פרק 56 | אחדות פשוטה נושאת הפכים

[מיימצע] איש לי חי, אז לא משה הזמןתי. שלום לכולם, שמי תעל בשן, אנחנו בסליחה, אז לא משה הזמןתי, פרק 56, הפרק סולו, ואנחנו נקרא לו, "אחדות פשוטה נוסט הפכים". אנחנו פשוטה נוסט הפכים, את כמה שאני יודע, זה אוזשהו משפט קבלי, שעוסק בבורי, בריון, שהבורי, מחיל את כל הפכים במציאות, בארמוני, ומוכלתת. אני אף פעם לא חכרתי את המשפט הזה במקורות, וזה משפט שאני אישית שמטי, אולי לפני 20 שנה, והסיבה שאני מעלו אותו, זה ביגע שמישהו שהאלותי השבוע, איך התחיל עבודה פרטית שלי, או מה הייתה, פרקצת הדרך הפרטית שלי, ונזכרתי בזה שהוא רגע, שבעצם מסביר את המשפט הזה, וכשאני מסתכל עליו, אבל התלמידים ועל המתופלים, אני מבין את כמה חשוב רגע, אולי להסימת המשפט הזה, בהקשר בקונטקס של עבודה פנימית, ולהפשר להרנשים לעשות מעלך בפנימיות, שהכותרת שלא היא אחתות פשוטה נוסט הפכים. אז קודם כל אולי להסיפור באמת, הסיפור מאוד מאוד פרטי, אני חושב 20 שנה אחורה, אני גר בתל אביב, דיזינגב 0,4,4, אם אני זוכר נכון, ואני רוצה להליכה ביום והמצב רוח נעדר והיום יפה, ואני בכו שיר ואני בריא ואני נענה מהשקיעה, והיא נפתום מחוץ למישום מקום, מזדחה לא שלא לומר תוקף מצבו החם מאוד מאוד רע, סוג של חשיכה משתלת את הליל. ואני מקיר כבר את החשיכה הזו, והיא משהו שנהלכם בו הרבה מאוד שנים ולפחות אז חשבתי שנהלכם בו הרבה מאוד שנים, בלי הצלחה אני מרגיש יש ביש נחלקים, תהל אחד שהוא חזק ואירני, והוא במצבו החטוב והוא להפילו קצת מנהיג והרצר, והיא שחברה וצד אחר שמושך אותי ברגלמתה, והיא מהבד כוחות ומרגיש הפאלה והוא להפילו סוג של איוש, ולחלק הזה אין בכל שום אבנה, אני לא יודע מה הוא, אני רק יודע שמדי פעם אומרים את הראש ומשתלת עליי והשתלתות הזו מקוממה תותי, כי נותן אתפיית לחיים שבי. והיא תקוורך טיפולים, והימונים, והיא הוצים, והתקסין וכל מיני דברים כאלה ודבר הזה, לא אצלחתי, וזה לפחות משניסיתי לעשות הדות הורגע, להקור מתוך את החשיכה הזו, את הנמוך הזה. לחלצת זה ממני, לחבות את זה, לשאיר הכי מאוד. והיא נברגה של הבנה אני חושב, לא זוכר מה עובי להבנה הזו. ממש הרגשתי ש. ולפחות כמתפורה יש בודי שיות שמירימא התראש או עוד חלק, אבל אז אני תכרסתי לזה ממש כמו עוד תודה. שאו צמתית מאוד וכשמירימא התראש היא משתלת את זה, והאיך שהחלק הזה, היא ראים את הראש, האינסטינגט המיידי של הידחוף אותו בחזרה או להיות אויין אליו, ולהחזיר אותו למקום, הוא בא מה שבדרך להגמלא אצליח. ואין הפרו ברגע של אינטואיציה או אולי בעזרגה של חיבור, כשעיתי שם בים, פתאום שיניתי לחלוטין את היחס הזה, אלא החלק הזה, כאשר הבנתי שבעצם אני לא יכול להקור אותו מתוכי, והדבר היחידי שאני יכול לעשות הוא לקבל אותו. שבעדבר הזה אולי אני שמבנה לי, כי כולנו מדברים על קבלה צמת כל הזמן, אבל אני ממש זוכר שסתתי מבט לקטף ימין, והמרתי כמובן מהצד זה נראה מתורף לגמרי, והמרתי לחלק הזה את הודי המא, הוא אל כמה, אני להחזיר אותך לחור עם הנוזחל את ההחוץ גםרתי, את המוזמן ללכתי איתי פה על חופיים, אני לא יודע מי אתה ולמה אתה קוק החפל, אבל כל היופי הזה בחוץ, כל הים הזה, כל השקיעה, כל החוף, כל הספורט הזה הוא גם בשביל חה. אני אתקרה וזה איך לתי לסיים. אנחנו נכייפו ביחד, אפילו שאני לא יודע בדיוק מי אתה. והרגע הזה, הוא גם מרגיש לי מטורף לגמרי, כי מי אתה שטת מבר לעצמך, ולזה חלק אחר שלך, ואני לא יודע לדבר הזה נראה, היה מבחוץ, הוא היה הרגע מכונן בעבנה שלי פנימיות או לפחות בעבנה שלי את הפנימיות שלי, ומפועניג, אני גם רוצה לדבר על ההחדות פשוטה הזאתי, נוסת הפכים, כי רק מהרגע הזה, שבו אני הסכמתי, להחיל את ההפכים שבי, את משיר גשתי שהוא גבר צי רכריזמטי, לומת משיר גשתי שהוא חלה שואני גרר, את משיר גשתי שהוא שמח ומניג, לבין מה שיר גשתי שהוא חלה שואמתוסקל, את משיר גשתי שהוא מעורר השרה, ומצד שאני בעיניים שלי היה מביך ועלוב. רק כשאני אסכמתי לקבל את ההפכים האלה שלי, ובאמת החוויה הייתה שזה פשוט קצבות שונים, רק אז התחיל לנבות אצלי איזשהו שקט בפנימיות. אני לא יכול לי לתואנט שהגעתי להחדות פשוטה, כמו איזה נזיר או איזה מקובה על או בין אדמוער, אבל כבר לא הייתי מפוצל, לא היה לי חלק שנלחם מלחמת חורמה בחלק אחר. לימים הדבר הזה התפתח לשיטה שלמה כמובן שרסקת בכבלה של חלקים שונים, אבל אני רוצה, קודם כל לפני זה להסביר גם את הרציונה על הזה של, אנחנו תפשוטה הנושא את הפכים. תראו יש במציאות איזה חוק שקוראים לו חוקה, פולריות או חוקה, קוטוויות. אין טוב בלירה. וכשאת אומר שקר היום את החייב להביא, זה אלמולת הן פרטורה של אתמוע לכלומר אין קר בליכם, אין זכר בלי נקבע או זכר אין לו שום השמעות, אם אין נקבע בצד השני וכמובן לאפך, והפילות תוש של הלוח, אין לו זכות כיום, אין לו לוח לבן לכתוב הלב כלומר התוש עצמו, מבלי ההיפוך שלו, שזה לא עכשיו חלק, אין לו שום תחליט. ואין לי לחטיפה יותר פנימה, אז אין אומצ בלי פחד, או אולי אפילו אפשר להגיד שאומצ בלי פחד הוא חסר משמעות, כי הוא בכלל לא אומצ אומצ לא יכול להתקיים בלי פחד, ובנדם נתול פחד, הוא לא בין אדם אמיץ. רק בין אדם שיש מופחדים עליהם מוצחי התגבר, יכול לחלץ מתוכו אומצ וזו כבר תכונה נעצלת, כי אלמול הכוח האופחי, הוא מצא בו את הכוח להצרת האומצ. אין ריסון בלי אלימות פנימית ובנדם שהוא פצפיסט או בנדם שהוא שוכר שלום, כאשר אין בו את היכולת לאלימות, אז גם חסר ערך, האדם שמארסנת עצמו למרות שיש לו יכולת לבקוד, ומישהו הוא הבנדם הנעצל, כי הוא משתלת על איזשהו יצר, ומאדנותו ומשתמש מקוח שלו, רק שזה אבסלות לי נססרי, ולא נותן לצמוליות אלים ללא ריסון. אפשר להמשיכה להן איפוק בלי צ'וקה או יצר, ומפה כל הרענות האלה מקדמים אותנו למקום שבה ורמר שקדאי של איזשהי התחונה שלנו יהיה בכלל יכולת להתקיים לא כל שכן ערך, חיו להיות בתוך הפנימיות שלנו גם איזשהו אופחי, וכמו שקשאנחנו אוכלים, אנחנו מתאנגים, לפני האוכל הזה חייבה עליות רעב כלומר בכלל, לא מאמין שיכול להיות איזשהו מילוי, או איזשהו עונק בתנועה שלנו בחיים, אם אין לנו אלמול התנועה שאנחנו עושים משהו שמקב אותנו. ברתה מידה גם כמובן בתוך חלקי הנפש, זאת אומרת, אין סמכה ללא עצב או סמכה נמדדת אלמול, העצב שיש בנו ותקווה נמדדת אלמול יהיהו שיש בנו ומניגות נמדדת אלמול פסיביות שיש בנו. עכשיו, בכולנו יש את הפערים האלה ובלי המתח הזה, או בין הפערים האלה של חוק הקוטויות, אף אחד מאיתנו לא היה זז. יש משפט מדין בקבלה, תראו, אני לא קבליס ואני לא לומד קבלה, אבל הייתי בכמה שיעורים לפני, לא יודע, אולי, אולי עשרים שנה, ויש משפט שאני זוכר, שמדברים על כך שצמכת האדם, מדמרי שבקבלה האדם מכון כלי, נעשת על ידי קניסת האור אל הכלי והסתל קוטו כלומר הבורא שופך לתוך הכלי הזה שנקרא אדם אור איזשהו מלוי ותוב לנו וסבא בלנו והזה אור מסתלק ורק מתוך החוסר הזה אנחנו מפתחים רצון נוסף רצון חזק יותר והרצון החזק הזה הופך להיות הכלי הבא שלנו שאליו ושאר לשפוך הולמליא אותו בעוד יותר אור וכך אמה עליך עובד קניסה ויציאה ואתה שוב חוב וחוסר ורק שהחוסר הזה שוב מפעיל אותך ואתה שובל ממנו את המפתח רצון חזק יותר והרצון עצמו שוב עושה פעולות כלדצר מלוי בקלי איפה דבר הזה קשו לעבודה פנימית הרעיון שלנו שאנחנו אמורים להיות רק דבר אחד אני חושב שאין לו שום שום החזר במציאות שום החזר המציאות יותר המזעות אם היינו רק טוב אליו עוד דבר הזה אולי טוב לעינושות אבל טוב לב לא יכולים מדד שלא אל מול האפך שלנו כלומר טוב לב נגיד את אומרת בהנדמה זה הוא מאוד מאוד בניתינה זה חסר משמעות אם אין בו חושה שלגו איזן כי אחרת הוא פשוט בניתינה אין לו שום העווק פנימי מה שאני רוצה אבל להגיד על חלקי הנפש בפנימיות זה שאני חושב שערבה מאוד מטופלים והרבה מאוד תלמידים מנסים לסלק חלק מתוך הפנימיות שלהם הם אומרים אני יהיה באחדות פשוטה אני יש שקט אדר שלם רק אם אני אוכל לגרש איזשהו חלק לא רצוי בתוך הפנימיות שלי ואני חושב שזה לא עובד אני חושב שקודם כל עלינו לקבל את כל החלקים שלנו להבין שבכל אדם שמח יש גם חלק עצוב וכמו שעלורם היטיב לחבק את הילד שלו ולהוב אותו ולקבל אותו ללוטנאי כאשר הוא שמח כמו שהוא עצוב ואנחנו ממש ממש לא רוצים שעורי היא חבק ועוב אותנו רק שאנחנו שמכים והיא חס עלינו והיא דחי אותנו כשאנחנו עצובים הקועשים ככה גם היחס שלנו לחלקים הפנימיים שלנו חייב להיות הורם מאיטיב לכל חלקי הנפש שלנו לגבוע ולנמוך אם אני כאדם מסוגל לקבל בעווה מסוגל לתת מקום להפחים שלי זה הרגע שבו אני הופך להיות קרוב יותר להכדות הפשוטה כמובן שהיא מנים מסוגל לקבל גם את האור וגם את החושך שלי והחושך שלי עצמי חלק באישייות שלי חלק מיופיי חלק מהקוחות הפועלים בימני מקבל אותך חלקים האלה אז אנחנו חוזרים למשפט של מערכת החסים שיש לי עולם אני אשתקפות מוחלטת למערכת החסים שיש לי מצמי כלומר ברגע שאני מקבל חלק מסוים בפנימיות שלי שחוווית יותר הדלפני רגע כפגום באותו רגע הזה החלק הזה כבר לא מעיימא לי ומקוון שהחלק הזה כבר לא מעיימא לי כי אני אותו מוכן לקבל אני מתקרב אל ההכדות הפשוטה הזו אז גם אם אדם חיצוני אמירה או התנהגות התקפו את החלק הזה או יהיה אירו לי על החלק הזה או יבוזו או יצחקו או לא יקבלו את החלק הזה מקוון שלי יש מערכת החסים של שלא מתווה של קבלה הרי שהאדם החיצון הזה אמרה אהזו לא תצליח יותר להפיל אותי כלומר אני כבר לא יהיה מולו בתודעה רקטיבית אלה אני אב במקום של התודעה שכתה האקטיבית שהנמוף אלת על ידי הבחוץ זאת אומרת שבעצם עבודה חלקים כזו גם אם אבונה עבודה לכאורה בנהלית כלומר היא לא על החשב או לכת ובודק ככונפליקט שיש לי בחיים ומשתמשת בוקר כדי לבדוק את החלקים החשוב חיים שלי אלה גם עבודה בנהלית ופה אני איתן תרגיל כי בסוף פרקי הסולו הם פרקים אינטואיטיבים ששבע לי זה רעיון ואני עורד רגב המקליט אותו ולא לא מתיים לימור ולא שום דבר או לכן גם פרקים הרבה הרבה יותר קצרים הרי שכאשר החלקים האלה נמצאים בפנימיות שלי סתיחה גם נקטלי חות המחשבה אמרתי אפשר לעשות את זה גם דרך מראה חיצונית ודרך קופיקט ו אפשר גם לעשות עבודה יותר פשוטה והעבודה יותר פשוטה וזה בעצם התרגיל ששחשבתי אבל היום בבוקר הוא לעשות בעצם רשימה של הפכים זאת אומרת כל בנאדם יחול להתאדר בסת מסוים של תכונות ולהגיד אז זה מי שאני אז הייתי רוצה שתרשימו או אני מצהלכם לעשות רשימה של תכונות נעצלות שיש לכם שאתם מרוץ עםם קריזמטי חכם תובכלב חרוץ זו מהח והעצה השנייה שלי לכם היא לכתוב איזה חלקים בנפה שלכם יושבים בדיוק בצד השני של הצירים האלה הצלן, אגועיסט, מליפולטור, מלצוקה, מיועש יש הרבה מאוד אנשים שחוששים שהיא ממם יקירו בתכונה החשוכה או הפאלה שלהם זה כאילו יהיה כמו להיכנה עלה אני מציע לרשום על ציר בצד אחד את התכונות או מאפיינים המוערים בעדר מילה אחרת ובצד השני את האלמנטים האפליים יותר להסתכל על כל הדבר הזה מילה מעלה, כל הכוחות האלה נבראו בנו כי אנחנו בסוף אמורים להיות אחדות פשוטה, אדם שנושא בתוכויות האפכים כי גם יקודם אמרנו שבעדר פאחד, אם אני פאחדן, אין שום משמעות לגבורה ולאומצ שבי ואימני בן אדם שמח, הסמחה חייבת להירשם על אצם כלומר כמו שתוש חייב להירשם ולפעול על תוש אחרת אין לא לזה ולא לזה משמעות אז הדבר שיון שאני מציע, זה לרשום את האפכים הללו להתרומם כמה מעל כל אחד מהסרגלים הללו ולקבל את העובדה שבתוכי מתקייםות מציעויות הפוכות ושזה מתכתב עם חוק וניברסלי שנקראה, חוק הקוטויות או חוק הפולריות הדבר הבא שאני מציע לעשות אותו זה לקבל את הדבר הזה ביווונה מלאה, בקבלה עמוקה, כן יש בגמ חלקים נמוכים כן יש בגמ חלק יגבוים, כן יש בגמות שמע, כן יש בגמ חושה כן אני מניג, כן יש לי צורך הדיר לישען, כן יש בזינחה והאופטימיות ותקווה אבל כן יש בגמ יאוש תיהו ההורי המיטיב הזה שמחבק את האלה שלו גם תשוב בסינחה ובתקווה והאופטימי וגם שומיורה שמתעוסקל המקום הזה של הקבלה של הנמוך והקבלה של הגפוע מאפשרת לנו פיו ספנימי והפיו ספנימי הזה מאפשר, אני לא יודע חפשר להעביר את את המסר הזה בדיבור הוא מאפשר לך ללכת באיזה שבילם צעיק הזה שבו את המחבק את כל האפכים שלך תשלם איתם זה לא אומר שהחרק הבאלה הזאת אני לא רוצה ללמוד להיות אדם יותר מאושר או יותר מנהיג מנגרר אבל אני עושה את זה וזה נשמק קצת מופרדוקס תוך כדי קבלה המוקה של החלק השני אני גם יגיד פה מתוך ניסיון באמת המוק גם שלי וגם רוחבי על הרבה מאוד אנשים אחרים ממלחה חיים שדווקא הקבלה הזו האינברייס הזה של החלק החשוב דווקא הקבלה הזו בניגוד לפחד שימני קבל את החלק הזה אני בעצם נכנלו ונותנו להשתלת עליי דווקא הקבלה המוקה הזאת היא משחררת או מרוקנת את החלק האפל מקוח כי הוא אני בעצם אומר לו החלק הגבוה שלי אומר לחלק הזה אתה לא מעיימא לי אתה לא מנהלו ‫התלו יחולף אלותי גם אתה ‫מקובל עליי. ‫ואם עכשיו אני הולך בים ‫ומתרוממת איזה עוויה של אצב. ‫סורבית? ‫אחלק הגבוה האליון שלי, ‫מוכן להתלך בים ‫בקבלה מלאה ‫שיש חלק עצוב, ‫אומטוסקל או מוחלש ‫שקרג הרוצה להביעית את התה. ‫ואם אני מוכן לקבל בשביון נפש, ‫בשקט, ‫התעובדה שיש חלק נמוך במרחאות ‫שעכשיו מביע את עצמו. ‫אז הוא כבר לא נמוך, ‫כלומר, אנחנו לא יורדים למטה, ‫אנחנו בסך הכול ‫מחוברים לחלק שלנו, ‫ואנחנו מקבלים אותו. ‫כמו שאני אמוכן הלכת עם ‫הילד שלי בים, ‫כשהוא שמח, ‫אני אמוכן הלכת עם הילד שלי בים. ‫גם כשהוא מאוד מאוד עצוב. ‫אמר, קבלה מלאה של כל החלקים ‫מי יצר את בסוף, ‫אחדות פשוטה. ‫הבנה הזאת היא שהצגתי פה עכשיו, ‫הייתה הרגל בדלת ‫שראית פתחות הפרטית של ינכון דברים, ‫נפחות עשרים שאני אחורה, ‫וכל המודלים אחר כך נבנו מסביב, ‫וכל הספה והמצדות, ‫הם מה שמרצו מהח וכל הדברים האלה, ‫אבל הרעיון הזה של להפסיק ‫לדחות חלקים בפנימיות, ‫ולעשות מאמה הצילה היא לקבל חלקים בפנימיות, ‫גם אם על הנייר הם חלקים ‫לא יפים, לא מגניבים, ‫בעיניו כרשת שלה, ‫הוא גלגל הצלה מטורף לנפש. ‫זהו, אני מקווה שפריק הקצר ‫הזה אחרי הפוגם מאוד גדולה, ‫הוא איל למישור. ‫גם יסדמנות נדרט לספר ‫ששנו בסורות חדשות, ‫ארבע מאוד שנקפשת עם ידים ‫אנחנו מלמדים, ‫ושלנו סדנאות, ‫תתאים פאקט ותאונליים, ‫והתרגע זה כמטפלים, ‫והארבע מאוד דברים, ‫באמת, הרבה מאוד אנשים ‫כנוי לנו ושלו איך ממשיכים ‫ומה עושים האלה, ‫בסדר היה סדנה, ‫היה תהליך, ‫מאוד מאוד משמעותיים ‫מה אנחנו עושים האלה. ‫ואני שמח לבסר ‫שהחסמח המאה שעושה ‫מששנים של עבודה סוף סוף, ‫והאמת באמת סוף סוף. ‫פתחנו כאילת אונליים. ‫שתמשנו בפלטפורמה שנקראת סקול, ‫פתחנו את הרשמה לפני כמה ימים, ‫ככה בבקבות זאת הסגורות ‫שלנו כבר יש מייש בקאילה הזו, ‫והמטרה של הקאילה הזו ‫היא להפשר לכל מה זה ‫נעפוד כסט, ‫כל משרוי רילים, למשעשה את ‫עם פקט אונליים, ‫או את האינפקטה הפיזי, ‫או משעשה את הרגע זקלים, ‫או בחלק אונליים שמתעניין, ‫להתחבר לכאילה שנפגשת ‫ארבע פעמים בחודש ‫אונליים ומדבר את התחומרים. ‫במינימום, מה שעולך להיות שמה, ‫זה כמובן פורום חי ונושם ‫שלות ותשובות בדיולוגים, ‫מאבר לזה אני מופיע פעמיים בחודש ‫לשעה, ‫והוא נעל שאלות שנישלו בפורומים ‫ונייצר דיולוג, ‫והמשיך לגעת בספה, ‫להבוד עם הספה, ‫ולקדם תענשים, ‫גם מתריכים שלה בצפר, ‫יופיעו בערך עוד פעמיים בחודש, ‫כלומר, יהיו ארבע פעמים בחודש, ‫שבהם ממש דיולוג חי ‫אם אנשים שנוגעים בחומר, ‫הייתנו פגישה אחת השופו ‫ששקנו את ההיתה ממש המשמע ‫שמרגשת ונדרת, ‫החוץ מזה כמובן ‫שהכל שמוקלת, ‫והיא אושם חומרים שיוקלתו ‫והיא שמרו שמה, ‫ואנחנו נשים שמחומרגלם, ‫אתה בר הזה הלכה ‫והשתח מבעירים, ‫ואנחנו מאוד מקווים ‫שעש פעה שלו על אנשים ‫תלכו את תגדל. ‫אז הוא ממש, אז מנה, ‫מה אני אגלכם בלב מלב ‫שלם להצטרף לקהילה ‫אז הוא כל מי שמוצא עניין בחומר, ‫היא צטרף לקהילה, אנחנו מן אסתם ‫נצרף איזושהו עולים קלמטה, ‫הקהילה היא בתשלום חוץי או שנתי ‫החשטי וחירו, ‫בסוף צריך תחזק את ההירו ‫הזה הרבה אנשים עובדים אחרי הקלעים, ‫כדי שדבר הזה אית קיים. ‫זהו תודה רבה שקשבתן ‫דה של אלימור, אלימורי, ‫שעורי שעשיתי את זה לבד, ‫אבל איפה אם זה קורה, ‫וזה אני קרה בקראו. ‫הוא סליחה, זה לא משהזמן תה.