פרק 3: הנביא וההתגלות הראשונה

ברדעת, הפודקסט של אוניברסיטת ברילן. והפעם, כשיהיה נביא מוחמת בין הרבהים, הוא זכה להתגלות הראשונה. מייה נביא מוחמת? מה אנחנו יודעים החייו? קיצה לתחילית נבט, פרופסור לבנת הולסמן מהמחלקה להערבית על הנביא וההתגלות הראשונה. פרק שלישי בסדרה. בקהיר של המאה החמש עשרה, שמונה מאות שנה לחרו פעתו של הנביא מוחמד, חי מלומד ענק, מגדולה מלומדים שהצמי חדת האיסלם, ג'לה לדין הסויות אישמו, סויותי פשוט מהיר עשיות במצרים. עשיותי התחבת בשאלה, אלו מבן המוסגים המרכזים בהיסלם היא קירו הערבים הג'הילים לפני עליית הנביא. זוי שעלם מעניינת מכיוון שעשויותי הניח כפי שגם אנחנו מניחים, שדת האיסלם צמחה מתוך הספה הערבית למען הערבים. הלקסיקון שהיווייה הדת החדשה איתה היצר איך להיות עם כן מוכר להערבים. כך למשל המילים איסלם ומוסלם או אימן, אמונה ומומן מאמין, קובע עשויותי. הדת החדשה עומני המכביע את המוסגים האלה לעולם, אבל הערבים מכירו את המילים הללו קודם לכן. אימן, אמונה, הייתה מוכרת במשמעות של עתת אמון במישהו. מכאן, הדרך הסמנטית למשמעות של העמין בעל קצרה. איסלם היה פשוט שם פעולה שמשמעותו למשור משהו למשהו. אז אם הנביא, קורא לך למשור עצמחה לאללה, כלומר להתמסר לאללה, יש דמיון וקרבה בין המשמעות המקורית של המוסג איסלם, וונתוך הנחדש שהדת יוצקת לטוחו. שלום כאן נבנת הולצמן, בפרק הזה ובפרקים הבאים, אנחנו נדבר על מקורותיה של דת האיסלם, נסרטת קווים לדמותה ונעמוד על מוסגים חשובים המתקשרים אליה. הסיכות של הנהל כאן נעיין יחד במקורות המקודשים לאיסלם, הקוראן ואחדית. בפרק הקודם, דיברנו על הרבים הגיהילים ועל הדת הסינקרטית הגיהילית. חתםנו את הפרק עם הולדת הנביא מחמד בעיר מקה בשנת 55, השנת הפיל. בשנת ששמוד ועשר ביותו ב-40, כיבל הנביא מחמד את ההתגלות הראשונה. מי חייה הנביא מחמד? מה אנחנו יודעים על חייב ומאהיכן, כי צדית חילית נבא? אנחנו נבדוק את הדברים דרך יון בפסוקי הקוראן ובמקורות חוץ קוראנים. נחזור לחצי העירה במאה השביעית לשנת הפיל. את המאידה עודות חייב של הנביא הנושואווים משני מקורות. המקור חמרכזי ספרות הסירה. מדובר בכווצים של מסורות שהתחילו כסיפורים באלפה. סיפורים שהעברו מפה לעוזן על ידי בני משפחתו של הנביא מחמד, החברים שלו שנקראו השה הבא, התלמידים של החברים ותלמידה התלמידים של החברים. חלק ניקר מהסיפורים הוא מועבר בגוף ראשון, כלומר הנביא בעצמו סיפר לבני משפחתו ומקורביו הנקדות אותו תמיכייו. במאה השמינית והציעית הוא הלו הסיפורים הללו על הקטב. קובץ הסיפורים המפורסם ביותר נכתב במאה הציעית והוא נקרא השירה של איבן הישם. סירה זה בעצם דרך ובשאלה תולדות חיים. המקור השני לתולדות חייו של הנביא הוא הקורן, שהוא בעצם דבר האל, קלמולה, שמופנה לנביא, ועל כן כולל גם התיחסויות עם כי מרומזות חלקיות לתולדות חייו. ניתן דוגמה. בסורה תישים ושלוש, סורת עדוחה או היום, אומר על לא לנביא מחמד, אלם ידגד קייתים הנפעה רואה. הלא מצעכה יתום ועספחה. גם כאן כבכל המקומות שבהם הנומצתתים את הקורן, הנומשתמשים בתרומו של פרופסור אורי רובין לקורן. הפרשנות המקובלת לפסוק נקשרת לראשית חייו של מחמד, וכן בספרות הסירה מסופר, שמוחמד, שמשמעות שמוה המעולל וזה שם שהיה מאוד מאוד נדיר באותה תקופה. נולד לאל מנה בין תואב ולהעבדה לבין עבדה למות הלב, שנייהם ישתאיכו לשבת קוראי שבמקה. אביב הישתייך למשפחת השם שהייתה משפחה מחובדת מאוד, כשורה גם להסקה הפולחן של מגדש הקה הבא וגם להסקה המסחר. אבל זאת לא הייתה משפחה השירה מאוד. אביב מת תרמולדתו של נורחמד עם הומטה כשהיה בין שיש. מוחמד הייתום, ועל כך מרמז פסוק הקוראין הלא מצא החייתום והספחה, נעשף לבט סבור עבדה למות הלב, ולאחר מכן לחר שעשב נפטר, הדוד אברות הלב פרסלה ותחסותו. אני רוצה להדגים את הקשר המאוד יופה בן הקוראין ובין ספרות הסירה דרך העירו המכונן הבא שירה לנבי מוחמד ביותר פעות בין 34. סורת אישים והארבע בקוראין נקראת סורת אשרה, סורת הרווחה למה, כי בפסוק הראשון בסורה הזאת נאמר על המנשרח לקה סדרקה. האם לא הבינו רווחה לליבחה? שוב זהו על לבחבודו והצמו בלשון רבים פונה לנבי מוחמד ומה הסיפור על הרווחה שהוא ועל הליבו של הנבי מוחמד בשביל להבין את זה אנחנו צריכים לבדוק בספרות הסירה. ואחל מספרים הסחבא שמפנו לנבי מוחמד ואמרו לו ספר לנו על עצמך. אמר הנבי מוחמד הייתה לי מינקת משבת בנוסעד בן בקר. אני אגיד במעמר מוסגר שמקוון שהעביר במקה היה עביר ראיל בגללם ביוב שזרם ברחובות שדיברתי עליו והפרק הקודם. אנשים היו שולחים את הילדים שלהם להתחזק במידבר ופשוט להיות מגודלים על ידי השבטים הבדוים במידבר. וחוץ מזה הייתה סיבה נוספת שמשלחו למידבר הערבים הבדוים דיברו את הערבית הצכה הנכונה ואין מישהו רצה שהבין שלו ידבר ערבית טובה שלכותו לגדול במידבר וכך היה גם עם הנבי מוחמד. אז הוא נשלח לשבת בנוסעד ויום אחד מספר הנבי הכי ואני ראינו את הבהימות בשטח מאחורי האוהלים של השבת והנה הגיעו לפת הפיתום שני גברים לבושי לבן נוסעים מגש זהב מלא שלג שוב באמצע המדבר נניח שזה ארבעי 45 מעלות בצל. לקחו אותי שנייהם, חתכו את ביטני, הוציאו את ליבי, חצו את הלב לשניים ועוציאו ממנו כאין טיפת דם שחורה קרושה ועזי שליחו אותה, לאחר מכן רחצו את ביטני וליבי בשלג הזה. בקבות הסיפור היפה הזה פרשני הקורן פרשו ככה את הסיפור על המנש רחלק הסדרקה האם לא הבנו רבחה ללפחה באופן הבא. פרשני הקורן אומרים שדגיבריל, עליו השלום, המלך גבריל שכבר פגשנו בפרק הראשון, חצה את חזהו של הנבי ביותו ילד, הוציא מתוחו את הלב, ניקה אותו מייצר הרע ועשיית רע ואז מילה את הלב בידע ומונה ויחזיר את הלב לחזה. וכך ספרות הסירה מלאה סיפורים, קצת מוחמד בן אבדה לה, ילד אחר ככה נער, איש צעיר בסוף גבר בגיל העמידה, גיל התבונה, תמיד שונה יוצא דופן בסביבה שבעו חי, הוא אדם באלמידות רומיות, קריזמטי ללא צל של ספק, וכל מיני צמטים בחייו הוא נפגש באנשים שמזהים אותו בתור הנבי, הנבי שהנושות כולם המתינה לו. אז מי הם אותם אנשים ואיך מזהים בו את הנבי שעתיד לבוא, מדובר ביקר בנוצרים. כך למשל, באיר בוסרה בסוריה חי נזיר נוצרי שנקרא בחירה. ואותו בחירה פגשת מוחמד כאשר, מוחמד יצא עם הדוד שלו אבוא טלב, למסה שחרמים מקה לסוריה, הגיעו להיר בוסרה ובחירה זיהה קטם שהיה למוחמד בין כתפיו, ואמר, הקטם הזה הרזה חתם הנבואה, חותם הנבואה. הנזיר יפציר בדודו של מוחמד שעשתיר את היות הילד נוסט החותם הזה, ואמר כך. שמור על בין הכי חה התכנן הנזיר, היהודים שהם אנשי ריב ועומדון עלולים לפגוע בו, כי הוא יהיה נבי של האומה הזאת של הערבים, והיהודים מסנאותו כי הם רוצים שענבים מבנה ישראל. הסיפור הזה, בין אם היה או לא היה, מופיע בספרות אסירה, מערב בתוכו בעצם כמה יסודות מוכרים מסיפורי הנביאים במקרה ובברית החדשה. ילד נביא להתיד לבוא שיש להגן עליו מפני אוינות של אנשים אחרים. אנחנו מכירים את הסיפור על עברה המשאר צריך להחביע אותו, בגלל המלך הראשה נמרוד, אנחנו מכירים את הסיפור של מושא שצריך היה להצפין אותו, אנחנו מכירים את הסיפור של ישו שעצריך להחביע אותו מפני הורדוס. אז בדיוק אותו סיפור, אותו מוטיב מופיע גם כאן. אבל בסיפור הזה עם בחירה יש לנו גם את הנושא של חותם הנבואה. וזה מזכיר לנו את הנושא של סטיגמתה שזה נושא או מושג נוצרים או ידוע, זה פיצאי גוף, שמופיעים על גופם של מאמינים, עדוקים ומסתיקנים, השרטועמים במקום שלהם את פצאיו של ישו הצלוב. אז קטם הלאידה החותם הנבואה בין כתפיו של מומד ביסרת היותו נבי נביא. אבל הוא גם ביסרת היותו הנביא האחרון שנשלח לאנושות. אנחנו נרחיב על זה בעוד שני פרקים כאשר נדבר על עשר השנים האחרונות לנבואותו של מומד. נחזור לתולדות חייב של מומד. חלפו שנים, מומד גדל להיות גבר צעיר מיוחד במינו, שהיא מאוד יצא למרחוק כי איש אמין כזה שהיא מתפקיד בידיו פיקדון למשמרת תקבל אותו בחזרה ללא כל בעיה. והמינות הזאת הובילה אישה בשם חדיגה בין תחוי לד, לזכור אותו לשירות האתה חדיגה, סוחרת מקעית השירה למעשה השירה בסוחרות מקע, הנכבדת שבהן בעלת יחוס טוב, פשוט שחראותו שעבוד אצלה בשעירות המסחר שהיא מוציאה ממקה לסוריה ובחזרה. חדיגה הייתה על מנה או גרושה פעמיים, ייתה בתר באים ושל חיית מומד בין העשרים וחמש בשירותה עם ששעירת מסחר לסוריה ועל מומדית לבגם המשרת של חדיגה מהיסרה, באות שחדיגה כמובן ישערת במקה כי היא עצמו לו תיצא עם שעירת המסחר. במהלך המסה, יום אחד הם הגיעו לזה שוב ועדי, ובבדי היה מין כוח כזה או מין מערכה זאת שבה התבודד לו נזיר נוצרי והיה אצל, ליד המערה. אז אני מביא מוחמד שבודלו נובי כמובן הוא איש צעיר בין עשרים וחמש נגש לאצ ונח בצילו, פנה הנזיר למעיסרה ושאל, מי זה האיש הזה הנח בצל האצ? הנה מהיסרה זה גבר, מי שבתקורה, יש מהיר מקה, מי אהל אל חרם, מי אנשי המטחם הקדוש. תמזוחוים שסיפרנו שמקה בעצם הייתה חלק ממטחם קדוש שהסוריה לסתבו נשק. אמר הנזיר, מי עולם לא נח בצל האצ הזה אדם מלבד נבי, נבי, ועכה ככה ממשיך הוא מוחמד הוא מי שרה במסם, ומוחמד יחפיל ושילה שתרבחים מהסחורה שחדיגיה של חייתו. כשהם חזרו למכה, מי שרה מהר לספר לחדיגיה שמוחמד הוא נבי, והיא בתור אישה מקאית מאוד אסרטיבית, מפרנסת יודעת את הרכאי טב, מי הראה להציע לו ניסוין והוא מיד נעתר. ועל כך אומר הקורן בסורת הדוחה זכרים סורת אור היום שכבר ציטתנו מתוכה פסוק אחד, אומר הקורן הלא מצאחה נזקק והיא שרחה. אתה הייתה בצמצחיר ועכשיו אתה איש השיר כי הרחוש שייך לך. אז באותה סורה אלוהים מזכיר למוחמד שוויה היתום ותורי ונזקק ולאים דאגלו למשפחה ולביטחון כלכלי, ועל כן סורת הדוחה נכתמת בציבוי הבא, לכן את היתום על תעשוק ותקבצן על תסלק, אשר לכסד ריבון חה עליו ספר. ומאמר מוסגר אני רוצה לציין שהמילה נבי, נבי הייתה מוקרת להרובים כי עכשיו אנחנו בעצם מבינים שחצי הירה והיו בו נוצרים והיו נזירים נוצרים כמו שאנחנו רואים ולכן גם סיפוריה המקרה על הנביאים שבהם היו מוכרים להרובים. בכל מיני נוסחים לא בדוגפה נוסחים שאנחנו מכירים אותם ועל זה אנחנו נדבר באמת בפרקים הבאים. לחדי ג'עה הלכת כמה וחמה היא קירה את המילה נבי כי היה לדוד נוצרי שקרו לוה רכה בנהופל. אז מה זה בעצם נבי? נבי זה מישהו רואה למרחקים, זה מי שנקרא לשליחות על ידי אלוהים. אבל בנתיים הוא חמד בנה 25 לא נקרא לשליחות. הוא חי חייר רווחת טובים עם חדי ג'עה הישתו המבוגרת שהייתה גם הישתו היחידה עד יומותה. כלומר היא לא אפשרה לא או לא אפשר לעצמו, להתחתנים משנו ספט כלודי בחיים. נולדו להם בין שמת בין קוטו וערבה בנות. היותו עב לבנות ולא לבנים הוא נקודה שאנחנו נתקב עליה בפרק הבא. ביותו בין הרבהים, הוא גיל התבונה, היו לנבי מוחמד מספר חיזיונות אמת בשנתו. חיזיון בערבית זה רואויה, חיזיון אמת רואויה סליחה ומדובר בעצם בתהליך הדרגתי. שבו המוחמד הסוכר גבר בעמב, אדם לכורה ארצי, עובר לזה שהוא משור של התקיימות רוחנית או הבעיה רוחנית ומתחיל בעצם לשים לב למציאות שהיא מעבר למציאות היום יומית החומרית שהוא שקועבה. החלומות שתוקפים אותו חלקם נבועות על אירועים שהתרחשו וחלקם האחר חסרי מסר מילולי, אלא בעצם סוג של צלילים מאוד מאוד חזקים הם לא נותנים לא מנוחה. ואז הוא מתחיל הצד להתבוד את דויות בהרים שמקיפים את מכה. ממש כמין הגנזירים הנוצרים. ויום אחד בשנת ששמוד והאסר הוא נכנס למערה שנמצאת בהרחירה ושם מתרחש את ההתגלות המילולית הראשונה בספה הערבית. יש לנו עדות ממש מפורטת על האירוע המכונן של ההתגלות הראשונה מפה של העיישה, הוא מלמונים, הם המאמינים. זו ההובה בין שותב של מוחמד, שהוא נעשה אותה כמובן הרבה אחרי שחדי ג'ל חלו למה. עיישה היא מקור לדיאות רבות מקלי ראשונה לנבי, ונקראת, הוא מלמונים, הם המאמינים כמו שאר נשוטב של הנבי שחי הוא אחריו. אגב, היא לא הייתה הם של אף אחד לא נולדו להילדים, ואז אנחנו נספר סיפור לא רביכלל בכד הפרקים הבאים. וכך מספר את העיישה. ביותו בהרחירה והנה הגיע אליו המלאך. אמר לו, עקרה, קרה. אמר לו, אינני קורה. המלאך מבקש מהנבי מוחמד לקרות והנבי מסריב. ואז, הנבי מספר קיצד המלאך הוחז בו, לא חצ אותו בחוזקה, הוא לא יכול לסת את זה, מרפי ממנו, ואז הוא קורא לא עוד פעם, קרה. אינני קורה, ושוב המלאך לוחצ אותו וכונק אותו ולופת אותו. קרה. ובחר משלישית, הנבי מוחמד נכנה וקורה. כאן המקום אולי להגיד מתוך מסורת אחרת, שבעצם המלאך היד גיבריל, הוא יחזיק בידו הריג יקר עליו היו רקומות אותיות, לחצת מוחמד בחוזקה שלוש פעמים, ובפעם משלישית נכנה מוחמד בקרה את הדברים הבאים. אקרה, בסמי רביקה להדי חלקה. חלקה אינסאנה מן הלכם, אקרה ורביקה האקרמו, الذي علמה בלכלמי, علמה אינסאנה מהלמי העולם. קרה בשם ריבון חה אשר ברה. ברה את האדם מתיפת דם מרובה. קרה הן ריבון חה הוא רב חסד, אשר למד בכל מוס, למד את האדם את אשר לא ידע. אלה בעצם חמש את הפסוקים הראשונים של סורת אל עלק, סורת הדם הקרוש, אותיפת הדם הקרושה. מספרה של הסורה בסידור הקורן הוא תשאים ושש, אבל היא הראשונה בסדר ההתגלות לנבי. ההתגלות הראשונה ההתרח השע, בעשרים ושבע לחודש רמדן, ועל כן נקרא החודש רמדן על מוברק המבורך. כי בו התרחשה ההתגלות בו ירד הקורן, לנבי מוחמד לאינושות כולה. לקותרת הסורה, אותיפת הדם הקרושה עלק, שם מוזכרת בסורה הזאת, אין קשר עם תיפת הדם הקרושה שהוא צעה מליבוש של מוחמדה ילד, בניתוח, לברטוח, על ידי המלך גברל והסיסטנט שלו. קשר רובצם מקרי בהחלט. כאן המקום להביאיר, שעדברים הקטובים שהם על אך גברי על כפה על מוחמד לדקלים, בעצם לקוחים מספר שמי מי, ספר שנמצא בשמיים ברקייה שווי, שנקרא על לא החלמחפוז, הלאה חגנוז. זה הולוח שנברה עוד בתרמיות העולם יחד איתו נברה את שמי מי, חלם, כולמוס שכן הזכר פה בסורה הזאת, ועם האת הזה כתב האל את גורלות בני האדם ואת האותק המקורי של הקוראן. שלוש פעמים כבלה האנושות התגלויות מעלו החגנוז. בפעם הראשונה הייתה זו התעורה, התורה, תועת מוששי ערדה לבנה ישראל, וייתה בספה העברית. בפעם השנייה היה זה על אינגיל, האבנגל יון, ארבעה צפרה בסורה של הנצרות, שנכתבו בעיבנית. בשלישית כי במוהמד נביא הערבים את הקוראן, מכאן יובן שהקוראן היינוי הצירתו של הנביא מוחמד אלה קלמולה דבר האל, דברים שהאל העבר לו בדגלות דרך המלח גברי אל. הנביא סרב בתחילה לקבל את הדברים, וגם לאחר שתחיל לקרוא אותם בעל קורחו הם הלולו ביסורים גופנים ונפשיים ולאחר מכן גם במחיר חברתי וכלכלי עצום. אבל על כך הפרק הבא. תודה שזנתם לבר דעת, הפליקציה תפות קסטים של ברילן, אנחנו מקווים שנהנתם מחקמתם ולמטם משהו חדש. עוד הרבה פות קסטימאניינים מחכים לכם באפליקציה, אז זה משיכו להאזין לנו. ברילן, משפיעים על המחר היום. ארך ופיק, אורי תולדנו. תודה על ההזנה.