פרק 6 - על רוח תגלית: שיחה עם ד"ר זהר רביב

יש כאלו שרואים את הגליט תיול חינם להישראל, אבל תגליט זה לא תיול חינם, זה מטנה של העם היהודי לדור הצעיר. מה הבדל בין חינם למטנה? כדי לענות על השאלה והשלות נוספות שנוגות בדי נהיה חינוכי של תגליט, היום נצלול לליבה של רוח תגליט היא בי שהגע אותה. הילקולם, אני נועת אדמור וברוכים הבאים לחפירת אובן, ההסקט של מכון תגליט החינוך בסיור. כאן נשתף סיפורים, חוויות וקלים, שהזרו לכם להפוך כל תיול למסך הנוכים השמעותי. נדבר על הרגעים הקטנים שעוצרים זכרונות גדולים, על ההתגרים שלכם כמחנכי סיור, על איך להפוך כל כמוצה למשפחה הקטנה? ילמת חילים? היום אנחנו מערכים את האדם, שהם עכשיו אותה וראיונותה, והוא מדהים האחורי החזון החינוכי. דוקטור זו הרביב, זמן קהל הסטרטגיות חינוכיות של תגליט והכותב של משמח רוח תגליט החזון והקרונות שמנכים את הפילוסופיה החינוכית של הערגון. זו הרבוע דולי ותודה רבה שאתה איתנו. בכפנו את המית כפליות איתנו. אז נתחיל מהבסיס, מה עומד מאחורי משמח רוח תגליט? למה היה צורך לנסח אותו? הצורך לנסח את משמח רוח תגליט נולד מהרעיון שתגליט היא לא עוד סיור בישראל. זה לא עוד מה שאני מחנאות או סייץי אינטרפ. אלא זה באמת אין סייץי אינטרנט, אומר זה סיור של תובנות ולא סיור של התרים. ומאחורי הרעיון הזה, היה לנו מאוד ברור שצריך לעשות אבחנה, שהבחנה ברורה פילוסופית מטודולוגית, בין סיור בישראל שהוא תיירותי, לבין סיור בישראל שהוא סיור חימוכי. שגם מנסתם מכיר את כל היד של מענון נוצר, שמכיר את הדינמיקה של יחסי ישראל תפוצות לעומק ואת הדינמיקה המשתנה של יחסי ישראל תפוצות לעומק, ושמעניק כלים למחנכה הוא מחנחות הסיור, שמובילים את הסיור, להצר ספה משותפת, שהיא באמת ספה שלא רק מציגה את ישראל התפוצות, אלא בעצם פועלת כגשר בין ישראל התפוצות שהוא גשר הדדי, שגם משפיעה למשתתפים יכולים שמגיעים, הוא בא במדע משפיעה להישראלים שפוקשים אותם, כחלק מטפיסה של אמיות יהודית הרבה יותר גדולה. ולכן כתבנו את המשמח הזה שנועד להצר הוויכנה והיחודיות לפרויקט הגלית, כפרויקט הדגל של עולם התארות החינוכית בישראל. והמשמח הזה בשבילנו ממש מעבק מאוד מצפן, לכל הסייח חינוכית בתח של המכון, וכך עליין שזה מעדה דמיתה אחת למשמח. ובמשמח את הקוטב שתגלית דוגלת בחינוך יהודי פרויקטיבי, לא דגובתי, אם תוכל להסביר מהמשמעות של הדבר הזה. טוב, זה כבר מתייחס לפילוסופי הרבה הרבה יותר גדולה, שלא נוגעת לרק לידות התפוצות על הביכלל העם היהודי, ובועת הענה המרכזית היא שבמשך הרבה מאוד שנים, ייצבנו נרטיב יהודי, והרבה פרויקט גם נרטיב ישראלי, שמושטת על ייצוב זהות, כזהות שמגיבה ליומים חיצוניים על היהדות. אנחנו מגיבים למלחמות, אנחנו מגיבים לשורה, אנחנו מגיבים לקטסטרופות. הרבה מחגי ישראל מושטתי מהנרטיב מהסוג, אז אנחנו נבדיחה, שיקום חגי ישראל, זה ניסולה רוגות, צרדנו בו נוכל. אז תגליד בה באופן מודה ואומרת לא, זו לא הסיבה להיות יהודי, אנחנו נועדנו לחגוג את היהדות שלנו, זו המטרה, ואחת התוצאות של חימוך יהודי שהוא פרויקטיבי, שאולד בו תבין מה זה להיות יהודי לא מתוך התגובתיות להיומים עליהיה, תוך הארכים האמונות המושגים שהם היהודי הציג לעצמו ולהולם במשך الفשנים, משם תבנת הזהות היהודי, צריך להם, ואם לעשה את זה בצורה מוסקלת ותובה וחיובית, אחת התוצאות של התהליך הזה, תהיה שצאיר יהודי או צאירה היהודים, אנחנו נוכל להגיב ליהומים על היהדות, מתוך הנהה פנימית ולא מקח שהורולנו מבחוץ לעשות את זה. כלומר, אנחנו לא בנו לחיילים למלחמה, אנחנו בנו לחנך דור להיות גאה, לא שחצן, גאה בזהות היהודית שלו, ומתוך שיקח גם לתת מענה, לפרעות יהומים וחייף בזה, אז החלק ממשנה ארבע הרבה יותר גדולה, אני אגיד את זה באנגלית, כי זה פשוט נשמע יותר טוב. האורסטורי, זה סטורייבריביבל, לא סטורייב סריבל. שהמשפט הזה, אני חושבת שהוא מגלם בתוכו, חשיבות כל כך המוקקי, איך שאנחנו גדלים פה בישראל, מערכת, אנחנו חנך נוגדלים על היסרדות, על היסרדות, על תגובתיות, וזה בעצם שוברת כל הגישה הזאת, זה הרבה יותר עמוק מתגלית, זה מה שומה עוד רחב. זה משהו שאני וכלגות, ואתם, חוקב הרבה מטה מנסים, נכנך דור שלהם של אנשי חינוך גם בארץ וגם בעולם, אז יש צורך לשנות את הנרטיב של העם היהודי, השחוקורים לו גם במסמח הוא אכתגלית, מנרטיב של אוי, לנרטיב של ג'וי, והמירד שום עדת מאחורי, זה שבאוד, אנחנו צריכים להקיר בעסונות שנפלו על העם היהודי, אף אחד מאיתנו לא מקחי שותם, לאורך הדורות, יש אבדל בין הקרה וזיקרון והזקרה של הארועים הנוראים האלה, אבל יש אבדל בין לעשות את זה, לבין להפוך את הקטסטרופט, להבני דרך שמעצבות את הזוות היהודית שלנו. לזה אנחנו מסרווים בתוקף. וזה גם אמרנו, אחד הדברים שאמרתי, בשמונה בוקטובר, על 23, הייתי היהודי גם בשישי בוקטובר, ואני גם יהודי בשמיני בוקטובר, אני לא יהודי בגלל השיבה בוקטובר, זה לא הסיבה להיות היהודי. וזה מהמירד שיש מחורי הרבה מאוד פילוסופר ואני גם שמח מאוד שבתגלית, אנחנו רואים איך היא משפיעה למשטטפים, לפחון מחדש את הזוות היהודית שלה, מלסמך אבני דרך יוביות, פרצות דרך, ולא כתגובה לטראומה. זה מדהי משתר אומר, זה בדיוק מתחבר למונח הזה שנקרא October 8G, כבר בין השים שמגדירים את עצמם, מחוברים ליהדות, מעז האזכון הזה של השביעי להצרי, והתאפרשוט נותן פה מה שישו, נותן שובה, בדבר הזה. נכון. כומר, אני, אני, אני וכולנו פה מזהים את ההזדמנות האדירה שנוצרק את עוצאה, למרבי העשון שלנו, אבל כתוצאה מה שבעה בו October, קצת סגמי, אז דמנות האדירה של מודעות יהודית, חופק את העולם גם בקרב כאלה, שהיהדות לא הייתה, בואו נאמר, איבן דרך בחיים שלהם, אבל אנחנו באים ואומרים, מעז יצאי מתוק, כלומר אנחנו רוצים לנצל את העובדה שהמודעות הזאת על תה וצפה לפני השדח והחשב לתאה אל אותה למקום חיובי, ולא להמשיך להנציח את הדרמה כתסטרופלית שהצוות אנרטיבה יהודי במשחמות שנים. נגמרי. אוקיי, אני עוברת להעוד סיף בולט בברוח תגלית, הוא ההגדרה של תגלית כהית ערבות, חינוכית חיובית ונגד תרבותית, קארטר קולטר, נדוכל פרט מה זה אומר. כן, הוא כשתה אומר, קארטר קולטר, פרזד איבין טבעין, נכון, התרבות חיובית, שפועלת נגד התרבות השלט את קרגע, אז כמובן שיש לנו אמירה המועוד בועל, מה היא התרבות ששלט את קרגע. ופה על רגע לחט, התענה שלנו, היא שקודם כל יש, אתם מכירים את המשולה שקלסי שאני תמיד מציג, שבו יש לנו, יחס בין עודף מידה, לחוסר ידע, קומר, אני קורא לעולם שהחוכנים בועולם של גולשים בלי ראשר נוצלילה, נשים גולשים ולא צעוללים, ובנוסף לחך, יש לנו תרבות שבה אנחנו מוקפים כל הזמן, באנשים שמבגינים, יחס הפוך גם בין ידע מאוד נמוך ודעות מאוד נחרצות. קומר, אנחנו כל הזמן צריכים לחיות בהקלים חברתי, שבו יש המון אנשים שיש למהמון מהלומר על דברים שהם לא הם מבינים בהמשום דבר. ביןוסף לחך, יש את הבעיה של אופן החשיבה בנרי, שמשתלט על הסיח בחברה, המרבית שקופי על אנשים לבחור מחנה, מתוך איזושהי אמונה שאפשר לבחון את העולם בשחור ולווון. כן, זה לא יכולים להתקיים ביחד. לא יכולים להתקיים ביחד, וגם ברגש את הבוכר מחנה, אתה דפקט או פוסל לחלוטין את הזה שנתפסקם מחנה נגדי. אנחנו כאנשח, אינוך, פוסלים את הריית, יחוטו מתזאת מכל וכל, אני מאמין שהמבנה האנושי ומבנה מורכב במהותו, לפעמים יש לי סיכות עם אנשים שאופטרקרד, דברים, איזה אותגיד מה. מה דוות הפוליטיות שכה? אתה נותי אמי, אתה ימני, אתה שמאלני, ואני סונת השאלה הזאת, כי באמת, אם ירושה לי, זה השאלה פשוט מתום תמת. השאלה היא מה הוא הנושא, יש נושאים שבהם אני נותא לה ימין, יש נושאים אחרים שבהם אני נותא לעסמול, למה אני חייב לזהות את עצמי, כזה או אחר, למה לא גם וגם, אתה לא היא בנושא, בוא נדבר בצורה אינטלגנטית. והדבר החשוב ביותר, הוא שאני מזהה את הצורך הקרדינלי ביותר בקרב צעירים היום, וכן אני אעשה את זה, אני אעשה את זה, זה לא לקבל בהכר עוד מידה או איך עונים על שאלה כזו נוסק הזה, זה לא חינוך בעיניי. אני חושב שהצורך המאותי ביותר של צעירים היום, זה שיהיה להם מרחב שבו הם יכולים לבחון באופן בטוח, והמיץ את הדעות שלהם, אלמול בעיקר גם דעות שמנו גדות להם. וזה משהו שהיבדנו בתרבות המערבית היום. אין יותר דיאלוג, אמיתי, אלא יש צבר של מונולוגים מקבילים, שניזונים מתאיבות התעודה של עצמן, ולכן כשאנחנו מנתחים את המבנה הזה, ברור לנו שהארך המוסף המעותי ביותר של תגלית היום, זה לא רק שהם חנך הסיור יספר להם סיפור מדהים על מצדה, והפילו יעשה את זה עם הפליקציה של המודל האינטגרטיבי בטוח. זה נפלא, זה חשוב וזה טוב, אבל את זה מעובדה שסיור תגלית יכול לתת פלטפור מלא אנשים לדבר וגם ללמד אותם להקשיב מחוץ לתחום הנוחוץ להם. זו לפידעתי התרומה סגולית שהחושים כי היום, בקמפוסים בכל בסאו של מידיה בבדי אין את הפלטפורמות האלה ואני חושב שבדידות, גם בדידות מחשבתי התקמפדידות ערכית ובאמול וגם בדידות קיומית היא הרחולה גדולה ביותר שתוקפת את החברה המערבית ובייחוץ סיירים, ועל זה תגלית צריכה לתת מענייף פקטיבי. אני מסכימה במיליון החוזים, אני חושבת שאיץ המזה שאנחנו בתור מחיינכים במחנכות של קבוצות יכולים לשבת במקום ובאמת להזגיד לקבוצה שבו שנייה דווקא במקומות שאתם שומעים דברים שגורמים לכם להתקפת זה מבפנים, זה המקום להנשום המוק, להקשיב את זה משתיקה שלכם לא אומרת שאתם מסכימים, זה רק אומרת שאתם נוכחים וגדלים, פה אני מצג דילה, זה התהליך ואני כל כך מסכימה זה באמת אנחנו נמצאים בדור או בתקופה, שאין בסיח, שאנשים מאוד מאוד קשה להאחיל גם אנחנו בתור ישראלים, זה מאוד יחוטומי אם אני נגד לא יודעת מה. תומחת יודעת שיש סבל לדומה באזע, זה לא סותרת את מיכה שלי בישראל את בעלי שמשרת במילואים, זה יכול לבוא ביחד, זה לא מקטין מאפ אחד ובאצע כל שצריך להשמע אתר ויותר ואני ממש מחגמ שאנחנו מקליטים בזה עכשיו בתקווה שזה יופע צכמה שיותר החוק. נכון, אנחנו אומרים בעצם למשתתף או מנסים ללמד אותו, דרך גם דוגמה אישית של המחנך, המחנכת, שאלף, תתחילו להרגיש בנו עך עם להרגיש לו בנו אחר ודבר שני תבינו שהיכולת שלכם להתידיד עם המימות, אפילו לפרק זמן הרוך היא איון בוחן לנשמה שהיא בתה לי חלצמך. זה לא יהיו מל ההבטחה לצמכה שלכם כבני אדם וזה כבר חימוכי אנות שהיא גדול מאוד בין היי. אני עוברת אתכה לארך של הרבות הדדית גם משהו שמדובה רלב במשמח, אני שמח לדתך זה בעלי בעיבתוי. אז פה הרבות הדדית זה משהו שעבר איבולוציה בתגלית. הרטגלית שיחה ל-25 שנה, אז תשארס ברמפנט שהאחד המאסדים וההוגים של הריון הזה, איש דגול שאום כבר הוא מעל הגל תשאים והדאים מאוד פעיל בתגלית. הוא תווה את המונח, נור סרינג זה דגת. כלומר אנחנו נותנים לכם מתנה, אין לנו שום דרישה מכם, אין לנו שום ציפייה מכם בו ותקבלו משהו מעם היהודי כמתנה על הדור הצעיר כפי שאת אגדר בפתח דברהיך. בעשרים חמש שנה האחרונות תוך כדי שתגלית צמחה וגדלה והתפתחה והפחה להיות היום כבר מה שאני מחנא אותו נכס הסטרטגי להם היהודי ולמדינת ישראל. גם הבנו שצריך להביר הילוח ושתגלית תעבור משלב של רק אינוויטאיישן לגם אקסמקטיישן. כבר מריש פה גם את המקבל מתנה אבל זו מתנה שנועדה גם להפילץ לחייטרצון לפעול למען היהודי ולא רק ללמוד על המעיהודי. כבר התלורת משתתף במובן הפסיבי אלא אנחנו רואים בחשוטף לתהליך הסטרטגי לשימור ושיפור המעיהודי וומדינת ישראל. כדי לעשות את זה הבנו שערך הערבות האדדית הוא ערך משמעותי מאוד הוא ערך פסיסי מאוד באמישראל זה אלפי שנים אבל יותר מכך. ההפליקציה הוא העיסום של הערך הזה הוא צף לפני השטח הרבה יותר חזק אחרי שבעה באוקטובר כפי שתי מיודים אבל לי היה מאוד מאוד חשוב והנזוכר שישבתי עם עירן. והתחלנו לדבר על הערך הזה ועמרתי לארן חשוב מאוד שאנחנו נציג את הערך הערבות האדדית שוב לא כרך רייקטיבי אלא כרך פרוק טיבי. הפרופו שלה ראשונה שלך. הוא למעק הבנה. ערבות האדדית עשור שהתבורת לידי ביטוי כתגובתיות לעסון או לצורך לעזור למישהו בשעת סרה אלא יצחה להיות ערך עומד ותלוי בפני עצמו גם בשעות סרה וגם בשעות הצלחה. כומר ערבות אדדית היא בעצם נכס צון ברזל ערכי באמא יהודי ואני מאחל היום שבון הגיע באזרת השם לקרש הישראל תחזור בצורה כזור או אחרת למסילה של נורמליות. אנחנו עדיין המשיך עם התנדבות והיא מזרה והיא מקבלה והיא נתינה כי ערבות אדדית היא בעצם מוקבת משתם מילים שאין מילים מאוד מאוד בסיסיות באתו סיודי. ערבות אני מבין שעכהים שלי כי יהודי. אני מבין שעכהים שלי כי יהודי. תלויים מיני אובן גם בחיים שלי יהודים אחרים. ועדבר השני היא הדדית זה לא רק שהיהודים התפוצות בלעזור להישראל זה לא רק שהישראלי הולך לעזור לתפוצה. יש פה איזון בעלף והיזון בהי שהם הדדיים ומקרים בערך של הערך כערך מוחלט בזמנים ראים ובזמנים טובים ואלא זה אנחנו מייך להם. ואני רוצה באמת להרחים על זה וראשון איך איך עושים אובות אדדית דווקא בתקופה כזאת בלי שזה עירי כרק טבעיות איך מה מדהים את זה פפני עצמו. אוקיי אז קודם כל חלק מהפילוסופיה של החינוכית של תגלית מדברת על מונח שנקש כפות חינוכית. ואני חוקוז למה לנסים להסביר אתם, אתם שעומדים בראש האמוחות. מנסים כזמן להסביר למחלכים ולמחלכות שלנו שחינוך לא צריך רק להעשות כמו צדק. כמו צדק, הוא לא צריך להסוד וגונצח להיראות. אני מאוד מאמין שמשתתף אינטלגנטי צריך שתהלו תחושת בעלות על התהליך החינוכי שהוא עובר. כומר זה לא עכשיו שנועה באה ועושה הדברים הדימים והמשתתף מקבל את המוצר המוגמר מנועה ועוברת הליכים נפלת. נועה ומחנכי יוכן. באיב אומרים ממשתתף תראה אנחנו הולכים לעשות דברים כאלה ואחרים, הנה רעיונות שעומדים מאחורי מה שאני הולך הולך לעשות התכם ובו תביאים איפה אנחנו מגיעים. ופוק שהמחנח המחנח את מדברים עם המשתתף על מה זוהרבות הדדית ולא ארגנותים לו לעשות את זה וסמים לו את המסגור ואתה, כשר נכון אני חושב שזה עושה לו כי יול מחדש של האדשות שבהינו בוחנת החוויה שלו. וזו המטרה שלנו המחנח או המחנח את חייבים להסביר למשתתף מה הם עושים איתו, מה הם רעיונות היסוד שעומדים מאחורי הפעולה שלהם, מה יפה לוסף ושומדת, ואז גם לתת לא יכול לתגם לבקר את הדברים האלה ולא רק להיות משתתף פסיבי שעוברת התהליך שאנחנו הגינו בשבילו או בשבילה. אז גם הרבות הדדיזה ככה. -באצם הם לא מובלים בתהליך שאני יוצקת אלה, הם התהליך אנחנו יצקים אותו ביחד. הם התהליך ואין שותפים להבולוצה שלו. -מדים. זה כבאת מתחבר, כבאצם כל הדבר הזה לא יכול לקרוב לי משגור. וכשהם מדברים על משגור אנחנו ישר קופצים למודל האינטגרטיבי, שגם באמת אנחנו נרחיבו לו בפרק נפרד, ובמשמח מודגה שלב של תגלית או המשתתף או המשתתף את כמו שציין את ההכשה, וכודם כל אנשים לא התרים ולא עובדות. איך זה בעלי די ביטוי? טוב, זה את המידע השיר המוקר של יהודה, המכה התיירים, נכון? שכבר מכל מחנך, הוא נעשה ורמקיר אותו מילדות. להישראל יש הרבה סוגים של נופים. ובאננו, הנופה אנושי הוא הנופה מרכזיפו. כלומר, מדינת ישראל, ארץ ישראל, משלמים מקיימים בעצם, איזשהו הם יעבים סוג של רקה שבתוכו הדינמיקה שבין אנשים, יכולה באמת לפרוח, להיבחן באופן ביקורתי, ישראלים שמקירים את ידות התפוצות, ידות התפוצות שמקירה את ידות הישראלית, כל אחת מהקהילות האלה מתחילה להבין לאת להעת על ידי תגלית את הנכסים והתגרים של האחרת, והנופה אנושי בעינינו הוא הנופה משמעותי ביותר, שתגלית באמת פועלת בשבילו למענו ודרכו. בסופו של דבר, הסיור בישראל מסתיים, כי עלכת למצדה היית השמשה עדיים יצאתה, עלכת לתל אביב היית השמשה לא שעות יצאתה, עלכת לכות אלה היית השמר בשעות יצאתה. אבל הסיית עצמו מסתיים, האין סיית התובנה לא מסתיים את. כומר, הסיור של תגלית הוא סיור בין עשרה ימים שהתובנות שאולות ממנו יכולות לשנות את חייו של אדם. ולכן זה עד הגש, וכשאמי שתתף מבין שהוא אמר כז, אני חושב שזה גם שם על הפסוג של אחריות, שנובעת מתוך קוביד המשקל שסם נועליו והקבוד שאנחנו נותנים לתובנות הפוטנצלות שלו להצבת הסיור. ואז הסם אותו במקום שבו הוא מבין, אני בעצם זה תגלית, זה לא מצדה, זה לא אלה משמשי מוטי. הם הכלי שנועד בעצם להביא רוטיטה הליך שהוא לא אינפורמטיבי אל התרנספורמטיבי. זה מדהי ממרגש וגם מתחבר שוב לירבות הדדית, גם כל הדבר הזה בעצם מתקטב אחד עם השני, ואנחנו כותבים שישראל היא לא רק יד מרכב חינוכי כמו שאתה אומר, יש כאן שאלה, איך אנחנו שומרים על היזון בין תיול שומצד אחד הירגיל ותעירותי, ונכרוצים שהם יחספו באמת למגוון הזה של שישראל יכולה לצייה, לבין משה שמעצב זהות. אז פה באמת זה זה זה בלנסקט שאולו פשוט וגם אני חושב שיש פה שני דברים צריך לתת על המתדעת. אלף אנחנו לא מדהים תוך כדת נועה, בית, אף כבוצחת לא דומה לשנייה, גי מל, אף מחנך הוא מחנך את בסיור לא דומים לשני. לגעו. נכון? ויש להם באמת את הספה שלהם הגישה שלהם, אבל בנוסף לך, אני חושב שהדרך ליצור את היזון הזה נובעת מקמד דברים. אלף, האופן שבו אנחנו מציגים להם את ישראל במסגור שאנחנו עושים. אז כמה איכרונות יסוד שמפים גם במסמח זה להבין שכשמדברים על ישראל, אז אנחנו מדברים על ישראל שהוא כמה, כמדינת העם היהודי בכללו ולא רק מדינתו של העם היהודי היה שב בישראל. זה מיד שמת המשתתף במקום שבו הוא מבין ששוב באנגלית זה נשמע פשוט יותר ראות, איזו הליזיור הום לנד, אירספקטיבוב לנדוי, איזה הום. אין פוסטירה, אין פוך ייקוך, אנחנו עדיין יושבים בפסח והומרים לשנה הבא בירושלים ולא ראים לשנה הבא בנויורק, ואין לי שום בייה עם נויורק. אבל בוא תבין שיש פה איזשהו איזון בין הקונספט של הום לנד שלך, שמחבר אותנו, לבין לנדוי, איזו יושבים שזה סדר גםו, לדבר אחד. דבר שני אנחנו מקפידים להגיד שישראל כמה ושואף את להיות מדינה של אידיאלים ולא מדינה אידיאלית. וגם פה המטרה לאוריד את המשתתף מעזש הוא איתוס, שהוא כל מי הוא לא מציעותי, הוא לא נכון, והוא גם מזיק. כי ברגע של רמת הציפיות שכה לא מציעותית כך גם רמת ההחזבות או הביקורת שכה לא מציעותית. חובי הוא לא חבובי. עשו דגדול ביותר של ישראל, ושימדינה נורמלית. תעמין או לא, עם דינה נורמלית. ופוצח להבין, נועש יש פער מאוד גדול בן המציעות הערב מימדית של ישראל, שאנחנו חובים כישראלים שחיים פה כל יום, לבין הפפיסה חד מימדית של ישראל, על ידי מי שלא חובד ישראל גופה אל הניזון, את תישור את ורועזיה, והוא ואז הוא רואה דברים מאוד מאוד מסוימים. תישאים את תישאכו זמן, את תישור את סביב ישראל, נוגעת למד חמה ולקונפליקם. זה עם כל הקבוד, וזה באמת אני לא כמקול בוקר, ושואלת עצמק ישראלי, מה עתיד הציונות היום? ואני עוד אומר את זה בתור מישהו שבאמת נתעסקים וכל הזמן. לא יש להם אוכי עם אחרים, את הילדים את המשפחות המדברים אחרים. והם לא נכספים לזה בכלל. נכון, אז כל המטרה של תגליטי, מה שנקרא לצמצם את הפער בין המציעות הערב מימדית לחוויה אחת מימדית ולבוא ולאגן. והדבר יותר חשוב בין אי הוא מה שאני קורא לו, זה אקסרודנרי פארר, אובודנרי ליליף. העוצמה הגדולה של החוויה בישראל בעיניי לא נעה בעור בית הזה שסביב האהייקסרודנרי. ישראל זה לא מצדה יד ושם קוטל וחוף בתל אביב. אל הדברים טובים, נחמדים, עומדים אחרים סיפורים גדולים שבכלת מספרים חלק מהסיפוש לנו. אבל בסבוות של דבר, הנס הגדול של ישראל, בלי די ביטוי ברגעים הקטנים שבהם אנשים פשוט חיים את החיים שלהם. פשוט חיים את החיים שלהם. זה הנס הגדול פה. אנחנו לא חושבים עליו לפעמים ועובר אותנו מתחת לרדר. טוב, מי רבון, היח הזון. ואיתה זה ובמשך מאות שאני מחשבנו. ומי עזרה ונכם יעבי חזקל, הוא יום אחד נחזור לפרו. ולמה חשבנו שנחזור, שנחזור וכל היום רק נדבר? לא, בסבו נחזור ונכח היום פשוטים רגילים 99% of our lives is ordinary. 1% is extraordinary. ואנחנו רוצים לתד גם דגש חימוכי על באמת, האקסטרונרי פער of ordinary life. בוא תשווות את הדברים מישהו על כוס כפי, על כוס תהי, על מוזיקה, על חברים, על שם התי החבר חימוכית המוקמוד. היא גם הצרת רלוונטיות, פתאום היהודי הזה מבין שזה לא כל הזמן ניבורים ההמומץ, גם צריך ההמומץ. פשוט נשימה. לרדת לישום, והכל בסדר, הנורמליות של ישראל, יחד הסודות הגדולים ביותר של הווית זהאני רוצה לנפץ. זה פשוט מדהים, הדגע אומר את זה, ובגידוק, זה בדיוק הבוקר שהיה לירדתי מהרקבת ואת אליווו שלום, צעדתי לכאן עשרים דקות ברגל, וגם הרגשתי קצת את הירת מגיע מהגליל, וגם תהיה שתשלטים של חתופים, ועשמלים כזה של המכהש את האמצעים, וביניען שכל חלונות שלושבורים, ואנשים הולכים, וכורקינת עם ילדים והחיים המשיכים, וזה בדיוק הקסם והסודות של ישראל שהחיים פה, רוב הזמן נורמלים. ומה שעוד יותר, מה שעוד יותר מדהים בישראל, זה התיידה, אם את נושאת לעצות הברית למשל והתרוצה לבקר ב-r-linkton, בבית הקוורות הצווהי r-linkton. עצחה לקחת אותו ולהינסוע ל-r-linkton, ואת מגיעה למשטח דש מפהר ומטועה. אני לא אומר את זה, חזכה לל, זה מדהים, זה עוד שמתי מאוד, צלבים ומגנהידביד ותלוי מייה יבה. אבל זה מקום שמובחן מהמציאות הלאומית. אני אחד האתרים, הכי מקודשים לי בארץ, תעמין יולו, זה שר הכניסה להחלקה הצווהית של הררצל, אבל שר הכניסה לא כברים. למה שר הכניסה? אני אומרת שם לפעמים יום אנשים, עם קבוצות או אנשים, whatever. אני אומר, אני אומר להם תעמדו ככה, סתכלו ימינה, תראו איזור מקודש, שמוקדש לזיקרון, להזכרה, לאטוס, לציונות, לעבת הארץ. סתכלוס מולה, תראו איגזוזים של אותו בוסים, אנשים צופרים אחד לשני, זה וזה רק להזיס תרוש. אתם, זה כל מה שזה. וזה כדושו. אלה מתו כדי שאלו יוכלו להוציא אגזוזים וליצוק. זה אשכר הכחה, ובזבול דבר, כשאומרים במותם ציבו לנו תכאים, הם לא ציבו לנו חיים רק של כל הזמן בלי חולין, אין כדושה. וגם החולין הוא ערך מקודש, וצחלה עבין את זה. אני שמח שתרחיב זוהר על הרעיון של אחדות ולא חידות, וככה חמה ששאני שמעתי את חמשפיר עליו הרבה פעמים, ותמידו מפהילות איזה עשימון. כן, אז זה את המידע, את המידע נהאומר לאנשים, חברי כשמסתכלים על המורשת האינטלקטואלית, הרוחנית, הפרשנית שלהם היהודי. החורים למעשה שהחדות באמישראל תמיד הייתה ערך, החידות באמישראל אף פעם לא הייתה ערך. מעולם לא הייתה ערך. יש איזה קשר רומנטי בזיקרונה אנושי, כשאנחנו מסתכלים על העבר שלנו, ומיד אנחנו רואים אותו בעור מאוד רומנטי. יש אנשים שבאמת מאמינים, מאמינים, שעד לפני מטיים שנת קופת ההסכלה, יעדות הייתה מאוד מונוליטית וכולם שמרום מצוות על פי על אחר מאוד חברי. לא נכון, מצטער, זה פשוט לא נכון. לא היה רגע אחד, בהיסטוריה שלהם היהודי, שבו היה קונצנזוס חובק כל על מה זהו יעדות, ולא אני צריכה ללכת. אוקיי, לא היה, לא קיים. ומה שהפז זה, זה שהחוסר האחידות הזה, הוא לא רק מוכר בייעדות, אלא הוא מפוער בייעדות. בשלושה דברים נקר אדם מחברון אמר בתלמוד, בכלו, במראו ובדעתו. בסנדרין אמר, יש ברחד שנקד בריקת חכם הרזים. אם עומד אדם הוא לא חלוסין של בני אדם, הוא חב להגיד ברחד לפני שום דבר איתם. ברוך אתה אדוניי המלח העולם חכם כל הרזים, כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך גם אין דעתם דומה זה לזה, וכל אחד יש לו דייה בפני עצמו. במדרש את הדחומה, יש את מושר הבנו, שעומד על לפני מוטו, ומתפלא לקדוש ברחוב, ועומר גלוי ולפני חשי אני עומד ליפטר מן העולם, ענה מנה על העם מנהיג, שעיסבול כל אחד מהם לפי דעתו. כלומר אין בכלל ניסיון להתחותנו לך גם יותר מזה. וואי זה אין שעמם. -מה? תחשבי, את יודעת אנחנו לפן נוכל, אנשי הוא ראים וואי, עליי וכולם היום מסכימים איתי. תלום והיא מקם שעמם זה היה. אז הרעיון הוא שדף כחוסר החידות. היא בעצם המנוע שמיני ההתגלגליה המעודי, מיני ההתעשיח החברתי. זה באה במחלוקת ביטי לל ובתשמי. זה באה בתנורו של אכנהיה מפורסם. שלא בשמה היא מי, זה אנחנו עכשיו פוצחים דבר. זה בא ברבי הוא דה הלבי שאומר חיבה, חוכמה הלועית שהיא עברה האדם, שהיא עברה הלועים בעדם בני אדם ולא מלכים, שתנצח נבהן מידות שונות ומזגים שונים יבואו בהם במחלוקת. כמר, החולא אומרים לחשוב אותו דבר. וכשאתה מבין את זה, אתפיתו מבין הפרופו משמנו על דיאלוג, שהמידינגוב דמין זה זה, בניל ונח, אני צריך לחפש את נקודות אי הסכמיית, אחרי זה לא מעיימא לי, התנותנת להזווית, שעשקה אני לא יכול לראות, ואז אני אומר, בוא נבלי נועל את צידי, אני מפסיד משהו. אני מפסיד משהו מהחווה היה יהודי שלי. אם נועה תכלית להסתום טפה, אני נהיה קצת יותר חרש. הפרופו ערבות הדדית, הפרופו המיות יהודית. -מה, זה מתקשר להקול. זה מתקשר להקול, הפרופו המודל האינטגרטי. -כן. הדברים מתקשרים אחד לשני, כי בזובול דבר אנחנו רוצים להביא את המשתטף למקום שהוא מבין. תקשיב. הכול שלך הוא ייחודי וחסר תחליף, אבל הכול של כול המשוווירך הוא גם ייחודי וחסר תחליף. אתה מצד אחד אדיר, מצד שני, אתה קטן. זה ותנגו הזה בנגרנגר איניומלטי, בן הדרה וצינה, הוא אני חושב, בלב-לב-לב של המעיודי, וזה משהו שיש לו תפקיד חילמוכים מאוד מאוד גדול. זה מדימבים, ובאמת אם אנחנו ככה, באמת מסכם את הפרק, אני חושבת שאים כל מחניך או מחניך את ששומים את הפרק הזה. רגע שניהן נזרה שם את הזרע הזה שוב, כי אם את התחנים האלה בהחשרה בסמינר אבל, ואתה מתוך הנה זה לא חוזר וזה כל כך פראיס לסלשמו את זה שוב ולרענן, להזכיר להם אם המטנה הכדולה, זה המקום הזה של דיאלוג של לשמוע את כל הכולות, של החדות ולא החידות, של הטט, את הבמה, ואם זאת לשמור על ההצניות והנבה של כל אחד מהמשתתפים, ומטלנובת את המסה זה למושא של עיצוב זהות ולא מעבר מיני קודה לנקודה אלה באמת משהו יותר מרגש, אז דוקטר זו הרביב, שמנקל הסטרטגיות חינוכיות בתגלית תודה רבה רבה על סיכמה המקה והצצה לרוח תגלית. בקפנוע, שנפגשו הג בתוב. אמן אמן ותודה גם לכם שהצטרף אתם אלינו, נפגש, בפרק הבא של חפירת הבא, ההסקט של וכון תגלית לחינוך וסיור.