רוני גלבפיש: "הבינה המלאכותית אמרה לי: את מתארת אובדנות כרונית, ויש מה לעשות" | ניתוח לב פתוח - פרק 26

טוב, מכאן אתרית. שעלום לכם עוד פלק של ניתוח לפתוח והיום, או אחת חשובה מאוד, שאני חייתי הרבה זמן שתגיע לכאן, שעלום רוני גלפיש. שלום המליע מרוסי. וואו, אי, יש לי כל כך הבדברים. כל כך הרבה דברים, ממש למתפוצת כמו בוות של סוד, אני צריך לברית על זה ועל זה ועל זה ועל זה, כל הלילי במוח עכשיו. אבל כרגלנו אני מתחילה בשלב שלה הזה. רב, עצריכה לספר לי על, לפוא יש קצת אחרות, הרגע חשוב ביותר בחיים של האחריגה, תחתית בחיים של החכנירת הטרום של רוני. הוא היה לא מזמן, וואי הרגע שבו אני עומדת משתיים בלילה ותוכייהם. ומסתכלת על אורי הרח משתקף על הגלים, ואני צריכה ללכו. אם אני הולכת לתוכייהם ולא חוזרת, או מסתובב את החורה, לחוזרת למשפחה שלי, כי אני לא רוצה לחיות. וואו, וואייה לפני 5 חודשים בערך. אז היום, פי שלושי פרטי לחמירו. -ואת יודד שהיית מסוגלת גם לעשות את זה לממש הזה, חבר חלק, הייתי בתוך חיים בשתיים בלילה הייתי בדרך. לפני 24 שנים, 4 שלי תבל. 4 שלי אמר לי בגיל 12, כשאני הייתי בגיל 12, שאין לו שום קוונה להגיע להגיל 62. זאת הייתה אחרטה שהוא עצמו קיבל, כשהוא היה בין שתיים מסרה. שולו רוצה להיות אישה כן, וזה קנה על המוצכם בין ההבוסף את השלוחה הייתם, זה לא נראה לו. וגדלתי עם האופציה הזאת שמותה לי להחליט, ומתי אני פורשת מנהולם. מותה, וכן היו למשרנות הבניים בשנות האסרים שלי של מרבה המזלו צלחו, כמעט הייתי בבצד השני פעמל, אבל לא. ואם שחתי להחזיק את האופציה הזאת לאורך כל חיים, באז כשהייתי בטסרים ושבר הוא היא תובד. הייתי הזנתינוק, מנחוד שם וחצי הבחור שלי, הוא נעלם 24 שעות, אני ידעתי איפה, אני ידעתי מה קורה. מתנאי שכשהים השלי אמרה אבא שלך נעלם, אני נגשתי על שוכנה עבודה שלו, פתחתי את המגירה של ההגדל חברה הייתי שהוא לא עושה, הוא תמיד היה שם הוא לא יסתובביתו. אז ידעתי מה הולך לקורת, אבל ברגע האו שיועב להגיע הביתה ואמר לי אוהמות הכניקו כך מצטר, עמדי מהתינוק שלי במתבח. לפשוט קרסתי, הוא תפס אותנו באמצע הנפילה ותשוונו ככה ירדנו לבצפה, והמשפט הראשון שיצא לי מהפך, שאומר לי מצאו את אבא שלך, היה אני מבטיחה לך, אני נשבעת לך, שאני לא עולם להעשה לכם את זה. זאת אומרת, זה היה הרגע שבו המחיר שלא התעבדות, היה כל כך קונקרטי, זה קרה עכשיו בשני הזאת עודי ולושא המשלימת. שזה הדבר שהתפרץ ממני, אני לא עולם לא אסלחה כאב כזה כמו שאני מאוד יש. אבל אם אני לפני חמישה חודשים הצועדת לתוך המשך כל השני, אני ממשיכה להיות עובדנית, אבל השבועה מחריכה אותי. ואז בשנה שעברה במהלך השנה, ורתי שבר בתיפול פסיכולוגי, שאני אומר מאוד קשה, אם אתפל מאוד באתי. מאוד לא איתי, גם כתבתל זה בצורה מאוד חסופה בארדות פייסבוק שלך. וברגע השפל של הסיפור או שבו רגשתי שאין לי דרך להוציא את עצמאי משם, ואני הולכת להיות שבר כלי וצל אדם להתראת חיי, זה כבר לא שנה שנשבתי. ונפזתי להם להתבד, כי אין לי דרכים אחרות, לא היו לקדורים, אין לי נשק. מאוד איתו, אני כנס, אני אוהבת להם, אני כנס להם, ואני אתמה. זה לא קשה במיוחד, אני גרע ליד חופדור, מקום הוא לליט בו בו. איזה יד מסובעת לך תקטף, מי מחזירות אחרו? מה מחזירות אחרו? האם לדים שלי? ויוב. אני עומדת שם ביהם, אני מסתכלת על הזה, הרורים האלה למה, הכל כוכח יפה, כוכח יפה, העולם יפה, ואני לא רוצה אותו. ואני כל מה שאני מצליחה לחשוב, ואני יודעת בדיוק, איך הם ירגישו כשהיודיו לנה. אני יודעת בדיוק, אני זוכרת את הרגע אוקי אלו קרא את מול. ואני אומרת שם זמן מה? זה לקח לי זמן עד שאיסטובה עוותי. אז הבשר שלך מחזירות, אתה חתאו מהרת על הבשר שלהם ידעת מה זה אומר, ובשר שלהם שערב שרי יחבו את מה שאני חוויתי, ובשר מסוווו. וחד הילדים שלי, אני מקפידה לא להתכנל איך אחד מהם ישירות, כי זו בקשתם. איבד חברה טובה לפני ארבע שנים בעובדנות. אז אני גם ראיתי איך הוא התמודד עם זה בארבע שנים האחרונות, ואתה מכיר שהוא שילם זה לא מקום לחירה ישן שלי. וברגע הוא אני עומדת שם, אני מסתכלת אני, נפרדת מהאופציה, ויות שט, חוזרת הביתה, ואני לא רוצה לחזור. ואת שם מה שקיבלתי זה אדיף לי להיות שברק לי, עד אחרוני מי, מה שעה לעשות לילדים שלי ולבאלי את מה שעה בעשהם. חמישה חודשים אחרי הקלק הזה נורא, קל האחרים, דבר המדהים שקרה אחרי זה שחזרתי הביתה לקח לי כמאמם העלרן תראש. ואז פתאולה בדיתי שבפעם הראשונה בחיים, שאולי העניין הזה של אם אני לא יכולה להתבד ואני כן רוצה להתבד, אז אני כל החיים נקראת. אולי אפשר לפתור את זה, עכשיו, המטפלם שפגשתי לא מתנולישו מענה לדבר הזה, אבל אנחנו בדור שיש בו בנה מלכותית. ואני נגש לא בנה מלכותית ואני מאוד, את כבר מכירת הקונפלקציה אנחנו מדברות כל התקופה הזאת, יש מה לעשות? ואז אני שומעת שמשהו, שמעולם לא שמעתי וגם בין מתקוראיברית, אתה לא יכול לשמוע. שאתי פתאו מעל לי, תשמי? מה, המצב שאת מתארת הוא נקרא עובדנות חורנית, הוא מצב פסיכולוגי מוכר, לא מאוד מדובר. באמת היא שדי קל לפתור אותו. הצורך לעשות ככה וככה הוא נותן לי את תוכנית עבודה, ונראה, אוקיי, איפה אפשר לקורל זה, אין בעברית טקסט אחד על הדבר הזה. לא קיים, בספה העברית, טקסט אחד. אבל יש מחקרים בעולם, הוא נותן לי את הקצירים ולינקים ואני קורא. ואני פשוט עושה את מה שכתוב, חמישה חודשים אחרי אני לא עובדנית, פעם הראשונמים בחיים שלי מאז גיל שננסה. עד שאת שפיתי את זה לתחריך? -כן. טוב, אם יש אושו שומעה פה את הדבר זה בואו נמצא במצב של המחשבות על הסיום חיה, אז בבקשה בבקשה תפינו על אנשי המקצוע יש גם כבי טלפון, אינונים ממש אפשר לפנות אליהם של אזר הראשונון הפשית שלרן, ואחרי מחולים לחייך גם. -כן, חשוב, טיפול ותמיכה וזה, אבל יש לפעמים תפיסות מאוד הם הקובעות את זה, אנשי המקצוע דיברתי על זה עם הרבה פסיכולוגים מאז, כי יש לי קשר עם הרבה פסיכולוגים, אף אחד מהם לא יקיר את הנושא הזה. כן, להשתמש בבינם הרחוטית לקבלת מידע, אני לא מתופלת על ידי בינם הרחוטית, אבל קיבלתי ממנה מידע, שיש לי לטפל בעצמי וזה מרולה. -מדים. טוב, נציג אותך. רוני גלפיש היא בן אדם שיש לו באתדת אדם, שיש לו כל כך הרבה. זה כמו איזה פסיפה שמשוגה עכשיו שיש מול העיניים שלי, וכל חלק שאני אגב, ויכול אפרנס לי עכשיו עשרה פרקים בפודקסט, בעצד כמה מוחלטת. אז אני לא צריך להצליח להקיף את הכל, אבל בתא הייתה לקללי שלחת יוצרת, סופרת, צירת, גר בזה חוני הכוב, ניסועה ואם לשלושת, גם עוסקת בכתיבה מזוויות אחרות לאורקיקותיו, ותגע מלמדת כתיבה ומלבקותוים, את פרסטנט מאוד במקזר שלנו הקטען והמוקה. כמי שעברה שבר בתפיסת העולם, את פעילה צמול מחזיקה באמדות צמול לנוקשות וברורות, אפילו התגוררת באנסלי במשך שנה, כפר רבי בגליל, ויהיה לך בן זוג הרבי, שאת שומר, תיתו על גשר הדרום, ומיבוקר השביעי באוקטובר, את פשוט שמה השמונים האלות בהגיע הסבינה שלך, ואופך להיות בן גביר שלא מאבימה עוז קצת. אני קודם כל לא אבימה עוז. אוקיי, גם לא בן גביר. תמות שהילדים של יצוחקים עלי שם בתוכים שאני אצביע לו. זה לא נכון, זה לא קור בבת אחרת. אלא שבשיבה באוקטובר ההתנגשות בין הארכים והתפיסות שלי למציאות מי את בלתי נסבלת. במה אותו רגע למה זה לי? אני בתוך חברה של אנשים שאלה המחוונה מימנים. אין, היא אפשר להיות חברים של ימנים, כי הם ראים. תקשיבי, זה היה כמו לוח על גיר שנכנסת זה פה, ואמרת לי, הם לי אמרו שאני סניתי אותך שנים. אנחנו חשבנו, אני חשבתי, ורבי מסביבי חלקו איתי את המחשבה הזאת, לומרות שברווה מקחישים את זה גם אני הייתי מקחישה את זה. שאנשי המין המנשים ראים בגדול, סינאט הרבים היא המייר לקמוס שמחוי אחת זה. ושתוכי מורגים אותנו. זה הסיפור העובדה שיש יהודה ושמרון ואנחנו מחזקים בהם ולא מותנים לפלסטינים מדינם שלהם. זה הסון הגדול של מדינת ישראל, וכל מי שמקבי את המצב הזה או עוזר לקדם אותו הוא רוצה להתחיים ולקולנו. בלא מאפשר את הקיום של השלום החלומי במזרח התיכון שהוא אפשרי ובסגעד בהפלסטינים רוצים וזאת הייתה אמונה מאוד חזקה שלי זאת אומרת לא רק שיהיה מניתו, הם מזה לי כן בתוך התמונה המאודי חוטומית הזאת קרטלית אונדרכים חברך אחת החברות הכי טובות שלי וחד החברים הכי טובים שלי הם ימנים הרד קור איך זה קרה חתמן הבחוי גדליים בעלי, ירופא הפסיכיית רית מאוד מוקרת במקזר מקסימה ואני אבת אותה הרבה לפני שהפוליטיקה נהייתה מאוד משמעותית בחיים שוסדנו והבחו הוא מנטור שמלווה אותי עם הסכים עם התפתחות ישית אני מאוד אוהבת את שניהם, המשנה מימניים, אני לא, אנחנו לא מדברים הפוליטיקה כי כל פעם שמתחילה מנהי כאילו מקבלתי את מוטיטות הצבם ארבע יותר טוב ממני שניהם, הם רוצים לדבר, ואני לא רוצה בשמיני באוקטובר נמתחל דבר, בעיקר איתו גם קצת איתה ובעצם במשך שלושה חודשים מתבוננת על כל אחת מהמונות הסינגולריות שיש לי לגבי המצב בינינו לבין הפלסטינים ולגבי ידות ועמקום שלנו פה והרבה לגבי יהודה ושמרון, ההיקישבות, המתנחלים, היום אני קורת להמתי שמים בעבר כל הדבר הזה עובר בחינה, אבל ממש מקרוסקופית, זה לא איזה החלטה הגורפת, אני יחשב יומנית זה אוקיי, אלה הדברים שאני מאמינה בה, מה קרה במציאות והאם אני עדיין יכולה להאמין בה ויש דברים שאני שרים, אבל הרבה מאוד דברים מתרסקים והיום, אני שואלים אותי הרבה על מי אני יתביעו בבחרות הקורות, אני לא יודעת אבל המין עד היינו בזור ירגולה בהיזנקות, זה לא שם וכן, אני היום חושבת שאני אמנית מולנית, אני חושבת שאני התפיסה שלי היום זה שעשמון מחזיק בהרחים חיפם בעולם אני ממש בתקופות של שלום בתקופ ומדינות שמאפשרות את זה, יש מקומות שזה לא בר ממש ושאם אתה מתעלם מהמציאות ונכז מהם, אתה תמות יש איפה ששימו רצמי, וזה מה שם מסוכרים אבל את ביטלת גם לא רק מה את מחזיק הקלפה העובים, אלא מה שאני אתם מסכרנות היא זה מה את מחזיקה אז אני ודמותי, אז אתה ידוברת מועצת ישבת כופה שבין את הלכון, שבור שמועצת ולא עוד תפנה ובאמת אתם הייתם מראים, בין היית מאוד משחנת ועוד מרגיזם את חינתי ומאוד בולטת ויותר כאלה נוליסנו אנשים מגברים, אנחנו יודעים את זה מאוד לא אבטיותך, וממש כאילו היו שנים שכאילו לא יכולתי רואה את הפרצות לך ואז אתוצאת את הספר הראשון של ההכתנרת, טריס, ועורכת שלך הייתנו אומנה לא הייתה אורכת גם של הספר הראשון שלי ושאני מאוד אוהבת ומאגתי לאח איך היא, איך היה לעבוד איתה? זה מוליג בקסימת? ואז הייתנו גם לעבוד איתה, ואז הייתנו פעם ראשונה שהייתי כזה, אוקיי יכול להיות שאתה יכול להיות בנדם סבבה ואז שתיינו שתתפנו בקנס כותבים הצלרחלי לביא המתוקה אי, סמועת שניים, אחת ספרת את זה אירחלי חברת ובעזרתי למה אל תקנס להיה את היית הדוברת היחידה שלו דיברתי איתה לא לפני ולא תחקידי וגם הייתי רק בחלק מהרצה שלך איך היא כל כך הבא אותך ולחלי חברה הקרובה אז בסדר זה כנזכותוים שהיה בעל פעם ותאיש עלי ואז בעצם אפסקתי לו פחות, ביותר קרוב שוואסור שלנו אבל אפסקים לא סנטיות אחר לא פעד אולי שענכו על בזור על פעם ותשעה ישראל יותר ומלי כן ואולי שוואס הייתי דוברת מועצי איתי אישה בעל פעם וחושב סנטות המון שמולחתי מזה, אני כל כך מעניינת שאיית מאוד מעניינת את התהיית מאוד בולטת היה לך כל מאוד ברור והיית דמות מאוד בולטת בעיקר בציבור שאין בו הרבה דמויות נשיות בולטות אין שזה סטייגויות שיש למעציבור הזה, גם היום וזה חשיבה באוקטובר, אנחנו דיברנו פעם ראשונה נכון ואני מתה עליי ואנחנו הם הם, וכשאני מסתכל את זה, אחורה אנחנו מדוברות עליי כי זועת, אבל את לא הייתה יחידה כי חדת דברים שרעיון הראשון של יחשיבה באוקטובר היה ממש כמה ימים אחרי תחליך טוב בפייסבוק שרני כאילו בתל תלה ואני לא יודעת מה אני חושבת זה היה מאוד ראשוני וגלה ישראל פנו אליי ובקשום מנהל איתריה וזה לא יקרתי את שמו הזכמתי, לא משהו שאני שונת אותו באופן פעיל שבו אותו היום נקברת חברת טובה של האחיינית שלי שנרצחה בנובה, נמצאות את זה, אנחנו שבויים אולי אחרי האחיינית שלי בחו למבקשת ממני ללכת לביאה בשבילה אני בלוויה בתל אביב הרב או מר שאני קום דמה ובפעם ראשונה בחיים שלי, המשפט הזה לא מגרד לי ואני מזהה איתו באנצא עליו היום תחיל הרבה בתגישם ואז יש תילים ואנחנו שוכבים בברוץ בין הכברים ואני יוצאת מבית הכברות, נופלת בברוץ באיזשהו מקום מגיעה להיציאה מבית הכברות, עוד עשר דקות הריון שלי בגלה ישראל התקשרים עליי, ואומרים את הקשיבי או המדעיין שהיה אמור לרעיון אותך הוא חולר יחליף אותו, אירז תדמו אני נהיה לבוא מה גם הוא מהרשימה שלהם לי אמרו אני לבנה, אני לא יודעת מה אני עושה עכשיו ואני מאוד בסדר יאללה, אני לא יודעת מה אני חמודגישה, אני לא יודעת מה אני חושבת, הרגע כברנו ילגע וחפט ליותר ואז הוא מרעיין אותי זרעיון שנמצא בראשית ושרים דקות הוא לא ישועל אותי שלו שאלות לא תוסדרה לה, והדבר הראשון שאני אומרת לו שהוא בשבילי התלטרה הכי מטורף את בעולם בעד היום אדם זה שכל פעם שהיה פיגו הבעודה ושמרון ונפגיעו מתי השביעה, זה לא שסמחתי ממש לא במהותיה, פעם בחרת המחיות שובדר המחיות, מה אותי לא בעכשיו, שם להגיד תודה ורנסים עם בריב כבר הזה, מבחינת הצעדה שני, זה לא יאללה מתנחלים ולמטנחלים, הכל אותו דבר, כי הם אמרו את זה בארבית, הם אמרו את המילה, שוב ושוב ושוב, זה מה היה בשבילי זה עד היום, אני רואה דת שנמדברת על זה, זה עד היום, אני מקיבות ברורחל, ברורחל נמצא שיבה כאילו מטר, מאז אני גדלתי שם הסיבה יחידה שברורחל לא נפגע אף פעם מתילים, זה שתבח שלהם, זה שיבה כאילו מטר וברורחל הוא שיבה כאילו מטיים מאז זה החברות הכי טובות שלי, בריב הכפרה, זה שתי החברות הכי טובות שלי אחת, מעין הייתה, בכפרה זה ביומו ובעצם שם התחיל השינוי, עכשיו זה היה השינוי הראשון, אחריו עוד אחד, בעוד אחד, בעוד אחד, בעניין שלה הסיפור הזה של צוות כאן מזון, שהחבר הימני של הסיפר לי עליו, אז 24 שעות אחרי, עכשיו תישהו מונצי, אמרתי לתרמצי סיפור אמר לי אולי, אנחנו בנגל הבאים מה קורביל, אני רק שאול אותך שאלה אחרי, אם זה היה קורה ביותנל, מישהו מבירי היה יוצא, אמרתי אותה כשיר, אני לא יודעת להגיד לכל משהו מבירי אבא שלי בברורחל, לא היה יוצא, אבא שלי כבר מת שאני מאז, אבל אם הדעות שהיו לו כל החיים, אם היינו בברורחל, הוא לא היה נושא והאבא שלי היה אשצרה כל חייו, איש תפשב המלחמות נפצה ושתי מהם אחת מהן קשה, והוא לא היה יוצא להותניה, כי בהם מונות שלו, אנחנו לא צריכים להיות שם ואין שום סיבה, מסכנת חייו בשביל אנשים שבכורים לחיות, שם, ושוב, לקחת מאיתנו את חלום עכשיו והאז גילים הוא שהציפור סיפור מתי, ולכן הנורגדול בחייה היא מגדלור גדול גם היום, והאז האחיין שלו חמודתי את כשר אליי, בזמן אותי לבוא לבקר באות מיירה ואז רק כדי שיהיה ברור, אני בארבויים שנה של לפני זה, נכנסתי ליהודה ושמרון בשרוץ ואי, פעם אחת לבקרת רחלי, ביקר, וכשהאחי, הגיס שלי התארסים בחורה מילכנה, אלכנה זה היה תומה שבשבילי ויהיה לי קונפליקט גדול לפני שיש כאן תלבוא ושתושים הרבהים שנה, אני לא נכנסת ליהודה ושמרון כאקטי דיאולוגי דאזת נוסעת לו את נהיה זה מזמינים אותי, ואני רגע רומדת מול הדבר, אז אני אומרת, הם באו לבערי להציל אנשים ברור שניסה ברור שניסה, אני הולך פלפגו שטריו ביניב וממלו לקבר באותו יום של מישהו אחר שנה רק שם, אז הם גם לקחו אותי לקבר של אלכנה איהם מפגש מדהים על הרבה אני ואני צריכה קנור ביהם חיבור אנושי נורא נורא איפה. אני אוהבת אותם הרגדולה ואני חושבת של עמדים למדתי. מהם המון דברים שלו ידעתי ולא הסכמתי לקשיב להם עד אז המון על ההתנהלות גם של הפלסטינים וגם של ארגוני סמול בתוך השטח. והיום אני יודעת להגיד שמצד אחד אני יודעת הרבה דברים על מה שקורה ביהודה ושמון מצד שני אני מרגישה ממש אני לא יודעת מספיק ולכן אני לא מתבטת לא בנרגוות ולא בפרעות וגם לא ברגוני סמול ואיך בצלמת נאגים משת אני לא מצקתם זה קנים מבינה. שמור קבות יולד עבר הזה אפשר להבין אותה רק עם התשם כן ואני לא שם כן אבל אני חושבת להם יוכל עליו שמע לב מאוד ככה מתנחלת זה שכאילו מיחסים תכונות אופי מולדות אוטומטיות חוץ מהדעות את בתח גם כך וכך וכך וכך וכך וכך וכך וכך ועז זהו זה צבוע את הצבוע גנטית לא הזור כלום אם את מחזיקה בדייה מסוים את שיין גדגבול שמעלת ישראל צריך להיות ביקת הערדן ולא קבישש אז זה מכישה. אז זה מכיש עליי חמון המון דברים אני שום שלי היום הם מקימה בקעות בתוך כל הסיפור זה ממקימה בקעות אני יש להתמונות שם בגיל שלוש אני בתור משאית סנאה מתקילו סנאה מתנחלים סנאה מתנחלים היום אני אם את שואלת אותי מהדעות שלי ואני קוח להזביר אני תמיד אומר אותו דבר. נו משאום אני תשבוד ביהודה ושמון היא מקבילה למקימה קיבוצם והמושבים שקים אותה ארץ אתם שומרים עלינו אוי ועבוי אם לא היושם אנשים אוי ועבוי לכולנו אם היינו חיים עם החגורה את מוטנה הם הצרה הזאת תיצירה של מדינת ישראל לפני שצטרפו ששם ושבע. אני אסירת אותה לכל משא חי שם האם אני יודעת מבינה מקורשם והומתת מהחורי כל מה לא אבל ברור לי שאנחנו לא יכולים בלי זה איפשהם ושגם אם היינו מחזרים. אני יכול אדם את הרכרון שלום לאיה. אתם אבל גם אני עושה העבודה על הדבר הזה של מצד השני כאילו לא להקיש שאים אדם ערכזיק באינדה סמלית שחושב שמוטנה צירה הם דבר אנחנו בין לאומית ומוסרית להישראל זה לא אומר עליו שהוא פחות מאוהב במדינה פחות טורים פחות זה גם לי שעבודה בדבר הזה להסיר את הזורה איברונה לבוא לראות אדם מלא שיש לו תפיסות העולם שכיש ממקנות תופס אותם זה לא חלק ממנו זה פשוט פיסה. אז אני בדיוק מאוד איתך דעות זה לא יישיות. אני מכן היום מה שירבכתי זה המון חברים האלה מין המון ממש כאילו אם שלל דעות לא כל כך מעניין אותי מה הדעות של הבנדם אני אין אותי מי הבנדם אני לא ראש הממשלה אני לא שר אני אפילו לא בחיר בצעל שצריך כבר לחלטות מתנהלת מדיניות אז יש לתחוף יש לבגוש אנשים כבני אדם ובטוחתנו האזות שאת אומרת מי מחשבה שמתנחל הוא רצח את יש ורוצח את יש הוא יום יום כן יום יום רוצח לך את האלוהים את האפשרות לשלום למצב שבו הם בני אדם לא יודע דוגמקורשם לא כיבת יחלטה מה סיפור שלנו מפלסטיינים אני יודעת מה סיפור שלנו בתוך ישראלי את זה אזה ובצוזע זאת את מהבדת חברים בסמול שלא סולחים לחלטה שאתה רואה בנו בני אדם עשורות חברים שבתוכם כמה מאוד קורוים לא מאגל שאני שיש לי שיקול אגות חברים שחיים איתי ביומיום שנשמות כי אני כמעט מהבדת את הכי בדרך עכשיו שווה בוקטובר לא שינה אותם גם הם ללבוש משקפה המחדשות חלק מהמלכו עוד יותר סמולה אבל אני גלח את האמת סקתי את הסק אם זה קודם כל אני ממש סמכם מושרת להגיד שיש לי גם חברים אנשי את סמול שממש באולי והמולה את עדיין חברה שלי אני הדעות של המושנות הכל בסדר של חברה שהם ממרגניה הפגנות פה בירושלים שהם שונות מקפן צריך להגיד אבל עדיין אם ממש מעצבת הכי קטן שמאלגנת הפגנות האלה יש את סמול כן וחת חברות הכי קורבות שלי בעולם בזמת חזן במהיד שם עבוריקה ימרא לי ממש במפורש עכשיו מה שכן חלק לא קטן מהנשע סמול האלה בהם היא בתים דתים כן, זאת אומרת אנשים שחיים לא כל התפה יותר קל האנלחיות על כל התפה ואנשים שגם הדעות שלהם דיכותומיות וגם המעגל חברתי שלהם דיכותומי והם רגילים לחיות בתוך איזה תם ידעוד כזה מאוד מוגבה לא צריכם להחיל את הדבר הזה אם אך שלי היה איזה שתי סיכות שממש הגענו למקומות לא טובים בעיקר הוא כי אני גיליתי שאנשי המין וגם אני מרגע שזה הזכי המיר יותר קלנו להחזיק את הדעות ולהקשיב לדעות הנגדיות לא יודעת רמה זה שזה תאוריות לשמה דיגה מה אבל לא נכנס לזה אך שלי ממש הגיעה לבז שהוא רגע מה אני לא תקשיב אתה עבד חייני אני שום נכונות לפגוע בקשר הזה בשביל פוליטיקה אנחנו לא מדברים על זה אותם ואנחנו שלושה ניהם לתוך הערוע לא מדברים על זה ועווה את חייניים כבר נשאר כזה כן טוב יש לנו כל כך הרבה נושאים אנחנו כבר כמעט במחצית הרעיון רוניים לא נגן נגן נגן נגן נגן טוב גוף נשיא את בוגרת מן אד רחב מאוד של התסקות בגוף בצדה השלילי מן יפהות החילה למינם ופהות בדימוי גוף ופה לו סינאה לגוף אני הולך תערב לך נושאים עכשיו בואי תערב בזה אני לחורה בן אדם עוד מודע ומוד בחובר אני כל חיים שלי כותבת אני סופרת קשנים על גבי שנים מוציאה ספרים אורח את ספרים מלווקות והם מלמדת צדנות כתיבה עובדת בעוצאות ספרים זה כל הולמי את שואלת אותי כל יום ויום מה זהוות שלי לפני כל דבר אחרי אני כותבת לפני עםה אני כותבת אני נלחמת על כתיבה ונלחמת בקתיבה ואז מגיע הקורונה והכתיבה נפלת לי נפלת לי אני נלחו איך טוב כלום למה זה סיפור נורא מוזר כותבים לפעמים מבינים אותו הייתי בהם סקטיבה תרומן הוא היה כלו הזמן ואז קראתה הקורונה ובעצם כל הסיפורים בעולם התפשו על אותו דבר ופשוט לא הצלחתי להחיל את הדבר הזה ואחר משפיע לא על הסיפורים שלי ועל איך נמצאים נרטיבים בעולם שבו פיתו מיכולה לפול אבן וכל הנרטיבים משתנים בבטחת לא אותו דבר באז שואפן ופשוט מתקעתי עם הקטיבה ומייד אחרי זה עם הקריאה אפסקתי לקורא ושקתי לכתוב שזה השתיה פעולות שעשיתי יותר מכל דבר אחרי היהי עד אז עכשיו אני בת 50 שתיים זה הרבה חיים ואני אומרים שכי הרמד צדנות כתיבה בחינם כי כולם תקוראים בבית וקואב לי עליו על האנשים ואני פשוט פותחת קולר ומצלמה ונוטרן צדנות כתיבה חינם לכל משרוצה ובזמן שם כותבים אני לא יכולה איך טוב אז אני מקשקשת ונצרת כשאני לא יודעת לצייר אף פעם לא ציירתי כמה שאני מפני זה אני פוגש דניאלת לא נדעות דקת ברכות ואני אמרת לה מה שעת עושה וחלום חייה כאילו השילוב הזה שוקטיבה ויהיו אז אני אמרת להסתסיד זה זאת אומרת היא לא חסות קבי השר זה אמרה לי תעסיקה וקום אז זה לא צריך להיות ממש נסתה לשכנע אותי אמרה לי יש קומקסים שעושים ומנשם הקלות סיפור מבריק ולא אכפת לך אמרת היא לא אני רוצה לעשות יפר ואני לא יודעת לצייר ואני מקשקשת מקשקשת מקשקשת ולעת להעת אני מתחה לנות מזה עכשיו זה לא יוצא יפה אבל אני נעמת ואני מתחה לא את הציורים הממש בחורים שלי לפעיס מופה זה הציורים שהיא סדוית המותגמותק שנמקר בכל מקום קוננזה וציורים שלך שנמקרים אירה אני פה ושם בוראי זה סרטון ביוטיוב כדי ללמוד משהו אבל אני פשוט מציירת כל הזמן כמה זה כל הזמן שמונה עשרה שעות ביום אני כמה מוקר הולכת לחדר עבודה שלי אני בדיקרון קורונה לא יודעת לכתוב לא יודעת לקרון לא יודעת מי אני ומה אני וכתל חדר עבודה שלי ואני מציירת כל היום מגיעה לסדנה בערב כבר אחרי הרבה עשרה שעות ציור וממשיכה עוד עד אלא אלא בקושי מוצאים אותי מהחדר עבודה בעיתן וכל ציורים את זה אזיים אבל התמפסיקה לכתוב לא כותבת מילה אני רוצה להגיד עכשיו למלך שיש איפה בחדר בבקשה תדג שזה לא יקרא לי בחיים שאני לא אפסיק לכתוב שכל עוד אני חייה אני לא אפסיק לכתוב תודה אני באמת מאוד מאוד כהב זה מרכיב זה הוא תמרד גדול שלנו אני אישה כותבת אבל הציום פתאום אני לא טובה בזה אבל אני ננת מיזה אז אני ממשיכה ממשיכה ממשיכה לבצעת נקורה למה שעובד הרבה הוא משתפל ואני ממשיכה לעלות ציורים גורי מפייסבוק ולעת להתמשים את חדר מבקשה שאני אקנות אותם ואני לא מסכימה כי הם לא יודעת לצייר וזה כונסטלאצי אני אומרת להנשים אוקיי אני איתן לחציור תתרום 150 שכלל המותה הזאת שאני אוהבת לא עומדות מנגד שמתפד בנשים במעגל הזמן תקבל ציור מטנה וככה במשך חודשים אלפי שכלי מולכים מהמותה ואז במרות מהמותה אמרות לי די הציירת תתפרנסי תמקרית הציורים בתוך כל הציורים האלך יום אחד אני אוהבת מאוד בצייר בדיוק אני עושה אני רואה תמונה של עצמי ואני אצאיר אותה ואני עושה פורטרת עצמי בדיוק וזה לוקח שתי דקות ואני מסתכל תלאב ואני כל הזמן כותבת על הציורים כן כותבת ואני כותבת עליו איזה משפט כל השנים האלה סתם, סתם, סנת את הגוף של החבע עצמו היה בסדר במור, עכשיו רואים שם שאני אשמנה, אני מצויר אתם חזייה ומחנסיים. ציר מאוד לאירותי צריך לומר ואני מסתכלת לציאור הזה ונמט. מה לא בסדר עכשיו אנחנו עכשיו אני כבר בשלב לזה אחרי הרבה אם שנה הם אפשרה את החילה קשה, נפרה בדימוי גוף, סונת את הגוף שלי וסונת את עצמי. כאי אפשרת לא אחרי עצמו את הגוף שלך בנפרה ממשעת זה היה אותו דבר, זה חבילה. בין נמטקלת על ציאור הזה, משהו אצלי, זה אז כמה חודשים אחרי זה אני פיתו המוצאת את עצמי שוב ושוב ואני מוצאת רפרנצית בינטרנט ואני מצייר אותו. הצייר את נשים גדולות, שמנות, בטנוע. זה מתחיל מייחד שקופצת, זכינה בציבים שקופצת ככה, וחרי זה עוד אחת בלרים ארוסית בצגם כך 50-60, ועוד אחת ואני מוצאת עוד אחת וליאד כל אחת אני כותבת מה, שובה משפטים עליה, אני כותבת את המליא. כאילו כל בסדר, הוא אפי על עצמר, מי יכול ללאיך, ממש משפטים, ומאוד פשוטים כי אני מדבר טיתי. ואני מעלה אותם לפייסבוק, אני תמיד מעלה את הציורים שלי לפייסבוק ואני נשים את חיים בקש לקנות אותם. ובאיזשהו רגע אמנתו, היימני הקיצוני המסוכן רשה אומר לי את צריכה לעשות עם זה משהו. אנשים את חיננים לקנות את זה, זה עושה להם טוב, כמו שעשית לחטוב, זה עושה טוב לא עוד נשים, קנילן. ואני מכהם כל את הציורים האלה, ולעת להתנים שרים והרבה הציורים, ואני בוא נמותה גורי מותק ופהילה דיום. המגניתי מצליד בבית על האדר את קניסה. עכשיו, הוא יש הרבה מוצרים, אני במשך שנתיים מפעלתי את מותק לבד, היום מפלה אותו חברה, שמפיצא אותו לשבה מוסמונם את חוני ברחבי הארץ, את מורן או הקיף. זאת אומרת, סטמצקי, קרה וצפיתו, אני יכנסת במוצאת הדברים שלי. אני מרגישה, שאני הצלתי את עצמי שם, מי שרועות יחשב הפודקסט יגיד, אבל לא שמנה, זה נכון. ותוך הדיכרונה, הוא של לפני חצי שנה התחלתי הסוצפות והרלתי בבטחת על עוד העת כמה, משהו בנסרום ישלושים כלוגה. בפנים אני עוד שמנה, אני עוד, בבחינת איך שאני מתנהלתי, מצמי בעולם, אני עודת שזה כיף באיזשהו אופן תמידי הלכיתי. אבל מעבר לזה בפנים, אני עדיין מאמינה של אנשים שמנות. מותר להיות יפות נראות, לעשות ספורט לקבל יחס מחבד חתגילויים המדהימים והמזעזיים שלי בתהליך הירידה במשקל. והוא יכול לגרום לי לבקוד זה שאנשים את יחסים לאחר יותר יפקשת רזה. באמת, הרבה יותר, לא רק גברים, ולא רק אנשים שרוצים להתחיל איתך. נשים בכל הגיליים, מתייחסים, אלייך יותר יפה מדברים, מתח יותר יפה. שואל תבר על זה שתכנות גדים בכל מקום, זה בכלל. אבל זה ממש יש מנופוביה זה לא נצאה. וזה שאנחנו אומרים לעצמנו, לא, אני אני שום בהם זה, זה שקר. ואנחנו לא שמים בזה, החברה יש מנופובית, ואנחנו מפנימים את זה. ובאמת, אנשים מתייחסים על ההרבה הרבה יותר יפה. ומבחינתי להמשיך להדני החתדמויות האלה, שמנות ויפות וציווניות וסמחות ורוקדות ושרות ורצות ובנהינוחות בתוך הגוף שלהם. זה שליחות והנחש. -בביתוך זה, כזוגרה. הרבה מהנשים שציארתי היום מאוד חסופות, בבגדים מאוד חסופים, בגדים, גדים קצרים. אחת מהנאיתה מאוד זנועה, וכשהממותג יצאה לעולם, נשים דתיות ממש כנועות הכל הזמן. ועשיתי ממנה את כל המוצרים, בשביל של אנשים דתיות היא התאופציה, ואפילו עורדתי את הלוגו, כי הלוגו הוא חוסופ יותר, עורדתי את הלוגו מהמותגים מהמוצרים האלה כדי של אנשים דתיות, תשארי הלכניס את זה הבית אבל הרגשנוח. אבל מה שמצחיק בזה, זה שהיישה שמצויה ותשם, היא שם מבוגרת בפסיבה למחולות, בלא בקרמל, בקיבוץ דליה, בשנות 40, היא פשוט לבושה כמו קיבוץ ניקית. וכך הקיבוץ ניקיות היום התלבשות, אז לא חסופ, ולא זה, והיא האובה התליבו של הציבור הדתית. אתה שזה סיפור המחד הציעורים שלך, אני לא יודעת אם אתה מחרת לי שלוח לי את זה או שחברה, כנתא לי בשלחה לי, ולזה גאה לי הביתה, חברה כנכה לכם. אתה אש טבערי, אם סימלה אדומה, וכתוב, אתה אש טבערי, ואני מחזיקה את זה ביד, וזה הבטוח השינוי של החיים שלי, שאני לא מוכנה, אני לא מונת, לא רוצה לבוא, לא רוצה. ואני ממש מצטמר יותר, אני לא תגידו לי את זה, אני לא רוצה לבוא. לא רוצה לבוא, לא רוצה לבוא רוצה, אני רוצה שקט בחיים שלי, אני רוצה יציבו, אני רוצה לשקטן, אני רוצה להעמודן מקומי, אני לא רוצה להתפשט כמו אין שאני הייתי, יש מספיק שנים ושילמתי על זה כל כך הרבה מחירים, ופשוט הרחקתי את הציעור הזה ממני, זוכות את פעולה הזאתי של, לא, לא, לא, זה של פעם, אני לא רוצה אותה את הבאוי הרט הזאתי. סיפור קטן בבא הזה. ואז זה אומרת, ביש לי על המקררת המגנטים. כן, אז זה מה שאני אוהבת בסדרה הזאת, אני אומרת לך תאמת, אף אחד לא מתחבר לכולן, ולא צריך, אבל כמעט כל אישה שפגשתי, יש דמות אחת, ויש אמגמינת, יש אמקמה שהם קצת יותר הזאת, ויש כאלה לשם הרבה יותר שמנו, כל אחד מוצאת את שאלה. וזה מרפץ לך, זה מרפץ לך את הסינאה, כמו הזאת, עברה איתך את כל הדרך, היא מפרוטה החילה קשות שתמודדתי אתם שאת מניחה אותם על הדף, ואת מספרת לרוני, את בסדר, את יכולה, וכל המשפטים האלה זה באמת זו עובד. אני כן, אבל אני לא הבנתי שזה עובד. אני פשוט בתקופה שקמנו את המותג, אז כאילו תליטי אותם מחדר עבודה שלהם, פשוט היא כיף אותי, מכל עבר. פשוט ראיתי אותם כל הזמן, אני חושבת לך שבאים. אומרים לנו כל הזמן, למה אנחנו שונות הגוף, שלנו כי אנחנו רואות, ואו גבוה, אנחנו רואות, ובכל מקום יש נשים רזות. ופתאום, ומשך כמה שחודשים, באקמה את המותג, הייתי כיף את בדבר. לא, אני זה אתם אמרת. בזה חיליקה ללעי רגע. זה לא רק הפירמציות הרביות שאני גדמו למרה. זה לא אומר שזה מבטל את המודל הקודם, אבל זה מצטרף אליו, בתור התחלה. מול זה, אני התחלתי לעשות אותה לכם פנימים הרבה. הרבה מאוד לדבר עם עצמי אחרת. למדים שאים את מסתכלת על עצמך במרה על בסיס כבוע, אני תרגליל לראות את עצמך. ואז את לא תראה אילי עצמך, את לא אתם דימו לזה כל הזמן עם ביקור, את כת רגילה. ופשוט, המדימו למרה. את יודעת שצילומי סלפי כבועים, עוזרים, לפעמים, לנשים, לקבל את עצמה, אני יותר טוב. פשוט כן, מראות את עצמה. עוד פעם, בעוד פעם, בלי פילטרים, בלי כלום. מפלו עם התלום האלה, אז זה רק לעצמך. את פשוט מתרגלת למרה איש לו את עצמך, ואתה יפשר כל הזמן לעמוד עם שקים מול הדבר הזה. נשים שסונות את הגוף שלהם, אני כשסנתי את הגוף שלהם לא הסתכלתי ממרה, אני לא רוציתי לראות את זה. וואו, את מה זה מחדשת לי פה? וחדד דברים שאוד אחד מהדברים, המזעזים שיש לי להגיד על התהליך הזה. זה שכל חיים הייתי אומרת לי, אוהב, זה הדבר הכי כואב בחיים שלי. זה אורס לי את החיים יותר מכל דבר אחר, גם האפרט החילה. לא רק הדימוי גוף, האפרט החילה, גם ברא אותי לגמרי. אם זה, היא פתר, אני אומרת לחיים שלי הוא הרבה יותר טובים. זה לא אומר שאני תמיד יהיה מאושרת, אבל יהיה לקוחות להתמודד עם הוא. הכול, אני, הכולי ראה יותר טוב, אם אני פתר מאפרט החילה, ואני ארגיש שאני נראה טוב יותר. אני לא צריכה להיות דוגמני, אני אברנו את הגיל, אני בחמישים ושבע. וזה נפתה? -כן. פוסטר, אמרת, בואי נבריג על פוסטר. בואי, אד, גם, איזה קצת טובה. גם באטלי. אבר פוסטר המעטי, שהיה קטורה גליים היא מלחמה ובכר לצאת מהעולם באופן תרומעתי עבורך. וגם, בעצמך נוסאת פוסטר הממורכבת, שמורכבת מאמון מול חלקים בעלדות שמורכת. בעיקר מגיעו לשאיתי בבית ילדים בקיבוץ נתשתי שם ממש, ובגלל שהאבא שלי הפוסטר המעטי קורה להתצורה מקוט וגם עם השלי. באמת מקוט רצח כל העלדות. כן, יש לי פוסטר הממורכבת, ההבחנה, קרטה בתוך התיפו לפגום דפוק שכמעט רגותי. חיברתי את זה מיזה שהאמרת אפשר להתגבר על דימוי גוף פצוע אפשר להתגבר על סיני עצמת אפשר, האם על פוסטר המעפשר להתגבר, אפשר להגיד זה מהשמישה. יש לי שאלה, אז לגמרי. האם צריך? אני חושבת שכל הייחד, שמעתי לא מזמן סיפור על בחורה שגדלה ביים ברבה דוסמש וכזה, שם יש בקבוצה שהיא חייבה מאוד רגיל שגברים מכים משים, מאוד מתייחסים בהגרסיבי, יוצא בשלעיה מתנגיד המעוד מאוד לפה מדברית הלאה פעם רביצלה. אי עברה למערב, היא הייתה בסדר הגמור, היא חוותה הייתה פשוט נוסבלה אותו, יום ראשו בן אדם נורא ואיום. ואז יום אחד היא רעתה אופרה ודברו שם על פוסטרומה, והייתה בתיפול באותה התקופה בי פתחה פוסטרומה בתוך שלושה חודשים. את כל התסמינים, כל התסמינים מתנהגותיים של פוסטרמטים, מתוך ההבנה שהצחליות בפוסטרומה על מה שסווה של אסלה. זאת עכשיו, זה לא. הויקין שחזר הביתה עם גולגולת בסקית, בכלל לא עבר פוסטרומה הוא חתך רשים כי זה מה שביקין גמוסים או רומיים או רואו יבנים, אבל הישראלי שירה המשוקשה הוא כיני פתחה פוסטרומה. זה תלוי תלוי שלי, נלחם במלחמות אחת אחרי שנייה בתי אלה, חזר מכל המדקר, קרול עודברים ריים כל המלחמות האלה. ולרוך השנים היו דברים שהוא שחב משם, אפשר שלו לשחוב קוראים לנודברים המשפיעים עלינו. בשמונים ושתיים הוא נבצא בלבנון הראשונה והיא בידת שתי הרגליים שלו, כתוע שתי הרגליים. הוא מגיע לתיפו לי מי משלי במחלקת שקום בתל אף שום. ומצאתכם דבר איתו על זה שהוא פוסטרוונטי. עכשיו זה לא מקרה הזמן, כי ההבחנה של פוסטררמה נכנסה לדיסם ושנת 11,000 שמונין, זו ההבחנה שלנו לדע מהלחמם של ויתנם, אם מתחה שם. מה אותו רגע מצטרפים לתסמיני הפוסטרמה שלו עשרות תסמיניים שלו היו שם קודן. זאת אומרת, עצם התודעה שלנו, בהשם שאנחנו נותנים לזה, יש לזה השפעה עליהן. או האם זה אומרת שצריך לבטר על השם לא, אנחנו צריכים לראות שעדבר הזה קורה, ולראות מה אפשר לעשות אם זה, אני לא יודעת, מה אני לא יש את יפול. אני רואה, והסיפור הזה שלה בחורה מיברבה, אז הוא לא יוצא את דוק ונראות, אבל חנות פסיכיית ריות סוציאולוגיות שאנשים פוגשים בשלב מוחר בחיים, הם נותים הרבה פעמים לזרוק אותם אחורה לצמן ולהשתנות. כתוצאה מזה שמישהו נתן שם למה שהוא, בעצם אנחנו אומרים, ישר ממעונות תויסטים, לא היו אותיסטים כשעינוי לדות, לא היה לזה שם, הם היום יולדים קצת מוזרים. יש משהו בהבחלות, גםוסיפה פה אחמה. יש משהו בהבחנות שהוא משפיעה לתודאה וצריך להסתכל על המחשב. פוסט ראומה, זה אומר שקרה לחמש הוא ממש רע, בסדר? באמת קרה משהו היום ונראה, לא מפתחין פוסט ראומה מדברים של מה בכך. כשקורה לחמה שנורה רע, הוא יש פיעה, לך הוא יש שני אותך. השינוי הזה הוא בלתי נמנה. ולא כל השינויים הם שבים, ישינויים שהם פוגעים בחיים שלנו וצריך להתמודד איתם ולראות המתפלים בהם. שינויים שורסים את החיים שלנו וצריך לעבוד איתם. אבל יש גם שינויים שהם פשוט ובדר, אם את, אם חברה שלי עדה הסייטה, הבשיבה באוקטובר בבית בקפרה הזה. ואיך שלה שאנחנו כתה את הקוננות תהללון עליו השלום מרצח מעבר לדל. שמיקום דמו, אוי והבואים הוא שלו הישה חיסמולנית בעולם. זה שני אותה. כן. אם אבא שלי, כשאני בצלוש את זה, מהבד שתי רגליהם בלבנון, זה משנה אותי. כל דבר שקורה לו, אבל גם כשאני מתאהם את זה משנה אותי. ככה חיים, אנחנו קוראים לנו דברים ואנחנו משתנים. אני חושבת שמה שאנחנו עושים את זה מדיקליזציה של כל השינוי. בצריך להתחיל לראות, איזה שינויים, הם פשוט, אני עכשיו השתנאתי בעקבות זה. מי אני עכשיו, מה זה גם מוסיף לחיים שלנו? מה זה אולי אני יותר רגיש, אולי אני יותר מתחשב. אלי שם אדם היה פה, אפשר להגיד, או אבר, תראומה. ואין ספק שברור שיש איזה שהיא פרוס תראומה בתומונה, אבל האיש לוקח את הדברים במקום טוב. האיש הוא דה לילה מהויישה פה באולפן, והוא פשוט היה כל כך מוער שלא צריך תלחבות את זה. ואני מנסן מסכנות, או בכוח אני רוצה קצת בהחיבדם יווד מאוד ולא נותה לי. וכמו שציפרתי לך אבא שלי, אותה פציעה קצת יותר קלה, כי הוא מתחת לברך. בגלל שהוא חובר את המלחמה הזאת, כמלחמה של האגו של אריק שרון. בגלל שהוא חובר את הפציעה הזאת, כמה שהוא לא חובר את זה כתרום עליה המשרל, הוא חובר את זה כי בזבוז של רגליים שלא למרות שעד הזאת כל מלחמות הוא עושה, מתוך בחירה תודה הציונית מאוד בעילת סמולני וסופר ציוני. הוא חובר את הפציעה אחרת לגמרי. אחרת מלישה מלאבר, מוער אבא שלי נכבה. משלם אחרים, עכשיו בגלל שהוא מחזיקם בזה שיהן הצדקה ידיאולוגית לנכם. הדבר הזה, עכשיו התסמינים של התראומה נמצאים שם, הוא מתורר בלילות, יש לו כבי פנטום, כבי פנטום מזעזים. יש דברים שהם בלתי נמנאים והם חלק מהחיים הצכית מודדיתם והם קשים, והתיפול בפוסטרום או תיפול מאוד מאוד חשוב. אבל כן לפרק את כל הדברים עליו לראות מה עוד ישם. פוסטרום הזה לא גוש. ואת מלאה כסופה של דברים. רגע. עכשיו, אני בעת של פוסטרומטיק קשה ממש. לפני כמה זמן פנטה אליי עובדת סוציאלית מהריאתי רושלים. מדהימה אני לא אגיד פה את שמק, היא לא ביקה שתי רשות. והיא שואלת אותי מיכולה לבוא עם קבוצת נשים שהיא מלבה, שאני סועות לגברים בפוסטרמה מהמלחמה. מלחמות עבר וגם קבוצה מהמלחמה הזאת, לבקר אצלי לראות האומנות שלי. הם באות לזיכוני הקו ומרוצות לראות האומנות שלי. ואז אני מספרת להעל אבא שלי, מול להתמוכנל דבר איתן איזה, וכשהם הגיעות אליי נשים הדהימות מכל המלחמות. מה שאני אומרת להן, במסתבר שזה מה שהמסחרחות לשמוע, זה שאפשר לגדול בבית עם אדם בפוסטרומט לקבל את כל הריקושתם שביים עם הסיפור הזה ולהיות בסדר, לצאת בסדר, לספר סיפור שאת יכולה היכיות איתו ולהיבונות ממנו, מתפתחת אצלך חמלה שאולי במצב אחר, לא הייתה גדלה לדבר הזה. יכולת החלה של סיטואצית קשות שערבה אנשים מסביבי נסוגיים, אני נכנסת. כשמעירה גמי שהוא יושב שבעה, אני אף פעם לא בעלה שבעה אגב. אני בעשבו אחרי, כשכולם על חוה הבית אבל תלבד שם. כאלה בעיה לשבת עם בן אדם שקרא לו הדבר הכי נורא בעולם בלדבר איתו, בליצחוק איתו על זה ולהוקות איתו על זה ולהיות שם, כי חייתי עם רצוף כל האנדות שלי. לא מפחיד אותי, לא מפחיד אותי לדבר לא על מאבת לא לתבדות. ואת אומרת, להם אפשר לצאת מבית כזה ולכיות נורמלי. אני לדאים שאולי יכולים להיות בסדר. בסיפור שלך זה לא סיפור. עד יצאת חייבצועה בנהייתר מזה שאבש לך כוח פצוע. אז למיפה הידיאה שפשר? -אני כל הזמן שמחת. כל הזמן וחייבצוע. חוגגת השבוע שלושים שנות נצאו עם לאותו בעלהוב, עם שלושה הלדים הרובים. גרע בבית יפה בזה חוני הקוב, בציירת כותבת. האם אני נפש סוארת, מאוד מאוד. אני חושבת שהייתי כך אגם בלי התרמות. אני חושבת שזה גם אישיות, זה גם גנטיקה. אני מסתכלת על הדרות הקודמים. כל הסימנים פברשם. האם שילם כימחירים? ברור, גם הילדים של כל בחור פוסטרומה טיברצבי. שלמי מחירים, אין מה לשקר, אין מה להגיד, פוסטרום הזאת מתנה, אני לא שם. פוסטרום הזאת חבילה. יש בתוך החבילה הזאת הרבה דברים. אני גם התפתחת נורא לאט, זה מצחיק להגיד, אבל יש דברים שאני לומדת לעשות היום בגיל 55, שאני חושבת שיש אנשים שלמדו אותם בגיל 55. ככה אני, זה אולי גם חלק כי גדלתי בבית יילדים, אבל מבין, עכשיו לכל אחד יפסיפור וכולם קוראים דברים רעים, אין בן אדם שיכול לחיות על הקדור הזה, ולא יקרול הדברים רעים. לראות את עצמחה כמו אבא של קורבן של הדבר הזה. מקבל את זה, ולראות את עצמחה כמו אלי שה. כאילו הסיטין משהו ממש טוב ובלארך, מאפשר לך יצמוח משם. אגב, אם אני רוצה לסמן פאר עצום בין תודאה של סמול, ומין בישראל, איני. רלי ואני קלו בתוך המצב או אני בחיר. כן. עשמו לי, אני על זה בסדק, הם 30 שנה באופוזציה, זה מלא בחירים, הם בחירים ובחירה של אמלום מקבלת יד במיציאות זה מאוד מאוד מתעסקל. אני בט של סמול, אני שיוסמול, אני כל הזמן. אני זוכרת אתצמי יושבת בבית והעורים של יומרים עם אריק שרוני ראשיונית שלה. אנחנו עוזבים תארץ. כמובן שכשהוא אראש מבט שלהם לא עוזבו תארץ, כי אם היו סופרציונים, אני זוכרת בגין ורסיטה דמוקרטיה. אני זוכרת את המשפט נרמאס, תחת הממשלה. אני זוכרת את כל זה משנות השמונים, את מבנה. אני פחות מתרשם את מכל הדרמה. זאת אומרת, וזה גם היה נכון קודם. אני לא להכתיל ההפגנות בקפלת. אני חשבתי שהם אף אחד לא יודע מה המפגינים וכולם מפגינים לגדבי. זו מה שחשבתי. ושאני לא מוכנה לעמוד עם חמישה הרגונים שלא יודעת מה הם עושים ולצאוק בת המשפט ונגד, אני לא אוהב את המעלה עכשיו. אני לא אוהב את המעלה עכשיו. אני לא אוהב את המעלה שנעשה שם את אופן שובו בובוצה. אבל זה לא הספיק לקדל לבוא ולעמוד שם בגלל שאני יודעת, וזה כן ידעתי. עוד לפני שבעבו גדובר. שכל שידו חוזר. הכל שידו חוזר כי הסרות שאני מאוד צריכים להביא לדביתו את המסעת שם. ראש הממשלה של הסמול. היום, היום. וניסו ועשום עלכם, וראינו איפה זה נגמר. אבל אני עצמתי אין האם כשתפוצת. שתאו נשניסיתי אחרי השביבו גדובר. מסע להקשיב לסמולנים. ישבתי 30 פרקים עם באמת ראשי השמולנים. האחינון ניני וצפונה. וישבתי פרק שעה עם כל אחד מהם. כל כזה סמול תוקל המייזם הזה. אני שמעתי. והניסיתי לחפש מה מחבר בן כולם ואני ראיתי עמון, עמון, מראות. כי אפילו בקפש לפני שאלתי את המשלומם וממור על הפני. כולם. ואז אמרתי, מה רכם? כאילו אבנמנו להתמיד טובת. יכולה להגיד שם התוקל. וראיתי כי הממשלה שלכים ממשלה שבחרד בה. אני כל הזמן אומרת לסמולנים אותו דבר. אמרר את תזאת. והרק לא בבי הזה. מי שתקשיב גולקסמוטרית שחו אומר. אני ובן גביר נכנסנו לממשלה בגלל אחר המלבי. אתם בסדר אתם מענות הקרטיס כניסה פה. כל מי שאינב בראשום מבין שהשחרה הזו אותי גם דיקאה את כל הסמול. כי אם יש סתן שאי אפשר להיפטר ממנו את החי בדיסטופיה. ואז זאת התודה שהם רצים מתקברמה. שבע שמונה שאני מאז שהתחיל הדבר הזה. ובמקביל הם מחזקים את הימין הכי קיצוני, שהם החיים פחדים ממנו. ואז המצווקים תראו היה מן הכיצוני הולה חמודים, הוא הולה בגללכם. אפשר היה לעשות ממשלה עם גנץ וענשיה המרכז. ויהר לפיד. ואז לא היה בן גביר בפנה אליהם, הם אמרו לו. אתם עושים חרם. אתם תשלמות המחיר חמודים. אבל אי אפשר לדבר את הדבר הזה, כי הם במררת. כל הזמן. מצד שני יצא להיה מים יש גם הקחשות מציעות. שמאפשרות להגיד את ידע, זה תקופה של אורגדול וגעולה גדולה, וואה, חמודים. מה תולנו פה, אלפן, השים אנחנו חיים במדינה שפוסטרם רושמה שני, כל בן אדם שלישי, חווה, מעוות, קרוב וקואב, בבקשה. גם אם תיגיעו לה בקצה שזה קצת קרבוד, לרוב גן, ואני לא מדברת על הן דברת על האמת, על מציעות, על הילדים שמתולנו בנובה ובעזה. חבר שלי, תאומר שבר הצבן של האומרי, גם חי בבריא, גם חזה נארג בעזה. כזה אורגדול, נגרמים העולם, ועבר שלו שיהיה, חי זה אנשים חיס מחיים, חיים את תוקים שיקרתי מי המי, הוא אוהב שכול, זאת זה המקצוע שלו, אם אני לא יודע את עם אי פעם, הוא יבחר להיות במקום אחר או יצליח, אבל היום הוא מרצבי עצמו, שבו מרצת הפוד כסטחים מהם בארץ עם שתיים או עוד שכולות, מרתק ומדחים, אבל. קרה, לא משהו, על תקראו לזה מה נשוט גאולפטית, יועב, שיושב פה בחוץ ומחקל, החיועב נסו לחלושים שנה, היא שמציש שמאוד עבות האחרויים ומאוד מאוד מיוחד, ומה שמעיוחד זה שעת נסוע שלושים שנה להדמדתי, והתלוש אומרת מצבות בכלל, נכון? בואי נדבר על מה איך תחסים לכם אלוהים? רואה, אוהי מה יעדות, אוהי מטורא, אוהי מגיעו מצבות, אוקיי. גדלתי בקיבוץ הכי חילוני שאפשר, עם רואים הכי חילוניים שאפשר, את היסטים במוצר, והיה לי מה שהם היה עדות. אם השליאמרה, יש להעלדה הזאת רגע שרליגיוזי לוברו. ועברנו לגור וברשב הקשייתי בטאסר, הדבר הראשון שעשיתי, זה להתידי הוא מהעלדה של השכנים, מיודתיים, ללכת אליהם לסודת שבת, ללכתי אתם בבטקנסת, פעם ראשונה שהייתה לשים ולבחיים, עד אז שרבתי ללבוש, כנול שאים לסגוליים חרוזים והלכתי לבטקנסה. אחרי זה היה לי חברתי מנהי, מסורתי בגלל תשמונה עשרה, אז הייתי הולכת גם מהמשפחה לבטקנסת מאוד עוותי סודת, שבת אצלם לראה שם היום מסורתי, ואחרי זה היינו יוצאים בערב לאופע, אני וחבר של יגי טריסט ויום גרצל הרבה השלג בבנה ברק, אבל היינו יוצאים בערב אחרי זה, מאוד עוותי להיות שם ולא רוציתי להיות דתית, אבל עוותי תיידות בזה שהוא עופן שלו הבנתי. הייתי צעמה ביום כיפור, היחידה בבית, הולכת לבטקנסת לפעמים מורתודוקסי לא תמיד, אבל ואף אחד לא הבנה את זה וגם אני לא, עדיין לא מבינה את זה, מאפה זה בה. סבא שלי עיקים את בטקנסת הראשון בפורטואל אגרי בברזיל, כשהוא הגיע לשם. ואיך זה להיות להכיר בבית אחד, היא ששלום מכם. ואז זה כרתי אתיואב, אבל כרתי אותו באינטרנט, עכשיו זה מצחי, כי ההפכד לא יקיר באינטרנט בטישים וערב, אבל אנחנו כן. היה אינטרנט בטישים וערב הקה. באוניברסיטה וגיעו אחרי דברים אותו בדליים. חברות הראשון, ממש, ממש, הייתי תומך את טכנית, והייתי אומרת לאנשים תנסיית, חבר וייתי מקשיבה לצליל של החיבור ומאבחן אותו. במאה, זה כזה. ואז הייתה לנו קבוצה של ישראלים, ארבעים ישראלים היו, בקבוצה ישראלית ויושם בעיקר סטודנטיים, ויועבי הסטודנט בברילן. אנחנו דיברנו ולא ידעתי עליו כלום, חוץ מזה שהוא חמוד במשך חודשים. ואז הייתה פגישה, ואני מגיע על הפגישה ודקה לפני, זה משהו אומר לי, את יודעת שהוא גם כבד שמיעה וגם דתי. אמרתי, אה, אה, אה, אוקיי, ואני בא על שם, וזה. אלף כל המוד פסח, האנחנו דיברגשים כל הישראלים, ואני אשליך הרוסי באותה תקופה, וכשהזה נגמר את התגישה לנו, יאללה בואו ניפטר מהדוסים נלכם מסדה של בפיטוץ. ואנחנו הולכים, ויועבי, חברים הדתיים שלו, מתפוזרים מאיתנו. שונה וחצייך הזה התחתנו, ואני לא חייל את פיטוט בפסח מעש. מה שנקראו, אחזיר לי בריבית, זהו ביט כל החיים. ולהן הולכים האלה דים, הם מתחנכים בכנות דתי האלה דים. האלה דים מתחנכים, בטחלה החלטה, יועבני, מה חגדולה שלנו, אלף שהיהינו שני אלה דים ארבלים, זה שנפרדנו פעמיים בגלל שלו ראינו איך אפשר להסות את זה, והראינו שאנחנו מאוד צריכים להפרד, אז אנחנו הפרקלומים ומירמת גם ויושבנו שמלאה אלה שלם, ואמרנו, אוקיי, אם אנחנו מתחתנים, איך זהו לחלרות. ושני אלה דים יושבים שם ומתכננים חיים שלמים. איך נראה צ'בט, מה בתכנסה, חינוך ילדים, הכל, כשרות, מסיות לחול, איך נראה, אנחנו עושים מפת חיים מלאה, שאיך אנחנו מנהלים בית, מעורב בצורה ששניינו יכולים לחיות איתה. זזדם אחד כלפי השני, הוא הפך להיות קצת פחות מקפידה ללכה ואתה פך להיות צעז יותר מהמצאת הלכות, או שכל אחד נשאר עם הזה. הוא לא זזד בכלל ולסמחתי. לא רוציתי שויזות, לי היה יובדיקות לאורך השנים, היה איזה תקופה שעלחתי עם כיסובו או שעלחתי, בתכנסת ניסיתי להיות דתיה, ממש רציתי, יום אחת אנחנו חוזרים בתכנסת הוא אמר לי, את נראה אתם, דוחדת אמרתי לו, קשה לי, קשה לי, אז הוא אמר לי, אז למה תושא את זה? אמרתי לו, בשביל אחר, בשביל היינו, אז הוא אמר לי, לא חוזרים בתשובה בשביל מישהו אחר. אם זה לא משעת רוצה, צריך לראה חמודה, צריך לי בבית, תעשי משעת רוצה. והיה מותר לי לראות איזה כשהוא לא בבית בשבת, אבל כשהוא בבית, לא, לא פותחים, לא היה אז טלפונים שלו ירד. אז אז המרחב הציבור יהודתי, ממש כל הכללים שכוון הוא נישרו. אני מידי פעם פגשתי את הידות, שוב בפעם האחרונה בצורה, חי המשמעותית, חרשיבה באוקטובר. ספטה שלי תמיד הייתה אומרת, הם רוצים לרוג אותנו כי אנחנו יהודים, הם אתם מדרצו לרוג אותנו כי אנחנו יהודים. כמו הגרמנים ככה גם הארבים בזהו, חשיבה באוקטובר, נאלתתי לעודות שזה נכון, ואם רוצים לרוג אותי כי אני יהודיה, מה זה אומר לי שאני יהודיה, עכשיו אני כבר שעשרים ובמשהו שאני אמחה, עשרים מישבי שאני אמחה האם בן אדם דתי, ואני פוגש את השאלה הזאת שו. ולא חיים אני ועלויים נפגשים ונפרדים, לפעמים אני לא מאוד קשה לי להם אין בעלויים כי למדתי שאין. על ימידה הראשונה מגילף, אז זה אין אלויים. אז זה כמו שקשה לבן אדם דתי להיפרד ממנו, ככה קשה לבן אדם חינוני לפגוש אותו ואתה רואה באמת אצל חוזרים בציובה שיש, יש איזה מעבקתי ממדה דבר הזה, לא תמיד, נותנן לו את השם הזה, לי כן מאוד ברור שזה המאבק, שכי לאים אומרים לי בגיל אפס אין אלויים זה יגדה שאנשים המציאים בשביל להרגיע את אצמם, מאוד קשה לשכנת אצמחה שאולי כן. אני אגעתי למקום שבו אני אומרת אולי כן, אני לא אומרת כן יש אלויים, אני אומרת אולי כן. ואני מעני גזר מזה, אני לא יודעת, אני כל הזמן בשיחה עם זה. מעני גזר מזה שיש אלויים, מעני גזר מזה שאני עודיע. מה בוחרים הילדים? יש לנו אחד דתי, אחד מסורתי וחד חילוני. וואו, נדר. עכשיו הבחים הבאה שלהם נובעת בטחלה רצינו שהם היו בחינוך דתי זאת הייתה אחלתה, אבל כשהבחור מגיע לך גם חובה מתחילים לפתח בתי ספר דגנים מעורבים. ואז אנחנו כמובן לא עודכים לשם, כי אנחנו מעורבים, כי חברה דתי תומרת לי, זה לא חשוב להן המרוחים רק שלא יגידו להם שמשקורה בבית לו בסדר. ופתאום יש מקום שלא יגידו להם שמשקורה בבית לו בסדר, לא אם זה בצפה חילוני ולא אם זה בצפה דתי. אז הם גדלים בחינוך מעורב, שהוא בגדול חילוך דתי חילוני מדתי, צריך להגיד, זה האמתי שזה חילוך שבדתלשים שרוצים שהילדים סועיים ידות ברובה מגדול, אבל יש בו ירפי. ובאובדה כל אחד בחרב מה שעלב שלו, כשהבחוריה בין שיש שאלתי, תיוהב, אתה רוצה שהוא ידתי ומובן לבחת החלורה. אמרתי לתקשים, אני נורא רוצה שהוא ידתי חילוני, אנחנו עושים לקורא את הילד לגזבים. בקיבלנו החלטה משותפת, שאני חורוצים שהילדים שלנו, ידחרו את מה שעליו שלהם רוצה, אנחנו לא מושכים אותם, ולא משכנעים אותם, ולא מנסים להציג אורך, אם אחד כגובר לשני, אנחנו מדברים את המבקינות הרגשיות שלנו לגבי אורך חיים שלנו, והוא מורים להם כל בחירה שאתה עשו. בגשיבו להצמכם, בכל אחד הוא הם עושה בחירה אחרי, ומשמע שלו, אוהבת אבל, שכל שלושה, גם האלה שם, המסורתי הוא בעצם את יודעת, הוא חילוני שנם, כשהם בבית, נאגים ביתם לבית, אלה מלחמיים היהדות. אלה מלחמיים היהדות, גם חי חילוני, אלה מלחמיים היהדות, הוא מרגיש כשור, והוא יהודיה, והוא מכיר, והוא אמר, אמר, אמר, אחרי שכבר, חי חילוניות, לא במלחמיים החילוניות. -לא. לא. לא במלחמיים, כלום, יש שם, זה קבלת, סומב, וזה מבחינתי, אני צריכון שלנו, שבנינו בית שבו את היכול להיות יהודי בכל דרך שלכונה לך, בלי להיכם עם האחרים ולנסות לחפות עליהם או לשכנה אותם, שהדרך שלך האנכונה, כי האמת של האמת, זה שזה איניאנגול כך אישי אמונה, כשרום אלוהים. אתה כמה אנשים דתיים אני מכירה שאמרו לי, אני דתי פרופורמטיבי, כי אני רוצה להיות חלק מהקהילה. כמה אנשים דתיים אמרו לי, אני לא מאמין בלועים, אבל אני אוהבת אורך החיים הדתי. בטשקר הפנימי הזה הוא לא פשוט. -אי, זה לא משנת את זה דימי. -כן, וזה לא פשוט. -אמתיחה הזאת היא לא פשוטה, לכולם, גם החילונים שמרגישים, שאני מולי צריכים יותר להיות, נחוברים ליהדות. בכל מקום, אז הדבר הכי שאנחנו יכולים לעשות זה באמת ללמוד להקשיב למה נכון לי וללב שלי ולמה אני באמת מאמין עכשיו היום. ואז גם זה מאפשר לך להשתונות, כי אני לא מצליח ההשתונות, מה שאני עשית בסופו של דבר, חשיבה באוקטובר, כמה חודשים את הסקתי בבחשתי, ואז אמרתי אוקלי. אני לא נולדתי מרוקאית לצרי, ברזילי זה דומה, אבל אני לא, אני הולכתיות מסורתית כמו מרוקאית, גדלתי בברושב, ראיתי אך מרוקא עם עושים מסורתיות, סעודת שבת זה קדוש, קידוש, ארדלה, קדוש. אין דבר כזה שלו בהם, הילדים שלי לא מעלים על דעתם להבריזם, אף אחד מהדברים עליו, גם אני לא. אמרה לה פיד איזה לעוטו, ולסול לחברה, אוקיי? אני אעולה לרדת ליהם, אבל קודם יש לי תקבוד ליהדות, למקום של הבחרים שלי, לזהות שלי, כאישה יהודייה בעולם, חיבור שלי, לעם היהודי, הוא מעל כל דיון אפשרי, והסתייחה שלי הם אלוהים משתנה, יש תקופות שאני מחוברת איו ועכשיו בתקופה האחרונה, עברתי כמה, אינניינים לא פשוטים, והוא היה הייתי שם ברגעים שכבר לא היה לי צובה אגב באותו עליי לבעייהם, גם איתו דיברתי. תראה, אנחנו כבר בסוף הרעיון, אבל אני חייבת שאתה גיד. -אבל לי לסכמה נשפטים על האחרון. זה היה ממש מתבקז עכשיו להגיד תודה רוני, אבל אני חייבת תגיד כמה נשפטים על הסיפור שהיה בתיפול, את כתבתל זה ממש עוד מפורת, מאוד פצוע, זה ממש כאילו חבינו איזה איתך האוקווים שלך. -בגלל שאלה, תיפול בפגל. -כן, מטפל שמעל בהימון שהיה מאוד מאוד לאיתי ש. לא, רגע. -אני רוצה לסמנת זה אחרת. -אוקיי, אז תספרי. הייתי בתיפול שלוש שנים, שנתיים ראשונות היום מאוד מאוד טובות, כשר תיפולים מדהים, הגעתי אליוים בעיה מאוד קונקרטית שלא נפטרה, אבל הרבה דברים קרושם, טובים, ואז הוא עבר שברישי, ומה שהוא אשתבש מאוד. בדייבד, תיפול היה עם גבולות מאוד משוחורים, האם הוא חסר גבולות או שזאת גישה לגיטים, את יש דיכוח בין אנשי המקצוע, בחוויה שלי, היה שם חוסר גבולות ומאולם לא נגבי, לא היה שום צד מיני לירוע הזה, אבל אני התפרקתי שם, יש משהו שנקראית קשרות שכולנו עושים אותו הם בני זוג עם ילדים, וגם בתיפול, בתיפול, התקשרות היא כלי עבודה, אפרואי דמר שהיה כלי הראשון במהלה, עברה והתקשרות, הם הכי נמכי גדולים שהתיפול, זה אני תפק בתיפול שלי, לגמרי, עד האצם. ונוצאה את קשרות אזע ושבורה שלי, מולו, הוא הפך להיות האדם החשוב ביותר בעולם, המתקופם סבימת, חשבתי שנים אוהבת בו, בתקופם סיום תחוויתי אותו כהורא, ככבר הכי טוב, זה ממש שתנה, אבל זה תתאה את קשרות אזע. וגבולות הכלין, הכי נפרצים כי הוא נהלך בכל מיני שעות ואתם מדברים את פרורצים כל הזמן, אני אומר שהסתכלנו אחורה, אבן אדם דברתי בו עצב כל השאלה שאני אמר, ואני נשברת לחתיכות ואז הוא מוצא קצת אתיפול. עד יצא לי הכתובה, אבל עברה בלפני זה דברים טובים הוא מאוד נהנה מזה, הוא לא אמר לי להפסיק מעולם, אבל כשאני מתחייך טוב את זה, זה ניה לו פרחות נוח, ומה שקורה זה שזנית שיחשם? אני מביאה, בעצם אני מספר את מקרה לי, אבל במקום שאנשים כמו בפייסבוק בדרך כלל הבאים עם הקפיים, מגיעה מאוד נשאת טיפול, שואלים שלו את מציעים, את אומרים אולי זה ככה, אולי זה ככה. ואני אומר שכה, לכתוב לקבל מענה ללכת לחקורת מה שהם אמרו לי לחזור המצבות וקוראים שני הדברים. נהת כאילו השלאנשי טיפול מסוויב לדבר הזה, חלקם תומחים בי, חלקם מורכב להם הרבה מהמדברים על כושי שלהם, כי אני נורא מפחידה אותם, מה קורה למטופלים שלהם? האם הם עושים את התאויות האלה, זה שולח אותם לעשות חשמונות נפש בלבור על מטופלה עבר ולשאול את עצמם שאלו, ובצד השני, אני מקבלת מאוד פניות מהנשים שזה קרה להם. ומה שהם מטופלים, מטופלים שזה קרה וקורה להם עכשיו, הם שבורה מחתיכות, הם מפורקים, הם לא יודעים מחלצת משם, או שהם את הפלזרה הקוטמבים שבורה מחתיכות. אנשים מדברים אתי, שזה קרה להם מפני הרבהים שנה והם עוד סוכבים את זה, מישהו אומר לי, ככה זה זכרוני, ואני בעצם בעצם בעצם הוא רגע, אומרת, אני לא עושה חרוני, אבש לי את הבק ואני לא מפורקת. אם השלי הייתה על קורליסטית ומאתה, לא מפורקת, לא ארבע, רביצו לי מפורקת גם זה לא ישבור אותי, ובעצם אני כל הכתיבה שלי במטרה בפנח ולהחלים. זאת אומרת, לא מספיק לי תגידו לי, יש לך פה אוסטרמה, לא לא לא, מה אני עושה עכשיו? בדייבד מה שעשיתי בפייסבוק, זה סוג של בבלי יותר הפיעה, שזה טיפול שנעשה עם כתיבה, המון כתיבה, אני אומרת שאני לא כותבת, אבל כתבתי שם מעלף מילים בהרבה חודשים, שבא קצת של זה, אני בחוץ, אני לא שם, הוא לא מעשיק אותי, הוא לא מעניין אותי, אני לא זוכרת אותו, אני לא בטראה ממנו, נפלתי על בעל מקצוע פחות טוב, שלמתי מחיר כבד, מצאתי מה קרה שם, אבל מה שכן אני אגיד. הדבר הזה של התקושירות ביתית בתיפול, מטפלים יודים עליו לא המון, רובם, יש כאלה שכן, אבל רוב לא יודים עליו. מטפלים שעברו עכשיו הכליני, פסיכולוגם, פסיכייתרים, בעובדים סוציאלים, אם עכשיו הכליני תיודים קצת יותר, אבל רובה מטפלים בישראל, הם לא, לא זה ולא זה ולא זה. רובה מטפלים בישראל, אברוח שרות על תרנטיביות קצרות, שנויות במכלוקת כל אחד, עם סדרת כללים השאלה, הם לא לא מדהים על זה, בחלק ניקר מהמסלולים, יש אנשים שם מטפלים מאוד ברצינות, שאומדו 3 שנים, אבל ההחשרה שלהם לא כל אלה את זה, מפני שזאת לא עכשיו הכליני כמסודרת. עכשיו, גם אנשים מחשרה הכליני פוגעים, ועוברים את הלכוקים האלה, אבל לפחות, יש ועדת אתיקה יש להן לדבר, זה לא זרר בעביל, יש איזשהי אבנה המטפלים על תרנטיביים, שהם רובה מטפלים במדינסט ישראל, בן אל חוק פסיכות ארפיה בישראל, ולכן, הם לא כופפים לשום גוף, הם לא יודעים על זה כלום. יש כמות נפגעים, בלתי נתפסט, שאף אחד לא יודע עליהם כלום, כי הממסד הפסיכולוגי והפסיכיית, ריקשמי שובה, ואמר זה קרה לי, הוא אומר את המשוגה. פשוט, זאתי, אישה משוגעת, ירדם מהפסים, עודפת המטפל של המסכן באמת, הוא עשה כל בסדר, הקוונות שלו היו טובות, אבל קוונות לא משנות, אתה צריך לדעת לעבוד. בואים, אם אני נושלת ברכות בקוונות עבוד, ודורסתי על הדבומת, היה לדמת, ואני דרסתי אותו. זה מה שקרה לנו, הקוונות שלך היו טובות, אבל אתה דרסתי אותי. וברגע שייבנתי שיש פה ככה רבה אנשים, אז זה הלכתי לראות מה אפשר לקרוא על זה, למטופלים אין מהידע על הדבר הזה. בפשום מקום, בכלל, פה ושם, אני חושב את זה פרק בספרים של ערבי, נהלום לא מסומנים ולא מוסברים, וזה כל מה שיש. ויש לי מחשבה, ליצור איזשהו בעקבות מה שקרה לי. ובאמת, כמעט הרגותי, אני אומרת, הכי הייתי קרובה למבית בחיים שלי בסיפור הזה. הסיפור הזה, לא אני אומרת הוא. הסיפור הזה, ומה שקרה לי בתוך הוא? כמעט הרגותי. ואני חושבת שידע הזה, אני חושבת שבן אדם, שאולך לתיפול, צריך להדעת שהעברה והתקשרות המקלהבודה, בשביל פגוש אותם, ושם מסוכנים. והוא צריך להדעת לשאול את המטפל שלו? מה למדתה? מה אתה יודע? איך הוא הבאים לתיפול? מי שם ליצ לנו? אנחנו נעשהם אתיפול. אנחנו לא יודעים על הבן אדם זה קלום. בכל קניקה מהמקרים, אנחנו לא יודעים את ההחשרה שלו, הרבה אנשים לא שואלים. יש כאלה ששואלים, אבל הרבה אנשים לא שואלים. ואז אנחנו באים לבן אדם זה פותחים טלב, שופחים את המאיים מולו, ומקבים שהוא עשב עודה טובה. כן, ממש מחשיק את הנפה. שפקה פיילה. תלאטור שלי בודקת יותר מה שבדקתי את המטפל שלי. ואני חושבת שהדבר הזה צריך להיות איזשהו משעב מהידעה ציבורי. אני רוצה הלכת ותיפול עכשיו. אלה שתי הסקנות הכי גדולות. עברה והתקשרות הכי בייתיות. שיהיה איפה שהוא מישהו שהגיד לי זה דבר. אם מתורר אצלך, רגש מאוד חזק. כל פעם טפל שחת חושבת שהוא אבשלה. חת חושבת את רוצה רק לדעת מהו חושב על כל דבר. את כל השבוע מחקה לפגישה זה דגלים מדומים. עצור, רגע. תדברי איתו. אם הוא לא יודע לתת לזה מענה, חוצה. אופי משם ותקבל יזרה. כן, אין מקור מידע כזה היום. זאת אומרת שמה שאני למדתי בתוך התהליך הזה. אחי הרבה. זה שלא סתם זה קרה לי. זה קרה לי כי אין שום דרך. בשבוע, אמרתי לך בהתחלה בינם על החוטית. מי שייסביר לי? מה קורה לי? זה היה בינם על החוטית. כי כשאני הלכתי למטפלים אחרים, הם עובור לי לא נורא בואי נבול. להמוד הבא. נשחר את אתם. ועד שאתה אומר לי, אה, לא. זה עברתי את קשרות הזה בתוך התיפור. ואת קשרות הזה לא מוכזק. את גורנת לשבר. מה סוג הזה? זה מעידה. לא, הוא לא מטפל. הוא נותן מעידה. אבל המעידה זה לא התקבל בשום מקום אחר. תגידי, אחרי שסובבת את הקטיפה הם לים וחזר את הביתה. קום כל התיכולה להגיד כמו שאמרת אז לאה ואני לא עשה את זה לכם. תכהגיד, לא נכנסת אותה פעמים קצות את סבועות למים? בחיים לא. לא יכולה להגיד. אני אמרת. אני לא אמרת. אני לא אמרת. אני לא אמרת. אני לא אמרת. אני לא אמרת. אני לא אמרת. אני לא אמרת. שאני אמר לי, ככה מסדרים עובדונות חרונית. עשיתי כל מה שהוא אמר. היום עברתי שני משברים בחודי שהחרון בבקשים, קואבים עם חבר פוסטרומטי, שבור לחתיכות שכמעט רגותי. לא רוציתי להתאבק. פעם ראשונה בחיים, בחיים שאני עוברת משבר ואה פעם שום רגע לא עוברת לי המחשבה ומילור צלחיות. פעם ראשונה בחיים שלי. עכשיו שוב, עצה את לא טיפה להם. את תמי הוא אש לתפפל בעצמי. אין מצב, מיליום. ועד ירמי האחרון, שאני אבחר במעבד, מרצוני. זה נגמר. וואו, זה, את אמרת פה, אפשר להחלים יפרות החילה, אפשר להחלים הסינצמית, אפשר לחיות בבית של פוסטרומטי ולצאת בסדר גמר ואת אומרת אפשר להחלים העובדונות חרונית. נכון ואני גם אומר את עוד משהו. שאים המחשבה הזאת תחזור לי היום. תדעי את אנחנו כל יום אנחנו מישהו אחר וקוראים הנודברים קשים בחיים. אני כבר יודע את מה לעשות, יש לי בחירה, קודם לא הייתה לי בחירה. פשוט חשבתי שקחה חני, ואני חושבת שזה, העניין הזה של לקרוא לב, יש לי את תדיבור הזה שהוא מאוד ווקי, אבל זה אחד המקומות היחידים שהעווקו, תפס משהו, שרמרים על מישהו הוא נכה, או יש לו נכות. זה כאילו עכשיו זה מסובל, וזה מעצבא, ואבא שלי היה אומר להם סתמו הנכה, בסדר? אבל זה יוצר זיהות בנחה לבין הדבר. האם אלי שהמדם הוא נכה, האם זאת ההגדרה שלו בעולם? יש לו נכות, אבל האם זה האדם נכה, מתנהל כיני חה, האם אתה דעה שלו, היא עניין נכה, לא, הוא אומר, אני רוצה ללכת, אני עושה להם על זה שנתיים, אני לא יודע אם זה יצליח, אני לא חסות את זה. זה אתה דעה של יכולת, יכולת. חבר שלי, הפוסטרמטי, אבא שלי הם חיים עם פוסטראומה. מה אפשר לפתור? מה אפשר לפתור? איך אפשר להתמודד? לא הכול אפשר תכן. אם כל דבר אפשר לעשות איזשהי דרך. אבל אנחנו כך מחתאופטים יוצאות, ואנחנו כך תודם משהו שעשית פה כמה פעמים, מהחסיכה שלנו, על הרבה דברים אומרת, אני לא יודעת. אתה לא ידעות שלך, על היחס מפלסטינים, עליך פותרים בעיות מדיניות פה בהמרחב המרוקב שלנו. אמרתי למון דברים, אני לא יודעת, וזה ממש כיף להתלך במקומות. הפודקסטקודם שהיא פריינטי אליו, ושלקח לו שבועות לשכנעותי, לבוא, היה של דורון אמרו גרחמות, שיש לו פודקסט פוליטי, והוא מאוד נורד רצה שאני עבול דבר פוליטיקה. ואמרתי לא רוצה. נמאס לי, כל מה שאני אמר פוליטיקה נראה ואם אנשים. לא רוצה, זה לא מעניין אותי יותר, ובסוף בעת ילו ותדעת על מה דיברתי, על למה אני לא רוצה לדבר פוליטיקה. והתשובה מרכזית מתאחת לשאלה הזאת הייתה, כי אני לא יודעת, יש לי דעות. זה לא אומר שאני מבינה כמו שאני אדמה לי, ואח במדינת ישראל, אנחנו נדרשים לגבי שדעות על כל דבר. את ודעת על כל דבר מספיק את אלגבי שדעת. את הכות יודע שאת כבר לא עושה נעת אותי? וואי אני יכול להיה. לא זה, אני יודע, אני יודע, אני יודע. אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע שאת כבר לא עושה נעת אותי? וואי אני יכול להיה. לא זה, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, תקשור את התקשור את התקשור את התקשור את התקשור את התקשור את התקשור את התקשור את התקשור התפקחויות דומות מאוד לשליבי, גיוגם כאלה פטריותים ויתרעינו בגלה ישראל. תלת כמה מהם הולכים להצביע לרגולן ואיזה נקוד עכשיו, רובם. וזה מה שאני חושבת שזה ימר לי בפטריותים, אתם תמיד חוזרים. אתם תמיד חוזרים, כי יש לך את הבנה עד שכה, ויש לך את הבנה עד שכה. בדיוק, ואז אני אמרתי, איך אני מחשק את את עצמי, לא לחזור לשם, אני לא מוכנה לחזור, כי אני לא מוכנה איש כוח מרגע איתי. וההדרך שבה אני מחשק את עצמי זה להגיד את האמת על איפה איתי, ולא להגיד לא, זה לא היה כדי כך, לא, זה היה כדי כך שנהרגו ילדים. ביודעה ושמורא למרתי, ארורים של המחרו לגורשן. אז אני שומעים כמה חייב כך, זה אמת, זאת האמת. רואה נגל פשטי, אגב, אז נכון גם ללדים במסגרה. אני זאת הייתה שיחה מרתק את מרגשת והמוסב ותודה. שפס רסיכות זו, כן, ואחרונות להמשיך, רבות, רבות. אנחנו נמשיך את זה בלי מקרופונים, בקפש לנו לבד, תודה רבה לחשית הרחט פה ביניתוח לפתוח והסכמת לתת, חלק מילי בחרותת, לניתוח חיירה שוכן לזה. זדה שזמן תותי, אני גם מודע לך על זה שחלק מהשאלות ששאלת, אם שיחו ללכתיתי, יש לי על מה לחשוב, אני לא יודעת. את לא יודעת. טוב, אבל אתם יודעים משהו אחד. אם אתם, הכיבל אתם ארך מהפות כסט הזה, מהפרק הזה, אז אתם יכולים ללכות סליק, לעשות מהסובסקרי, בלי שלוח אותו למשהו שאתם אוהבים, לשתף אותו ברשתות, ולבוא לא פרקים הבאים, שאני תוך לפתוח ליטות.