פרק 6: כשמוחמד פגש את היהודים

הנביא מוחמן פוגש ואת עם יהודים, ואורך עם המסיכות רבות, הוא מקווה למצוא את זה ליהודים, עוזן כשבת לתור אותו, הוא מנסה להוכיח שאין אבדל בנה, בסורה שיהו אבי, לבין התורה של היהודים. אך כאשר היהודים לא מסכימים לקבל אותו כנביא, מתחילות המחלוקות. ברדעת, הפודקסט של אוניברסיטת ברילן, והפעם, פרופסור לבנת הולצמת מהמחלקה להרווית על המפגש הראשון בין היהודים והמוסלמים, פרק שישי בסדרה. שלום כאן לבנת הולצמת, בפרק הזה וופרקים הבאים נדבר על מקורותיה של דת הישלם, נסרטת קוווים לדמותה ונעמוד על מוסגים חשובים המתקשרים מלאה. בסיכות שלנו נעל כאן, נעיין יחד במקורות המקודשים להיסלם הקוראון והאחדית, את הקוראון הנוכרים על פית הרומו של פרופסור אורי רובית. השנה ראשונה לספירת המוסלמים היא שנת ששמות עשרים ושתיים. באררבית, עם הידרי, שנה הידרית או שנה להידרה. מוקד הפרק שלנו היום הוא אותה שנה בהיגר מוחמד ליר יפריב של ימים תקראה על מדינה. נפחנת את מורות שחלו בדתו של מוחמד לאחר אותה שנה והמפגש שלו עם היהודים. קיצד התיכרס מוחמד ליהודי יפריב וחיצד הם מתייחסו אליו כאשר ביקש מהם לקבל את הישלם. לאותו מפגשים מיודים הייתה השפה על המצבות והישורים שמחדים את הישלם, ולכך היה גם קשר ביחס המוסלמים לירושלים. נפדו קיצד התיכרס מוחמד ליהודי יפריב והם קיבלו אלה את בסורותו שליכותו. בסיכה זו נלמדת המוסגים על אנסר, על מוהה גירון, חדרה, אחד אל עומא, ההללקיתיו, קיבלה, אולי על קיבלתי נהואותה לי של חרמיני, על משטיד الحרם ועסום. הפרק שלנו היום מתחיל בנקודה בסיימנו את הפרק הקודם. בשנת ששמות עשרים, שנה לחרשנת האצב בנפטרו אשתו של הנבי חדידיה ודודו פתרונו אבות רלב. הנבי וכהילתו נרדפים במקה. והוא מתחיל לחפש מקום אחר שבו יהיו, הוא והמוסלמים בתוכים. החיפושים אינם נושאים פרי, אבל בחודש יוני של שנת ששמות עשרים מתרחשת העלייה לרגל המסורתית של שווותי הבדויים, מכל רחבי חצי העי אל מקה. ככה לקמאה הפנינגג גדול של תקסה העלייה לרגל, השוותים נהגו להתות את או עליהם במקום הנקרא מנה. זהו אמק שנמצא כחמישה קילומטר ממזרח לאיר מקה. מוחם מה דיסטובב שם בין האוהלים, הוא איתיף את בסורתו על השוותים, שהיא קרה היה לכם לזנוח את עבודת העלילים ולהבוד רק את האל האחד. היו לו גם מספר התגלויות והודיקלם אותן לבנה השוותים שהיו הסוקים בצליאת בשר ליד מדורה ושתיאת יעיים. הם לא היו מוננים לשמוע מה שיש לו לומר, היא גיבו לדבריו בבוז וסילקו אותו מהמקום. הנביא המדוח דך התחיל לחזור לחיוון מקה, לטפס במלאה האחר, בארבית מלאה האחר עקבה. שם הוא פגע שישה אנשים שהגיעו מייתריב, נעת מדבר שנמצאת 300-400 קילומטר מצפון למקה. אנחנו למדים על הפגישה המחרעת בנמוחם מדלשת האנשים מייתריב מתוך הדויות של צעמת של אותם אנשים המטועדות פסירה של היא בנישם. אבל כדי להבין את המפגשית חולל בנמוחמד לאנשי יעפריב, צריך להקדים כמה דברי ריקה על האר. יעפריב הייתה יישוב עם תנאי מחיית טובים יחסית למקה. אדמה פוריה שופעת מעיונות עם התאי פרי וסדות וואה. יתריב הייתה כל כך פוריה של ימים יכנאות האנבי התאי בבהלת הרחמתוק. בעיר חיוזל הצדזש שני שוותים ערבים עובדה לילים ושלושה שוותים יהודים. שלוש אני מקודם לכן התחוללה מלחמה הקובם עידם בין שני השוותים הערבים, אאוס וחזרדש. כאשר היהודים שהיוס הפקי נשק ולוכמים איך לפוץ דדים. פעם קרטו ברית עם בני אאוס כנגד בני חזרד, הוא פעם עם בני חזרד כנגד בני אאוס. בשנת ששמות עשרים המלחמה למעשה לא ממש היסטיימה. כך שמוחמת כפי שמספר לנו בן הישם, פגע שישה אנשים מאזור מוקייסון שהדיין לקקו את פיצאי המלחמה. הנביא את העניין מיניין באו וחזר שמה שהם הערבים יצריב שעל אותם. אתם בעלי ברית של היהודים, משענו לו בחיוב הוא שעל אותם בנימוס. יחפת לכם ששוווית חמון אסוכח, ששתה אנשים מחליפו מבטים אלה עם אלה. שנים הם שמועו את שכנאים היהודים מדברים על נביא שעומד להגיע ממש בקרוב. היהודים נהגו להיים על הערבים של יצריב, שכאשר יגיע האותו נביא, הם יצטרפו אליו כדי להשמיד אותם, כפי שאלוהי משמיד את העמים הקדמונים שלא ימינו בו. לכן, כאשר מוחמד התחיל לדברים ששתה אנשים יצריב ולשתוח לפני אמת בסורתו הדבר שליכותו השמימית, הדברים שהוא אמר להם נפלו על עוזניים כשווות. אחד האנשים אמר לחבריו, חברים אין ספק שזהו הנביא שהיהודים אמרו לנו שהוא מדלהגיע אוי והווים היהודים יגיעו אליו כודם. באותו מעמד ששתה אנשים יצריב התעסלמו. במותק מה שאלה עם המסורת הזאת משקפת אמת היסטורית, או שם המדובר במסורת מגמטית, אנחנו יכולים להבין קיצד הערבים שכי הוא בקרב היהודים, יכלו לקלות בצורה חלקה ולא התנגדות את המסרים של הנביא מוחמד עודות אמונת היחוד ויום הדין. הם פשוט שמוה את הרעיונות הללו כודם לכן מהיודים. המניע הפסיכולוגיה הפוך חשוב, ששתה אנשים יצריב התעסלמו יותר מתוך פחד, מאשר מתוך שכנוע בהמיתות המסר של הנביא. זאת ועוד, בייצריב לא היה מרכז פולחן אללי בעל חשיבות כלכלית כמו שהיה במקה, לכן לא היה מה להפסיד מנטישת עבודת האלילים. זו סיבה נוספת להיכלטות המסור של מוחמד בקרב אנשי יצרים. מעלי ההר ליד מקה העקבה, הפך בעצם לנקודת הזינוק של האיסלם מידת שברירית שהנשע נרדפים, לדת חזקה ועוצמתית. מאותו מפגש, בשנת ששמות עשרים, התחיל סחף לכיוון האיסלם. ששת אנשים יצרים חזרו לארם עם הבשורה של הנביא. בשנה לאחר מכן, היא גיע להעקבה ליד מקה, משלחת נוספת מיצרים, שהפעם היא מנטה שני מסר אנשים. גם הם התעסלמו ונשביעו לסייה לנביא ככל יכולתם. הנביא התחזק עוד אחדי נחי במקה. בשנה של האחר מכן, שנת ששמות עשרים ושתיים, כבר הגיעו אליו לארקבה שבעים איש מייצרים שהיא תסלמו. הפעם הם נשביעו שהם גם היא לחמו בעבורו. האנשים הללו, תושבי יצרי במוסלמים, יש ברור למעשה את הבריטות המשפחתיות והשבעתיות לתובת מוחמד ודתו. במקורות המוסלמים הם נקראים על אנסר, התומחים. בסיועם למעשה הגיעה נביא לייצרי, והפך למנהיגה בלתי מוראר של המקום, ראש של כהילדתית שיש לעתה גם טריטוריה משל עצמה. בשנת ששמות עשרים שתיים מכן, הקרקה הוכשרה למאבר הקהילה המוסלמית ממקה לייצרי. המוסלמים עוזבים את מקה לכיוון יצרי בתחילה טיפין-טיפין וחרקה חזר מהגירה מתגבר. אותה הגירה נקראת, חדרה. בהגיעה מלייצרי כל אחד מהמאגרים, המוהה גירון, מעמצ לוקח מישהו מהאנסר המטסלמים תושבי העיר המקורים. על פי הדויות שמביא בנישם, ההגירה יצרה לחץ כלכלי וחברתי בייצרי, ובעד ראש של הנביא גם זרעה בלבול והפחה הצדרה החיים הקיימים. יום אחד, הנביא כי בלי התגלות שנזכרת בסוע שמונה פסוק שלושים. הקופרים חרשו מזימן נגדיכה לאוסריכה או להורגיכה או לגרשיכה. כלומר אלוהים מזהירת הנביא שסקנה נשקפת לחייב. הגיע הזמנו של הנביא לעזוב לייצרי. וכן, בשלושה שר בספתם בר שששמות עשרים עושתיים, ומותב לומר בראשון בחודש רביל 1-2 אחד להדרה, הוא עוזב מידת מקקע עם חברו אבובקר. דרכה מחוץ למקה מתוארת כאללה מסמרת סאר מותחת שבה אנשי שוות קוראי, מחפשי מחר מוחמד ואבובקר כדי להורגם, החשניים המסטטרים במערה ניצלים בזכות סיית הדשמיה. הכביש טוב קורה ועל פתח המערה, וכן שי קורה שחולפים על פניה מבליליק. הנסליה. אנחנו לא נפרת את כל פירטקניסתו של הנביא ליאסריב ויד בסוסותו בכמנהיג, אומרה שבעגיו ליאסריב הנביא פגש כהילה מסוחסכת ומפולגת. מצב זה אפשר לו לדבסס במהירות, תחילה כבורר ומפשר אחר כך כמנ ראש ועד הקרועה המסדרת ענייני השוותים היריבים, ולבסוף כמנהיג האוצמתי והסמחותי של העיר. באותו הזמן משתנה שמה של העיר לאלמדינה כלומר העיר וכך אנחנו נקרא למהתה. הנביא כווה במסמירות כיצד התנהלו פני הדברים באלמדינה והדברים תועדו בחוזה הנקרא "אחד אל עומא חוזה העומא שהוא יחטב לפקידים שלו". במסגרת חוזה הזה, הוא סדרו יחסי הכוחות בין המוהדירון והאנסר, כדי להתיח אותם לכלל יחידה אחת, שאתה נקרא על מוסלימון המוסלמים. יש לי זכור שבאלמדינה מרבית האוכלוסיאלוי תסלמה, היו הרבים שלוי תסלמו והיו גם היהודים. אחד אל עומא החוזה שחיבר מומד כווה את היחס בין המוסלמים, נאמני מומד לבין האחרים שלוי תסלמו. לצד חוזה העומא מומד אפי גם כתב אמנה עבור היהודים, ובואו איבטיח להם חופש פולחן והגנה עליהם ועל רחושם. יודל מדינה הם סוגיה מענן בפני עצמה כי להימותים בינם לבין הנביא מומד הייתה השפעה על כביית חלק מהמצבות המרכזיות בהיסלם. היוודים לזכרים רבות בקוראן גם בהתגלויות המיוחסות לתקופה המקעית לנבועתו של הנביא, והרבה יותר בהתגלויות המיוחסות לתקופה המדנית לנבועתו התקופה בעל מדינה. לבד מהקוראן ספרות האחדית האשירה וספרות הסירה שופעות ידיעות על היוודים. רמאס תקודם לכן שהיודים ביחד ריבו על מדינה היו בעלי מעמד ביותם סוחרים בנשק שהגיע ביקר מתאימן ומיהודו. היוודים היו אשירים במושגים של אז. הם חיו מבצרים שהיו ממוקמים באחוזות נרחבות. אתם בתח מדמיינים מבצרים ארופם של אימי הביניים אז לא בדיוק כאלו, המבצרים או החוסון של חצי היריו נראים אחרת, הם מבנים צנועים מעבן אדם דמה ובוצ, שמשתלווים יפה בתופוגרפיה המדברית. היוודים התפרנסו הייתה ממתעד קלים שהקיףו את החוזותיהם, היו בין ניהם גם משפחות של מות של צורפים. בעבר הרחוק יותר היוודים עסקו גם בגוויית מסים, ועל ואה בריבית, ובשירה ערבית הג'הילית השירה לפני האסלאם מוזכרים היוודים כבעלי פונדקים וסוחרי יין. מעל יכול אלה מספר לנו היא בנשם, היוודים היו אהל קיתה בועלם, אנשי ספר וידה שהתנסו על שכנה הם הערבים והפנלחמו בהם. גם בקוראן מחונים היוודים אהל קיתה אמא הספר, כינוי זה אגב כולל גם את הנוצרים שגם להם יש ספר. עוד בהם עבר ראשונים בעל מדינה נכנס מוחמד לבית על מדרס, בית המדרס של היוודים שהיה קיים בעל מדינה. הוא רצה להביא להם את בסורתו, דין עברהים, דת עברהם. היוודים אנו לו בנימוש שיינצורך הם הכירים את הבשורה שהלא עברה מה היה היוודי. מוחמד ביקש ממנו חיח את האנתם. הביאו את התורה, הביא את הפשר בניו ונחם, אבל היוודים שרבו לעשות זאת. דבר זה הוכיח למוחמד שהם מבקשים להסתיר ממנו משהו. היא בנישם שלא יודעת המקורות היוודים לא מפרט מה הם ביקשו להסתיר. אנחנו יכולים לשאר שהיוודים לא רצו שמוחמד יראה שבתורה בבראשית יהודה לדכתוב שהברם הוא עברם העברי ולא עברהם היוודי. כלומר, הקוראן של מוחמד צודק בתענתו שהברם לא היה היוודי ולא נוצרי כפי שלמדנו בפריק הקודם. היוודים כך מספר לנו היא בין הישם, זממו בסטר כנגד הנביא. במהלך היום בחוץ הם יציגו עצמם כמוסלמים, כמה מינב של מוחמד ובלילה בבית היא חפרו בו. לדפרי בנישם היוודים אמרו, נלביש עליהם על המוסלמים את מין הגיינו ואז הם מנגו כמונו ולבסוף יחזרו בהם מדתם. אלא שאלוהים מזהירת מוחמד ממזים אתם הרעה של היוודים. הוא מייעץ לו לשאול את הושבל מדינה היוודים והערבים כאחד האם בחוונתם להתאסלם. ככתוב בקוראן, כל לדינה הוא תולכיתה בעוול ומיינה האסלמתום, אמור לאלה השרניתן להם הספר, הוא לבני ומות העולם אלה שולוניתן להם הספר. האם אתם מוחמדים להתאסלם? כלומר, הפנייה הילה היוודים ולהערבים עובדי האלילים. האם תתאסלמו? הוא ממשיך הקוראן הוא מבטיח. אם התאסלמו תישאר דרכם, ואם יפנו עורף דה כי הלכה רק למסורת ורו, דברו של אלוהים. כלומר, בראשית ימיו בעל מדינה מוחמד עינקות בדרכי נועם, הוא יתיף את בסורתו, והיוודים עם ירצו התאסלמו ואם לו אז לא צריך. וכל זאת, מוחמד כיווה למצוא את הלאיודים עוזן כשבת לתורתו. הדרך התובה לעשות זאת הייתה לאוכיח שאין למסב דל בין הבשורה שהוא הביא לבין התורה שלהם. פענם של מוחמד באותו שלב היו לשלום. שתי דוגמאות יסברו את הזנינו בעניין זה. האחת נוגעת לקריבלה, כיוון התפילה, והשנייה נוגעת לעסאום, הצום. נתחיל עם הקריבלה, כיוון התפילה. התפילה היא הראה המצוואה מרכזית ביותר בעיסלם, אנחנו כבר דיברנו על החנות לתפילה אבל נוסחת פילה לפני שני פרקים. אם זאת, לא צייננו לעזק היוון התפללו המוסלמים הראשונים במקה. די נומר שבעניין הזה קיימת היא בהירות במקורות. אבל המקורות מאוד ברורים לגבי הכיוון אליו התפללו המוסלמים בעל מדינה. הם התפללו לחיוון ירושלים בדיוק כפי שהיודים נהגול לעשות. כלומר, בעומדם בעל מדינה הם פנו לחיוון צפון מערב, לחיוון ירושלים, כי כך כנראה לימד גיבריל את מוחמד וכך מוחמד לימד את מאמיניו. כך נהגוע מוסלמים לעשות במשך שבע עשר או שמונה שר חודשים יום הגיעם להיר. לפי חך ירושלים על קודס, נקרד במסורת המוסלמית עולה על קיבלת העני, הראשונה מבן שני כיווןי התפילה. היא גם נקרד ثאלי של הרמיני, השלישית בכדושתה אחרי שתי הערים הקדושות לאיסלם מקה ועל מדינה. על כדושתה של ירושלים למדנו לפני שני פרקים, כאשר דיברנו על התפילה ודיברנו על מסה הליל של הנבים מוחמד ודיברנו על על מסדי דל אכסה שממנו עלה הנבים מוחמד על השמיים וכיבל את מצוות התפילה. אצל איבן אישם בפרט ובספרות החדיס המורחבת בכלל, אנחנו קוראים על האמותים המילוליים בין מוחמד לבין היהודים. תקוותו שמתסלמו נכזבת, ולכן כך מספר את המסורת הוא פונל המלך גבריאל ואומר לו, הייתי רוצה שאלוהים יומר לי להפנות פנאי מכיוונת פילה של היהודים, חיבלת על ייהוד. גבריאל גבריאל אומר לו אני בסך הכל עבד האל, אני מציע לך שתפנת פיל התחל עלה ותבכש ממנות בקשתך. מוחמד מתחיל להתפלל, כשהוא מפנת פנב לחיבון השמיים. או אז יורדת ההתגלות הבאה, המטועדת כמובן בסורת אל בקרה סורת הפרה, בקוראן פסוק מאה ארבעים וערבה. קדנרה תכלו בעווד שהיקה פסמאי. אני רואים כתד נושא את ההתפנך השמיים והופחם קוב, וחובה לנו עליין נקע. ונהלתה ניתן לחכיבון תפילה שרי הסביע את רצון חה. התפנך לאבר המסגד הקדוש, בהשר שם תיאו, שם התופ נכם לאברו. המסגד הקדוש, בערבית על משגד الحרם, זה הקהבה של מקה, מחוץ חפץ אליו המוסלמים והנביא אינם יכולים להגיע המחר שנפלטו ממנו בעלימות. מוחמד והמוסלמים מתפללים התהלכיבון דרום מזרח, ממש בגבם ליהודים. התפילה מתבצעת להתים במסגד שמכים מוחמד בעל מדינה, ולהתים במרחב הציבוריקה שמחר מאוד היהודים רואים את השינוי. וכך, יום אחד קבוצה של יהודים שהמקורות תורחים לציין בשמותיהם, תופסת את מוחמד ברכוב, והיהודים התחלים לילאוג לו על שינוי כיוון התפילה. בואותו מעמד ההתגלות השמי מית, מאפשרת לו לענות להם תשובה שתותיר אותם פעורי פי. כך אינחה הקוראן, את הנביא לענות ללהגם של היהודים על שינוי כיוון התפילה, ושוב מדובר בפסוק מער בהם ושתיים מסורת אל בקרה סורת הפרה. השותים שבה אנשים יגיד הוא מה התע אותם מכיוון התפילה שכזיקו בו, אמור ללוהים המזרח והמערב, והוא אין חי את השריח פה. עורך מאישרים. בפסוק של האחר מכן מסביר הקורן, כבנו את כיוון התפילה שרחזקת בולפנים, רק למה נדע מהולך בעקבות השליח ומישה ועל כבותיו. כלומר, הקורן מסביר שכיוון התפילה הישתנה, כי אלוהים פשוט רצה בחך, ללאים גם המזרח וגם המערב. והקורן גם מסביר, שמנה גתפילה הלכיוון ירושלים, היה בסך הכול מבחן למוסלמים. מישה יעז מאחשב לבקרת הנביא על שינוי כיוון התפילה יחשב כמישה חזר בוממונת האיסלאם. אם אלוהים הורא לנביא לשנות את כיוון התפילה מרושלים למכה, יש לעשות זאת ללא ויכוחים או ללא ביקורת. גם בעניין מצוו מרכזית נוסף את הצום הלכ הנביא מוחמד בתחילה לקראת היהודים. עוד במקה נהג הנביא לצום שלושה אמים בכל חודש, אך כשיגיע ללמדינה הוא הכריז על הנגע צום שנקרא אלה עשורה. את הסיפור על צום העשורה אנחנו מוצאים בסירה אחרת שנכתבה במאה הרבה עשרה על ידי מלומד מדמסק בשם אבן כתיר. על בסיס מרסורות קדומות מספר לנוי בנקציר, כי בהגיעו ללמדינה ראה מוחמד שהיהודים צמים יום אחד משקיעת החמד, משקיעת החמד. בעשור או בעשרה בחודש הראשון ללוח העברי. נזכיר שמדובר בעצם ביהוד בתישרי, שזה התארך של יום כיפור והימים הרבין ראש שנל יום כיפור נקראים בנקסל לעשור, יום כיפור עשור. מוחמד שאלת היחודים על מה ולמה אתם צמים ונענה, זהו יום בו אלוהים מציל את מושא את מושא. ענה להם מוחמד, אין הוא המוסלמים רואים למושא יותר מכם. וכוויום צום להסרה בחודש הראשון בלוח האיסלאמי, שזה הסרה בחודש מוחרם. השם עשוריים כן מוסבר, כיצום החל בהסרה בחודש מוחרם. עצום הזה כנראה נשמר כמצוות חובה פעם אחת בלבד באיסטוריה, כי בשנה של האחר מכן כבר הורדה ההתגלות על חובת עצום לאורך כל חודש רמדן. אותו עצום שהוא אחת מחמש מצבות היסוד של האיסלאמ התקפות מעז ועד היום. שינוי כיוון התפילה וכווייצום הרמדן הם שני צעדים חשובים בדרך לאיצובה של האיסלאמ כדת נפרדת שונמי היהדות, ויו כמובןות שינויים נוספים. ההובדה שהיהודים לא יתסלמו, הובילה לשינוי הגישה הן של הנביא מוחמד והן של הקוראן כלפי הם. אולי מותב לומר ההפך, ההתגלות שדבר האל משנה את העמק לפי היהודים, הוא ביקבותיה מוחמד ענקות צדרה צעדי הנישה קשים כנגדם. ועל כך בפרק הבא. תודה שזנתם לנו, והפליקציה תמצאו עוד הרבה פרוד קסטים מרתקים, גם בנושאים דומים וגם בתחומה ידע שונים לגמרי. בואו לגלות אותם. ברדעת, הפליקציה תפות קסטים של ברילן, משפיעים על המחר היום. ארח ופיק, אורי תולדנו. תודה על ההזנה.