סוטרה I.4

תסיכה הקודמת שלנו, סיינו עם סופרחת שלוש, שעסקה בטבע אמיתים שלנו או במצב היא ספגות, ריכו זה אליון ביותר, האופק של כל הסיפור הזה של פתאם זה לי ושאומר שכשאנחנו במצב היא ספגות הגובה ביותר, שאנחנו אפילו לא נזכקים לאזר שהוא ביקט רצני כדי להיות ספוגים יותר אישה הרגל לי ספג הוא כבר מושה שבנו, בשלב הזה אנחנו יותר לא בקשר עם אובייקט מבחוץ, אנחנו לא ספים שום מידה, נמצאות החושים או המין ואז אנחנו עדים לטבע אמיתית או נחשפת היכולת שלנו או כוח האקרע עצמו, מה זה כוח האקרע, למה זאת יכולת נושית, נתנו את הדוגמה הזאת של אני רואה עברת, אבל יש לי את הידיעה שאני רואה את עברת יש לי את הידיעה שיש לי את הידיעה שאני רואה את עברת, לצאורך העניין היא ניקח מחשב, הכי תבוני, מחשב יודע מה שהעדם נתנו, המחשב אם אנחנו נזין לתוכו מידע על ורד הוא יידע על ורד אם אנחנו נזין למחשב שאתה עובדה שהוא יידע שיש עברת הוא יידע את זה, אבל עד שלא מתכנתי מלטוח המחשב שהוא יידע שיש עברת הוא לא יודע זה נשאר ברמת הידיעה בסיסית, ולנו יש את היכולת הזאת להתעלות מעל ולהתבונן בתהליך התפיסה, להתבונן בתהליך החשיבה התבונן בעבנה שלנו את העקרה ויכולת העבנה עצמה, שחושבים על זה זה עושה קצת סחר חורת זה כמו המשוך, ככה את זה צמחה נכון, זה עושה זו נסחרר, זה תחת הסיבות אגב שבת, שאנחנו מתמולדים על בפעמים בחוונה מהדגרים את עצמנו באסנות כדי או החוקים לפעמים משתנים באמצע שיעור, הוא צריכה לקמה השיטה, נכון? הכל היקחה פיתם דברים אחרת, בגלל שהחולומדים במצעות ההתנהלות שלהם גם בתוך הקיטה להתמודדים מצב שמשתנה, הוא חוקים משתנים המשחר חורת וכדי להכנות האנו לתפקד בסבירה וסביבה המשתנה הרגע הזה או אפילו חשיבה בכיוון שלו, היא כבר מתחילה איזושהי תליך שסיכור, לא? אוקיי, היום אנחנו מתעסקים הנושא שלנו מאחר כבר, או בעצם ממשך לנושא הקודם ואנחנו מדברים סוטרה אחת ארבע, מישהו מכם רוצה לקרוא את התורבום שאנחנו משתמשים בו סוטרה אחת ארבע מלך חם שמי זה דמות היא מפעילות או מבטלת עם מלך חם, זה תומרת שהיא בפרוש המשך של המשפט הקודם מילולית המילה היא תרטרה, היא תרטרה זה לא עם מלך חן אלא בזמנים אחרים ובזמן אחר, יש פה אלימן תזמן זה כשלא זה תנאי, עם מלך חן זה תנאי, תנאי לא מתקיים אז אבל כאן מילולית תרטרה זה בזמן אחר, וריתי סרופייה היא תרטרה, וריתי אלת נודות, כן המילה תנודה סרופייה, זה מצב דומה, הטקסטומר שוכשאנחנו בזמן אחר, ממש אני אמה במשפט הקודם אנחנו נדמים, אנחנו מזוהים את עצמנוי דומים, אז אנחנו מזדהים או אם התנודות של עציתה, תנודות של התודעה אז אם החברים את זה עם המשפט הקודם, כשאנחנו במצב של יספגות מוחלט, אנחנו נמצאים במצב הנתראה לי ביותר וטבעי, רק הכלי הזה של הבנה נמצא, אם אנחנו לא במצב של יספקות המלאה, אנחנו בהכרח מזדהים עם משהו, אנחנו מזדהים מזה שהיא תנודה כשביק הסאנגר, מפרש את המשפט הזה הוא אומר כשמתמודל, כשאמית בונן, מזדהי עם התודעה או עם האובייקטים שניתפסים, זאת אומרת, לא במצב של יספגות מוחלטת, הוא מתאחד איתה אנחנו נעים הדבר שאנחנו תופסים, אנחנו נעים המחשבה שעוגרת לנו בראש, וברגע הזה המדבונן, כוח המדבונן שבתוכנו, שוחח את בדולתו, זה הספה של ביק הסאנגר אין לי יש איזה שהיא גדולה במצב הזה של דבוננות תאורה, וברגע שאנחנו מזדהים עם משהו אחר, אנחנו כבר לא הדבר האנק הזה, אנחנו שוחחים אותו, אנחנו לא מודעים לקיומו אז הוא לא אומר רק וזה בעצם תוספת, כאילו קיא, ותאמג של יומר, כשמצב הוא בצב של יספגות מוחלטת, אנחנו נמצאים במצב כרעה במצב הטבעי ומצב ולפי קוונת המשורל, אנחנו עם הכלי שקיבלנו, אנחנו עם היכולת הגדולה שלנו לתפוס להבין, היכולת האנושית המופלאה את האנושית המופלאה, את האנושית המופלאה, אכלת אנחנו מזדעים התודעה, גורד גיומוסיף, ביקר יסאנגר מוסיף, ושוחחים את היכולת המדימה הזאת עושה נחפה, עושה נחפה, עושה נחפה, עושה זה שהוא תווח בין המצבים האלה, אולי אפשר להגיע, תבינו, הטקסט הזה שהוא מדריך ליוגה הוא לא נכתב לרמד אף קשה של אנשים כמונו שהם מתעניינים ביוגה, שרופני של אבד את זה בחיים, אנחנו יכולים למצוא משהו בתוך זה, אבל המדריך הזה הוא גם לאלו שחליטו להקדיש את חיים לזה, אלו שנולדו לתוך זה, ובזה הם עוסקים מי לידה אדמבית אז המדריך הזה מחסה גם את אפשרות הזאת אנחנו מציגם את המטרות האלה, אנחנו רק מסתכלים מנתחיל נסתחר, אוקיי אני מוכן לתפס על הגיבה, אבל אני מסתכל עכשיו על האלה לז, אין אני חותף שחרחו אבל המדריך המלא, מחיל, מדריך התיפוש המלא, לכל מתפסה הלאים בעולה, לא רק לאנו שבו חנים להראות על הדיונות ורשלץ אוקיי, אז בייסה שואל, אם בסוטר הקודמת, אם במצב הזה שלה היא ספגות המוחלטית, אנחנו לא מזדאים עם שום דבר, אנחנו לא מזהים את האו, את כוח האקרה הזה זה נתיים? אה? אין במצב, קליניי שלנו, לא, לא נתיים, במצב של ריקוז מוחלט, לרגע יש באמת אין שום קשר עם אוגי הקטחית סוני, כדי לתחזיק את המצב הזה, כדי להגיע על המצב של ריקוז את בוחלת משהו, ומתרק הזה דבר, נכון? אוהי, אפילו את בוחרת שקט, את חושבת את רקזת בשקט, בוחרת שלווה, את רקזת באיזושהי תנודה, באיזושהי הוא מצב רגוע, את רקזת ברוגע, אוקיי, את רקזת בסיבור של זרוע, אוקיי, אבל כשבאמת הישפגות מגיעה למצב הגבוה ביותר שלה כבר אין צריך בסיבור. זה לא מעבץ, זה לא מעבץ, אם כבר משביעים את זה יותר שנה בלי חלומות, שנה ללא חלומות. לא, אבל מצב, אבל שנה ללא חלומות היא באמת, לא מצב שאינו כל אחד מתיין רוצוליות בו, כאן מדברים על מצב תודעה שאתה מריקוז כל כך גבוה של רגעים או למשך זמן מסוים, לא באופן סופי, אתה בריקוז מוכלת, אתה כדי כך שהעולם נעלם איניכה, אבל ברגע הזה אתה עד לקוח שזורח מתוך אחד. אתה עד לקה ליכולת האנושית המדימה ביותר, שכל עוד אנחנו לא במצב ביותר. עבריקו הזה אנחנו בכלל לא יודעים שיקיימת, למרות שהיא מזות שמפילה אותנו, למרות שהיא העיניים המתיות שלנו בעולם, אנחנו לא מזהים אותה, וברגע הזה אנחנו מזהים מה אנחנו באמת, זה רגע שנותן המון כוח, רגע שנותן, והשוכי יובי, עצמת שהוא כמרצוי, לא יודע מה שתקלים, זה לא מודה, זה נירודה, מודה זה המצב הכבול של התודעה, אלא נירודה המצב מרוסן של התודעה, במדעת מה התודעה מרוסנת, בכל זאת יכולה, ברגע הזה לחבות איזשהו משהו אדיר, את הטבע האניתי שלה, זאת הסותרה שסתם בה בשבוע שבת, ברגע שהוויקטים מוצגים בפני התודעה, אז יש איזושהי הזדהות עם הפיגות המונטלט, נתאמת, אמרנו, אני רואה את דבר מה, אני מזדהה איתו, כדי שאני אגיד, שאני איפה אני אחרי זה ורד, אני רואה משהו, הרגע אחד המין שלי, אופך להיות עברת, ואז בעבנה זה ורד. כל מופיע האימד, ואז ככה שאנחנו כל ראשם שאנחנו מביעים, כל תהליך פיינוח שלנו, אנחנו לא מפענכים את באמת מה שנמצא מסווינו, אך מפענכים את משהו, כבר יש לנו בפני. זה קרון? אפילו כן, אפשר להגיד שזה תליך, יש בו גם זה קרון, במירות היא בוד מאוד גבוהה, אנחנו מרימים את המאידה, באמצעות החושים, החושים מביאים את זה לתודעה, ואז אתודעה מפענכת את הדבר, אז כן, יש איזשהו מרווח בן גירוי שבאמי בחוץ, לבין המשמעות שאנחנו נותנים לו. זה קרון כאילו ילך שאין איזה הרעה, סתם לעמד אותו, להסכור שזמרת. נכון. את המשמעות הוא בעקר, מעצמה הוא לא עולה אותה, כן? נכון, זה באמת עושה כבזה, שקודם כל אנחנו לא מדעים את האובייקט, ואז מגיע עולם עושגים שכל אחד בוא נעצמו סביב האובייקט, איזה שהיא סכם הרעיונית, איזה שהן רעיונות נוספים שאנחנו קושרים אליו. אלא לא שם סקרות, בפרוש לא. תפוסית נעבותי, כן? שקשור בעיסוף מידע על הסביבה, אני ממשיך. לכן, אבל כן חשוב להגיד שהמצב את זה שאתה יודע, נקשרת לאובייק מסויאל, זאת הפילות המנטלית, זה לא משהו נפרד, זאת הפילות המנטלית. אני מזה אי משהו, אני מזה שיש פה דס ניאר רפנה, זאת פילות מנטלית, את זה מזהוי, אני רגע אחד, אופך להיות הדבר עצמו. עכשיו מה שקורה במשפט שלא אנחנו פותחנו היום, כשמתבונן הזה, איניים אליונות שלנו, הפורושה בספר, בסנסקרית, פורושה נשמע, אם תרצו. היא לא בתוך המצב של ההיספגות אליון שדיברנו על הבשרוש הבאה, היא אופך את בעצמה להיות נדמפ שזהה למצב של התודעה. אם היא לא רואה את הטבע האמיתי שלה, היא מסדהה עם התודעה. אנחנו כל הזמן נתונים באיזושהי איזה דהות, אם משהו בעלנו בראש, אם את יודעה שלנו. אנחנו חושבים שזה אנחנו. והזהות הדומה נקראת וריתי שרו פייה. תשתקיד מהסוקה. יסוקה, כן, יסוקה היא קשורה. כל הזמן מעורבת במה שמתרחש בתודאה. זה עוד כמו איך לוכאים או נדבקים ועומת מה שנקים בתהור. ממש ככה. ופרשני מדגישים פה שיש איבדל שפתנד שלי מדבר פה על מצב של זהות דומה. נדמה שהמדבנה הוא כמו התודאה. נדמה שפורוש העקמות שיטה. וזה שונה מי להתאחד. זה עולם הצבא שאנחנו שואפים אליו שהתשיטה מתאחדתי מתודאה. אלא אם רק נדמות אחת אל השנייה. יש מושג אחר שרו פריתי שעיו ג'יום. שהוא התאחדות, זהות מרוחדת. ואנחנו לא בזהות מרוחדת, אנחנו בזהות דומה. כל הזמן. אחד הדימויים שהפרשני מציעים שהמדה רוחני מציעה. תדמיינו קדור של ברזל שחו, אתום קדור ברזל שמניכים אותו בתוך אש. חי זמן מה? הקדור עצמו מי האדום בתוך האיש עונירה שקוף. הוא לא כבר מעבל את העתימות שלו. מתחוללת איזושהי יש ליה. אם כום שקדור יש אחור עונירה אדום, אם כום שהוא יהיה אתום, הוא כבר נירה שקוף. ולמעשה הוא לוקח את התכונות של האיש שיותפת אותו. אנחנו כל הזמן במצב הזה. קדור ברזל שלנו כל הזמן נמצא בתוך איש. הוא אף פעם לא נראה לנו כמו ברזל שחו. בשמי זה אנחנו צריכים לשלוף אותו מישהו. לרסלת האיש באיזושהי מידה. כדי שנידה מה הוא באמת. הוא עוד אוגמה, זה החלקיקים של ברזל שמגיעים אל תוך סדם הגנטי. חלקיקי ברזל שמגיעים אל תוך סדם הגנטי. זה אין סופי עליי. אנחנו תוקיק הראשור, אופך בעצמו נשאב על הנרגע המגנטית. ואליו החלקיק הבא, ואליו החלקיק הבא. כל הזמן אנחנו ממוגנטים אל תוך דבר מסוים. אנחנו חיים את תוך סדם הגנטי. כל הזמן נושא חותנו אליו. אף פעם החלקיקה ברזל שמגיעים. לא נתנהלים בטבע האמיתי שלהם. מתוך התשיטה, מתוך כלל הטודאה שלנו. אם זוכרים, אני קצת זורק מרכיבים שדיברנו להם בסיכת המופו. התשיטה הטודאה קולה מורכבת בגדול מישלושה חלקי. שהם אחם קרה, זאת אומרת, תחושה אנייות או צורת העצמי. אני חושבת שאני הוא להזדחות לסוף בזה רויות. מלס, מין, שזה לממידה שותף הזה, הסציאטיבי, והשניישי הוא בודהי. בודהי שבמילה פשוטה זה אינטלקט. מין בין שלוש את המרכיבים האלה של הטודאה האינטלקט, שבסנסקנט זה בודהי, הוא זה שהוא הכי קרוב במאות שלו, הנהיכות שאנו להתעלות מהלכון ונזדעות עם היכולת ההתבוננות האניתית שלנו. הגל שהבודהי האינטלקט הטנימי, האינטלקט פנימי אבל הוא חומרי. הוא חלק מהעולם התרפאות, הוא חלק מה שאנחנו. בודהי שהוא הכי קרוב לפורושה, למצוא צמודה הזה שבתוכנו, נדמרנו שהוא בעצמו בעל הקרה. נדמר לנו שהאינטלקט שלנו הוא בעל הקרה. וזה זיהוי שגוי. כי יכולת ההקרה שלנו היא לא בעלנו מהצית העצמה. צית המקבלת את כוכה ניזושה אנחנו בחיים. מזה שקיבלנו ניצור צחיים לתוכלנו. המצב הזה שאנחנו מזהים את האינטלקט שלנו קיבל הקרה ומצב שנקרא "וישוות צייטניה" למצב תדעה מסוים, עוד יופיע בהמשך, "וישוות צייטניה". אז מה שקורה ושאנחנו בעצם קופים את האינטלקט שלנו, את התחושת האינטלקט שלנו, את ההם קרה שלנו, על האינטלקט, אנחנו אומרים, זה האינטלקט. זה באימת אינטלקט. אני חושב משמע אני קיים, בטרבות הזו אני קיים, לכן אני חושב. אני קיים, מישם יש לי את יכולת החשיבה. אם לא הייתי חי, לא הייתי יכולת החשיבה. אנחנו כל הזמן בזיוי יש הגוני, כל הזמן אנחנו אני חושב משמע אני קיים. אז הקיום שלנו שהוא זמני, הוא כל הזמן מגוע בתחושה שהיא במובן. ‫אמרות שלה היא מזוי יפט, ‫כי אנחנו צובים עם ההזדהות שלנו, ‫עם תחושת האני שלנו, ‫אתה אינטלקט עצמו. ‫את האופן שבו אנחנו מפרשים ‫את הדברים שקוראים מסוווינו. ‫הוא אמיזה אני? ‫אני מבדיל בן זה לזה, ‫אני אירוע את זה, אני מרגיש ככה. ‫אבל זה בעצם אני מדומה, ‫כי אני האמיתי שלנו, ‫הוא כדור ברזל שחור, ‫שמונח בתוך איש, ‫והוא בכלל אנחנו לא מרואים אותו, ‫הוא נראה כמו איש. ‫אמרות שבמהות שלו מוצק שחור, ‫אתם שונה מאוד מהסביבה שהוא מתנאי בביתוחה. ‫הגלל הזה הוא איש שוגוי הזה ‫ממשל. ‫הרגע, כפת סטיקדימה, אוקיי. ‫בטוח הענייה מדומה שלנו, ‫יש את כל המצבים, ‫או שצער, סבל, עונג, ‫הוא ולהענייה, ‫המתי יש מצבים דומים. ‫אבל אנחנו רק עדים להשתקפות ‫של הדבר עצמו. ‫להענייה, מתי יש המצבים. ‫זה נראה כאילו שלפורו שיש מצב ‫שהוא לא נבדל מהמצב שלנו, זה העניין. ‫זה נראה לנו ‫שמי שבאמת סובל בייקון, ‫זה מי שנו לדנות. ‫הדבר עצמו, המחות שלנו סובלת. ‫זאת השליה, אמרות שלנו היא לא סובלת. ‫כן, יש למצבים, אבל היא לא סובלת. ‫אבל מצד אחד אנחנו קוראים, ‫הנשמה, היא לא נפגעתי, לא זהי, לא זהי, לא זהי, לא זהי. ‫הנצד שני, כאן אומרים לנו ‫וכל, ויש פוציטות של איזה פילוסוף, ‫שמפן ששיקה, שיהיה שמצאת את אותו, ‫הוא אומר, כל המצב של המין שלנו, ‫כל המצב, שעובר לנו בראש, ‫הוא מופע של הנשמה. ‫הוא תומעת שכן אנחנו נושפעים, ‫אנחנו כן נושפעים כל הזמן, ‫מאיזושהם רשמי, תתקרתי, ‫יש איזשהו כן מידע שהגיעתנו לעולם, ‫אנחנו כן נושפעים ממנו. ‫אנחנו לא נותאים להבדיל, ‫אני חוזר לסוטר שלנו, ‫אנחנו לא נותאים להבדיל בין ציטה, ‫בין התודעה שלנו, ‫לבין הנשמה שלנו. ‫אנחנו אופעם לא נגיד המין של יסובל, ‫אבל אני שמח. ‫אין את זה, אנחנו לא נגיד אני פזיד, ‫אני מקבל החלטות בקלודה, ‫אבל המין שלי הוא מאוד שקול, ‫אנחנו לא עזים את ההבדלות האלה, ‫אנחנו פשוט מזהים את עצמנו בתור ‫מה שקורא לנו, ‫ואתור משה בעצם הוא קורא לנו, ‫אבל אנחנו קוראים לזה, אני. ‫אני לא אומר, אני רגוע, ‫אבל המין שלי יציבא לי. ‫אני אומר, אני יציבא לי, ‫אני לא מציג את עצמי בתור מופע כפול. ‫יש כאלה שכן, ‫אבל זה גם שני מופעים שני מופעים. ‫כי באמת אתן שני מופעים. ‫אם, כן, חושבת שזה דווקא ‫האמינון של הילוגה, ‫והאפשרנו לעשות ההבחנה ‫במקום הזה, ‫במסיטואציה שהיא קוראים ‫את להתרודים מסוימים, ‫לבין איך שאנחנו יכולים ‫תרדגי שמדרנו עושים. ‫הוא נכון, נכון. ‫-כן, איזה עוד את המירבח. ‫לזה עוד את המירבח בין סיבה ומסובב. ‫ואז, כן, יוצאו מצם ‫שהוא שאני יכולה להגיד שהמצם, ‫הוא יכול ליצור סיטואצי שילוניים, ‫אבל אני לא נושא ככה. ‫נכון? ‫-ביגל שרחום הוא למשל, ‫הוא ככה נוצאים איזושהי מסימה, ‫איזושהי הוא יעוד, ‫גם זה יכול להיות מגב כל דבר. ‫אנחנו לא מקחנו בתור יעוד, ‫עבודת עשנה. ‫עבודה על ננחי גוף מסויני. ‫וקיי? ‫ובתוך העבודה הזאת, ‫אנחנו מזהים מי פעולה, ‫מי מבצע את הפעולה, ‫על מה פעולה מבוצעת? ‫וכשאנחנו מתחילים להסתכל ‫על הדברים האלה, ‫העשנה הופרטיות רק מחשיל מחכר, ‫כדי להבין את כל המצבים השאלים האלה. ‫אז יכול לעשות בלי עשנה. ‫מכל לעשות בכל תחום. ‫עשנה היא מחשיר, ‫אחד המחשירים האפשרים לחוק כבר. ‫מכוסקו פלטודה, ‫הותל אסקו פלטמרוצים. ‫ניקאי לסאנגר מוסיף, ‫או ברפו. ‫מר ש. ‫עציתה, התובעה שלנו, ‫אמרנו היא מקבלת את ה. ‫יוספת מידה דרך עברי החושים, ‫יוספת את החאה הוביאקטים. ‫הוא שבו שבר אמרנו את המילים ‫בוטומנספית, בואו ללא תחתית. ‫בספה של ביקאי סאם והוא אומר, ‫עציתה היא זה ללנית. ‫כל מה שמיסביב הוא כמו ממתקים, ‫כן, והעציתה לא יודעת כבול. ‫בכל שלך נורוספים יותר הוביאקטים ‫ומזדהים עם מרוביאקטים האלה, ‫מתרחקים מעטה באמיתי שלנו. ‫זה התוצאי שנשמה שלנו, ‫שאפעשהו בתוכנו, ‫היא זוהר את יקיים, ‫אתיכולנו להבחים בהם, ‫אם היינו מרוקזים מאוד, ‫אבל ככל שלך נורבים יותר בעולם, ‫היא מעורבים עם מרוביאקטים ‫שיא מסוווינו, הנשמה הזאת, ‫היא מעורפלת יותר ויותר, ‫היא נעשה תקודרת. ‫ולכן, זה גם גורם לשינויים ‫בהתנגות שלנו. ‫את אומרת, עצם זה שאנחנו מעורבים ‫בעולם ולא מזוהים עם הטב האמיתי שלנו, ‫אנחנו במצב אנחנו מושפעים לזה, לשלילה. ‫וכן גורדגי המזכיר צוטרה שלוש, ‫שלושים וחמש. ‫ואנחנו מדפדפים לנו ‫לצוטרה שלוש, שלושים וחמש, ‫פרק שלוש, שלושים וחמש. ‫הם מישהו רוצה לקרוא את התרגום ‫של אדני רבי, ‫שזה כל המיד הפדפים למקום, ‫געתם. ‫דחנה, אתה קורא שלנו. ‫ההתנסת ליומיומית. ‫-התנסת ליומיומית. ‫באוגה. ‫-באוגה. ‫מבססתת עליה חנק, ‫בין פורושה וסתמה, ‫השונים זה מזה על ידי. ‫-סמיונה. ‫סמיונה, על כך שפה קריטי ‫למנה אחר, ‫למנ פורושה ובאה קריטי. ‫והם, והוא. ‫-והוא פורושה של הצלונט מושגת ידיעה פורושה. ‫-אוקיי. ‫-באוגה. ‫הצבדה בילים שלי. ‫-הצבדה בילים שלי. ‫אנחנו צריכים פה, ‫אבל אנחנו פוקשים בפעם ראשונה, ‫מילה שמופיע עוד בכל סותרה ‫בפרק השלישי והיא סמיימא. ‫סמיימא, סמיימא, ‫היא פשוט. ‫מילוליטי אינטגרציה או שילוב. ‫והכוונה היא לשילוב של ‫שלוש טכניקות הריקוז, ‫שכבר דיברנו למפגישות הקודמות. ‫-סמיימא, זה בבט אחת, ‫הרנד היאנה וסמדים. ‫בבט אחת, ריקוז, ‫מדיטציה, ריקוז לאורך זמן, ‫והסמדים עצב שלי ספגות, ‫שלושתם בבט אחת הם סמיימא. ‫אנחנו משלווים את כל טכניקות הריקוז האלה ביחד, ‫כשהיוגי עושה את זה, ‫כתוב תסות רשלוש 25, ‫ובכלות מבדים בין הבודי שלו, ‫בין האינטיאנציה שלו, ‫לבל, הנשמה. ‫ברגע שאנחנו באמת מפתחים ‫את יכולות הריקוז אלה, ‫אנחנו יכולים להבדיל בין השניים. ‫ומי בין השניים, ‫בין האינטלקט והנשמה, ‫הנשמה היא הדבר האנטי. ‫היא זאת שמחזיקה בתוכה ‫את כוח האקרה. ‫נשמה אולי זה לא מתאים לכולם ‫באולם המסגים שלהם, ‫אבל כוח החיים שלנו, ‫הטבע האמיתי, מה שקיבלנו מה, ‫טבע, אני עצם זה שלך נוכאים, ‫זה הדבר שמבחזיק בתוכה את כוח האקרה. ‫בגלל שגם אינטיאנציה ‫וגם הפורושה, גם המתבונן, ‫שנייה משרתים את העצמי האליון ‫את הפורושה, את הטבע, ‫את פורושה בפרקריטי, ‫שני המוסגים האלה, ‫ששרתים של הטבע האמיתי, ‫של הגלוגל הזה, ‫שאנחנו מסתובבים בתוכה, ‫הידמים כאחד אינטליגיינציה ‫ואני שמח. ‫אבל הם בעצם שונים, ‫והלידי זה שאנחנו מתרקזים ‫בקיום של כוח הטבע הזה ‫שמסכותו אנחנו חיים. ‫כוח הייתי עוד ניצוץ פנימי נשמה, ‫אנחנו לומדים לדעת אותו. ‫שמצאת זה שהוא מעגל, ‫אז חיים להתבונה לכיוון, ‫לחבין את הצלנו לדבר הזה, ‫ואז מתוכל אותה עליהיוונה. ‫תוכנות עליה ידיעה ‫שאחן זה הדבר הצלום. ‫למרות שבמציאות, ‫הציתה, תודהה שלנו, ‫לתולת צורה, אם שאנחנו, ‫סייה מומסות או שלושה ‫שאני מחמש. ‫למרות שבמציאות, ‫הציתה, היא ישות ותולת צורה. ‫תודהה שלנו היא מופשטת, ‫היא לא גשמית. ‫הן, זה קל לתאר אותה באופן חזותי, ‫כדי להתפוס באיזשהו אופן, ‫ותפלאולות, וגם התבלות השאלה. ‫אני אשתנת בתושת צבור, ‫או נקבל שתיאורות טוב. ‫אתה העולה חם שיש מקור, ‫הוא לא נמצא? -או, לא לא לא לא. ‫אתה, אז אני אצאה ונתושך הרבה ‫את תתעד איזה שהוא מצאה על בטה. ‫היא שבע בהיר. ‫אוקיי? תערו לכם שיש מקור של אור. ‫תהרו בטבע, יש מקור אור. ‫ומעלה מונחת עדשה. ‫עדשה אופטית. ‫אלא אור משלה, ‫אבל מונחת על האור. ‫מקור האור התהור, ‫או הנשמה, ‫הוא כוח הזה שכן ש. ‫היא גיע לעולם ולכן, ‫כל אחד מטענו הוא. ‫והעדשה עד שיטה מונחת על מקור האור. ‫יש לשנץ לדים. ‫יש לצד תחתו, ‫צד שתהיה שירות על מקור האור. ‫צד הזה לנצחי שער נקי. ‫ויש לצד שפונה אל יתר העולם. ‫האנחנו רגילים, ביקר אסלנגר אומר, ‫שאנחנו שומעים את כל הכנימי, ‫אנחנו שומעים את התמא שגוקי ‫מהאור התביאי, ‫האור האמיתי שלנו, ‫של הנשמה ביום-יום, ‫המצא בספונטני שבוזי גללנו, ‫זה רק שהמצפון שלנו מדבר. ‫שזה באמת כל המצפון שלנו, ‫הדשה שלנו מקבלת מאידה מבפנים. ‫אם זה המצפון, ‫קומצס נס, ‫או דהר מאינדריה. ‫האבר היעוד. ‫אבל בדי החבר אנחנו מודאים מאוד ‫לצד העליון של האדשה. ‫לזה שפונה כלפי חוץ, ‫יש המחובר האלה העולם שבחוץ, ‫ומה שמחבר אותנו לעולם שבחוץ, ‫זה נהנה אינדריה, עברי הכי שח. ‫שעוספים את הידע ועמין, ‫שאמרנו שהוא אחד, ‫שנכון מימנות אותו, ‫כי אחד מעברי החושים. ‫עברי החושים, כמובן, ‫החושמי ארה, הרחה, ‫ריה מישוש ותאר. ‫נכון לא עוספים מידע ‫בגדול חוץ מיבד עשון האלה. ‫נכון יש עוד חושים, ‫אם נכון חוץים, ‫ככן, זה לא עוזר, ולא עכשיו. ‫בתחון נגיע לזה. ‫ואני שפול. ‫-מצפול? ‫-כן, דבר אוקו על מצפול. ‫אז פול זה גם תול לדאפ של שסימבה. ‫למה, המצפול שלי ושלען בניחה. ‫-כן, אולי זה. ‫אולי זה? ‫-אני חושבת, אני בואי להם. ‫אבל יש מה עשים בואי נגיע, ‫שנגדיר אותם כמוסר הנושאי. ‫דבר מוסר הנושאי הוא הוקרי סימבה, ‫תמיד? ‫אין בואי להם דבר אוקו על מצפול. ‫-יחוליות שאנחנו לא נדע להקשיב לכל הזה. ‫ליכוליות, שפחירה שלנו, ‫לא תהיה להקשיב לכל. ‫אבל לא ידבר. ‫-תמיד בואו לא משהו לא משהו להגיד. ‫בואי כמובן שאפשר להציב את כל המצפול, ‫לאומעת ארחים אחרים, ‫שאנחנו מעוניינים רצוף. ‫כן, זה אפשר לחשוב, ‫אז קרב דוגמאיות בקבודות מזה, ‫אז זה עוד. ‫אבל בואו לכל אחד מתענו, ‫שאינו מה דיפים לא לקחת חיים, ‫של משהו אחר. ‫וגל הזה יש לנו עוד רגע, ‫של הגבנייה הניקח האת החיים, ‫ארנבת לא בטוח. ‫-כן. ‫אם ממש חמודה, ‫המצפון שלנו עוד יותר איזה. ‫אבל זה נהיה של סולמר אחרים, ‫אני מסכימית אחר. ‫הוא עודי. ‫-הוא קורת, מהסתם. ‫לכל הפנימי הזה, ‫אצם זה שעולה מתוך איך משהו, ‫שהוא טבע אנושי, ‫הוא לא כל דבר אחר שנסף על ידי למידה. ‫לא מה שלמדת, ‫אלא משהו שבולד איתך. ‫אוקיי? ‫-זהו, זו ההבדלה. ‫-אז תמיד מחקר חדש משהו, ‫מיהבד שאומר שהטבע אנושי, ‫הייסטינט הראשון שלנו, ‫זה להיות עם חנלה ונפתחת, ‫והייסטינטה שני, ‫כי הוא הכל אנחנו מתחילים, ‫אם עכשיו, ‫אז אנחנו מתחילים לגובלת. ‫כי הוא, אבל, ‫זה סוטרת את היתה, ‫זה שעדם נולד עם סינר וטן. ‫זה ממש משהו, ‫אתה זה חדש שם, ‫הוא זוהים בטוח. ‫אבל את הראשון, ‫אנחנו אינו עם המצפות. ‫אם המצפות? ‫-אם המצפות. ‫סם. ‫-כן, כן. ‫אם זה ראשון, ‫אנחנו רוצים שלכם, ‫לכמון, לעזור, ומש פורט. ‫-כן. ‫-כן. ‫אבל רמי מורה, ‫ווא תוב מילי, זה מילי לדתוב, ‫הכולי יכולה, ‫זה תפיסה בדרך כלל, ‫דתוב נשמול. ‫אם אולי אפקד אל אמי שנשתים. ‫-ציר, אולי יכול. ‫אבל אנחנו פחות מתסקים ‫באיקשרת הרבותי. ‫אנחנו עסוקים בזה שיש כל פעני, ‫יש מידה שבאמי בחוץ, ‫אנחנו לא אומרים עכשיו זה נכון, ‫זה לא נכון, ‫המדע הזה הוא לא מידע ‫שקורא לנו דווקא לפעול באופן מסוים. ‫הוא רק מידע שדם במרכיבים ‫של התודה השלם. ‫כל אחד מיתו נוצריך קורת התודה השלו. ‫אנחנו לא בעיקבות זה, ‫אתה גם מדבר על זה. ‫אבל הוא לא אומר, ‫לא מחתיב לנו עכשיו, ‫וזה לא מדברים פה עכשיו ‫על ציבויים מוסרים. ‫ציבויים מוסרים, ‫אופיים מפרק השני. ‫לא תרצח, לא תיגנוב, ‫זה פעם פה. ‫הוא. -זה קיים. ‫המשטח הזה, אבל עד עצמו, ‫הן, זה שמשקף. ‫את מה שקורא מיבחוץ, ‫או מה שקורא מתחתב, ‫הוא משרת בעצמו כאחד החושים, ‫הוא בעצמו אחד החושים. ‫וכש. הוא מושפה, ‫כשהוא מוחתם על ידי תשוקות, ‫על ידי פחדים, ‫הוא נעשה מעונן, נעשה עתום. ‫וכשוא נעשה עתום, ‫הוא פחות ופחות, ‫משגר לנו את האור הזה. ‫-נעשה עכו. ‫הוא נעשה עכו. ‫-נעשה עכו. ‫מה מאחיר אותו? ‫-שוקות ופחדים. ‫ואז כמה צפדים. ‫הוא אפילו יכול להיות מצולק. ‫את אומרת, יש אנשים ‫שחולים עד כדי כך הפגע ‫שזו תהיה צלקת, ‫לא מצל בפיך, בפקע. ‫זה מונה המספר של ביקס העין, ‫געה, ואו רנשמה, ‫לזרוח דרך האדשה. ‫כשה. וזה מרגלגל ‫שם מזינת עצמו. ‫שאנחנו לא מזהים את האור הזה ‫שיכול לבקוע המטוחה הזמן. ‫אנחנו עוד יותר עמושקיים ‫בחיפוס אחרי דברים הלכותיים, ‫ברים שם מבחוץ. ‫אנחנו עוד יותר, ‫תלויים בגורמים חיצניים. ‫אנחנו עוד יותר מזדהיים ‫עם מה שקורה מחוץ לנה. ‫-כן. ‫-אני לא מנה. ‫זה משפט קצר, ‫התערת טרה וריטי סרופיה. ‫ריטי סרופיה מייתרצטרה, ‫אבל אלה במילין של ביקס העין. ‫כל הטכניקה של היוגה ‫שאבריאסה והירגיה. ‫תרגול וריסון, ‫עם החובןת כדי להבדיל להתיר ‫את הקשר של האדשה, ‫מכל הליכלוכים שנמצאים מסיבה ‫ומאיזדעות שלה, ‫אם העולם הזה של התופעות ששוווינו, ‫לרסן את החושים ‫עוד שיומע לחושים האלה ‫הם מחרסמים בעד השם. ‫ואז לנקות את התודה, ‫עד שהעור איזרח, ‫עד שני זה אהי את המאותה ‫מתית שלנו. ‫עד שני עבור מסוות רעה, ‫מה לסוות רעה לא? ‫גודגי מציענו לקו בשמב זה, ‫עוד שתי סוות רעות. ‫אז היום אנחנו תראו מה זה. ‫פרק שתיים, ‫סוות רעי שתיים. ‫הוא נראה כותב הרואה, ‫אם, אבל הקבנאי למתבונן האמיתי, ‫לפורושה, לאור שבוקי האלה, ‫או המבק של העצמא, הוא דרישי. ‫ואפילו שהמבדת שלנו, ‫ליכולת את בונימות שלנו התהורה, עדיין אנחנו תופסים אותה כבעלה תוכן, מרות שאנחנו כלי אנחנו מזהים את הכלי הזה, אנחנו מזהים איתו תכנים. עשו את רעה הבאה, עשו את רעה הרבה עשרים ושתי. אז תרק הרביעי, מי שורצה לקרוא עם מזמין את הכל. ארבע עשרים ושתיים, קדימה עם עומץ. לא חייבים, דאחנו כבר נראה איזה בעלה איזה. כשאת עודה. אין, כשאת עודה. כשאת עודה את העומץ שייתי חסרת התנועה לוקחת סורת את עודה עש ונומנה את ניתפיר בפעילוך מנתלית. אז הילה היא יודעת את האינטלקט בודי של העצמה. כשעד השם, מזעה עם הצלין אחרים, לפחות יכולה להבים בתוך עצמה מהו האינטלקט, מהו הבודי, מהו החלק של העד השם, שכן פונה אלאו, שבפוטנציאל שלא הוא יכול לראות את האו. זאת אומרת שזה משפט שיש בו תקווה. מברוץ שאנחנו עסוקים בדברים שמי בחוץ, רק את עצמה את הסקות הזו יכולה להבין, לגרון לנו לפענך בתוך האופן ההתבנות שלנו. מה מתוך זה הוא אינטלקט, מה מתוך זה הוא החלק המבחין שיכול לעזור לנו להגיע על שורש הדברים. האינטלקט הזה, הבודי הוא בעצם החלק התודעה, שועבודי, אמר יש בודי שזה אינטלקט, יש ההם קרה, ההם קרה, שזה צורת העצמי, קרה צורת, ההם עצמיו ומנס. זה למטות דעה, מים. כשהבודי הוא בעצם תמיד קשהו בפורושה. הפורושה והבודי, תמיד הולכים יד ביד, שנולר את פורושה אל תוך גוף אנושי, יכול לנראה ומשל אנחנו. תמיד באימבודי, תמיד באימבינטלקט, הם הולכים יד ביד. הבודי שייח לפורושה לכל הזמן, זוגיות אין סופית והייחסים בין פורושה והבודי או עד שיטה, הם לא רק חסרי סוף, הם גם חסרי התחלה. זה הדבר החשוב, ענדי, ענדי. אין למערכת העצמי מזות התחלה ואין לסוף. בודי שייח לפורושה כל הזמן, ומכן כשיש מצב של הספגות, שאנחנו לרגע אחד לא רואים את כל הטבע של הספיבנו, אנחנו מספגים אל תוך התודעה. תהי לא פונה החוצה, הם והתוצאה של זה, היא שכל אני חלוכים שיכולים היו לחסות על האור של המשמה, הם מושרים. חוויה כזאת היא חוויה רצויה ושל התכנרה. זאת חוויה רצויה. זה מוצאה מצב שיכולה לראות בעצם לא עדשה, זמרת. מודלעדשה בעצם פתא מן משמעות, כי אין את אין משום בעצם כל כך נקיעה, שהיא נעשה שקופה. עוד צריך להבדיל בין אני המחותי שלנו, התחור, הדבר שהוא באמת, אני אליון ולא אני ימיומי, אני שעשפנו, לא אני נלמד, אלא אני נולד. אלא מאמב, אלא מיגדר, אלא מין, נוסטטוס, אלא אמונות, והכתקסי מתארים את זה שלחבות אותו זה משהו ייחודי. זה איזשהו טעם בחווייתי, חוויה שיש לטעם ייחודי. אני איזה גדול, לא אני אקטן, אני נולד, אני אמד, גם אני הנולד, אני נולד, התנאים שלו בקיום, הוא כזה שהוא חסר להידע, הוא נצחי, הוא חסר מעוות, הוא חסר לשטנות, הוא חסר מהפיינים, הוא חסר אופי, אלא סימנים, זאת אומרת, הוא פוטנציאל, משהו מופשת, הוא לא משהו שמידיג שם, ובכיפוס, שוחר היוגה, כזה התרגום לסדקה, שוחר היוגה, מי שבאמת מחפש בתוך הנתיב, בתוך הסדנה, בתוך דרך היוגה, הוא מקדש את הריסון שצונות התודה, כי הוא נוצר את החוויות האלה. מחפש רק, ברגע שתועמים את הדבר הזה, הולכים לי קרטוק, שנשים שתי רגלו יוגם, הייתה למחוויה, הם ננגאו, וזהו, מאוד טוב, רגע, הם הולכים בכיוון הזה, לא בתוכים לקראת מהם הולכים. זה נשאר מורופל, אבל רגע שנלגע את הבא, איזה שהוא טעם, מרוחה כזה, את המתחים, לנוע בכיוון או את המטדיש את הצמחה למסע הזה. עכשיו, אז מה זה לרסנת מוזרת אותו דעה? מה זאת מודות האלה שצריך לרסנותן וניתן לרסנותן על ידי היוגה? בזות העסוק סוטרחה חמש, ובזה אני יוצר עם דברים, שמייתה השוטר, אתה, אוקיי, לשאלה שלך, הממום לעצליקו. יש תרגומים וספרים בעברית, שאוסקים בנסוטר של פטנגלי, שלך מספימים רוב, אני חבר לך. יש להכתגו על ידי הקדימי. נדמה לי פרופסור, דני רווה, ופרופסור יחלנו גרין שפן, דני רווה, הספר של הנקרא, חוטין פילוסופים. ליוגה סוטר של פטנגלי, חוטין פילוסופים, כי הסוטר הזה חוט, והספר של יוכןן גרין שפן, פרופסור יחלנו גרין שפן, נקרא. דממה וחירות ביוגה הקלסית, ספרון, ובשני הספרים האלה יש להם גם תרגום עליה של הסוטרות שהמציא. את הממה וחירות ביוגה הקלסית, ואין מה סוט קצרות שאני לא יודע להם בפיישי, אבל במהות החיבורים המקדימיים, הם גם מבוננים כנפילוסופים. מבוננים בטרבות מבחוץ, מפנחים אותם מבחוץ, ואנחנו רואים הרבה פעמים שדפקה, זאת אומרת, אני מוצאה שבמרות שזה באנגולית, אני הרבה פעמים מעדיף, כי זה גם קשור למה שאני עושה רוב הזמן. את התרגומים או את הפרשוניות של ביקס איימגה, ובני משפחתו, בגלל שמפרנת המרות של התרגום יותר פרקטית, כתבים של ביקס איי�ימגר, שאני ממליצה להם, הראשון הוא לית עון, יוגע סוטר הזו פתנזלי. זהו יש לי באמת, אבל אם תקראי בכל שבוע שני עמודים שזה משפט איךון, אז ילך פספט איימגר כתב היא יעדות או לטמידי בצפט על הפספט איימגר, שגם השם שלו זה יוגע סוטר הזו פתנזלי. שמידי בצפט על הפספט איימגר שגם השם שלו זה יוגע סוטר הזו פתנזלי יש לי פורטיק, אני יכול להרות לכם שהוא ספר בניות זו הולדתי מטיים רופי, שזה בעברית עשרה שקליק. אז הכפיצה הבאה בעוד. ויש עוד חיבורים מוחרים יותר של ביקה יסה אימגר שהוא פיתח טמות של עבדף קהוב סורק משפט משפט, אחת מהם זה יוגי כמנס, שהוא ספר נפלש שישו עבר בין מהיימגר סוטר הזו פתנזלי, בספר השני שהוא הוא אחד החיבורים האחרונים שלו שהוא ספר שלא הולך לפי סדר הסוטרות, אבל כן סורק את כולה. ולא הולך לפי טמות שמפרק לאורך כל סוטר לפי רעיונות זה נקרא קור אופדיוג סוטר הזו פתנזלי, זה אחד הספרים האחרונים של ביקה יסה אימגר. ספר נורא ירשה, זה כל אלה אם תקרה אותה הוא הארץ כפלחה. אבל צריך באמת מפתחות, צריך קצת סיכה, חושב בשביל להיכנס לעולם הזה. אוקיי בזמן ל-שאלות משהו בעקבות משקרה, עשו דיברנו היום, מחשבו, נראה איזה תמרצים לשתף. כל דבר, כמי, עוד שרוות עקוניים. איזה יקח הרבה זוו. אני לא אקצרתי לזה מספיק זמן, אוקיי, אני אקציב יותר זמן ב-שבועת, עכשיו גם לכתוב לי או שיש שמור שבועת. זה מאוד הכשבי בין הסיכה נורחני הדפי, ביקר, כשאלה, אני סמצא תוקמת מצב רואו ובגישות. אז הדברים בזה זה עוד על הנורחני לגשמי. זה כאילו זה אמותו, המקזין בבחונות הדפי, ביקר, כול אחרו של המתם החבד וקיר של מביתם. מדברים, כל הממהות של הנשילה הזה, זה בין, שהפנדם, האתם ובאצמית מוקר בשני הדברים. ולוגרים והבאמי, זה האחר שמורים, כמי, כמובן לצייניים בצייניים בצייבת, בין הבאמי ובין שבאצמ מה שדומם עוד, לעניין ושל מה אנחנו עוד צמר כשאקים ועמוד הזה. ובין עזד הבוכני שבאי בשמוקום הוא צריך במושך לקם, זה המשך לקם וזה סונס במושך לקם. כשעם מטרה שלנו היא באלפה. זאת אומרת, לא זאת צריך לקחת אותו ככלו, וגם לא זאת ככלו. ככלו כאן ויש מוקום כמו שום ספר, אתם, הדפה היא להגיע לרוכני, התוטל, גם בגמיץ אלה, והדתתי ממך כאלה. אחרו הלומו מהגדולים, הם פרגיעו לשם, ככלו נגיעו להרוכנות הכללית שהגשיות פרלו לא מדברת אלה. אבל בקדול הם עודרים צריך לקחת, יש משפט מועפה של אקטש של אדם ובבית שבאה. כל האזר שאומר, אדם הבאי מוני, אקטולה היא לקחת לבאי מוניות. זה אומר לומה. זה מה שפמצא בין מוני, את ידוי מוניות, כן. את ידוי מוני, אל תהיה לא תגלע הזה, זה רורו ובעיגל למטה, את ידוי מימצע. אבל שם היינו רצון לכל אחד לליל האורגוש של אצמון. לא יודע, גם להגיע להרושה לצמון, והנראה בין הכי בהכבלם או אחזקה, בנשם ששאני יודע שם בעצם גתוק היפייך. הצד שלה חכה לדעה הקטות הדתיות האלה שם כאילו אכולה טבע, ואתה חיפשו את השלב בין הדברים האלה, שם נקרא יום ימי, אנחנו שאתה מאוד קונה חשקי, אבל אתה צריך לורסם אותם כאילו, חייב להגיע אגב למה שאתה רוצים את זה. אנחנו לא מסתכלים על יוגה בתור דעת. אלה בתור מדע שעוסק גם בדעת, עוסק גם בדתיות, עוסק גם הרגש דעתי, אבל ובפני עצמו לא דעת, הוא לא מבקש מעדם להיות מעמין או דעיוגה. ועדבר השני, כן, הטקסט הזה הוא טקסט שעוסק בתוטליות, בפירוש למה שאמרנו קודם, זה טקסטים זה בערך איך לעלות את פסקה דעי ורסט, לא פחות. אבל ביקס האנגר פרט את זה לקוקח הרבה את הליכים מרכיבים שבאמת נפשרים לכל הדומה, לשלבד את זה בחיים שלו, לתאום משהו מתוך הדבר הזה, בתוך השיטה, בתוך טקסט שבכל אורה, תזיז את הרגל כך, ההוקחה, את הכתף כך, ונראה את תכווה משהו, לא צריך את הדבר הזה, לא חייבים להוסיף טקסטים חיצוניים, אנשים באים מקבים חוויה שלמה טוטלט, חובים את מה שחובים, כל אחד בדרגתו, כל אחד בארמט הגדשה השונה לנושא וגם לזה הטקסט מתייחס. וזה מתאפשר הדבר השלישי, שהתבוננות קנם במציאות, לא משנה איפה הנעשת באיזה חלק של העולם. אם אתה מתייחס למשהו שכייה בואו, יש לו חוקיות איניברסלית, אז המסכנות, יהיה נעותן המסכנות את הרביות שונות, בדתות שונות, באמנות שונות, ולכם אנחנו מייזים לקורל איזה מדה, כי הוא עוסק בעגדרות, עומדם לא באמסעות ורים שניתן לחקור אותם, אלא באמסעות והם שניתן לחבות אותם. כל מי שרוצה לחקור את זה יהיה צריך לחבות את זה בעצמו, אני יכול לשכנעת חד הנסות לחבות, אבל אני לא יכול לגרום לחלחות, יכול לערות לך את הדרך, ובסופר של דבר חוויה, הבנה מתית היא משוי שמצבר לבד. הוא גם איתי איתי אוהי, ווא גם איתי איתי אוהי, אבל אתם נמצאו מכנים של תפים, אתם נמצאו איזה שהם סימנה דרך, שכולם יכולים להסכים עליהם, שפשר לנסח ולהתקדם במצאותם ביחד, כל אחד בדרך שלו. אני בסדר, לדעים לך, תודה רבה.