו לדבר סינית ויפנית, זה נראה דומה, אבל זה לא מדבר בכלל. אז כאילו לדבר על חתופים חללין, זה מדבר סינית וקוריאנית ותאילנית ביחד. כן, ולכניס שמות גיברש, כי זה בכלל כל הקונספט לא מובן של מהזר חלל. אתם יודעים שרק אני להכונה את חלטי להבין מהזו אומר החלל ואני חושב. זה לא החיים שלך. חור, חור, חור, חור בעולם שלך. זה מצטריד, אני במחמישים בשש, רק לפני כמה שנים אמרתי עצמי. למה קוראים לזה חלל? אולי כי זה מה שאיך חלל. לקח לי רגע. אבל מה שנים מנסה להגיד, זה איך שלו יהיה לפני שאנחנו פוצאים את הפעמים העילדים שלנו, צריכה להיות הגוט, צריכים אותי, צריכה להיות מחשבה, צריכה להיות מחשבה, איזה דברים אנחנו הולכים לפלות החרוצה. ולמה אנחנו מושים את זה? שותגידו לי, למה אתה הולכים שם? יכול להיות שם למוכנים לזה ריקשית. ובשטות. יכול להיות שחשם אני אפילו הפתית העילד. נגיד. העיר עכשיו. העיר את עבוד החבר, אולי חבר חלל ועולם הזה. לא, גם יש. זה שהוא קיבל את שעילד יכול לסעת. בסוף את הצייך להבין שאתה מוציא משהו החוצה, אתם העביר את זה אליו. ויש גם כמה הוא יכול רוצה צריך. לסעת, אז לפעמים יש אילדים שמנסתם אין ברירה. ילד שעבא של חתוף או ילד שעבא של. נרצה חלילה בזה? מה לעשות צריך לעשות את זה? אבל כל עוד זה לא. ופה. יש לי שלה מעניין, תבל רגע, אני רוצה להחזיר אותנו, דווקא, זה כי המלחמק של העצמה, זה נושא שלם שפשר באמת לעשות עליו. פה התקסט שלם. דיברנו אז בעצם על איך אנחנו מחליטים להביא ילד לעולם, ומה הגישה שבגללן אנחנו מתחילים את. החוויה הזאת היא שלהעקמת משפחה. אוקיי? איקמתי משפחה. בחרתי להביא איתו ילד לעולם ופילו עשינו איזושהי שיחד טיום ציפיות על הרחים חשובים שחשוב לנו להביא רחוץה. אוקיי? מה בעצם. הילד גדל הילד בין שלוש נגיד, שנתיים אוקיי? לא שלוש, נתיים. והוא מתחיל להסתכל על העורים שלו. חיל לפחון הוא כבר רואה, איזה לפני כן אבל פה הוא כבר מתחיל להגיב גם. איפה. עובר הגבול בכמה אנחנו כזוג מציגים אלמול הילד? של התובה וזה באמת גם שאלה רבים של בחירה החופשית. עד לפני עשר שנים עם אנחנו יינו מדברים עם הורים, הורים היו מאוד מאוד זירים, והיו כן בקטע שלהמיד הצגש למעה, מתוך עמדה שלהגן על הילדים שלהם או עצידה עצמה? לא להגן על הילדים שלהם. להגן על החילור על החינוך שלהם עצמן ושישה הם ככלו להרגיש שלמים, מהופן שבו הם מגדלים ילדים. היום אני ניצקל ביותר ויותר אנשים, בקרב מתופלים שלי, שומוים הוא הלק לא בלי. הוא הלק לא בלי. זה הבית שלי. עם בי הילה ריב, מי שבית, בתוך הבית. אז אני אריב בתוך הבית. והיא מהילדים שלירו עם את זה השירו, אז הם ילמדו לריב קצת, לא קרה שום דבר. הדיבור הזה הוא דיבור כיהם, אני רגע רוצה להביא את זה לפה. זאת לי האקליניקה שלנו לה היום, אבל אני כמה רוצה להביא את זה לכאן בשישה תשפורו ושאנשים משמוע, שיש אנשים שחושבים ככה, שמומוים הוא הופק דס שיהיה. אני רוצה להביא החוצה את מי שאני. וזה, נכון? זה לא נכון? אני אנשלטם ואני על ביש את זה בצורה מקצועית. אוקיי? אני אגיד שבאופן אישי, זה לא לטעמי. אוקיי. בזה לא לטעמי. שבתם יכולים משאול אותי להם מזה לא לטעמי, ואני איתן שובה שהיא לא פסיכולוגית, והיא לא קשורה לעורים לעמדה פסיכולוג, אבל אני על ביש את זה מקצועית. כי אני חושב שהיה ילדים, הם בעשי יצורה הם רנטגן של הדברים שקורים בבית. הדברים שקורים בבית עוברים באופניישיר, דרכת אותו דעה של הילדים, ולעילדים אין שום כלי ביקורתי להגיד. זה טוב. זה לא טוב. זה טוב, זה לא טוב. אה, כן, לא היא מקצה צויקת. כן, לא נוענית, אני לא מקשיב לזה. כן, אבא מקלל קצת את אימה. זה לא נורא, לא נורא, לא אני יודע לא להקשיב. אז זה לא משפיע עליי. זה משפיע לו, ואת ככה. לא, זה הופך להיות הבן שמרק. זה הופך להיות הסטנדרד ההיתנה הגותי. אני בתור ילדה, העורים של התגרשוק שהם שהייתי בצלוש. אבל אני זוכרת מאוד. זאת אומרת, הזיכרון שלי מאוד חי. וכשי אני אמרתי את זה לזכלה, זה לא הזיכרון, זה משהו מספרי, לחוי זמן פסיכולוגיה ממרו לי את זה. ואז התחלתי לתת ממש דברים העבר, ומוראו, אוקיי, זה, יש לך את הזיכרון הזה משם. אבל אני זוכרת צרכות בבית, אני זוכרת ריבים מאוד מאוד קשים. אני זוכרת שמה שנזרק להביר כל הזמן היה אסטלחי, אסטלחי, אסטלחי, וההקורד סיום של מהחתי חסים הזאת, היה שאני אומרת לאבא שלי, אבא אולי תלחי שונה ממצל ספטה. כן, מאוד. ואז. -זאת קטנטון. ואני קטנטונת. והוא באמת, אני לא זוכרת עם באותו יום או זה, אני תתחושת זמן מינסתם, אבל הוא עזב ואתה בעיית, באותה תקופה, אז אוב שאני מחכה חשמתי את עצמי כמובן, ובאני אמרתי לעבל עליך וזה, אבל היום כשזה קורה בינינו, זאת אומרת, כשאנחנו רבים ריבים רגילים, כן, לא ריבים כאלה, אנחנו גם לא צריכים ככה, והפכה לא אומר לה, הפכה דסטה, אז בי אסטלח, זה אין לנו את הדבר הזה, אבל כל ריב היום מחזיר אותי להיזושהי תלטלארי גשית ביקוש תומר, אין לי אפילו עד היום שאני כבר, כדולה וזה, אין לי את השנן. היא כל ריביתים בטוחשר מתגרשת. כי לכל ריב אני בטוחה, זה אוהב היית אומר לי את פרק. אז נורא איפה שאתה אומרת, זה מה אני רגע רוצה להתחבר לדבר הזה שליקדול בתוך בית עם קונפליקטים. אוקיי? בית עם קונפליקטים, זה לא להתווקי החפל עשים את החלב, בית עם קונפליקטים בזה קרחן, עכשיו קונפליקטים, זה מה שאת מטארת ודרומא, או צפון, התלוי מה התועבת. ובאמת עת מטארת את תצמך. אני רגע שם בצד, את ריגשות השם, ואפשר להגיד על זה גם משהו עם תרצו. תכת, אני ריגשות השם, של ילדים קיס סופר, סופר מעניין, למדגרשים, אני בטוח שבכל מהאזינים שלכם, מתגרשים למחביר, ספרים בטרופן. מספרים בטרופן. כן, רוצה להגיד משהו, עליקדול בבית שלא הגן הלכה. וזה בית שבו ילד גדל בתוך סדק רב. מה, אנחנו שוב חוזרים לסדק רב, וסדק רב של מבוגרים, שלא מבוגרים, שלא מבוגרים, שלא מבוגרים, שלא מבוגרים, בשביל לנצח במריבה, להגיד את המילה הקשה האחרונה. הדבר הזה הוא פגיעה ישירה במערכת הגנה הפסיכולוגית שלנו. תראי מה קורה לך יום. אם אתם מבין, על אני לא יודע מה, מה שאנחנו שימושים, לא יודע, אנחנו שימו רבים. תתם ריב גם. כן, לא, גם אם לא, לא יודע, אפשר לריב גם לא סתם ריב. בסדר? whatever. כן. תראי לענת הולכת. הסוציאסיה מידית שלך, איש על פירוק. הסוציאציה מידית של הישרדות, אני עושה חושבת על. מה שהיה הלך? מה אני צריכה עכשיו? כי הוא רביתי ואני חושבת על. מי כך את הילדים היום בלילה ואישה אני את המףו שהוא, כאילו זה גבר על שערי הזה. זה ממש באנגלית נגיד את שרלק of all times. זה ממש פיסה הרחיאולוגית, מפסיכולוגיה, שנצמנה עמוק בתוכריך. והגדולה ממכה. אמרו. אגדולה ממכה בבר הזה הוא דתרמינן צריגשי התנהגותי. זה מרטק להצפות בזה, אבל זה נורא לחבות את זה. נורא? כי אתה לא אומרת להצמך, יעד, תראי. רבתי אם ברק על אני לא יודע, אתם אבל אני ישר התחלתי להרוס את החפצי, מזה קצת שזה קוראלי. זה ממש לא קטע שזה קוראלח. זה ממש ממש לא. ולונג. אני מניח שגם הקהל שיש לך בבית, רואה אותה, נכנסת לקהל וכן, אזות. אז אני מנסה לדבר לעצמי ברציונל. אני ממש מרגיעה את עצמי, כי אני עדה אתם לזהות את הדבר הזה, ואני מבינה שזה שולח אותי לשם, אז אני ממש עושה עם עצמי, הכל בסדר, זה לא הבית שלך, זה לא מקום שגדל בו הזוגיות שלך אחרת. גם. אני ממש ממש עושה עם עצמי, כי לא את הסיכות האלה של. כן. וגם נותנת לעצמי, איזושהן, איך אני אוגנים למה זה לא יקרה. למה זה לא? וגם אני אגיד מעבר לזה, שהוא גם בריבים האלה יודע כבר, כי אני מאוד מבפשר את זה, אז הוא עושה לי אוגנים של פתאום כאילו. הוא יכול להיות איתי בריב, אבל הוא מדבר איתי על הסטיסה שנתוסלעתון השבוע הבא. אז הוא כאילו אין תוקייה איזושהי יתל, אקול בסע. אני יכול לנסה מה ששאלה, עבוד עליו. זאת אומרת, אתה אמר, זה מה שיש לך, וזה עד וזה כאילו, זה מדהים לראות את זה, אבל זה קשה. איך יובה את זה לזה? אני רגע את דבר הלכת. כי יש הרק פיצ אצליס ליחה, לא יודעת אם לא עורים אני יוצא מהסיכה שלנו. גם לי יש את הדברים שלי, נגיד כל סוגיות הקסף למינם, תמול בסיכה שיצנו. למה אתה מתנהיק החל קסף? כי כנראה כך הגדלתי. מה שבשל לבוד עליו? אז תראו. אז אני רגע רוצה לדבר על רוני, ואז אני רוצה לדבר על חרדות כלכלי, אוקיי? כן. שזה כבנה על כאילו, אם זה דברים לפושב שם מאוד ראוליק, שר לקחת את זה, לעשות עם זה משהו. אז כן. אבל מה שאני הכי אוהב שרוני, אמראי, דיברה הלוגנים, וכל מיני דברים כל, ובא. רגע רון שלה היא אמרה וברעק יודא. וברעק יודא, והוא יודא לתת לי את המעקן, ברגע האחרון. תעשין להתון השבוע הבא. בחוץ. עצב להתי מזה נעלה עם התעשה, מה הכי? וכשאני חושב על זוגיות שהיא. שהיא חברות מהמיקה, זה אומר באמת, הקירות פתיכולוגית, אחד עם השני. אם אני יודע, בתור בן זוג, וברעק יודא, בתור בן זוג שלך, שקשן אנחנו מתחילים להתקח. ההקבר בקה רכנת פרדה, אורזת תיקים בראש, והוא יודע, איך להסוף אותך, לא יודע, אז או חברות של זוגיות. שאתי לי, זה לקח ל-55 דקות להגר. וכפה שאתה קוד. לקח ל-50 פתאים להגיד את זה, כי את כל מה, אני יוסע ככה, ואני יוסע ככה, ואני יוסע ככה, כי יש לך אוגנים, אבל הדבר הראשון של לי על הראש היה, ברק. הוא הבחור שמור לדעת, שהדבר הזה, מסחרר אותך. אבל כן, זו. אבל גם אני עוד, פעם אני מגיע מתוך מקום של אני יודעת להגיד שזה הדבר של הוקח אותי, ולמה אני מפחלת הרבה מאוד, אני מניחה, שארבנות אנשים, לא רק אנשים. זה לוקח אותם, הם לא יודעים למה, זה לוקח אותם, הם מקום הזה. כדי לפני, לפני שאתה בכלל צריך לתקשר את זה, לבין הזוג שלך, את צריך להבין שזה מה שקורה לך. נכון, נכון. אני רגע, רגע שימות מה שאתה מבחנהיה, רק בשביל שני הליט, יחס למה שברק, המרכי, גם אתה אמר, גם אתה מבין מה? שהוא גם אתה מבין, ואיזה שהוא רליקב all-time, מה שהוא שקשרו לקסף. ואני משתגעת מזה, כי אני רואה את זה בו, אני רואה את זה על אבא שלו, שעבשו לו כזה, כאילו, ומרוד אחדיר את, אוכר את כלכלית מינסתם, וזה עבר הלאה לילדים, כן. כן, ואיזה אני כזמר שואל את, ג'ון, ג'ון, מרפו זה בן. אבל אז, אז ג'ון, לדוגמה, מה שאני מאוד הייתי אוהב לעשות עם ג'ון, אם כאילו הייתם את מגיעים אליי, לתרבות או לטיפו, הייתי אומר, זה בדיוק הרגע לך זק אותו על זה, שהוא יודאה לחשוב ויודאה להיות ביקורתי לגבי החלטות ויודאה לקחת החלטות שלא רק גרומות לו לשיפוק זריז ומאהיר, אלא הוא יודאה, לבלום את הרפלקס הזה, אני אוהב שיש פה, נורא, היה לי זה אתם הוליטו. כן. כי אני נורא אוהב את זה. זה לא שאתם בסוף תחליטו את זה. אבל זה בסוף, אבל הוא, אוקיי, הוא שואל מה יותר זול ואז הוא אומר, אני לא רוצה לבזבז כסף, עושה את זה משהו, שזה עד, שזה, עד שזה מפריע לך בעוד שיצלו זה, בסדר גם רואה. כמו היום הראשון שלו, יושבר שלנו כעב, אבל ארגון נשברנו. נשברנו ביותויום. אבל זה מה, את מהסיקו טוב, אני לא רוצה שזה יסיק אותו. אני יכול לשון משהו. בטח. אם זה חתטנית, אתה עושה מה שאתה רוצה היום. בבבה. אבל שני הרגע להגיד. הרעיון בחינוך הוא לחזק איתנו על בויות רצויות ולהזור לילדין להיבתר מדברים שלא עוזרים להם. עכשיו הדבר הזה, שאומר, אני רוצה לישה על החושב, אבל אני לא רוצה להוציאר בקסף על נלנות של מהילד, בין ששיודע על כסף, הוא לא יודע אם חמש שיותר מערבה. משהו שקורה יותר מוכר. אז אני שם רגע את כל קונספט הקסף, וכמות וראשר. ומחיל. שם מזה רגע בצד. אבל לא עובדה שיש לכם ילד חושב. יש לכם ילד חושב. רק על זה מגיע לו فמזאב. מגיע לו. ליק אדיר. איזה מגניב שאתה רוצה לך שוכן הוא כסף? איך השארת על זה? זה מה שאני היית, יוסף. ואז הוא יכול לבוא ולהגיד את יודעת, אבא לא מופסיק לקטרה הזה שאין לו כסף. בואי נומע וזה כזה. סליח, אני מעל ללכה. עלי לא דם. אבא לא מופסיק לקטרה הזה שאין לו כסף ושומעתי ואני פוחד שלו ילנו מה לרחול, אז אני רוצה לך תוך כסף על המלון. מעליל, מעליל לגע מהסליחה. זה הרגע לתכן. אוקיי? אבל אם הוא דוגמת, איש לי אותו. איך השבתה? זה ג'ונג'ון. הוא יגיד. אבא להימד אותי שליות חסכן, זה דבר נוראנו רחשו. ואני רוצה לראות איך זה להיות חסכן ולהלכת למלון שהוא טיפה פחות גדול אולי משהו יותר קטן. מדעתכם, וזה פתאום ארך. זה ארך שהוא ארך של עצמאות. אז אנחנו לוקחים בדיוק את אותו סיפור. כלומר את אותי התנהגות. אבל אנחנו מסובבים את הפרשנות. בפרשנות השנייה. אני אומר לה עצמי. וואי דגרו, ג'ונג'ון. נתתה לנו זווית מאוד מעניינת. זאת אומרת. זה קלים מאוד מעניין. שובה לעניום, שומעתי את זה עכשיו אני אומרת, בלי עוד, בלי עוד קלים. אבל ברק, מקולים שעל ובצדק, על אינטימיות, אז בוא נחזור לזה. בוא נוציא את זה מהכניה. יאללה. כן, אני בתור, אנחנו מתסכים מהכותי חסים בךיינו. לכל פעם הייתה איזה שהיא מנטר, שאומרת, סתם דוגמא קטנה מהכהים. אתם נכנסים אוביית מהילדים, קודם כל, לכתן השקט האישה, ורק אחר כך, תלך לילדים. כזה. מה, איך אינטימיות משפיעה, על התפיסה שלהם, על מהכתי חסים בריאה או בכל מהרכותי חסים, אלמולך שאנחנו מתנהגים ביום יום שלנו. טוב, יש פה כמה שלו. הדבר שלנו את הקורל איזה אינטימיות, אבל אני רגע רוצה לחקוט עם המילה הגדולה הזאת אינטימיות. אבל אני כן אוהב את זה, שכשאני ניכנס הבעייתה או איתן ניכנס הבעייתה או אה. הדבר ראשון שאתה עשו, זה שהתם טובה וחד לשנייה, ותחבקו החד לשנייה, ותתנשקו ועזר יכול להגיד שלום. לילדים יש פה אקט סימבולי, משום של מבחינתי, אתם תחתית הפירמידה. אתם תחתית של המשולה זה אתם הבסיסט שלו והילדים, כאשר הילדים רואים אתכם, אוהבים הם מרגישים שהם מתחזקים היא בפנים. זה משהו שעובד כמו דווקא רגשי ופסיכולוגי. תחשבי על תחילה, את הסיכה שלנו של לפני, לא יודע, מה זה הרבה שהרבה שלנו, חשבים דיברנו על אחד תרגע שעורים שלך, פרקו לך את הבית. נכון. אז זה הקונטר פארט של זה, זה ההפך. נכון. תנסי לדמיין את הסנסציה, תנסציה הפוכה של זה, וזה הלבוע הביתה, ועל התחבק מול הילדים, לא צריך שווה, ההתפרע, אבל לבוא להתחבק להתנשק, והדבר הזה הוא מחבר את הילדים לבית, אין מילים, ובאנאי זה נוסס סיכה, ענק בפני עצמו, וזה איניין שלכם עם התמרוצים לפתוח את זה היום. אני ממש, אני יכולה לך בלות זימון. בואו בואו, מה זה? נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, אבל אני. אני מושב שאני יגיד אבל את הנושא. כן. כן. כן. כן. כן. כן, נושא הוא, הנושא הוא נורא הנורא הגדול, וכרו בגלל שאני נורא ישראל הולד, אז אני רואה איך זה בישראל, ואני תמיד משווה להכזה בהולד, אבל בישראל, אני מרגיש שמה שקורה, זה שהילדים הם הדבר הכי חשוב שיש, לאנשים ולא הזוגיות שלהם. ואני קובל על זה, ואני יכול לקל זה, ואני קועס על זה, ואני חושב שזה אחד מאפקטורים, מחריבה בתין והמשפחות, הגדולים ביותר שיש. אני היום יודע, כשאנחנו מתנשקים לאדם, או מתחבקים לאדם, או מביא עם העבל לאדם, אני מרגישה שבעצם, אני מזריקה להם ביטחון. כן. זאת הרגשה שלי. התנותן את להם, את הבסיס, כל כשהן דיברתי על הפירמידה, אז אני הבנתי שמזינים ביקורתיים של מה שאנחנו עושים עכשיו, יכולים עשויים לחשוב, או עלויים לחשוב, שאני עושה רפרנס לפירמידה של מסלו. אבל זה לא היה רפרנס, אבל כן היא שתמשתי בצורה, גאומטרית פירמידה, בשביל לתר בסיס. אני גם יודע לי את עוד בקטרון. ידעתי שאתה תדמין את זה ככה. כן, תדמידי. כן, הוא מאוד אוהב את זה. כן, אז מה שני דר, אבל אני דווקא רפרנס שלי, אני יותר לגיאומטריה של משהו ש. של בסיס. של בסיס רכב, שאותו אפשר לבנות למעלה. שאני באמת חושב, שזה גם אפילו יכול להיות מחוות כתנו, שלו בוא הביתה, ולחזיק רגע את היד ולגידי, כן. איך היה היום שלך. ואני שיקה על היד, זה גם מספיק. היילדים רואים את זה, ומומרים, הם לא אומרים את זה, בטקסט, אבל הם אומרים. בטוח לי. ביש כל כך בטוח. זה ביש כל כך בטוח. זה ביש כל כך בטוח. זה ביש כל כך בטוח. זה ביש כל כך בטוח. אז אם הקשר שלנו, כל כך בטוח. כל כך בטוח. כל כך בטוח. כל כך בטוח. אז אם הקשר שלנו, ‫אבל כשאנחנו לא עושה ממלב ‫למה שאנחנו משדרים. ‫אז זו שיהיה נאמולה, ‫כי אנחנו לא יכולים להיות בפול קונטרול, ‫על עצמנו, ‫על ההיתנה הגות שלנו, ‫על מהאנחנו שבים, ‫אנחנו אומרים, ‫זה לא עובד ככה. ‫אבל אם אני אגיד, ‫אם אני שתמש במונח מהסקריטית? ‫אוקיי, מהסקריטית? ‫זה איזשהו אופטימום. ‫אני לא מדבר על מינימום, ‫אני לא מדבר על מקסיות, ‫אני מדבר על איזשהו, ‫ישי כמות אופטימלית ‫של רקה בטוח, ‫היתן מספיק מהכן לילד ‫בשביל גם להתמודד ‫"When We Fuck Up" כהורים. ‫זה ברור מה שאני אמרתי. ‫-מי עוד, כן? ‫-ככל שאנחנו נראה ונופגין, ‫אני אקרא לזה יותר אבא, ‫בנינו, ‫ואז אנחנו נאפשר בעצם, ‫אני קורא את לזה, ‫בכליניקה, ‫חשבו נפקדות. ‫-בוא נפקדה, בדיוק. ‫וכל שאתה מפקיד יותר דברים חיובים, ‫ככה יש לכמה יפה להוציא, ‫שקוראים דברים של אלים. ‫-נכון. ‫אני זולג שני על הילד ‫של יומלך ועד, ‫עשי פורו זה, בסדר? ‫כי כשאני אומר שעלת של יומלך, ‫או נשיא יכולו יודע, ‫זה דרגת רואילתי שאנחנו לא מעניקים איזה. ‫אני בעצם פורץ זו פריצת גבול ‫בעיניי, מוחלטת, ‫ארקית, רעיונית, ‫רידשית, לא יודע. ‫לא ממש, אני פתח איזה, ‫אבל זה כאילו הגרוע שבגרוע שאני יכול לעשות. ‫חזגרוע לזוגיות שלי. ‫שאני קורא לילד שאני מלך, ‫זה גרוע לזוגיות שלי? ‫לא, כשאתה מייחס לילד שלך, ‫שאתה מסתכל עליו, ‫כי הלמלך כלומר, ‫מגיע לא הכול, ‫היילד שלי מגיע לא הכול. ‫לא, הילד שלי הוא מלך ככה רעיון. ‫-כי, הכי חינוך, כן. ‫בסדר, נתקלנו. ‫כי רעיין ולאנחנו רואים את זה כל הזמן ‫מחמת חמופנים מזה תדיר. ‫אז כשאני מתייחס על הילד שלי, ‫כי הלמלך, ‫אני בעצם מקטין את התפקיד שלי, ‫גם כמחנך, ‫גם אני מקטין את התפקיד ‫של בצוג שלי, ‫כמחנכת וכדמות משמעותית בבית, ‫והדבר החשוב ביותר, ‫זה שאני מצמצם את היכולת שלי ‫ליות שמחות אבור הילד שלי. ‫והוא רגע, לפני שאנחנו קופצים ‫כי המילה שמחות ‫היא כמעט מילה גסה. ‫ואני רגע רוצה להוציא אותה ‫מממלכת הגסויות את המילה שמחות. ‫יש פילוסוף הולנדי, ‫שבו הולנדון רענו המפוסם, ‫שקוראים לו לנגפיות ואותו לנגפיות, ‫אמר שאתה לא שמחות, ‫כי אתה החלט את השעת שמחות, ‫אתה שמחות כאשר הילד מכיר ‫בסמחות שלך. ‫השברגע שאני ממליך ילד למלך. ‫לא ליטרלי, ‫אבל אני נותן אותה הרגשה ‫שהגבולות פרוצים. ‫הילד לא יכול להכיר בי כסמחות, ‫אני בעצם שמתתי את הקרקה, ‫מתחת לרגליים ‫הסמחותי היות שלי. ‫אז יש פה עניין שהוא סבוך ‫סביב הרחים חינוכיים ‫ברגע שאני נותן לילד שלי יותר ‫מדי כוח בתוך הבית. ‫זו אני כן בעד שלה ‫צמצם כוחות בתוך הבית, ‫ויילד דברי שונצריך ‫לחוש את השמחות שלנו כמחמכים. ‫כשם זה ייקח אותנו לאלף מקומות, ‫היין שיש שמחות. ‫כי מהי השמחות להגיד ‫כן או לא בלי להסביר את עצמנו. ‫להגיד לא אנחנו נלך למלון יקר, ‫בלי להסביר למה, ‫אנחנו נלך למלון יקר, ‫או להגיד לא אנחנו לא מתקמצא ‫נמפול כסף כן. ‫פשוט לא עושים את זה בבית, ‫בלי להסביר. ‫אז לא סמחות זה להגיד דברים ‫ולהסביר אותם, ‫וככה הילד מצביע עלינו ‫כדמות אמינה שהיהם שחית. ‫שאילו מתחילה ונגמרת, ‫אלא אם התחילה והיא ממשיך ‫הל אורך זמן, ‫בשויודי החשבון ההפקדות ‫שחשבון ההפקדות כל הזמן מתמלא. ‫כזה. ‫זה עשיתי שחל או שעשיתי. ‫זה עציתי את המטלאס. ‫-כן, עציתי את המטלאס. ‫לא, תנפה. ‫-נשמר מן. ‫אז לא היה סלעת מה שעשי עשיתי. ‫-לא, לא, לא. ‫אתם לא עשית ברור. ‫-כן. ‫ואני רוצה להגיד שמתוך המקום שלנו ‫הסמחות זה. ‫זה פשוט פה על יוצא של הפעולות, ‫שאומרת, הוא מאמין בנו ‫לאורך הדרך כל הזמן. ‫והוא ברגע שזה לא קרה, ‫אנגיד כמו שאלי השבוע את מול. ‫בריב הזה, רגשתי שאומנם ‫הסמחות התארירה, ‫אבל בתוך תוכן הוא בסיכה, ‫ידעתי שהוא לא ארך כל הדרך ‫מה אמין ביו פשוט, ‫מגלה יכולות חדשות לדבר ולהגיב ‫ולהבירד ולהביע את האמדה שלו, ‫לא הרגע שיש הסמחות התארירה. ‫אני רוצה, אבל כן, ‫לשאל משהו בהקשר שלך. ‫יש איזה שהוא גבול מאודק ‫של ברגע כל הזמן אומרינני. ‫אני חבר, אני אבש הוא חבר, ‫אני אבש הוא חבר. ‫באז, זה אולי מער את הסמחות ‫כאילו, הילד לא יודע, ‫אפה ובר הגבול, ‫כי הגבולות של ילמול החברים שלי, ‫ולהגולות של ילמולה ושלי. ‫-כן. ‫תראו, אני שתדלתי ‫לחמוק מהנושא הזה, ‫כי אני שמעתי את ברחק אומרת זה, ‫אבל אם אתם כופפים לי את היד הזה, ‫אני אגיד, אוקיי? ‫שמגיעים אליי ‫מתופלים נקליניקה, ‫בדרך כלל ומבקשים הדרך ‫התורים. ‫חד הדברים שאני מנסה לעזור ‫לאורים להבין, ‫זה למה משתמשים במונח ‫כלפי הילד שלהם ‫שהוא החבר שלהם. ‫למה נצריך את זה? ‫-דיבור בגובה איניים. ‫בגלל זה נותן דיבור בגובה איניים. ‫ואני פרח נתרסים ממש ‫לפילוסופי החינוכית, ‫אני אגיד את זה אחי קצר ‫ותית וכוייתי בבקשה, בסדר? ‫כי אני לא רוצה, ‫עד לגיל נורון או רמוכה ‫לדבר עם הילדים שלי בגובה איניים. ‫כלומר, אני רוצה תמיד דבר איתם בגובה איניים. ‫אני לא אגיד להם דברים הם ככה ‫וזה הוא כי אני החלטתי. ‫זה לא על דבר בגובה איניים. ‫אני תמיד ארצה להסביר את עצמי ‫ולנמק את עצמי. ‫אבל אני תמיד ארצה שמידו ‫שאני אבא שלהם והעורי שלהם, ‫והתפקיד הזה הוא שלי עד יומי האחרון פה. ‫לא יהיה עוד אחד כזה. ‫מה שאני לא אומר זה שקיימת ‫בעיניית נגשות אונטולוג התקיומית ‫בין ליוטורה לליות חברו. ‫אני כן חושבת שמה שברק ‫מגדירי ככבר, זה צריך למצוא לזה מילה אחרת. ‫מילת בעיניים אחרת. ‫-לא, לא, לא, לא, אני. ‫-כי יש שם. ‫-הוא תעורית שלהם מאוד מועלם. ‫-חשבתי שאתה הולך מאוד. ‫-מעוד. ‫להגיד להישמע ברק את התועה בגדול ‫באמא שלו סבר, שאתה. ‫ואז ברגע שאתה אמרת שאני יודע ‫גם לעשות ההפרדה. ‫וגם הוא יודע שנכון אנחנו חניתמיד אבא, ‫ואני תמיד שם בשבילו, ‫הכבנה שלי זה שאני עושה ‫התרשטויות ואני יכול להריב ‫יטו מקול בצחוק. ‫כי לא ניקר את הקיצוני של החבר. ‫-סחק איתו. ‫לסחק איתו, אבל כאילו, ‫אני מתנאה כמו יהיה לדיטו לפעמים, ‫אבל מצד שני, שיעורה בית קוריבספרים, ‫כאילו הדברים האלו יודע שכשאני. ‫ולכן, אני אומרת, אתה לא חבר שלו. ‫-לא, זה שאתה מסחק איתו ועושה איתו כיף, ‫לא הופך אותך לחבר שלו. ‫-ולכן, אני לא הולך להתבקר את. ‫אני בסדר, זה כיף, נכון? ‫-אני אומר, איתו. ‫-אז אלף, אתם הכי בסדר. ‫אתם נורחום, דין, ‫אבל אני רגע רוצה להשלי, ‫או דריגה? -כן, לטח. ‫אני נרגע רוצה להקדיף לזה מילה. ‫בסדר, מתופלים שמגיעים אליי, ‫אם הסיפור הזה, אני לא עושה להם, ‫המחה בכלות. ‫אני אומר להם, תנסו להסביר להצמכם, ‫למה חשוב לכם, להגיד את הדבר הזה ככה. ‫לארבע וחברויות בתוך הבא. ‫למה, למה זה טוב לכם? ‫אני אגיד לכם, ‫אני שומע מער בעורים, ‫יש ערב רב של סיפורים סביבה ‫דבר הזה, בסדר? ‫אז מער בער בעורים, ‫יותר מבוגרים עם חה. ‫אני שומע שם גדלו בבית ‫מאוד סמכותי, ‫עם הורם עוד סמכותי ומרוך חק, ‫ולא מתקשר בהם, ‫הם רואו לעצמם ברגש של נולדו להם ילדים, ‫ואל פקדש שט, כי אני לא הולכה, ‫הסות את הדבר הזה. ‫מותר לכל האלה במקרופון פה? ‫כן. ‫-תצוי. -כן, מעולה. ‫אז כן נורא אוהב, ‫בכליני כאן אני לא עושה את זה. ‫אתה רגיש חוב שט. ‫-כן, התפרייה. ‫והזורים באמת באים מתוך מקום, ‫וזה ממש מזכירי, ‫תכיינת הסיכה שלנו, ‫שאיזו השפה יש הלכה. ‫אם איזה בית את הבעתה, ‫ומה את המביא לתוך החינוך? ‫כי מתאומר לעצמך, ‫אני גדלתי בתוך כסך הסך. ‫חסך של אינטימיות, ‫עם המשפחת שלי, ‫חסך של כרבה, ‫של חום. ‫אפילו של תחושך ורית, ‫אני לא הולך להיות העבא, ‫זה אני גם לא הולך לקרוא לעצמי אבא, ‫אני הולך להיות עבר בתוך הבית. ‫ואז אני אומר לנושאים בו נעשר רגע, ‫בואו נתרגם מחדש את המונח אבא. ‫בואו שנייה, בואו רגע נתרגם את זה. ‫נמצא לזה הגדרה שאתה אפשר לחליות אורי, ‫וליות לא גדר אל המעקי. ‫תחשבו לזה, תחשבו. ‫אני לגמרי לכם השאלה הזאת הביתה, ‫אבל אני חושבת. ‫תגדב על. ‫-אני אמי חוק מהמתרה הזאת. ‫האבא מאוד דומה לאבא שלי, ‫כלומר רחשי אבא שלי הייתי, ‫אני לא בין, אז כאילו, ‫אין לי את ההצחוקים ואתה, ‫דברים שאתה עושה עם הבנים שלנו, ‫אבל אבא שלי היום לימים, ‫הוא החבר הכי טוב שלי, ‫הוא האדם הראשון שאני משתפת בעקול, ‫ואני מתייצית על כל דבר בעולם, ‫אני פותחתי את הכול, ‫אבל כן, הוא היה מאוד, ‫אבא, אז אני כן חושבת, ‫הוא עושה את זה מאוד טוב, ‫כלומר, אני לא חושבת, ‫הוא אתה קורר אלה זה חבר, ‫פה אני חושבת שהדקויות, ‫הדקויות הם לא לפדפקה בעבא, ‫אלא במה זה חבר. ‫זה שאתה מתנהג איתו בצורה. ‫הברית לא אומר שאתה שמחה כחבר שלו, ‫אתה והוא לא שווה ערך. ‫לא הוכו שווה את זה, ‫ולא אתה חושב את זה. -נכון. ‫אז זה מה שעצריך לזגות הפינה. ‫-כן, מה אתה נישן, כן. ‫כן, ברמה אתה אגדרה, ‫אתה לא חבר שלו, ‫אתה אבא שלו, ‫הוא יודע את זה, ‫והוא לרגע גם לא התבלבל שנייה וגיד, ‫אלא זה חבר שלו, ‫או לא יגיד את זה. -כן, ‫אני יודע שאנחנו נוכל לקראת ‫סיום וטחפתי סקמי את הפרק, ‫תורף הזה. ‫מאולם הארצות, ‫אני תנשארת רשאלה. -כן. ‫תניתתי פחשוב או הקומן ביותר ‫שאתה אומר, זה שריך עשו לחלה, ‫בירח שבל הורים שמעזינים לנו, ‫מתוך הפרקה באופן, ‫כן הלימה שהוא שכאילו, ‫אתה לא כך התחלק כמה נתראה. -כן. ‫אני חושב שעדבר המרכזרי ‫כשאנחנו נותנים להילדים בית, ‫זה לתת להם בית בטוח. ‫בית בטוח השלטת ‫באסרות סורות, אין סורר אחת תכונה, ‫והצורה שאנחנו דיברנו על היום, ‫היא בתח לא הצורה המועדפת, ‫המשלמתו הנכונה ביותר. ‫אבל אם אנחנו נמצאים, ‫בתוך מערכת יחסים מאיטיבה, ‫תוך זוגיות שאנחנו מרגישים ‫שאים מאיטיבה, ‫התובל לי, ‫התובלך, התובלך וענח דוחושמים, ‫שחלק מתוך הזוגיות הזאת, ‫זה לעשות ילד, ‫מתוך רצון להמשיך את הזוגיות הזאת, ‫זו ספה. ‫כלומר, אם יש לנו את היכולת ‫לדבר ספה, ‫גם אם היא לא מייצגת את כל העולם שלנו, ‫וחלק מהרצון שלנו להביא ילד לעולם, ‫זה מתוך מניע איסטי לחלוטין ‫שיימי שיס עדותי כאשר הזדקן. ‫נגיד, אוקיי? ‫הייכולת לסוכח אחד עם השני, ‫עלמה אנחנו עושים משהו, ‫ומי אנחנו ומה יש בניינו ‫שאנחנו רוצים לעשות את זה? ‫זה דברים שאנשים בכלל לא עושים? ‫הם לא, אני שומע היום אנשים ‫מרוצים להביא ילדים העולם, ‫ומה הולדים? ‫-מתחת, תפח רציות, ‫הלשיכם. ‫אז אל דה שלישית? ‫-לא, הנה, זה בלי כמה שאני אמרתי ‫שזה הסטיבה שאני לא ‫חושבת על ילד שלישי, ‫אני רוצה להביא ילדים לעולם, ‫פי ידיע שאני אחראית עליהם. ‫-יש לך את הקשבית עליהם. ‫שאני אחראית עליהם. ‫הם האחראות שלי? -כן. ‫הם לא בחורים לבוא לעולם, ‫ואני לא עושה להם טובה, ‫שאני מביאה אותם לעולם. ‫זה שלי. -נכון. ‫ואם, אין לי את כל המשבים, ‫הקלכלים, מנפשים, ‫החומרים, ואת עבר, לתק להם, ‫אז אני לא רוצה להביס את המילדים. ‫רק, קיצריך, ‫רק די של הילד שלי, ‫היא אך, ‫אוקיי, הוא אומר, ‫בלי שאל, ירבה דודים. ‫-אני לסה בעיה נכון. ‫-כן. ‫-לא, מביאה, ‫אפי ילד לעולם, בשביל אדם, אחר? ‫-נכון. ‫-מביאה ילדים, בשביל למ? ‫-עדברים, כמו לא מסתובכים, ‫ברגע שאנחנו מתחיים להמצאת ‫הנרטיב של אנשים אחרים. ‫אוקיי, אני בתורורם, ‫התחיל עכשיו ירוני חייב של הילדים, ‫היא עוד עכה עוד אחות, ‫ואן אלדברים שאני שומע מבחוץ מושפה ‫על ידי אנשים אחרים. ‫וכן, אנשים, ‫חלק מהעיתי הצויות, ‫המשמעותיות ביותר שקראות ‫באמת בקליניקה, ‫יהיה אם להביא עוד ילד, ‫ואנשים רוצים בפרטנר ‫מאוד לא נוח לסיכה הזאת, ‫כי כשאנחנו חיים פה בתוך התרבות ‫של ילדים, ילדים הם סימפכה. ‫וזה מור, זה מריר, ואז הם נופלים ‫על זה פסיכולוג שיושב ומתחקר אותם, ‫עלם הבעצם, אבלם הזה טוב, ‫אבלם הקדאי ולמי זה יעזור, ‫ומה זה משרת, ‫ואנשים לא מבינים שמישהו בכלל ‫מוכן לנהל שיח בקורטי. ‫על שאלת הילדים, לא? ‫האל תתקרב לי לרכם. ‫לסימפחתי המנשים שבאים ‫לקליניקה ושואלים את זה, ‫הם רוצים, ‫הם רוצים שתתקרבו לרכם ברור, כן? ‫באו, אני קודם לומר את הילדים ‫זה המחשבה, ‫זה המסך יגועיסטי שאפשר לעשות ‫לזה להביא ילד, ‫אבל אז אתה לא רק שאתה מביא ילד, ‫את תגמבי ילד, שהוא כפוי טובה. ‫בבסוף, ואני מתחפה לה בתוך השאלה הזאת, ‫כן אומרת, ברור שהוא כפוי טובה, ‫למוצריך אחרת. ‫מאוביקה, יש ממני להביא אותו? ‫-נראה. -לא? ‫שיהיה כפוי טובה. ‫ואני צריכה לעשות את המאיטב, ‫כמו עליו, ‫ואז אותי כמה שיותר זמן? ‫-וי יעצמאי. ‫וייכול דוגל עצמו. ‫כי ילדים עצמאיים הם ‫במילדים שמחים יותר. ‫-כן. ‫-הן, אני יכולה ‫עם שיחוד. ‫-כן, אנחנו נוויות חשוב, ‫אנחנו נעשה את זה ככה, ‫אנחנו נוויות משהו, ‫זה היה מרתק ברמות, ‫אנחנו נשתדל באמת, ‫נוויות חוות פעם ונעשה, ‫זה אפילו יותר ממוקד נושא ‫כי נראה לי שיש פה המון-מון-מון מה להעביר. ‫תודה רבה לך. ‫-תודה רבה. ‫ותודה רבה לביזי, ‫הבית של הפותקסטים בישראל, ‫לפשטה לשמר אותנו, ‫באפל מיוזיק ובספוטיפי, ‫באל יצפות בנובע, ‫יוטיוב, תודה, ברקי.