המפגש מרחיב את ההבנה של התנהגות ילדים שמאיר על חלשה או נכישות, ובכך הופך את התייחסות ההורים למודה של תהליך גלוי. התמונה של "מה שמואר צומח" מושפעת מטבע התפרצות של הכוח – כל תכונה מתרחשת רק כשאין שיפוט או שיפוט של שילוב. המורים לא מתייחסים רק לילד, אלא מטרים להבנת הרגעים הקטנים שבהם הילד מתגלה. התיקון אינו מתבצע על ידי מדיניות או ניסיונות, אלא בהרגל של שיח, תיאור, והתייחסות לרגעים אמיתיים. חשוב לראות את הילד כצמח שמשתנה בהתאם לכוח האור, ובהקשר של תחושה תוכנית. ההורים מתבקשים להכיר את רגעים החשיפה, להזהיר על הרגישות של התנהגות, ולעשות את הפעולה של "האורה" בצורה טבעית. התיקון מתרחש לא רק ביצירת תכונה חדשה, אלא בהחזרה של החשיפה – כשילד מרגיש שהוא חסר ניצול, נטול חוסר, או נחוש. חשוב להכיר את המעבר בין נוכחות של חוסר, לבין הרגעת תקומה. הפיתרון אינו זורם בהיעדר, אלא בזירת רגעים של תיאור ומודעות. בסופו של דבר, המטרה היא לא לאיים על התנהגות, אלא להפוך אותה למקור של מודעות וביטחון, דרך שיח, חינוך ויצירת תחושה של עמידה.
אשליחה, זה לא משה הזמנתי.
ברוכים הבאים לפרוד קסט, סליחה, זה לא משה הזמנתי.
אני לימור איך ואיתי באול פנטל בשן.
תלו מייסד בצפר למניגות תודעתית ומפתח שיטת אינפקט.
הייתה על. -הלימור.
היום כרד על הפרק אם תמשיך ככה, לא יצא מבחקלום.
כן. -משפט המפתח.
משפט על מוטי מתוך רפרטואר של דווקא חווה ללוחות אינציאל,
וזה יגמר בבחי, נכון, יש לנו כל המנקאל, היום בחנו להתמקד,
אם תמשיך ככה, לא ייצאים חשום דבר.
אז זה יחכה.
ככה, זה אומר שאנחנו רואים את שהתחונה של הילד שלנו, שאנחנו מאוד לא מרוץים ממנה,
כי אנחנו משוכנהים שהם האלה ימשיך לאחוז בה, ולתנגת התכונה הזו די,
איתוביל אותו למקומות מאוד ראים, וגם שאנחנו מאוד אוהבים אותו.
ורוץים בתובתו, אנחנו מודיעים לו, שימו ימשיך ככה, שום דבר לא ייצאים מנו.
אנחנו אומרים את זה כי אנחנו רוצים להפסות או לנהיר אותו,
להסביר לו ששימו ימשיך בדרך הזו שהוא לך סופו, ברור, גמור, מנוי וידוע, ומל, גם.
אנחנו רוצים להמלוא האמנות הדבר הזה, ומניסון שלי,
ובלי להמין שגם מי שלח המשפטים האלה, לא ממש עובדים,
אבל הכל הפרוד קסט הזה, וכך הפרוד קסטים, אז זה עוסקים בריון של סליחה.
זה לא משהזמנתי, כי אני רוצה לשנות התנהגויות בפנים בחוץ,
ואני לא משהחה שנות, תנקיבות השיגמת וגם אני זוכר את המשפטים האלה, כי הם רול לנו.
אני מפי פעמים.
מיליון, זה יותר נכון, אבל בוא תיתן לי דוגמה, כדי שאני קצת יותר אבין למעת המתכוון.
תראה, נגיד שיש לי על אחד שהוא נשפה הרבה עוד בקלות.
קודם דבר כתנו, שסיפור, בסדר? הכל קשה לו, הוא מתבחין, וואלה, אני בעלו להגיד לתקשימת את המשך ככה,
אני בחין הכל דבר, אבל לא תיתן פייטל החיים, זה גם מרבה בחי.
זה לא יצאים לך כלום.
אני בעצם, בזה שאני אומרת לא יצאים את המשך ככה לא יצאים לך כלום, מתכוון כתוב בעצם.
בואו, אנחנו רוצים להגדיב עם הילדים, שאתה נוראים אנחנו נורמתיבים, אנחנו מאוד מאוד רוצים להגדיב עם הילדים.
אנחנו רוצים למנוע מהסונות, חיים ומוללים, אנחנו רוצים שיום מושרים.
אבל אנחנו עושים מזה מין פעולה ישראלית או פעולה ישראלית ספעית כזאתי.
אנחנו קצת, חיים בתרבות של המוריה מהסר, מה זה אומר.
זה כמו מין מנהל מפס יצו כזה, שהוא יורד לרצפת ההצו, מאיף מבט חמור סבר סביב, רואה מה לא בסדר, ומאיר על הדבר הדורש תיקון.
שזו נראה את בטחה כפולה מאוד מאוד הגיונית.
אבל אנחנו יודעים שהיא לא הגיונית, כי לא יעילה.
מה זאת אומרת, היא לא יעילה, כי אני העובדה שאני אמרתי לילד שלי, אם אתה תמשיך ככה לתבחיין כל דבר, לא יצאים חשוב דבר.
אם זה הייתה פעולה מצוינת, אז למחרת הוא היה משנה את ההתנהגות שלו.
אבל לא משנה את ההתנהגות שלו. אגב, גם אני לא משנה את ההתנהגות שלי, כי למחרת הוא המשיך התנגת אותו דבר.
אני הטיסקול שלי רגובר יותר ואני מודיע לו בייתרסה, תקשיב רגע חמות שלי, מדעת המשיך ככה.
שיום דבר לא יצאים חם, מה לא היה ברו במסר שבר תרחה את מול.
ואתם גם אתם המשיך ככה, ולא קורה כלום. אתם הם במין לופק הזה של לא קורה שום דבר, אבל אתם אומרים את אותם מברים בבית בחיינים על אותם דברים.
יש גאונות מצד שני אסלדים במקרה הזה, אנחנו יש לזה שם כראנו לזה מחזור אינפורמציה.
אותם דברים מציקים לי, אותם רגשות ספים אצלי, אני אומרת אותם דברים.
זה גורם נצד השני להרגיש את אותם דברים, להגיד אותו אותם דברים.
והתקסה זה הריטואל הזה, ממשיך יום, אחרי יום אחרי יום אחרי יום, ובמקרה זה ההורש, שהמור להיות חורי, אמרו להצרז שושינוי.
אבל השינוי לא מתרחש ומטרה של הפות ככה זה להבין רגע למה הוא לא מתרחש, וחפשר לצאת נימנו.
וכדי למה חשיל זה, אני רוצה לדבר על חוק.
שהוא קונקו יש לו של מגניב, ואני קרה מה שמואר צומח.
הדרך חיתובה להבין את החוק הזה, להבין וככה לראות איך משתמשים בו, זה להתייחס עליו כאלה חוק בוטני, חוק טבע כזה.
והוא מתייחס לשני מוצרים, אחד שמש ואחד צמחים.
אם השמש, האור מעיר על עברדים, עברדים צומחים, אם האור מעיר על העסבים, העסבים צומחים.
הרעיון מאוד מאוד פשוט, מה שמואר צומח.
זה חוק שאין בו שיפותיות, מה זה אומר שאין בו שיפותיות, זה אומר של השמש אם האירה לא אכפת לה על מהאימיירה היא פשוט מאירה.
היא לא אומרת אני האירה כאלה הלפוא הכלבית.
וגם עברדים לא אומרים, גם עסבים רמטוב, אנחנו שלילים, אנחנו לא נצמך.
אם האירים עלינו, אנחנו צומחים, לא מאירים עלינו, אנחנו כמלים, אותו דבר אומרים עברדים.
כלומר, עברד לא יותר טוב מהעסב ועסב לא יותר טוב.
עברד זה כבר אני הפוקצציה חייבו דייסטיקה, אז בוא נחזור גם.
אתחזור לא עורב אליי.
למציאות, למציאות נכון.
אז יש פה בעיה כי אני אירוע את תכונה שאותה אני רוצה למגר.
במקרה הזה, החולשת אופי שלה ילד, נקרא לזה ככה.
אבל מתוך הרצון שלי מגיע, אני עדיין מוצא את עצמי, השמש, המין שלי, צומטלב שלי, מאירה על אותה תכונה.
בעצם השקורה זה שאני מודיע לילד, תקשי ואני עורר הרבה סמוחות ואירך הפיים, אירועה בחחולשה מאוד גדולה.
וזאת קודם כל עובדה, אני מקביע את העובדה הזאת, אני מאיר אותה, מקביע אותה ומה עצים אותה.
ואני גם מודיע לילד שהם הוא כזה, כי הוא אחן כזה, כי הרגע ירתי על המקציאות הזו, שהיא דעה שהן לא עתיד.
ואני מתחיל להנבית עסב של חולשת אלך ותתפתח.
אני מטע שמש, אז בעצם התפקיד שלך הקרגע הוא קודם כל להקיר בזה, שזה מה שאנחנו עושים.
ודבר שנים מה להתחיל לך פסט אברדים בילד? -אה, שאלה היא כמובן לעבור מהתודהה, ריאקטיבית הזאת שמנסה למנה ממש הוא, מילד חלש שהצמח להיות מבוגל חלש.
אני תמיד שחישול את עצמי מה אני רוצה שהצמח, ואת הדבר הזה אני צריך להעיר, זאת אומרת.
אם התודהה ריאקטיבית שלי אומרת את החייב ילד יקר שלי לממגרת החולשה שלך,
כדי שעולם לא ינצל אותך ולא תיפגה, והמחיר שזה הוא שזה אחן מה שאני ברווה ומצאים,
אז התיקון שזה הוא בעבור אומר שאלת עצמח על מה אתה רוצה להעיר, כלומר מה אתה רוצה שהצמח כדי לקבלת אותו צעה שאתה רוצה לקבל.
עכשיו בעצם מה שאני רוצה להעיר עליו זו התחונה שתנצח את החולשם.
אני עושה פאז, בעצם אתה העורי כרגע עוצר אומר להצמח אוקיי, מה שאני עושה זה מאיר על ההסבים?
נכון.
ומה השרב הבא?
אגב, איך אני יודע שאני מיר על ההסבים, כי צומחים לי השבים, אני לא צריך פה איזה מודעות.
אני אומר אם אני עושה את הפעולה הזאת כבר כמה שהוא עוד כמה חודשים, כמה שנים.
ואני לא מקבל עברדים אל ההסבים, אני לא מקבל לי לדיוטיר נחוש וחזק.
אז אני בוודאי עושה מה שהוא לא נכון.
אז שלא אפשר להפגישון אתה עושה פאז?
שלב שאני איתה אומר וואלה, אני מקבלת אותו צעה כשאני אומר אותו דבר.
שלב שלישי אתה אומר להצמח איזה תוצא אני רוצה שתי יקן.
יופי, אז עכשיו אם כשאני מיר על החולשם אני מקבל עוד חולשם.
אז כשאני אראיר על האוצמה של האלה, או על הנכישות של האלה,
אני אקבל עוד נכישות ואוצמה, שזה מה שאני רוצה לקבל.
מעולתה לבל אני כרגע מול היה לדבחיין.
אני לא עשום לחישות ושאומה הזמן.
יותר מזה, אתה לא רואה נכישות ואוצמה.
אז עכשיו ישת השאלה מה עושים, נכון, זה בדיוק הקטש.
ואז אנחנו שואלים, האם התפקיד של האורוי?
הוא ללכת ולחפש את כל הרגעים שבהם האלד שלהם הוא חלש
ולא טוב על האירוע הזה או שהתפקיד שלא אורוי זה לישטוק, ולשוות כמו צייד.
ולחקות לאותה שנייה בודדה, שבהיילת שלך יפגים כמצוץ של נכישות.
וברגע שזה קורה למה לא תקשיב רגע בן יקר שלי.
זה האמדים לראות אותך היום לא מתרסק עם רופנאים וכמתוך הצישנייה.
את הדלך השם נכישות כזו, עם נכישות כזו כמו שאני ראיתי היום,
אין שום דבר לא יצאות חווחם.
וזו נקראת הערה פה האקטיבית שבה אני בוחר להעיר על התכונה שאני רוצה לקבל כהיא זו שתביא לי את התוצאה לצויה והתיד מול האלד.
נכון זה יותר קשה היא איננה להתין צריך לחקות,
אבל כשאני מוצא רגע של אמת שבו אחן יש כמצוץ של נכישות.
ומאיר הדבר הזה, אני, הסמחות עבור הילד, בעצם מודיע לו סמלה ואני ראיתי הרגע תכונת אופי אמיתית שלך ואין נכישות.
והלאה אני מעיר ואותה אני מגדל, ומה שמואר צומח.
כנוכל אחר הצוראים שאני מילדים.
אני צריכה לשתוק כשאני רואה את ההתנהגות הבחיינית הזאת את האובויינים גזה, ולתחיל לך פסט הרגעים הקטנטנים האלה שהם כן נהיה מפגנים נחישות עבר, איפה פה עובר הגבול, אם אני רואה שהבד שלי, ברגע שלהישות רבה עם החותה הגדולה, אני לא רוצה לחזק את זה ולהגילה אני מאוד שמחה שאתה מדת על שלך באמריבה עם החותך.
וכל הגניין של הגדול, כל כל הלבי ונגיע למצב שבועלת שהוא המתנג כמו מתו למות שדרה ומאוד מאוד חלש הגיע למצב שאנחנו צריכים למתן את האובדה שהוא הגיע להיות נחוש, עכשיו שוב, אז אם אצלחתי לי אצל ילד נחוש, והוא עובר את הגבול קודם כל, אנחנו כמובן צריכים נתעסק בגבולות של הרכים ומוסר ומרמיצים ולא מרמיצים וגוף וכוולה.
אבל שם אני מתחיל לפתיח ולהעיר את חונה אחרת שהיא חשובה לי למשל אם אני מאוד עצמתי, איזה תכון ואני מתחיל לראות כאורש אלת שלי את האוצמה הזו שלו נתב למקומות של יפגוע בחלש.
אז אני שולד עצמי לזה תכונה אני רוצה להעיר שאתה מטן את הדבר הזה למשל רגישוד, למשל התחשבוד, למשל חמלה, למשל אזרל חלשים, למשל ניצול של כוח לטובת הזולת.
אז אני מחס רגעים אחרים שבהם אני יכול למטן את הדבר הזה.
שאני לא באפורמר פה שלנו כאורי עם הסורל הסינגבולות חד וחלה, מה זה עשו חייבים לסינגבולות, זה לא פרות כסח שרשי, דבר על גבולות אולי זה ראון לא ראולד ובר על גבולות.
אבל אני פה מעיר את המקום הזה שחלנו גרגל מאוד מאוד עמוק, אני לא באמת יודע איפה הוא נולד, להסתכל על המציאות צבנו לראות מה לא בסדר בה ולצבי ולגיד הדבר הזה דורשתיקון.
כי צריך להבין שאני מעיר על הדבר הדורשתיקון, אני אותנו לו הרבה מאוד כוח.
ביקר אגר כשמדו בר בילדים, כי אני כאילו מודיע לילד מה הוא.
תראה זה מאוד הגיוני, כשאני אכל בוא נחזור לחקב אותנו, כשאני יחשב בגינה ויש לי דשם מהממם ופתאום באמת הדשת או מהחליקות.
הדבר הראשון שאני עושה, זה לבוא ולהקור אותו, אבל זה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו מול היה לדבר.
ואתה בעצם פשוט אומר לי תמי כל השיטה שפח לא נחודה עובדה לא עובדת.
אז אני מתפור הקרסה, אי סוכב את חלקית. ברור שבגינה את החוצה למגירת היהבלית ואתה עשבים נכון, אני יכול לבחשע הפולים, תוך דבר גיטקשיבי, אני דשן לדש הוא ידגבר על היהבלית בסדר.
כשאני מודיע לילד מיהו ואני אומר לו, אתה כזה ואם אתם שחליות כזה אל התוצרים שלך, אני בעצם נותן לו נתיב ידוע מראש, אני כאילו מייצר עבור מציאות.
אני איתן אחד זה אפילו בארזולות סקסטות הרגובה. לי אמרו פעם שהייתי ילד, הבעיה שלך זה שאתה לא מתמיד, ככה אתה לא תמיד.
זה נדר, מתגורת חלק. -כן, לא מתמיד. שם לא מתוחסה נכון, כי אני לא יודעים לא את מדתי, אני עבתי הרבה דברים ודילגתי מפרך, לפרך ומספורט לספורט ובכולם הייתי מגניב, וכולם הייתי בסדר גמור.
אבל נוצר הייון פנימי אמונה שאמרה לי הבעיה שלך זה שאתה לא מתמיד בו שום דבר לסוף, שאתה קופץ עם הקופות, ככה לא תעשיג שום דבר.
שאתה יכול להוביל אשטסטרטגות שלי לד. אחת אומר, מה אתה מתמצט במלא, לא יצא מנישום דבר כי הבעיה שלי היא שאני לא מתמיד.
זאת אומרת, העירו בית התחונה הזאתי, נולה הרבה מאוד כוח, איניתה אמונה, יש כאלה שיקרו לזה אמונה מגבילה, עם מגבילה את ההתפתחות שלי.
ועכשיו אני הולך אינלאמנט בהלימה עם הרעיון הזה, אין לי מה להתאמץ, כי ממעילה אני לא מהמתמידים ומי שלא מתמיד לא מצליח.
ואז אני באמת לא מהמצא שום דבר מהפוטנציה שלי זו, אפשרות אחת של עצמך הזו לצמוך.
אפשרות שנייה בעבר אומרת, לא דווקא, בגלל מה שאמרו לי, אני עכשיו יעשה כל כדי להוכיח שנצר.
ומאוד יכול להיות שאני עשיג הסגין, שבעל חמוכלת של החיים כשאנשים מסתכלו, יגידו בואו נעתה לזה, הוא מה זה מצליח.
אבל בפנים הצליח בסודס דותי אמונה שמר, זה מצליח, את יודעת איפה הייתי מה הייתי מתמיד.
כלומר, אני לא החווה את עצמבם לא הפוטנציאל שלי, כתמיד תהילי אמונה, שזו לא הצלחה, שאני נועד את תילה, כי יש תתכונה שאוצר.
לרגע לא עוברת מחשבה ביאלד שבעצם אבא שלי אומר לי דבר כזה כדי להיטיביתי.
אני לא חושב שאלה דמתי לספק בזה שמעיטיבי מתועל.
הדאולי זה אמירה כוללנית מדעק. אני נעשה חזכר, לתת המודע אין חושמור.
פסטר, מה זה ממש לתת המודע אין חושמור? זה מה שאימא אני אומר תקשיבי, אין לך מה לידוג מפצצה העירנית.
תת המודע הוא לא יודע לתייק את אין לחמימה לחשוש, הוא רואה ויזואלה של פצצה העירנית.
מבחינתו עכשיו במין יש פצצה העירנית. אין חושמור, אין פלטר של הדבר הזה, אוקיי?
אותו דבר כשאני מודיע לילד, שאם הוא ימשיך ככה לא יקצה מנוקלום, אין פלטריזסיה של הרעיון הזה. זה כאילו אמת של הסבחות שובה אלף.
תת המודע לא אומר, המוח אולי מוכן לעשות איזה פלטר, אולי תת המודע מקבל את זה כאמת בעיקר בגילה עם המאוד מאוד ראשונים.
ולכן האחריות שלנו כיורים על מה אנחנו מעירים היא כל כך דרמטי.
אבל בוא נחזור איזה לך, בוא נגיד שאתה אתה לילד, לא מתמיד, את חבר החוג, אחרי שלושה מפגשים בתה ואמרת על האורים שלך לא מתאים, אני לא באטח ברור כאתה לא מתמיד.
אמרו לי, ברור אתה לא שתקשיב, אתה לא יכול ככה כל פעם להפסיק, אם אתה תמשיך ככה לא יצאים כך שום דבר.
אז על מה בדיוק האורים שלך היו אמורים להעיר, איזה איזה התנגות כשאתה בעצם לא באמת מתמיד.
יש פה שתהף שאולי. אז יש פה שתהף שאולי. אחת אם רצו לפתח אצבי התכונת את מדה,
היו צריכים להמצא רגעים בהם אפגנטי את מדה.
סתם, דפקטי מסמר כמו שצריך עד הסוף למרות שהמסמר נלחם בי.
ואם אבא שלי אבר אומר לי, בוא נסחטן על החתלוש, אתה נרחמת המסמר עד שהמסמר את האפתדל החיים נחישות כזו,
שום דבר לא יצאות חברים. אז הוא מתחיל לבנות את האמונה ואת התכונה שהוא רוצה שתקסמך אצלי.
מה שתאומר שזה לא משנה גודל הדוגמה, זה יכול להיות משהו ממש קטן, זה לא. אני חייבת לי, אנחנו נקצת רואה אורים שמרמים את הילדים שלהם, אני לא אוהב את זה.
מהצימים אותם על רואים ציור זברות ואומרים, וואו את הצער נדיר, שאלה לא קונת הדבר הזה.
אנחנו צריכים למצוא בעיניי דוגמה שהיילד יחול טווילי טו, שהיא אמינה בעיניו,
שכשאני מסתכלו בעיניו ואני לא תקשיר בונה, זה היה מדים.
מה היה מדים לראות איך שער את הנלחמת המסמר הזה ולמוד שתפקת את האצבעה ותדער את זה,
לא הווי תערות וניצחת.
אם הילד מקבלת זה קיימת, אז אני הישרשתי שורש של אמונה של הילד,
שהכן יש בואו נכישות ויצרתי תפיסה שאומרת עם הנכישות הזו את התעשיג מה שתרוצה בחיים.
כמובן שחרר גם זווי תחילת הרי זה אין לס, אוקיי?
איך יכול היה גם האורש שלי, להגיד לי, תקשיב את זה, מדים לראות איך אתה תועמת כל הדברים לכל הרוכב,
ואתה הולך עם הלב שחלמת שמניין לך ואתה חובת החיים לרוכב.
תדע לך שזה חמדים על יכולות את החיים.
להתאום ולעשות הרבה הדברים, ככה אתה תכי חיים אלין, גם על זה אפשר היה להעיר.
אגב, אני אישית בכלל לא חושב שהייתי אלד לא מתמיד.
אני באמת מלד דברים איניינו אותי, ולא היה חשוב לי להצטיין מאוד בכל דבר.
עבני דרך עד לתוצה רצויה.
בהכרח מקושרות בתודעה של הילד לתוצה בעצם עובדה שבה את זה מחמת עלו על המסמר.
אז הוא יודע שמדובר בהתמדה, זה יוביל אותו בהכרח להמים בזה שולה יוקן מתמיד.
אם אני אומר לה. את יודעת מה אתן חדוגמה. נגיד אבל בלי הנגיד שהאחד מהילדים שלי הוא באמת עונה לתכונה הזאת.
שהוא לא בדיוק עשוי מכירי פתונאית, אוקיי?
והוא באמת מאוד מאוד שביר.
והוא נופל מהופנאים.
ויש לי בחירה ברגע הזה על מה אני אומר, על זה שהוא מתבחיין ומיד לגשת לעזור לו.
או שאני תופסת תפקיד הצייד האחרי יצאה דמרחות ומחקי לראות התנגות שאותה אני רוצה להצין שעליה אני רוצה להיו.
שביחות שהוא בוכה ויחות שהוא מדמם קצת נאביר קיים ויחוד שהוא כם בקס כאילו כאילו כאילו אסלה שאני לא עזר אותי.
אז אני עוצר את אותך, אז בעצם אני קיאורם מסתכלת על זה והומרת הוא כם.
נכון.
ואז אני אומרת טל.
אני אומר לו טל, תקשיב, אני ראיתי שכהב לך ולא באתי לעזור לך ובכל זאת ככה.
ואני ראיתי אכתה למורות הקייבים כמתה.
ותדלך שאני ראיתי את אני חשוט הזו, ותדלך השמה ניסיון שלי, מי שכחקם, ומי ששלוקה זו ניסיון, כל מה שהוא רוצה בחיים נעשיגו הסיג, זה מדהים האלירות.
עכשיו האל דזה וזה סיפור במקרה מתי, יום אחרי זה היולו הוכים בבית, ואלא הורך יקשה, זה היה לדש שלי אמר לו, תדלך שצרנו, המשפחת בשען, לא מתי עשים.
זאת אומרת, היה להם לא נכנס לזה המסגעה של מה שמואר צומא, החווה הכל ככה עצים אותו כי הוא גילה ועצמו אמת.
והסמוחות ממרחאות, או לא ממרחאות, העירה על האמת הזו בכובד ראש.
זה באמת היה מחובר למציאות, ולכן הוא יכול להחוץ בזקיוגן, והתפקיד שלי כי אורי, זה לשאול את עצמי מה אני רוצה שצמך.
ולפעמים זה דורי סבלנות, כי התכונה איננה, ולפעמים זה מתעסקל מאוד, כי בלחה לצווח על תכונה שתלערות זה, וגם מותר לנו לעשות את זה מדי פעם. אבל בסוף, החוק הוא חוק טבע, מה שמואר צומח והחריות שלי, היא לברר על מה אני רוצה להיר, אלא מול התוצאה סופית שלי.
אנחנו מקרבים לסיום הפרק, ומאוד הייתי רוצה שאתה אסלנו איזשהו סיקום קטן, גם אם זה השמואל לחזרה של מה השלבים, מה הרגע שאנחנו מזהים משהו באנו, עד הרגע שבעצם אנחנו עושים את התיקון.
אז הארגל שלנו הוא לרדת לרצפת ההצור של חיים, לראות ממה אנחנו לא מרוצים, המקרה זה מול האלה, אבל זה בפעושכות מול בן זוג, מול כפיף בעבודה ולהעיר על התכונה או ההתנגות שאנחנו מעוניים למגל.
על פי החוק של מה שמואר צומח אנחנו מסגים פה תוצאה הפוכה כי אנחנו נותנים כוח הן מרגיע למשהו, שאנחנו רוצים לצמצם אותו לצוח העניין, אנחנו צריכים לחליס אותו להפאלה.
אבל ברגע שאנחנו היער נמליו ומקבל כוח וצומח זה יכול להיות עוד דרך זה שהוא נעשה אמונה המגבילה של הילד או בכלל שאני מודיע על הילד שזה מה שהוא, השאלה מתבקישת המקום המפותח יותר תחת הרן של מה שמואר צומח זה לשאולו כי יש פה התנגות.
אבל איזה התנגות שנרוצה למגיר, אבל איזה התנגות אני או איזה תחונת אופי אני רוצה להצמיח.
זה קשה כי הרבה מודפיים התחונה הזו היא לא בנמצא ואני צריך לקנס באמת למוד של צייד להגיד אני איך הכי עכשיו לרגע שבו התחונה שאני רוצה שתצמח, תביע את עצמה.
גם אם זה לחלקיק שנייה, ובדרגע שזה קורה, רגע שהוא מוכשים והמותי, התפעמיתי, התפקיד שלי, זה להעיר הזה, מה זה להעיר, להגיד לבנדם תקשיב אני ראיתי אותך מתנגת ההתנגות הזו הרגע.
זה מדהים, זה מדהים מה זה נחישות נדרשה כדי להרים עכשיו תרופנאים למרות שקיבל את הכזאת מקה ברגל.
תדלך, תדלך שהיא נחישות כזו שום דבר לא יעצר אותך.
וזאת בין האחרויות הארורית, או אם תרציה שמי שזו דישה אנחנו רוצים להיות.
תודה רבה, אני מניחה שאני יותר לא אומרת המשפט עם תמשיך ככה לא יצא ממך כלום, ואנחנו למשיך בפרק הבא.
אז ליחה, זה לא משהז מהנתה.
Podcast Summary
Key Points:
התנהגות של ילד שמאיר על חלשה או נכישות יגרום ליצירת תכונה אופיית משותפת, בה שיתוף של רגעים מדויקים.
ההשראה של "מה שמואר צומח" מראה שמשמעות התיקון מתחילה בהפסקה של התייחסות, ולא בה שינוי של הנהגה.
היחסים בין האור והצמחים מוסכמים כהמשמעת של עקרון של תקופות טבעיות, שבו כל תכונה מתרחשת בהתאם לכוח החיצוני.
התפקיד של המורים או ההורים הוא לא רק להצביע על התנהגות, אלא לעקוף עליה באמצעות סימנים אמיתיים ומשהו שמשתנה.
כשילד ניגש לתקופת תקומה, חשוב לזהות את הרגע שבו הוא הוא נחיש, ולא להגיב רק למבנה של התנהגות.
התיקון של התכונה מתבצע בדרכים שמתאימות לילד, למחזור האינטואיציה שלו, ולא על בסיס ניסיון או תקנות.
ההצלחה של התיקון מrena בהפחתת הנכישות, ובהשתקפות של התחושה שהילד מתרגל בתוכו.
יש צורך במשרה של שיח, של רגעים שמיוחדים, שמתבססים על תיאור אנושי ורגיש של הרגע.
Summary:
המפגש מרחיב את ההבנה של התנהגות ילדים שמאיר על חלשה או נכישות, ובכך הופך את התייחסות ההורים למודה של תהליך גלוי. התמונה של "מה שמואר צומח" מושפעת מטבע התפרצות של הכוח – כל תכונה מתרחשת רק כשאין שיפוט או שיפוט של שילוב. המורים לא מתייחסים רק לילד, אלא מטרים להבנת הרגעים הקטנים שבהם הילד מתגלה.
התיקון אינו מתבצע על ידי מדיניות או ניסיונות, אלא בהרגל של שיח, תיאור, והתייחסות לרגעים אמיתיים. חשוב לראות את הילד כצמח שמשתנה בהתאם לכוח האור, ובהקשר של תחושה תוכנית. ההורים מתבקשים להכיר את רגעים החשיפה, להזהיר על הרגישות של התנהגות, ולעשות את הפעולה של "האורה" בצורה טבעית.
התיקון מתרחש לא רק ביצירת תכונה חדשה, אלא בהחזרה של החשיפה – כשילד מרגיש שהוא חסר ניצול, נטול חוסר, או נחוש. חשוב להכיר את המעבר בין נוכחות של חוסר, לבין הרגעת תקומה. הפיתרון אינו זורם בהיעדר, אלא בזירת רגעים של תיאור ומודעות.
בסופו של דבר, המטרה היא לא לאיים על התנהגות, אלא להפוך אותה למקור של מודעות וביטחון, דרך שיח, חינוך ויצירת תחושה של עמידה.
FAQs
הפסיקה מתארת שפרטי פעולה או תנהגות לא יתכן להוביל להישג, ולומר שההתקדמות ומוצאים ירדו למקדם על ידי שינוי הנהגה.
ההוראה מטפלת בשמירה על תכונה מרגשת של הילד, ולהביא לו מודעות למשחק של התנהגות שלו ולחזיר את הרגע הזמני שבו הוא מתרחק.
בעריכת החוק, האור או התנאי מתרחשים על העניין, והשפעתם על התפתחות, מה שמעריך שמתברר מה שפועל על הזרם.
ההורים מנסים להעריך את הרגעים שבהם הילד נוגע בתקופה של מפגש, כדי להבין איך מתרגלים ולהדריך לכיוון אחר.
ההכיר מוביל לעריכה של הרצון, ולפעולה שמאפשרת לילד להרגיש נוכחות, ולגדול בצורה שמאפשרת להאריך את קיומו.
כשנפרדים, מופיעים סימנים של ניסיון, חוסר אמונה, או נחישות, שמעידים על כך שהפרויקט אינו מתקדם.
Chat with AI
Loading...
Pro features
Go deeper with this episode
Unlock creator-grade tools that turn any transcript into show notes and subtitle files.
PodcastTranscript AI