פרק 11 - על מחירי תחרותיות וביקרותיות עם מיה לויט פרנק
67m 37s
בפרק זה, דנה מארחת את מיכל, דוקטורנטית וחוקרת זיכרונות מוקדמים, לשיחה על תיאוריית הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר. אדלר, שהיה רופא ופסיכולוג, נחשב למבשר הפסיכולוגיה החיובית בכך שהתמקד ביכולות התפקוד של האדם ולא בפתולוגיה. בשונה מפרויד, אדלר ראה באדם ישות הוליסטית שמניעיה המרכזיים הם תחושת שייכות, ערך ומשמעות. השיחה מתמקדת בשני צירים מרכזיים: הציר האנכי, המייצג תפיסת עולם תחרותית של סולם ערכים, שבה הערך נמדד לפי מיקום יחסי והצלחה אישית, לעתים תוך פגיעה באחרים. לעומתו, הציר האופקי מייצג תפיסה של שיתוף פעולה, שוויון וכבוד הדדי, המאפשרת מימוש פוטנציאל אישי תוך התחשבות בזולת. אדלר, שהושפע מחוויותיו כרופא במלחמת העולם הראשונה, הדגיש את חשיבות האינטרס החברתי והגיון הברזל של החיים הקהילתיים. הציר האופקי מציע אלטרנטיבה בריאה יותר לתפיסה התחרותית, ומאפשר תחושת ערך יציבה ופחות תלויה בהישגים חיצוניים.
בוחם הבאים, אני דענרג ואתם מאזינים לפרוט קסט של מעלה בתוב. מוזמנים גם להצטרף לקבוצה שמעלה בתוב בפסבוק, תמצאו שם כלים, מחקרים, דיונים, בנושים שני דונים כאן בתוכנית. היום אנחנו בפרק על צירופקי, בציר הנכי, על פי את תוריה לריאנית, נכירה הנכייות, אחרות, ביקורטיות. ואיך אפשר להחליף אותנו, לי בטפיסת ולמשונות ובדרכת הקשורת מאיטיבות? איתנו מי אלוהווית פראנק על הנמי. -אי. אני ממס מחשי, יגש לכאן. -בטפתו. מי אלוהווית פראנקי פסיכות הרפיסטית, מאמנת ומנחד קבוצות, מייסדת שותפה ומנהלת בתספר למהמנים במחונה הדלר, שהם יקרתי אותך. חברה הצגל בבית הספר לפסיכות הרפע במחונה הדלר, ואתה גם דוקטורנטית בואו ניברסט את חיפה, נכון? -נכון. למדת תחום המחקר שלך וזיכונות מוקדמים ותרבות. -באדיוק. אז אנחנו כמו שאמרתי, באקדמה אנחנו בעצם נסמחות בסיכה של הנועיאום על התיאורי שאני אבסיכון הליטיקה ה-1.0. כן כפר כשאת אומרת הפסיכון הליטיקה היא ה-1.0.0.0, היה בראש ובראשונה פסיכון הליטיקה. -היה רופא. הרופא פסיכולוג ובשר לחנות אותו פסיכולוג הוא מניסתי חברתי במונחים של היום פסיכולוג חיובי. אני ממש מחשת אומרת, את הנסמח הם מתפרתי בהקשר הזה של פסיכולוג חיובי. אני חיובי אותי במדיח עשית זרם חדש בפסיכולוגי וגם אני מוצאת המון המון קשר בין זרם החדש הזה למעשה בעצם דיבר. אז הדלר יצר את את האוריה שלו לפני פחות יותר מהשנה, עוד הרבה לפני שהיה את התחום שהתפתח בערצות הברית בשנות הנדמליש שמונים שבעים שמונים של הפסיכולוגיה החיובית. אבל ניתן לראות המון קשרים בין התפיסה היות וזאת מנס תפיסה הומניסטית ועד לרצה לשים דגש על יכולות התפקוד של בני אדם, לעומת הפתלוגיה של בן אדם. לכן אני חושבת ויש כבר מחקרים בתחום שמראים את הקשר בין הפסיכולוגיה של עד לרחת האוריה של עד לרחת פיסות המאוד הומניסטיות של עד לרלבין הפסיכולוגיה החיובית שאומרת בואו נסתכל על מי הבן אדם מה הוא מסוגל לאן הוא רוצה להגיע לאנפשר להגיע הייתו. תובעמת שתת פיסות שמות הספות להתלמש אבים ועל החוזקות ועל הבריאות הנפשית ולא בחחה לנרוזות נכון ועל הבעיות ועל הקשיים. וופעל בעצם בממש במקבל לפעוד נכון נכון. הוא צעיר מפרויד ב-14 שנה זמניין הם אפילו הם גרו פעותה שכונה כילדים ובנהר למרות שהם לא היקירו זה את זה והפילו למדו בו אותו תיכון. אבל פרויד היקיר את עד לרשמה על עד לר והזמין אותו להתסטרף להגודה שהיוני וגשים בימי רבי היא בבית של פרויד שזה המוזיאון שקיים היום בווינה עם ההימאית שם להמיף קשה יום רבי היא של ההגודה הפסיכולה הנליטית שלו. שאלווינה ושם הם היקירו הוא התרשמי עד לר. עד לר מתוך הרבה למידה ועד לר היה בין אדם מאוד סקרן ומרות חושב ומאוד סם סימני שאלה על מה שהכרים שמועליו סימן קריאה. והוא פיתה אחתיאוריה משלו הוא לא עסקים על כמה דברים מאוד פסיסיים בתיאוריה של פרויד ועל כך בעצם נפרדו דרכיהם אחרי כמה שנים שעד לרגמונה לקבל שנים לנסי ההגודה הפסיכולה נליטיקה את של בבינה ונפרדו דרכיהם ואז הוא עיקים את מה שנקרא האינדווידיאל סייקולוגי שהמשמעות של השם אינדווידיאל סייקולוגי זה לא מקוד באינדווידואל כי אילו הוא מרכה זה העולם אלה מילה בלטינט אינדווידום זה לא ניתן לחלוקה. וחדר היונות המרכזים של עד לרזה שהבנדם הוא יישות הוליסטית. כן באמת אלפיות בניגוד לפרוידה מן שאין בננו יצרים שוקות חשקים אתרות שם נבדלים או נלחמים או נבוקי מחד בשני על השיבצם כל מה שאנחנו מייצגים וכל מה שיש בנו כל אלה אגב וזיכונות שלנו נכון. ובמבשירות המטרה שלנו. זה לא שאין חשקים ואין שוקות יש רק הם לא נמצאים במריבה אחד עם השני. אלה הם פועלים ביחד באינטגרציה בסינכרון למין איזושהי מטרה בדיונית שכל בנדם יוצר לעצמו ביילדות המוקדמת. מתרה שהיא בעצם באיזה אופן אני אגשים את המטרה האוניברסלית שלפייד לרגיש תחושה של שייכות וארך. בעצם באמת המטרה אליונה, מטרת האל על פי התעורת לרנטי, החמצען של כל אחד מייתנו בעצם. זה שתייחות החברתית שלנו נכון. נכון. זאת המוטיבציה המסיסית. בעצם כל תיאורי הפסיכולוגית עליה לחפש מהי המוטיבציה להתנהגות בני אדם ולמחשבות של בנדם. זאת המטרה, אחת המטרות של פסיכולוגיה. והתיאורי הדלריאנית אומרת עד לרטוען שהמוטיבציה הפסיסית של בני אדם היא פסיכולוגית והיא להרגיש תחושה של שייכות, ארך ומשמעות, אני משתמשת בחוונה בשלוש את המילים האלה כי הם מחליפות אחת את השנייה. כשיש להתחושה של ארך, אז אני מרגישה בעלת משמעות ושייכות. כשאני מרגישה שייכת וזו תחושה. זה לא משהו עוד יקטיבי, בדיוק. אי אפשר להגיד למי שהוא מה קרה לך, אתה שייך. זה לא עובד ככה. כשבן אדם מרגיש תחושה של שייכות ארך ומשמעות, אז הוא יכול להיות במאיתבו. כן. אז מישה בואי רבה מתחשב נעשה כפיצה כזאת. ונכנס נהיה מהלכל מה שבאמת אני אכל להרבה כשר של הצירים. אתה רוצה רואה וצירי, קסט. בעצם עדר דיבר על צירי שהוא צירן חי, ועל צירי, קסט, הוא צירו פקי. אז אני שמחים את התנצת פרות. אז קרם כול, אני אגיד הטאורי המדברת. לא עדר בעצמו הגדיר, צירי, צירי, אבל אנחנו משתמשים בדימויים האלה, שיצרו אנשים עד לריינים בעיקבותיו, והעריון הוא כזה. לבני אדם יש תפיסות עולם. יש תפיסה, ואנחנו מדברים כרגע על שתי תפיסות עולם מאוד מאוד בגדול שמנחות את החשיבה והתנגות של בני אדם, או שהיא יכולות להנחות את החשיבה והתנגות של בני אדם. והתפיסה הראשונה היא מה שעת קראת לזה הצירה האנכי. על פית פיסה הזו, העולם, החברה, לא העולם, החברה מתנהלת על פי צירה האנכי נוכל לדמיינת זה כמו סולם. סולם שעומד. ואם יש סולם שעומד, ובני אדם בחברה שלי, בקבוצה שלי, במשפחה שלי, בקיטה שלי ומקום העבודה שלי, כל אחד רוצה להתפוס מקום על הסולם הזה, כדי להרגיש שיש לו את המקום שלו. וכמו שאנחנו מכירות סולם, על כל שלב של הסולם יש מקום למנדם אחד. התפיסה הזאת אומרת, ככל שאני אגבוהה יותר על הסולם הזה, אז יהיה לי יותר ערך. זאת תפיסה, פרדיגמה. תבנית חשיבה. שעומדת ככל שאני יותר גבוהה, שהיא מבוסס את בעצם על מין משחק סרומפס כזה, נכון? כן. אם מאוד מאוד רובחת בתרבות, בבדה, התרבות המערבית, זאת חברה תחרותית, שעומאת ככל שיש לחסתת, התוס יותר גבוהה, אתה יותר שווה. תפיסה הזאת של הסחום, מסחק סרומפס שעמא, אותו אומרת, אם אתה נמצא השם למעלה, אז אתה הכי שווה. והקושי, אם התפיסה הזאת היא, שמי שמחזיק בתפיסה האנכית, יוצר להצמו סוג של תנאי, שעומאר נתחיל את זה עם המילים רק עם. רק עם, אני אמוד על השלב האחרון מלמעלה או הראשון, רק עם, אני אמוד גבוהה גבוהה, אז אני באמת הישבי. וכל דבר פחות מזה, מוריד אותי בתחושה שלי, בתפיסה שלי לתכתית הסולם, שווה זה לא שכל אחד רוצה להיות הכי טוב, בהקול. כל אחד יוצר להצמו את הסולמות שלו. את הסולמות העניין שלו, זאת אומרת, אם אני לא חושבת שספורט זה התחום שלי, אני לא ארגיש פחות טובה עם עצמי, אני לא הצליח במסחק ספורט, אבל אם מוזיקה זה העניין שלי, או להיות תלמידה טובה, זה העניין שלי, או זה יכול להיות כל מיני דברים. אז על הסולמות האלה, התפיסה היא רק אם אני אכי גבוהה, אני שווה, אני בעלת ערך, וכדי להגיע לשם, אני צריכה לקוף אחרים. כלומר, הפרדיג מהזאת שאת מדברת על התפיסה, אתה עולם הזאת שתפיסה, אני חיית בבסיס שלה שמדברת על מלמיד רק הזה. כבר בתוכה מה שאת מניחה, זה את האלמנט של פרדיג.
אפקציוניזם עם אני מנהנכון. זאת אומרת, אני רוצה להגיע החיגבו שהפשר. -נכון. אני רוצה להגיע להסג, להצלחה, לענות. -נכון. ואחרי איך הולה להוביל לתכמה שאני מבינה לאחד מ-2 מצבים. -אוקיי. האחד זה באמת, החתירה להצטיינות, תשאים איך המזלום הספקטוב, בשביל לראה כמיה, התנה יצר הזה שדיברת עליו, אולי חילופי נימנות. -נכון. -כן. הוא יכולה להצליח, הוא אם אלי תבדיחה שנמצטרת. אז אולי נכון להיות הר נכון. -נכון. ואני תכס למילה שאמרת, היא תשתהינות, לאומת מצויינות. -כן. היא תשתהינות זה דבר מבוחה, ככל שהיא היו יותר אנשים שממצים את הפוטנציאל שלהם, בדרך התובה ביותר ומגיעים להסגים מצויינים, זה נעדר, זה תרומה עליהם ולחברה. כשהבנדה אמרות שאלה, היא תשתהן. הוא אומרת להיות הכי תוב, ורק אם אני הכי תוב, אז זה שווה, אז זה יכול להוביל או לדרך עד המוטיבציה מאוד מאוד גבוה על ההשיע, ויש אנשים מאוד המביציוזים שמגיעים להסגים מאוד גבוהים, בדרך כלל המחיר הוא, מחיר של מת אחריו, מגיעים למצוקות נפשיות גדולות, מחיר פיזי, מחיר רגשי, כי זה דורש המון, המון, השקעה מתמדת, לבדה שאני לא חס וחלילה נופלת שליו. כי מבחינתי לפול שלה, אמה ארנו זה כמו באמות כזה במחבי איש, אתה כמו בסרטים שיהיה. -שתם, מה, כמה השנייה. המשתה לשלים למעטר, באופסק הזה. החלקה, אז כך הזה על האמוד האנכי הזה, אני צריכה לבוא דמרוד קשה כדי לבדה שאני כל הזמן למעטת. -זכה לצמישה, -או, איך תלפן מתפסת. -כן, כן, כן. -כן, כן. אז זה קרוך, קודם כל זה, בבדה יצריך מישהו שיש לו יכולות של עבודה קשה השקעה, שזה מבורך. אבל כמו שאמרתי, המחיר הוא מתח מאוד גדול, וכוסר יכולת להנות, מכל הסג שנימגיעי להבוא. כי עכשיו, דרך הכל שם, -כן, דרך הכל שם, זה באמת בעצם חוון ליד למטרה. -כן. -נכנרוצים להגיע למה, -כן. -כן, נכנרוצים להגיע למדליה. -כן. -נכנרוצים להגיע להגזית, למי שנקל אחד והקייפייה שלו, מדעת שלו. -נכון. במשה, בדרך כלל קורק, שיש את התפיסה הזאת, איך שאני מסיגה את מה שרציתי להסיג, זה מהבד מהארך שלו. כי מה שאני רוצה, זה להיות הכי טוב, ואו אין סיסגתי את זה, כבר יש תהיה הדבר, תדעי להיות הכי טוב, זה קצת כמו בור ללא תכתית. -כן. והדבר הנוסף שציינת, זה שאמרת, זה יכול התפיסה הזאת, יכולה גם לא עוביל להימןות. כי אם אני לא מספיק מה אמינה בעצמי, שאני באמת יכולה להגיע למה כום הזה, או אין לי כל כך יכולות השקעה, אני לא קוק אחרוצה, אני לא קוק אחמת מדע, אז הפתרון שלי להתמודד עם הסיטואציה הזאת תהיה בהימןות. זה הדרך שלי להיכנס למגרש היה לצאת מהמגרש. -כן. ואז אני יכול בעצם לתרצת, זה בזה שזה לא שאני לא. הגעת לזה אני לא ניסיתי. -כן, פעשתי לטובד. -בי לא ניסיתי, -לא ניסיתי, ואתה רוצה. -היה לי מלו היתי מנסה, אז. אז כול היה מיון אחרת. -וידי, וידי, וידי, וקזה. סוג של מנגנון שמירה על הערך העצמי שלי. -כן. -אנחנו יודעים שלכאורה, העולם, אגיע, אם אני אשתקת על התרבויות שכדמו לעידן את דמוקרטים, אני אח. אז באמת המשתרים היו תוקרטים, וההתה ירחיה. לכון, ההתה ירחם המדית מקובת עם מובליזציהם מאוד מאוד נמוכה. ולכון, -נעמור נמוכה? -נעדות, מאוד נמוכה. -כן, כן. -ולכורה, עידן החדש הזה, הצר הזה שהוא סוג של שוויון, אפשרויות, ונשים יכולים פתאום לזוז, הנקבור לא. גם בעודו כבר אין קסטות. הנקבור לא מחוייב למאמד החברתי זה שנולדתי, להבעצי לא בהחמר שאני אשמור על. תור הזה ולפ, אחים נולדתי גם אורים עם המאמד הפועלים, הנבח החומר שאני לא יכול לבטוח את הסטרט הפבא שלי ו. ולשנות את המקום שלי על הסולמנזה שדיברנו על הפקודם. אבל אני רוצה ככה לחדד אם נשקיל להישאר גשע בתחושה שדווקא בידן הזה, הסולמנזה, ואנחנו יודעת התפחלת הרבה יותר, נוכחת, מחווה אישית, אולי מן לובדה שיש, לכורה, נעדות כל כך גבוהה, -כן. -ותוב שאת אומרת, דנה, לכורה, כן. -כי. הוא כזה חלק מתחום המחקר שלי, הנעדות בין המאמדות. ולמרות התפיסה שי נובעת מהתפיסה המריקאית, בגלל האת או סה המריקאי, החלום המריקאי, הכל אפשרי האמריקאי, יש תפיסה שהיום יש. יכולת לנעדות חברתית, הרבה יותר גבוהה ממש יש בפועל. בפועל? -כן. המוביליות החברתית, -נמוכח. -הנה מוכחה מאוד. בפתח בחברות כמו בקסטות בהודו, זה עוד חזק מאוד, אבל אם נשאר רק בחברה מהרווית המריקאית, הייכולת לעבור בין המאמדות ליצר מוביליות כלפי מעלה, מי מעמד יותר נמוך, למאמד בנוני, זאת יכולת הרבה יותר קטנה מם השנדמל רוב האנשים. הייבררר המסקימה ומתחברת לזה, ונתועה עם העובדה, הן, ולכורת פוליטית באופן מוצאר מתקייה, מתנעדות הזאת, הוא פוטנציה על נעדות, לא מנגדילה את המתה, החוות הלכת על אותו בין אדם שמתופס שבאמת הפרדיגמי שלו, הפרדיגמה הנכת, וכל תלוי בר. זה חלק מהכושי, ומאשם משמר את אי השביון, בחברה כמו החברה, המריקאית או גם בחברה שלנו. של הנסרלל. -נכנס רואולכים חזק מאוד. והקבות, ברגע שקיימת התפיסה הזאת בתוך מערכת החינוך למשל. הרי מערכת החינוך בנויה על נורמות והרחים של מעמד ביניים ומעמד אליון. הוא, איזה רוב זה מעמד ביניים. ומי שמגיע מהמד, נמוך, ומגיע עם נורמות אחרות לגמרי, אבל התפיסה של מערכת החינוך היא שאנשים מתקדמים לפי הנורמות הקיימות, זאת אומרת, הפרשם הוא מאוד גדול, אקשהים הם מאוד גדולים לילדים שלא יודעים למשל, לא יודעים כי זה לא בתרבות שלהם, מה זה לפחור? על פי הענורמות של המאמד הביני ובן ניגבוע. התפיסה הזאת של בחירה שהתיחסנו אליה, חברה של המאמד הביני, והמאמד הגבוע, החירה אומרת, אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה באופן אינדיבידועה לבשונה מהנשים אחרים. אבל אפים אחקרים, במאמד הנמוך, המשמעות של בחירה היא לעשות בחירות שהם דומות, למה שהקולקטיב בוחר, למה שהקבוצה בוחר את זה לא אומר שאני בוחר פחות, אבל זאת המשמעות של בחירה, היה לדכזה מגיע לבית ספר, או למכללה, או לאוניברסיטה, שעובדת על נורמות אחרות לגמרי, היה חולט שלו להתמצא שם, ולעשות את השינויים, היא הרבה יותר מוגבלת. אז אני חוזרת לציר הזה, -ביא, היא דיבר. אתה גיחה למעמדות לגמרי. באצם הרגשות את ככנתת נגיעה, הנגעת במעמרי גיש בן אדם שנמצא בתפיסת ולם כזאת. -כן. הנכותח מנגיד, אנחנו מדברים את זה, כאילו יש את זה בן. אני אגיד בשביל להרגיש גם אני לוקה ולקיטיב, ואני חושב שאני משתדר את מאוד לעשות עם זה העבודה בהחוויה, זאת לא מעט פעמים, מחווה הנחיסתי את הזאת, של. -באתח. הולנו, כן, של באמת הסגיות רוצון לי, זה השבעתייות, תכב, הוא לא ינגע בזה, מחירה השבעה. אז הרגשות שבדרך המתלווה מנשים שנמצאים במקום, אז בתפיסת העולם הזאת, עם הרגשות שבאמת מתח, ולחת זו חרדה, גם אם גם תלשו ככה. הוא חי מאוד גדול כשמסיגים, נכון. זאת אומרת, זה יהיה פיקים כאלה יותר. נכון. -אני ארגיש טוב, כשאני למעלה, לריקה, הרגעו משנה. ואמת אנחנו יודעים היום להגיל, והוא רואים את זה ממש של במחקרים, גם כשמדובר בעלה בסך הרוב, ברכב חדש הניקון אל עצמי, או באיזשהו הסג, בפילו אנשים שזה חוב בפרס נובל, הוא בתקו אנשים שכיבלו כביות בווניברסיטה. פרופסורים, כן, לצוח הנד. ומצוא שזמן שבו אני נה, מאותו הסג, הוא כל כך רגעי. -כן, כן. וזה מתקלה לעורך זמן. אנחנו רואים שהיה דחודש, אנחנו יכולים ללבוד על המשנים, הוא חודשים, אנחנו לרגע באמת מרגישים את אותו הישת מדברת. יש כמאמת את הפר שבין רגישות של דיברת את השניים, מצל שלב בסולם, אז יש מקום לבינדם אחד, אז יש מישום התכתה, יש מישום להיזהנים הרגיש, הוא חווה של נכיתות כלפי משנה מצאה מעליי, הוא חווה של בוז וזה לזול והתנסות כלפי משה מתכתה. כן, נכון. כל עוד אני עומדת על הסולם, נגיד את זה כדימוי, מחזיקה בתפיסה הזאת כמו שאמרת, אנחנו בתוך עברה שרובנו מחזיקים בתפיסה הזאת, ואנחנו תכף נגע בה תפיסה על תרנטיבית שאנחנו מציאים, זה לא שבינדאנד. הם הוא אוהו, אני אוהל התפיסה הזאת אוהל התפיסה הזאת. מי שמקיר את התיאוריה על הרייאנית, יגיד, אני כל הזמן בעבודה להניע את עצמי מחשיבה, הנכית לחשיבה עופקית. אני אסכיר להצמי בסיטואציות וכאלה ואחרות רגע את בחשיבה נכית כרגע. -כן. בואי נראה מההקרה עם תתקדמי או תנועי לכיוון של. כן, אולי נגיד, באמת, העציר הזה כמו, באמת, מה תקג? כן, מכל אחד מתנועה של נגיד ארכים מפה ומשם. -כן. גם מיידי. -גם מיידי. -גם מיידי. -גם מיידי. אנחנו עציר רויים השקף הוא איזשהו ייצוג, כן. -כן. כן. -כן. -כן, עוד מוכלת למעשה, כשהצירי, ייק, הוא ייצוג מאוד מוכלת למעשה, באניו. -ממשטם, אפך את מהתן, הוא נמצא רק על צירה, הוא רק על צירה. -באניי, יוק, זה לשם המחשה, זה הרבה פעמים אנחנו נצאיר מעשו בצורה דיחותומית, כדי להמחיש למען אנחנו מתכוונים, אז אנחנו בתנועה לקראת. כן. אני אמר, גישה מאוד, שכשהנכון נמצאים בציר הזה, ואת אמר, הוא באמת נורא חברתי, תרבותית אנחנו, אני חושבת אחד הדברים אולי שתפסו אותי בתורי הזאת, הקשר הזה, היה הסיפור הזה באמת שלה הצירים, אני חושבת שזה החדש לחלוטין, כי באמת לא אכרתי מנו אחר, זאת אומרת, מאמת, אני חושבת שכרוג דלן, קובר מדיברת על מערכת החינוק והוא קבר עם בצפר, נכנום מקבלם ציונים. -כן. ואנחנו קבר בצפר יסודים קבלם תודות הצטיינות. -נכון. ובתקסיום של יוד בית, אני מקרה את זה מהילדים שלי, אז מי שמעלים על הבמה, זה מי שמקבל הצטיינות יתרה. לקבל את תודת ההצטיינות ההתרה, עכשיו כמה ילדים? מתוך שכבא השלמה של אני החשמון הקיטות בשכבת יוד בית, קיבלו את ההצטיינות ההתרה הזאת, ואחרים ששקיו כל כך, והסודריך עם עצמם, נניח מחתיבת הבנה, אם עד קיטה היוד בית, זה לא מקבל מקום. אז מנסים, אם תודא החברתית, אם תודת, יש כל מיני תודות, אבל זה הכל תודות, לסמל מי היחיד טוב בזה? וזה כמו שאמרת, זה המנוע שגדלנו איתו, וגם חיברתי את זה קודם לפרפקציוניזם. כן, כן, פרפקציוניזם כמובן מאוד, מחובר לתביסה האנכית. באמת, הסולם הזה, מצאה אמן המנתחרות ביניינו, נכון? נכון. -כצת יצר נפרדות, הדיברת על המקום היחד הזה, וגם על תעלת על החוויה של תחושת בדידות גם, אנחנו. באז שאני נפרדות, זה או אני, או עת. -נכון. -באמפכינתו של אדלר, זה מנוגד לתבע האדם. -ממפכינתו של אדלר תבע האדם. -כן, הוא דווקא לשתף פעולה. -כן, כן. אז הצודק את זה, זה המון השבעה, וזה בבדה את תחרות, והמחיר הרבה פעמים הוא כדי שאני התקדם, אני צריך להוריד אותך, או אותך, כאחר את איך אני הלש לב, וזה מוביל אותנו לציר השני. -נעבור לאלטר תבע. -העת. -בטביסה של אדלר, זאת תביסה שיומרת, בואו נסתכל על המחברתי, על החברה. אנחנו קודם כל יצורים חברתיים וכאים בתוך חברה. זה אחד מהקסיומות של אדלרי, אפשר להבין בין אדם, להתבונן על בין אדם, ביןו לבין עצמו. כמה שהוא בנותק. הוא תמיד בהקשר חברתי, ככה מהאז שחר ההיסטוריה. אנחנו סקוקים אחד לשני, משתפים פעולה אחד לשני. והתאור של אדלר גורסת, שאו, זה מהאדלר אמר, אנחנו נולדים עם פוטנציאל למה שהוא שוכרל או אינטרס חברתי. עם פוטנציאל להתחשבות בה אחר ולשיתוף פעולה. אנחנו נולדים עם הפוטנציאל הזה כי זה מה שבין האדם צריכים כדי להמשיך לכיימת המין האנלושי. הוא לא אישי תופפעולה, והיא תחשבו תכתבה שני, וכבוד הדדי, האנושות תביע לצמה הרס, הוא מבין לרכג ותדבר הזה כשהוא היה רופה במלחמת העולם הראשונה. הוא היה במלחמה הרופה, והוא ראה המון, הוא עבד בבית חולים, והוא ראה המון רואה הרסת את התוצאות של המלחמה. הוא יצאה מי שהם עם שתי הבנות מרוד חזקות. אחת בנושא של הפכירה שעסקרנו קצת קודם, כי הוא רע אנשים עם אותם פגיעות, עם אותם פציעות, ששוכבים בבית חולים, שהאחד יגיד, אני לא יכול לחזור לחזית ורק מנסה לראות, ואני לא אומרת את זה בפיקורת, -בשות. אנשים שונים, מנסה למצוא את הדרך לחזור, נניח הביתה או לצאת, ואנשים אחרים עם אותה פציעה שרוצים לחזור לעזור לחברים שלהם, אולחזור להיחידה או מה שזה לא היה. זה היה תובנה אחת משמעותית על יכולת הפכירה של בני אדם. והדבר השני היה רעיון האדיאל של אלפים האחברה צריכה להתקיים, כדי שהייתיי טובה עבור, הפרטים והבור החברה, כי הוא תמיד אסתכל על שנייה אחד. ופה הוא יצר רעיון שנקרא הגיון הברזל של החיים הקילתים, שאנחנו תכף נחבר את זה הצירה אחר. -צירה אחר. וההגיון הברזל של החיים הקילתים, הוא אומר, זה שכשהכיים יהיו מבוססים על שיתוף פעולה, שביון ערך שאתה לא יותר חשוב ממני ואני לא חשובה יותר ממך, הגע ממני רופאה ואתה, הוא עובד במעבדה. זה תפקידים שונים, אבל יש לנו את אותו הערך, אז שיתוף פעולה, שביון הערך וכבוד הדדי, ככללים אנחנו להתנהגות, החברת היא יותר טובה לכל אחד, וגם לחברה. וזה הבסיס לציר האלטרנטיבי שהצענו, הציר האופקי. שאומר, כולנו פה ביחד למטרה משותפת, בגדול להמשיך לקייה מתמינה אנושי, הוא לראה לך בגדול. הוא אומר, צריך להאנחנו פה כדי להמשיך לקייה מתה. את המינה אנושי ולהשפיע על היקום לטובה. הגע ונראה קרוצה באמת להתחבר עם ההשתמר, דחד זה, אני חושב, שאלה רטיחה זדו באמת לעובדה שתינו קדם כשעונולד, הוא באמת זקוק באופן מידי, לתמיכה של העורים שלו, תמיכה במובנים, אחים אלא אם כמו אזנה, והדי הגע לביטחון שלו, הוא עבר אפילו מגע וחיבוק מה ששיום אנחנו יודעים שאתי נוק, אדם זקוק לו, מה שם הופך אותו למעוד חברתי כבר מירשיתו. ואני דבר שני, אני מתחברת ככה, אני מחבר את את הדברים שתמרת לממצעים של נוח הררי, שמדבר על זה שבעצם הדם בתוך שרשרת המזון לא היה בראשה. מה שעפח אותו להיות בראש ממחות שרשרת המזון, הוא סיבית וביולוגית, היא עובדה שהוא חבר לקבוצה, אתם עובדה שאנחנו קבוצה, וכפרט, אנחנו לא חזקים יותר מהטורפים ששוווין אבל כקבוצה, באמת, האדם הצלך לייצר משהו שהוא שררת את מטרות הארכון. -כן, אנחנו. אז עד לר בצורה מאוד דומה, המסתכל על היותי חלק מהקבוצה, כמה שיהיווי אותי להסגים, לא פחות טובים, ולתחושת ערך יותר איתנה ובריאה ופחות ניתנת לאירור, אוקיי? זאת אומרת, על פי התפיסה העובדית, כולנו כאן ביחד, יש מקום לכולם תדמייני עובדית כאילו השקבתי עכשיו את הסולם על הרצפה. אז אני לא צריכה לטפס מאל אנשים אחרים כדי להרגיש טובים עצמי, אלא כולנו נעים פה בסדה הזה שנקרא החיים החברתיים, והתפקיד שלי, זה לעשות מה שמעניין אותי, מה שמסקרנ אותי, להתפתח, להתקדם עם עצמי, תוך כדי התחשבות באנשים אחרים שנמצאים במסחק של החיים יחד איתי, וכל עוד, אני עסוקה בעשייה שלי, התרומה שלי של איך זה משפיע הגם על אנשים אחרים, אין שום סיבה שהסגים שלי יו פחותים מאשרים הניתחרותית. או, את תפשת אומרת את זה, דאר, כי זה בדיוק הפרדיג מהאלטרנטי, ואת שאני חושבת שרדפיה מנשים הוא עוד מותרדים מטוצאות שלה. אחר כך רגילים עכשיו שאמנום הרכזי שלנו, מנהות אחרות, שזה מה שמצר את הסגיעות שלנו, אתה ששפתנו את שלנו. -כן. אם מהשתומרת בעצם זה הפוך, תומרת דווקא מתוך הפרדיג מהופחית הזו, שמדבר את עבודה מתוך הקבוצה ובשיתוף פעולה, אני יכול למקסם את הסגים שלי, את התוצאות שלהם אני אעדים. -כן. בבידיוק אחר, זאת אומרת, נחולא מביטרים כמו שמרט על מצוינות בשיטה הזאת. וגם לא על עצמי, תודה, את זה לא איזה תפיסה כל טבעיסטית שאומרת, הן משמעות לפרט, ממש לא, יש הגדרה ל. מורד יפה לאינטרס חברתי, שאינטרס חברתי זה המושג שעד לרפיטח, שאומר, כעד כמה, פריעות נפשית, הקשורה לא יכולת של בנדם, להתחשב גם בהנשים אחרים להיות בנטינה, בתרומה, בעשייה, ולא רק להיות עסוק בעצמובא בהסגים שלו. ויש הגדרה לאינטרס חברתי.
של פרופסור Ewa Dreykoz, שהיא ביטו של רודולפטרייקול שיהיה ממשיך דרכו של הדלר. -כן. והיא אומרת שאינטרס חברתי זה לקחת בחשבון את צריכי האחר, לקחת בחשבון את הצרכים שלי, את שמי, ולקחת בחשבון את צריכי הסיטואציה או המצב, ולא בהכרח בסדר אחרון, אולוגי הזה. כן? כן? כשהפתיחות להקשרים השונים של החיים שאתה. -בידיוק. בידי לא לפעול על אוטומט. ופוזגם, גם אגב, ואני מחבר את את זה למה שרון מתחת, אדברם הקשר בין התפיסה דרנט ולא על פסיכולוגי חיובית, מאמת, במון להיניים בתוי בקשר של טרומה ומשמרות. -נכון. כי בשני המקומות, אנחנו יודעים להגיד שאנחנו יכולים לך וגם אגב לכן, ולכן, ולכן, שאם יותר ויותר, יש לזה יותר ויותר תקופים מדעיים. זה שמאמת כשאני במאיטבי התוצאה שזה תהיה בתרומה של ילסייבה של ילסייבה. וזה לא הגיע ממקום שהוא קורבניר, ממקום שקופה עליי את התרומה הזאת. אני אגיד את זה בכיוון הפוך אפילו, כי שיש לא מעט מחקרים, לא הדלריינים, אבל שמערים שקשב נדם נותן לאחר, הוא מרגיש יותר טובים עצמו ואז יכול להן פיק מהצמו את המאיטב. אז אם נסקה מצאה על תרנטיבה הזאת של התפיסה, העובד כית אומרת, כל עוד אני עשוקה במה שמעניינותי, בלפתה אחת עצמי, בעשייה מקדמת, ובתרומה לאחר והיא תחשבות באחר, אני את פתה אח, ואני את קדמת ואני ארגיש תחושה של סיפוק. עולה, דרך להגדיר את זה, אני מתייח. הוא לא ידח חדש במקום להתיחס בעשבה, לאפה אני ביחס להכרים, המדד החדש אני מקבל את זה, הייך אני ביחס להצמי. סתומרתי, מני, בכו הרצף, כמו שאמרנו כואני מתנעני, התרצף של ספורט, אז בדיקה שלי לא, הייך אני ביחס לה. חברה שלי, שרצה כל שבוע עשרים קילומטר, אלא איך אני ביחס לריצה שקיימתי בשבוע שעבר. נכון. ובאבשר לראות את זה נוראי אפה במשל במערכתון, לא כל אחד רצמר התון כי הוא רוצה להיות במקום הראשון. אז יש תמייתים שקשיר עצים את המערטון, אז באמת חשוב להם להיות במקום הראשון. לא חסרים אנשים שהסגה גדול שלהם, זה שם סימו את המערטון. והוא שרגדול כשרואים לפעמים את אלויזיה, בנדם מגיע אחרי אחרים ומוכים לו כפיים ומאיריעים לו, כי הוא התקדם והתפתח וכו'ל עצמו איזושהי מתרה שתפתח אותו, והמשם תחושת הסיפוק הכול כך גדולה בלי קשר למעכרים עשו. בין את הגשו ולדרך במקום על יד. -כן, כן. כי אם אני מתייחס את להצמי, זה חושב יש הרבה יותר אולי, את מקדות בתמורה שעשיתי, בדרך בפרק. -כן. אם אני מתייחס רק ליד, אז הכל אוקלו קצת או שהגעתי, היא נגעתי או שלו. -מוהה משחק ספקט. כונרצת שיש קרקודם, ואני כן רוצה לחדד ולא סיף את המשמעות של תרומה לאחר. זה נורא מעניין, כששואלים מישהו, נניח מישהו אומר, אני רוצה לרוץ מרתון. זה הכי חשוב לי, אף פעם לא עשיתי את זה, תתתתתתתה, זה היה עד שלי. ואני יחמיש אוהבי לא ילך לתליך שלימון. כדי להתאמן ולהיות מסוגל לעמוד בממרתון. אם נשאל אותו, מה תיהש פעה? של זה שאתה את הסתה מרתון על אנשים אחרים, והוא אותו בנדם יחשוב נגיד, אני אלה מדתהי לדים שלי הרכים, אני עשה מודלין, אני היוטר הגועה, ואז אני אעב היוטר טוב, כי אני עושה כבמה שאני אוהב. ברגע שיהיה חיבור לתרומה לאנשים אחרים המוטיבציה או לה. נכון, ממש חשוב, אנחנו נהיהם באמת הרבה פעמים, אנחנו גם משתמשים בזה, כי כלי נכון, לאצר שהם מחויבות חיצנית, כן, אליך היו את עצמי, כי לפי מה התחייבות, שאנחנו כלפי עצמנו, היא פחותה מה שרים יש גורם אחר שאני יודע, שאני בתור מה כתה. -נכון. כשאני מוצאת את עצמי, כמו שאמרת כולנו, אני משחים הרבה פעמים לתויסה האנכית, כשאני מוצאת את עצמי, מחשיבה הזאת, ואני אומרת לה עצמי, רגע, תחזרי, תחשבי, לשם מה, עבור מי, בין אדם אחד או לכליףי כמי זה מה, שהוא מי זה, הן אדם הזה, המתח יורד והמוטיבה הציולה. נכון, אז אני מאוד תרמד, אנחנו חושב, שארגשות החדשים, שאפשר לקבל כשנוגעים יותר בארמית כרובים יותר לציר הזה, לציר ה-X, הם רגשות של ננכות של פרגון, -נכון. של הנעה, יש אותה חווה, של ביחד, נכון אנחנו פחות לבד, אנחנו פתאום פחות בודדים, יש אנשים שיכום להזור לי, אני כבר לא נגדה, אני לא מויים את, אני לא מערערת הפכה על בעצלך שלי. זה נורא חשוב מה שאמר, תקשה, כשאני הורדת מהסולם העופקי, אני לא בוויים את המשמעות, שתחושת הערך שלי לא נמצאת בסכנה כל הזמן. וכשתחושת הערך שלי לא נמצאת בסכנה כל הזמן, אני יותר הגועה. המאבק להחזיר להצמיקו לזמן את חושת הערך, יוצר המון המון מתח. אבל את יודעת, המקול הזמן שואל דה את עצמת השאלה, כי זה באמת כל כך מאת גר, המטחלו מהתרבות הזאת שאנחנו חיים, באמת גם כי הורא. אתה שולחת אלא דיים שכה למה אחת החינוך, ואני לא מרד את זה כדי לתפול את זה או לתנר מהחריות, ואנחנו חיים בתוך הקשר, כמו שאמרת חברתי. ופה להמידה המקום הראשוני הזה של החמצן, הזה הצוח להשתיח, הוא הרבה פעמים בחבר כוכח הנכת, דרך להשתיח לתפוס מקום על הסולם בספציפי הזה, הנכחי כל כך. אז איך אנחנו באמת מתאמני מהנכון הזה של קצת להפחית בהשוותיות, מהנכון הזה שהמקשה עם עצמו, ומכשיל את עצמו ברבה. אני לגמרי, לגמרי חושבת של ילדים בבית ספר, ככל שאנחנו כהורים, נוכל לאודד אצלם. אני מחניסה פה את המילה עידוד, כי אנחנו יכולים להודד התנגויות שונות, ואנחנו יכולים להודד רגשות שונים, ואנחנו יכולים להודד מחשבות שונות, כוכל שאנחנו נעודד את הרעיון של שיתוף פעולה, את הרעיון של התפתחות ועשייה, לאומת להודד את ההיסג את החיגבוע, הוא קולם רוצים להיות כמוך, או מה שזה לא יהיה, אז אנחנו נותנים להם כלים יותר טובים להתמודד עם הסביבה התחרותית שיש. אז זה מובל אותנו באמת לפער בשמנהי הצירה, בכל ושקשור לתקשורת שאנחנו מנהלים. אז בצר הנכי, אז הסוג של תקשורת, אנחנו מזהים בנהלכל על. אז כשמי שמחזיק בציר האנכי, אנחנו נמצא לרוב תקשורת ביקורתית יותר, כי כדי להרגיש טוב עם עצמי, אני צריכה לתפס גבוה על הסולם, אז אני צריכה לבור על פני משהו אחר, והפילו לאוריד משהו אחר. אם אני עסוקה בהשוואות, כדי שאני ארגיש טוב, אני צריכה לבדה שמישהו אחר, או מרגיש רע או בעיניי הוא הפחות טוב. ולכן זה יכול להוביל בכלות לשיח שהוא שיח ביקורתי מזלזל, מתנסה. אז כבר אני אומרת כאן, שכשהאנחנו וזה קורה לכולנו, נמצאים במקום של מזלזלים במישהו אחר, מתנסים על מישהו אחר. מאבירים ביקור, הזאת תקשורת שהיא בנויה על. לשקם כל הזמן התחושת הערך שלי, באופן כזה שאני מקטינה את האחר. סתורת משת אומרת, זה שהלציר הזה, יש לנו נתיהלה הרגיש, מה שמתחת הערך שלנו לא מבוסס. -כן. ואז אנדרך שלנו לפצת על זה, היא באמצעות, הן מחש את משהו אחר, שאנמצא על העניין. -כן. זאת אחת הדרכים, תראי, בואי נגיד ככה. נכון כמו שאמרת, מי שמחזיק בתביסה האנכית, הוא בחזיק בתביסה האנכית, כי במקור יש תחושת נחיטות. יש לו תחושה שהוא לא מספיק, והוא חושב, גם אם באופן לא מודע, שכדי להרגיש יותר טוב, ובעל ערך הוא צריך להיות שם גבוה על הסולם, למה על המספר אחד. זאת התנועה. אז לא בכלל דיבר על התנועה מין נחיטות לאליונות. וכשי עני, יש לי איזשהי תחושת נחיטות, לא שאני מודעת לזה ומסובדת נזומד, אני נכותה, אני מרגישת תחושת נחיטות, אבל זה בלתיין. זה כאב קודם כל בלתי נסבל. להרגיש פחות, זה כאב רגישי באמת בלתי נסבל לכל אחד ניתנו. ואחת הדרכים המחירות ביותר, להחזיר להצמי את חושת הערך, כאילו להלא תתצמי למעלה, בים הירות, זה הולידה של מישהו אחר. מישהו יושב על הצירה האנכי, התדת התסכר, קודם, זה חונות מוגדמים. מחקר שהסיטי על זה חונות מוגדמים, אני זוכרת את אחת המאוריונות, מספרת שייתת על מדע מצטיינת, ויום אחד, היא קיבלח אזרה העובל, מתמטיקה, עובלתי עקדוק, ציון נחשל, והזיקרון המוגדם היה על חוות,
כי לכל העולם חרב עליה, אז חלק מיליות על הצירה הופקי, זה היה יכולת להתמודד עם קישלונות, כי אין מצב שהן קישלונות לפעמים בחיים, עליות ירידות, כולנו מכירים את זה, מי שמחזיק בתפיסה האנכית, היה יכולת להתמודד עם הפעם הצלחתי, פעם לא הצלחתי, עליות וירידות, קישלונות, היה יכולת הזאת הרבה פחות מפותחת. וכן. -ומשם הסבל, הוא נורא, נורא הגדול. ככל שנצליח גם עם הילדים שלנו, בבדעי, והלוואי גם במרכת החינוך, לעמד ילדים שחלק מהחיים, זה שלפעמים מצליחים, לפעמים לא, זה לא מוריד את הערך שלך, אם לא הצלחתי הפעם. נור. -אנתיי, לנחיסטים במרכות, ממד להשתמש מסך מאוד ביקורטיל, אם כותב גישה ביקורטית, סך ביקורטי או ספה ביקורטית, אמרתי שהקזו שבעצם הוא עושה מדגש על השגיעות של חרים, נכון, וממהם לא הצליחו. האלטרנטיבה של זה היא, על הציירוף, כן. אז רגע לפני האלטרנטיבה, הרעיון של ביקורט, התישלים מישהו הורל לבשל, שמעביר ביקורט, התישלים אותו למה הוא עושה את זה הקוונות של אותוות. -OK. -הוא יגיד כדי לשפר אותו. זה לא בא מקוונר, הה. זה בא באמת מפרדיגמה, מתפיסה, שאים אני אגיד לבנדם השני במה הוא לא טוב, הוא יתקנת זה והישפר את זה. זה בא גם מפרדיגמה שאומרת, יש לי יכולת לתקן ולשפר מישהו אחר. של פי הטאורי הדלרי, אני להרגיל לא אין לחייכולת. יש לך יכולת להשפיע, ובעון עכשיו מההדרך הכי טובה להשפיע, אבל רק הבנדם בסופו של דבר הגיפחר ויחלית מה הוא עושהם זה. זה נורא כשלהורים למשל או לבני זוג שבתוכים, שאם הם ימשיך אולי להגיד לבין הזוג, מה הוא עושה לו בסדר, ואחרו הצלע הפוגעה בזוגיות, אז הוא בטוח שמעשו שם יוכל להשתפר. הוא רצה. -זה ממש חשוב, ואני חושב, כי באמת כולנו חובים את זה, אנחנו מצד אחד כפרטים מאוד מתקשים כשמצמים על השגיות, על הקישלונות, על חוסר הצלחות על החוסרים שלנו. מצד שני, אנחנו רגישים מאוד בתורמה כך מהבירים ביקורת על מי שוחר. בתורמה, זה נורא אפך, שאמרת את נכון. כן, זה פעמי כבנת הובה. -כן, לא, רואה, אני באתי לעזור לך. אחת לא, ואתה לא יודע לקבל ביקורת. ואם נשאלת אותו הבן אדם איך עתם ביקורת, אז גם אם התגיד, אני בסדר, גם מורים ביקורת, אם נשאל אם ידע ללב, כשהמישהו אומר לך במה, את לא בסדר איך את מרגישה, התשובה, תהיה לא טוב, למה. כי כשמישהו מעביר עליי ביקורת, זה מוריד את חושת הערך שלי. זה לא מעלת חושת הערך שלי. וכשת חושת הערך שלי יורדת, אני צריכה לקנס למוד של איך אני משקמת עכשיו את חושת הערך שלי. אני לא פנויה לשיפורים והתפתחויות. צריך להסביר, זה ממש ישר דותי בתפיסה, לנהחק. -נכון. -כן, איך חושת הערך שלי, הוא עדת אני, ואת מאוד פלאי אורפאית הרבה פעמים. סתמת אפילו יותר מזה, זה קטן את הפוטנציאל שלי, לפעול, -כן, בדרך ה- זה טבעייתי. -שמישהו מעביר עליי ביקורת, זה משדר לי, אני לא שמחת עליי, או הלכה, אני לא חושבת שעת באלת היכולות או החשיבה הבריאה של איך להתמודד עם הסיטואציה הזאת. והביקורת מורידי התחשות את חושת הערך, חד וחלה. -הצן, אני לא באמת מסיית להוטופרט להיבנות. בשורב, אני לא מסיית לו, -כן. לפעול בדרך שאני מבקשת ממנו. -נכון. -אני אגיד את זה אחרת אפילו, שביקורת בונה בונה התנותן הביקורת, ולא את מקבל הביקורת. היא בונה אותי באופן כזה שאני מסכירה להצמי, שאני עודת, שאני אחזקה פה, אז הביקורת הזאת בונה אותי, ולא מישהו אחר. הוא יודע, הצר יכול להיות מאוד אחרת, אם אני אשאל את הבנדם השני, האם אנטרוצא שנחשוב על רעיונות, למשל ילד חוזר מבצפר, כיוון מיף חן, כיוון ציונות, הוא קודם כל נשאל, ויחד את המרגישים זה. לכו בית החמנגל, לסיך, עד עד דאץד, דפת כדוגמה, לסיך ביקורתי, -כן. -נתן דוגמה מצמי בסדר, אבל. -כן. לא מודע. אני בכבלנה הלכת לקבון של הביקורת המאוד סמויה לכר. -כן. לפני שלוש אני מבנתי לחזר מהזשו מפגש חברים, מחזר מאוד מאוד נותוסקל, וכשממש שזה ניקר בספה הגופנית של האובחר, אוקס. ואז הסיפר ללמה כרה? מוסיפר לשק ניתותו, במשחק מסוים שהמסחקו בנהיר דועלה, ובאמת חווה, משתמש בטרמינולוגיה, הדלריה לתחושת איך שלא אתה מעורן נמוכה כשהוחזר. ואני שעבטתו, והמרתי פשוט בסיעה תודת, מתוך רצון לעזור וברבה, בעתיה עזלם על ההלכת המשם. לקח לי. לא מעד זמן להבין, מה בעצם הסיטיק ששאלתי, ובאמת, הוא. -תתן, אנחנו לפי מלא מרגישים מת זה, אבל ששם מסתאימה הסיכה באישו אופן. אני שער להדיעו לו כעה, שולושי כיף לעולה, מהורים הזאת, ביקורת. כך הזמן להבין ואני תכף, והוא לא אתכף נגיד מה את הלטמטיבה רצויה, שכשהשאלתי, אז למה להולכת המשם בעצם ביקרתי אותו? כי כשאני אמרתי, למה לא, אני אמרתי, אתה, את הצריך לעשות? כך. אז אני אמרתי, לא מה נכון אהי שהוא יסה? -נכון. --נכון. הוא שאית את מה שנכון שתעשה וכו אני גם הצבעות המושלע כזאת. כן, שאים נכזה כיץ עוד יותר, ואני מניחה שהתגבר, זה אלי, פני שלוש שנים, אז אין לי פה כל כבר, מה, לי גרום לך להרגיש לו. אני שבת את הצויבא גדל, שכבר שם יפה. זה לא מספיק שאתה מרגיש לא טוב מהחוויה שהעברת החברתית הזאת שאי מאוד מאוד לא פשוטה וקועבת. לא מספיק שהעברת את זה, עכשיו את התרגיש גם לא טוב, זה שלא עשית ההתמה שאני חושבת שהיכולת לעשות. תאיתה, כאילו היה פתרון כיויכול שהיה משפר את המצב, ולא לא בחרות בדיוק. -זה לא בחרות. -בדיוק. -אז יש מצבים שלחור עשמו עם התלם מודא, כי כשתומר לנהל אולכת משלב, אתה בעצם מבקר. וזה בא ממקום אני מניחה הראה לראות את הילד שלנו פגוע וקועב, זה קועב לנה. -בבדה. הגוף. וממקום הזה אנחנו רק רוצים למצוא את הדרך שבה כיויכול נוכל לפתור את הסיטואציה. כשהיש תחושה של ירידה בתחושת הערך, של מישהו אחר קרוב אלינו, הרבה פעמים, אנחנו רוצים לפתור את זה בשבילום ההר. -כן. והפתרון הוא להגיד, ההית הצריך לעשות ככה, אותה עשה ככה, שזה אותו דבר. מתוך תפיסה שהיא מותעת שזה הדבר שכי הזור לו. אבל זה לא הדבר שכי הזור לו להתמודד בפעם הבאה. זה קודם כל האקשיב, ואפרופו שאלות שדיברנו, קודם לשאול שאלות. כן, איך אתה אמר גישים זה? זה באמת מובלות הנולה, אתה נתיב על השיח, בכורתי הוא שיח מאוד, נכון? -כן. ואז נשאל תשעה באמת, כן, שכזה. -כן. אז התחלת מבמת שאלות, שאלות. -אז כמו שואלים. דפקבו אין התחיל מהמילה העדוד באנגלית, שזה אינקריגמית, שבתוך המילה אינקריגמית, יש את המילה עומץ, קריג. והרעיון הזה של עידוד כאלטרנטיבה לביקורת, כדי להניע אנשים, או כדי לעזור להם להרגיש טוב עם עצמם, למקסם את הפוטנציאל שלהם, זה קודם כל להחזיר לבנדה מטע עומץ. אם נסתכל על הבן של החבור תורגע, שרגיש כל כך עם תחושת ערך ירודה, עידוד זה קודם כל להחזיר את העומץ להתמודד עם המציאות כי הוא חוזר לשם והילדים נמצאים שם לצורך העניין. אז הרעיון של עידוד, שזרעיון מאוד מאוד מרכזי בטאורי הדלריאנית, בכל המגזרים, זאת אומרת, אם זה בעבודה, האם הורים וילדים, אם זה בעבודה בין בני זוג, אם זה בעבודה התיפולית או האמונית, הרעיון הוא שככל שבנדם ירגיש מאודד יותר, כך הוא ימצא יותר טוב את הפוטנציאל שלו. זאת אומרת, זה האפך מהתפיסה שאם אני אבקר אותו, הוא יש הפר את עצמו, לא, לאפך. אנחנו באים ועומרים, אם הוא יהיה מאודד, "יקיר בערך שלו, "ירגיש הוא לא פחות, "יקיר בעיכולות ובקוחות שלו". אז יש סיכוי יותר גדול שהוא יהיה במטבו, גם יהיה פתוח לשיפורים ולתיקונים של דברים שפחות עבדו בעבר. כן. -אז אנחנו רוצים. קודם כליות אפילו, אני אקרא לזה בהוויה, שהיא מאודדת. וכשאני רוצה לדבעה מאודדת, אולי אנחנו נתחיל לבקמה לסף, אני בעצמי כנאי שאני אמרה, הוא עודדת, נכון? אז יש לך? -דרךי, מי אנחנו עודדת את עצמי. כן, כן. כפת סתך שב להעים בין אדם יכולה עודדת עצמו ו. ובאז אופנו יכול לעודד את עצמו, אני התחיל בני אגיד לא תמיד, אנחנו יכולים לעודד את עצמיינו, ולכן כל כך השוב שנקיף את עצמיינו באנשים וזה לא חייב להיות המונה אנשים, אבל באנשים שרואים אותנו במאיתווינו, דרך נוספת להידוד עצמי, זה להסכיר לה עצמי,
מה שאל יש הרבה טכניקות כאלה של כל יום לכתוב להצמי בסוף היום נגיד שלושה הדברים במהני גאה היום. תרגילה גרטטיות, הקרטות דרכה. -כן. אני רוצה להגיד לך זה עובד, נכון? -נכון. -אני עושה את זה. זה באמת. -אני עושה את זה, וגם המתמנים שלי. אז זה באמת עובד. -זה באמת עובד. זה קצת כמו תרופטיבית. זה נמרגיש מאוד מלכותי, אבל זה שווה איתנסות. לכון, נכון. אז אני חושבת ששני הדברים האלה מדברים העקרים לא יש עוד אחד. לידוד עצמי אחד, זה שיהיה לי עדיין השים שיכולים לא דל אותי. תרגילה גרטטיות כאלה או במהני גאה או מה שזה לא יהיה. והלי אני היית עצמי להעשייה. כי קשי אני עושה ולא משנה מה. ופה אני צריכה לרדת מהסולם ולהגיד כל צעד וצעד. כל מסע, אם התחיל בצעד ובנוי מצעדים שאני מסתכל את כמו שמרנו קודם. על עצמי מייחס לצני. אני בודק את אם מצוך, אני עובדת בעבודה חודשם. ובמקום לבדוק, מה את. האם אני מנהלת פחירה כבר, והאם אני ממה נכל את את החברה. האם אני כבר מרווחה את השלושים כי החוצי שלו, לא. אני שאלתי את מייח אני ביחס ללפני שנה שברה. מה איזה תמורות אפשר לראות שם? האם אני מחזיקה ביותר תחום האחריות, האם יש תחתי נניחו לידי, יותר קולגות, האם יש אופקים שנפתחו לביזם, נראות חודשת, השאלות או האם מסכר שלי על הבדמה הלכה שנהכונה, השאלות האלה של שאלות ביחס בעצמי. שאלות ביחס להצמי? הם יכולות כבר להודד אותי ולדליק נועל לגבי מכן. אצדים שכן הסטיידרם. והיכולת לשאול. הצמי זה נשמע כוכח נדוש לסתכל על חצי הכוס המלאה, לאומה את חצי הכוס הריקה, ולשאולת עצמי במהית קדמתי, במהית פתחתי. מה למדתי על עצמי והלכרים בשנה האחרונה? כדי להסוות סומת הלב מי רק הסגים ותוצאות, לתהליך והתפתחות. וזה מאוד עד. וזה מחזיר אותה נוכשב כשאני, לא מעד לא עודד את עצמי, איך אני באמת מאוד עוד, אחרים, איך אני מייצר שיח שונה? המילה הראשונה הזה הקשבה. מה שאנחנו באמת פחות מטורגלים, עלף, כברגע שמישהו מספר לנו בצוקן, אנחנו רוצים לפתור לו את הבעיה. מתוך תוב לב. אבל זה לא משהו, זה כוק, לכרגע, לרוב. אז אחד הדברים, אחרים עוד עדים זה רק להקשיב למישהו. אם זה חבר חברה בין זוג בצוג, לא לפתור מהאר את הסוגיה הוא את הבעיה. לשחות בה, להקשיב. הקשיב לבנם לעבר את עצמי. להקשיב זה אומר, להקשיב דרך העיניים שלו, ולא דרך העיניים שלי של איך אפשר היה להקבודד אחרת בסיטואציה הזאת, או מה, כדי שהוא יעשה, אלא רק להגיד, אתה מספיק חשוב לי, כי אני מקשיבה לך, וזה לחשמו מאוד עודד. זה דבר הראשון, זה הקשבה, שזה נשמע כאילו פשוט, מאוד לא קה לנהשיב לה אחר. אפשר להיוון, אז אפשר להראות את כמה זה ננדיר בעבורון, אנשים כשם כשם הקשיבים לעמת. שתות כשביננה מגיעה, והוא רק תחובה בפעם הראשונה הוא בהם את תחוויית המקשיבים לי, או יש איזה עודדות מיידית. נכון. אז קודם כל הקשבה. דבר שני זה היכולת לזהות, מה הם הקוחות שלך, או החוסקות שלך ולשקף אותם, החזיר לבנדה מה הוא כן עשה, לא מה הוא לא עשה. וזה כן חשוב לכן, חשב שני תמרנת עשה, מתייחסת לפעולות ולא לבנדה, אמסנותי שפרדה בין ההתנהגות או עשייה. לבן תכונה, כבר בפעם אנחנו אומרים לדים שלנו, לבנהזוק שהתמיה מהמתמדים, אתה הלוף, את המצטן מתמטיקה, ובאצמאה מלצאי לדבר על מר, כן, במקום? במקום לדבר על, במקום להשתמש מוילים הוא אפשר להגיד שם, רקות מתוך הן בגלל שהבן אדם לא יודע לשחזרת זה. זה לא משהו שהוא יכול לנחס. אם אני מקסים ואני מאמם, ואני חיים שלך, ואני נשיח שלך ואני לא עשיתי כלום בשביל זה, אבל אם אני אחראי או התנהגתי בהחריות, ואם אני התעמץתי, ואם אני התאפקתי, שעידוד על יפוק זה אחד, אז אתה נותחי גדולות שאפשר לתת לילד. כי כמה חיים מצריחים מאיתנו היפוק כשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים. באה חברה התחרותית, חומרית שאנחנו חיים בה. אז כשאני יכולה לעודד, ובאיקר תביש. אם אני נשת אחרי בפעולות כשת מדברת בספה. כן, אפשר לשמר את החומרת. תביאו, נכון, נכון. אז כשאני יכולה לעודד, היא תנהגות, שהיא תנהגות שיותר קשורה לקב ההעופקי, אז אני מאוד עדת גם לקב ההעופקי לתפיסה שהיא תפיסה יותר בריאה ואיתנה, נפשית, וגם הוא יכול לעשות את זהות פעם, כי הוא הוא אוהי מבין במה בדובר. זה כשאנחנו מדברים על ילדים. כן. אם אנחנו מדבר לבשל על בין בני איזוג? עלף אותו דבר. כל אחד רוצה להגיד טוב. -כן, כן. אבל לא תלאקולנו. -כן. כל אחד רוצה להרגיש טוב. אחד הדברים שהיכולים יות מאוד מעט גרים בזוגיות, זה כשהאחד מבנה הזוג. מחפש עבודה? מופטל. השני יכול להיות כל כך בלחץ, ובביקורת, מזה שהוא עוד לא מצא עבודה, שזה בבדה ערך יקשה עליו למצוא עבודה. אז זאת יזדנות נעדרת לחשוב על מה אבדל בן ציח ביקורטי לשיח מאודד, ציח ביקורטי, הגיד, אבל למה לא התקשר תלעו? אמרנו שאתה תתקשר אליו. או, או, או, או. למה לא יצלחת הבא, לא ידת מה, ברעיון הזה, שיהיה לך אובה, דינמיקה, ככבוצתית הזאת שהם עשו, ושיח מאודד, היה אהלף להגיד, אתה מתאמץ, אני רואה שאתה מתאמץ, נעבור את זה ביחד, במן היא יכולה להזור. זאת למשל שלה מאוד חשובה, כי מאוד כעידוד. במן היא יכולה להזור, כי זה אומר, אני פה, אבל לא יחלת את יבורך. אם אתה הזקוק למה שהוא אני עשו מחת לך. הוא חייבה, הוא חייבה, הוא חייבה. הוא חייבה, הוא חייבה. ואני עשו מחת לך, שאם אתה הזקוק למה שהוא אתה, את התווקש ממני. אם אנחנו מדברים על שיח מאודד לאו בקורטין, הגיד בתוך זוגיות, תדיברנו על עקשבה, דיברנו על יכולת לשקף דפקה, את מה שכן ולא, את מה שלו. ואני עושה את היכולת להיות במצחלק מהקשרה בשילת שאלות, לעומת בלהגיד לחשוב במה אתה לא בסדר. אז למשל, אם אני הוא אומר לי משהו, ומעד זה עושה לי כזה בוקס בביתן, אז אם אני יכולה לזהות את זה, ולתפוס את זה, ולעצור רגע בלהגיד רגע, למה את כבנתק שעמא את הכח וככה, היכול להיות שבכלל, כשהוא אמר לי, איפה מכנסה עם הכחולים ששמתי בקביסה. אני אפרש את זה, אני מצפה ממך, תמיד לחבס את הבגדים, ואז אני אמה הוא חושבת עצמו, שאני עשו שזה, וכו לב החולה. והיכול להיות שהוא רגע נכנס הבה הייתיו הוא היפ, והיה היום לא טוב, אני לא יודעת מה והוא בעצם החפש אזרה בלמצא אותם. אם אני יכולה לשאול אותו למה את כבנתק ששאל את האפה המכנסה הוא יגיד, התכבנתי שאני מתוסקל, שאני היף, שאני איזה ואני צריך את ההזרה שלך. מה שמוביל אותנו, לראיון, אני חושבת מאוד יעיל ומועיל. אני יכולה לפני אחר רק להגיד מה שהוא לגבי שאלות. נדר. מה שהסכר תקודם, וזה אחד הטיפים שאני למדתי במכון להגלר, והוא הולכתי מאוד, הוא ממש מעדה אצלי, זה שאלה למה, הגב שאלות השאלה למה, ספציפית, אם האותריקית. כי הרבה פעם היה חושבלים למה ולכורה שאלה ולבמסבא של הצה, והבמסבא של ביקורת. ואני ממש הוא ודת, להוריד את השאלה הזאת עם הלקסיקון של איסטומטים. כודם, סיפרתי שכשאלת של יחזר, אני שאלתי את הולמה. לא הלכת המשם, אז אני ממש משתדלת לשנת את הרסנה לשאלות שלו, אם כל מי שעולם הלאה, לכתל לשם ששם בתפיסה שלי היום, כבר מקופל את איזושהי ביקורת, לשעול שאלות כמו מהרגשתק שהיא תשם. נכון. ומה ויות חלך זורך שעב. נדר. -ומה הייתה רוצה לעשות עם השיטלצת את החוזר את הלצמה. והם גם שאלות, אבל לא שאלות סגורות עם מה הייתה צריך לעשות. אז ביקן הלך אולי לעוד טיפ ככה, הקונקרטי שזה הרעיון של להבין שבכל פלונה מסתתרת בקשה. כן. או אפשר לנסר את זה אחרת, מעה אחורה כל פלונה כיימת בקשה. כן, פלונה היא בקשה שלא נוסחה איתב. או, למשל. -באדיו. אחשב, אם אני בתוך מערכת יחסים קול שיש אל תקשורת, ואני מוכנה לקחת אחריות על התקשורת, זה במקום להשימת השני, להשימדר חגב זה לקבע הנכי, לגם רה, זה הוא לא בסדר ואני כן בסדר. אני יותר את הבחות. את הבחות בסדר, אני יותר בדיוק, וזה לא מקדם יחסים בוינגיד. אז אני יכולה להמשיך לעשות את זה, אבל זה פשוט, הייחסים לא ישתפרו. אם אני אומרת, אני רוצה לקחת אחריות על החלק שלי ביחסים.
לעשות את החלק שאני יכולה לקחת על האחריות, כשאני שומעת כלונה, למה לא עשית ככה וככה? שאונותן קצת בוקס בביתן, במקום להיות על הכו האנכי ואז להחזיר בחזרה אני לא עשיתי? מי בשבוע שבר לא עשה ככה וככה? אוקיי? זה לשאול את עצמי רגמה ומבקש ממני, ועותו דבר לקחת החריות על עצמי, אם יש לי בראש משהו שמציק לי, במקום להעביר את זה כתלונה, שיח מאודד יותר ופכות פיקורתי זה להעביר את זה כבקשה. כשקורה ככה וכך אני מרגישה לו טוב עם זה למשל, כשאתה נכנס הבית המיד אחרי העבודה ומיד מבקש ממני משהו שקשו במטלות הבית אני מרגישה לא מוערכת. אני רוצה לבקש ממחה אם כשאתה נכנס קוראים את זה טיתן לחיות. ואיזו נראה ככה עשיך הופך מי אתה עושה ככה, אתה עועת, אני לא ככה את אחר את מה אני נברד במושגים של אני. ככה אני מרגישה ככה אני חובה את הדברים וזה הקשם עוד לדווקח נכר נשאר דווקח מה שכמר גישים. ואז לבקש בקשה מבקום כלונה ופו יש קש נורם השמורתי לפעמים שמאמדים אנשים לבקש בקשות אז הם בתוכים שמח שב כל בקשה השני בקש תתחלת בידיוק תתקבל בבחה וצריכה לענות. אז זהו שלא. אז זהו שלא. חלק מההבנה של ככה להיות על הסייח הופקי אפילוי תיאור מרת זה הבנה שבחיים האלה שהם חיים משותפים לפעמים אני מקבל את את מה שאני רוצה ולהפעמים לא. כן אני חייב לבקש ולקבל לא אני חייב לבקש ולסקות בקן וזה עדיין לא אומר שקדאי לא לבקש. כן. זה מיני אותם מילה בשיח ולבקש. וזה כאשר הם למדו שלא מוריד את חושת הערך שלי. שאים אני לא מקבלת את מבוקשי אז זה מוריד לי את חושת הערך ולכן אני מדיפה לא לבקש בכלל כאילו עמוד בסיטואציה שאני ארגיש חוויה של ירידה בתחושת הערך היא יותר מדי קשה בשבילי. אז אחמת כנמד איך מבינים שלא הוא לא בערך אחר בפחית את חושת הערך שלה. אתחיל בעידוד עם ילדים לךן התקוותי ומרתי עידוד למשל איפוק הוא כל ככה שוב. עידוד לאכולת של ילד להסתדר גם שהוא לא קיבלת משהו רוצה. זה נורא אקריטי כי לא נפלאה הגלידה אז עכשיו אני רוצה גלידה אחר או ההעכשיו ראיתי שהעור קיבל גלידתות ולא גלידת שוקולד אז עכשיו תחליפו לי את הגלידה. זה לא מאוד עודד היא תמודדות עם לא קיבלתי את מבוקשי. זה עם ילדים אז העידוד לאכלייפוק לבנה שלא תמיד אני מקבלת את מה שאני רוצה. לאכולת שלי לקמודת גם עם סיטואציות שהם לא בדיוק כמו שאני אוהבת. זה נורא נורא החשוב בגילהים יותר גדולים. אנחנו עובדים על זה גם בתיפול וגם בעימון. כשהבנדם חובב כאשי כל כך גדול בהתמודדות עם המציאות כשהיא לא הולכת כמו שהוא היה רוצה או שבתוך מרחות יחסים השני לא עושה כל מה שהוא רוצה. זה נוראו דים שהם על שינוי עם זה בעימון על שינוי של פרדיג מה עם זה בתיפול אז נוגעים יותר ככה עמוק בה. מה שנקרא בספה הדרי אני ציגנון חיים שזה המקבילה להישיות של מה בתפיסות שלך יוצרות סיטואציה שבה אתה לא יכול לסת את זה שמשוולו נותן לחיית מה שרציתה. כן ולהתמין על זה של תמין. אני חושב שזה נקודה מאוד חשובה כאילו תמיד אנחנו בעצמנו עם כל הטיפים יכולים באמת לראות את המחווה האיבורון שלנו תבלע עם ספות שלנו ולפי באמת אזרח את זונית מספקת לנהשו התמודדות יותר פשוטה. אני משתודל את שהאםון על הציירו כאילו יהיה בצירה נחייסות. אולי את מזה אנחנו ניקח את המשפטה מאוד על לרע נעומץ להיות בלתי מושלם מאוד קשה לחיות תחת המגדלורים האוטופים האלה. יחד עם זה באמת מאבי מגדלורים זאת אומרגי שאתה מתחיל להבין שאני יעיד על עצמי שברגי שאתה באמת מזהה את המקומות שבהם אתן הנה אחיותר או שלכן נעים יותר או שאתה נהנה יותר ממשת עושה. או שאתה נהנה יותר מהדרך שלך אז איזו שיית דקה או מוטיבציה להמשיך ולהגדיל את אותם את התחיימה אלה. את התפיסות עולם האלה את אפשרויות החדשות האלה. יחד עם זה זה לא אחד. איזה לא מנהל לפחות לא בחווה השלי. זה שהיא פה לקראת. ואני חושבת שבשבילי. אני גם לא נולדתי עד לריאנית. אני לא לוגדלתי עד לריאנית, לא נולדתי עד לריאנית ולפני ברח, חמש ישר שנר. עידת היא לא עולם העד לריאני. אני חושבת שהדבר החיים השמעותי שזה נתן ונותן ליון גוינג בחיים שלי זה אקרונות מנחים להתנהלות בחיים. כן. אקרונות שמנחים אותי בערך ליצורת התקשורת, בערך להגיב, בערך להתנהג, בערך לנהלים עצמי את הדיאלוג שלי עם עצמי. זה פשוט הקרונות מנחים לחוון ולחוונן. ובאמת תפיסת עולם הופטימית מאוד שמפשרת לחיים. אמון לא כך התחריות גם, זאת אומרת, עד לרבה מובנים זרקת החלות עלינו. נכון. וכבר לכם להשימת הנסיבות ואת העולם ואת רצף בטרמניסטי שקדם יש בחירה. אני יכולה יגיד עוד מילה על אופטימיות. אני תמיד חשבתי שאופטימיות זה לחשוב שהכל יבסדר ולא תמיד הכל יבסדר. אני למדתי במכון עד לר שהמשמעות של אופטימיות זה שאני מעל מינה בהיכולת שלי להתמודד עם השיעה. זה הרבה יותר מחזק. כן. בשבילי אני מוצאת שזה הרבה יותר מחזק, כי לא תמיד הכל מסתדר. נכון. לא תמיד הכל נדר ותוב. זה ממש חשוב ודגש הזה. אז אופטימיות זה המונה בהיכולת שועב המסוגלות שלי. בדיוק. מחווה את המסוגלות הפינמית שלי בחוסן שלי. בהיכולת שלי להתמודד עם העליות והעירידות והעצלחות והקישנונות והכף והפחות כפ. טוב, מה זה? אונג זה על הילה סוכה. את החבאמת נושא מאוד מעניין, אני חושבת שנגן הוא רק בקצה קצה ומונטודה שבת. את הילה סוכה. איך את זה את מהסיכה הזאת? וסמחה. אני היה מאוד נאם לסוכחי הכי תח, קודם כל. ואני מאוד מאמינה בתיאוריה דלריאני ומנושאים שדיברנו למזעני נורש מחלב שורות. אם מי שהוא יכול להתרם מזה וזה ככה יעיר את זה נקודאי את זה מישהו הזה. אז זה מסמי החותי. אמן, תודה גם רבה לכם שזנתם אתם רוזמנים להמשיך את הדירים בקרוצה שמעלה בתוב בפייסבוק. ונשמח לרח אתכם גם בפרק הבא. אז שבוע טוב, בתע אלו, בתוב.
Podcast Summary
Key Points:
הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אדלר מתמקדת באדם כישות הוליסטית, בניגוד לגישה הפרוידיאנית.
המוטיבציה המרכזית של האדם היא תחושת שייכות, ערך ומשמעות.
הציר האנכי מייצג תפיסת עולם תחרותית של סולם ערכים, שבה הערך נמדד לפי מיקום יחסי.
הציר האופקי מייצג שיתוף פעולה, שוויון ערך וכבוד הדדי, תוך התחשבות בצרכי האחר והסיטואציה.
אדלר הדגיש את האינטרס החברתי כמדד לבריאות נפשית.
Summary:
בפרק זה, דנה מארחת את מיכל, דוקטורנטית וחוקרת זיכרונות מוקדמים, לשיחה על תיאוריית הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר. אדלר, שהיה רופא ופסיכולוג, נחשב למבשר הפסיכולוגיה החיובית בכך שהתמקד ביכולות התפקוד של האדם ולא בפתולוגיה. בשונה מפרויד, אדלר ראה באדם ישות הוליסטית שמניעיה המרכזיים הם תחושת שייכות, ערך ומשמעות.
השיחה מתמקדת בשני צירים מרכזיים: הציר האנכי, המייצג תפיסת עולם תחרותית של סולם ערכים, שבה הערך נמדד לפי מיקום יחסי והצלחה אישית, לעתים תוך פגיעה באחרים. לעומתו, הציר האופקי מייצג תפיסה של שיתוף פעולה, שוויון וכבוד הדדי, המאפשרת מימוש פוטנציאל אישי תוך התחשבות בזולת. אדלר, שהושפע מחוויותיו כרופא במלחמת העולם הראשונה, הדגיש את חשיבות האינטרס החברתי והגיון הברזל של החיים הקהילתיים.
הציר האופקי מציע אלטרנטיבה בריאה יותר לתפיסה התחרותית, ומאפשר תחושת ערך יציבה ופחות תלויה בהישגים חיצוניים.
FAQs
התיאוריה האדלריאנית היא תיאוריה הוליסטית בפסיכולוגיה, המתמקדת בתחושת שייכות, ערך ומשמעות כמוטיבציה המרכזית של בני אדם.
הציר האנכי מייצג תפיסת עולם תחרותית שבה ערך האדם נמדד לפי מיקומו בסולם חברתי. הציר האופקי מייצג תפיסה שיתופית שבה כולם שווים ומשתפים פעולה למען מטרה משותפת.
המוטיבציה המרכזית היא תחושת שייכות, ערך ומשמעות, שהיא פסיכולוגית ואוניברסלית.
הציר האנכי מוביל ללחץ, חרדה, פרפקציוניזם ותחושת בדידות, כיוון שהערך העצמי תלוי בהישגים ובתחרות.
האינטרס החברתי הוא היכולת להתחשב בצרכים של האחר, של עצמי ושל הסיטואציה, והוא קשור לבריאות נפשית.
המעבר דורש מודעות לתפיסות העולם שלנו ועבודה מתמדת על שיתוף פעולה, כבוד הדדי והתחשבות בזולת.
Chat with AI
Loading...
Pro features
Go deeper with this episode
Unlock creator-grade tools that turn any transcript into show notes and subtitle files.