פרק 1: ”ככה את לא יוצאת מהבית”

אשליחה, זה לא משהו הזמנתי. אנחנו בפרק הראשון של הפודקסט סליחה הזה לא משהו הזמנתי. אנחנו אם תל בשן, תל הוא מייסד בצפר ומניגות תודעתית ומ�ייסד ומפתחת שיטת עם פקט. תל, היום קראתה לפרק ככה הכלא יוצאת מה הבית. נכון. אז בוא תגידי על מה אנחנו יכולים מדברה בפרק הזה. קרה פעמים שמעת את המשפט הזה. המון, המון, המון. אה, בשאלה אם השאלה מכל הכיוונים תמיד. וזה עבד. נשארתי אם אותם פגדים, אם זה משתשו אלה. אז אני חושב שבאה שזה לאף אחד, זה לא עובד. ולמרות שזה לא עובד אנחנו ממשיכים לעשות את המציאות הזאת. יוצא את הילדה שלנו מהחדר בבוקר נגיד שהיבת. שיש עשרה. שיש עשרה, חמש עשרה הזמנים התקצרים, אולי זה כבר היום הרבה עשרה. או שלא שיש עשרה את חושכות איניו כהורא או אבא של החשחו איניו. אוטומטית הפרצוף שלומה עדים והוא נובע אחת הנביכה כמו הכחת לא יוצאת מה הבית. זה אבא, זה אימא, זה ילד שיוצא, זה הילדה שיוצא את אנחנו לא מפלים פה בין מגדרים. אבל דבר מאוד מעניין קורא. אולי לא מעניין, קורא מה שקרה את מול, ולצרנו כרגע מה שקקרה מחר. זאת אומרת, הילד גורם לנו באופן כבוע להרגיש את אותם הרגשו ולהתנהג את אותם התנהגויות. ובאופן מדים זה לא משפיע על המציאות. כלומר, עכשיו, בחורף, אני כל בוקר מתצבן שבת שלי מחליטה שהיא רוצה לצאת עם חולצה קצרה. הפרופו כחת לא יוצאת מהבית, זה, אני כל מיני גיד את זה והיקופן תצאים עם חולצה קצרה. נכון, אנחנו קוראים לדבר הזה מחזור אינפורמציה. וזה לא רק שזה לא משפיע על המציאות, בעצם. הפכת בשלב הזה, את, אני אבא שלך, אם השחפחו להיות מריונט, לא רמי שקובע. איך התמרגישה ומה התגידי ואיך תתנהלי, זו בעצם הילדה שלך. היא יכולה לשמת בחדר מחוירות שלה, נותה ארבעה, שרחמאס ולגד רוצים רגע לראות איך ניסטורי ולמשתקו על הפיוזים. ופשוט לצאת מהחדר עם חולצה שהיא שני סנטים האלה פופיק והעת לימור גמורה. גמורה והתנופדת לתוונית שיהיה איתה מדהימה ואת מול ועל דה שתחצח קק ותחזור לחוירות ואת הגלם אמרתי לכם. אם מנהלת גדולה היא חולשת על ירגון אדיר, אבל אני כל מה שאני צריכה זה שני סנטים האלה פופיק והיא גמורה. כלומר הילדה או הילדים שלנו מפקיעים את השליטה על הרגשות שלנו או על ההתנהגות שלנו ככה בלי למצמצ. ואנחנו כמו מריונטות מגיבים באופן כבורה והסיפור שאנחנו בתקס, זה היה איתמול, זה יהיה גם מחר וזה יכול להמשיך ככה שנים. וזה לא רק שזה לא משתפר, הרבה פעמים זה גם מחריף. יש חעות דוגמט, אני מניחה שאתה את זה שלהלבו שהוא לא היחיד שמפעיל אותנו ואין. תחפיל את זה בריבוע בדוגמט, זה יכול להיות כל דבר, אני אלה הרגע לזה שרגדים של הילדים שני זרקים על הרצפה במקלחת ולא בתחסה על כביסה. זה יכול להיות הקירף, זה יכול להיות שהוא רבית, יהיה לדלום מכין שהוא רבית, יהיה לדמית חצף. כל מה שמצימנו דגובה, אוטומטית כבועה, היא כנס לתוך המשבע הזאתי של ככה את לא יוצאת מהבאית. שמי שקובע מה יקרה זה הילד, ואנחנו נופלים למעל קודקט, בלי להגיד בתיפשוט דולה, משמורים את אותה הישטרטגיה, כי אנחנו מאמינים. מתוך המונה שאין לשום בסיס, שהיא מפעם נגיד את זה כמו שצריך בצורה יותר סמכותית, בבדעי ובדעי שאלה דה שנה את ההתנגות של התשובה הילא. פשוט זה לא יקרה, ואנחנו ממשיכים למחזר אינפורמציה או מה שנקרא בשפה שלנו להיות בתודעה הארקטיבית. אז אם כבר אתה מדבר על תודעות, מה זה תודעה הארקטיבית? תודעה הארקטיבית, חלק ממדודל שנגבו בהמשך של שלושה מצוות תודעה, תודעה רקטיבית תודעה הקריאה טיבית, שלושה מצוות תודעה. שקשורים גם למצבים של מניגות ושליטה פנימית, מדבר הזה בהמשך תודעה רקטיבית, יושבת מאוד נמוך ועמיד רגע הזה. ובגדול אומרת את הדבר הבא, היא אומרת מה שהיא כבה, איך אתה מרגיש, איך אתה פועל, ומה אינטרוצאות חייך האלה הם האנשים והארורים שמקיפים אותך. הבקר שלי יהיה נפלא, אם הבט שלי תצאים הביגוד מתחת את הפופיק, הבקר שלי יזרה עם הבגדים מעל הפופיק, עם הבגדים יוסוקים על הרצפה, מכי יוריום עליהם הוא מתחצי אפולו. אתה יכול להיפרד מחברך על העבודה וגדוחה טבע לבעיית, ואת אומרת, כל עוד היה לדעת עבורים חולצה מהאלה היה מתחת את הפופיק. זאת אומרת, אנחנו מפקיעים שמתקוח בתודעה הארקטיבית, היא שפותה של המציאות שמקיפה אותנו, יש אמרמת המניגות מאוד מאוד נמוךה, אנחנו חמיר תמוניגים אדירים, במקום העבודה, וסמר תותים מדועלים בבעיית מולה הילדים שם. מה מחיר שלו זה מעבר לזה שאנחנו לא מסיגים את זה שהוא עמי עשו שהוא רבה הייתי, תלפשו כמו שצריחי, עשו בדיוק את מה שאנחנו רוצים כדשם יהיו, ילדים מושלמים בעינינו. תראה את יכולה לדבר המחיר, ובבדה היא ששמחיר, המחיר הוא איך מרגישה מה את האחסים, המחיר הוא שאני שוכק את הכוח שלי, המחיר הוא שאני לא מקבלת מה שאזמנתי. אבל אני מעדיף להיכור במילה התרגדיה, לתודעה הרקטיבית היא תודעת רגית, היא תודעת רגית, כי כל הזמן מקבלת את המציאות ממנה היא מנסה להימנה. וזה לא רק מחיר, אלא ממש אני דוהר במירות אדירה, ובפעולות שלי מקדם את הדבר שמנוני רוצה להימנה. בוא תגיד את השוב ולהטוים את יכול גם לתת דוגמא. -פני תן דוגמא. שאני רואה את האלה שלי, מגיעה עם קולצה קצרה מידי, המין שלי רצ להתיד. והוא אומר, אם אית המשיף להתלבש ככה, מדובה הרבה פרחה בעית עבות, ואם היא בפרחה בעית עבות, אף אחד לא הייתי חסה להברצינות, ואם אף אחד לא הייתי חסה להברצינות ורק המניעות תשלות בה אז גברים הנצלותה, ואם גברים הנצלותה הייתי חשב המזרון של השכבה או של הפלוגה, ממשנה מה, ואתה רע עצים הדמיון שכה זה, ואתה כבר רואה איך הלדה שלך גאומרת ורחור. התודה רקטיבית אומרת, העתיד הזה מאוד מאוד מעיימא די, לסריא אקטטוית, בוא נדאג שהוא לא יקרה. למה זאת רגדי הכי בעצם מה שאני עושה, זה כשהיה הלדה שלי יוצאת מהחדר עם הפופיקה אחר, אני אומר לה את עקשיבי הדרך להיות, ההפרכה הזאתי, בוא נעצור את זה עכשיו, לפני שזה מדרדר ומגיע שם, כלומר אני יוצא ברמה מאוד גדולה של ודעות שזה עתיד שמחה כאלה ואני אומר בוא נעצור את הדבר הזה. והתרגידיה היא שקשני מתחיל להודיע להילדה של אישי הפרכה, ושזה עתיד שהצפו להם היא מתמשיך ככה, אני בעצם הולך ומעצים את הדבר הזה. אני כאילו מודיע לעולם, אני כאילו מאיר על פרח שהוא יפרח על פי האינרגיה שאני מאיר, כלומר, אנחנו כל הדבר הזה, וזה אולי נוסל לפוד גסטחר, אבל כל הדבר הזה מה שמוער צומח. אם אני מאיר על הפרחיות והזולות של הלדה שלי, זה הדבר שצמח. וזאת תודה הרקטיבית והתרגידיה שלה, שהיא משחפלת את הזמחה וברת בדיוק את הדבר אמינו מנסה להימנה. אנחנו הייתי מאמה הגל הזה מהתרגיד יעזו. יש פה שני עניינים אחד, צריך להבין מה היא בכלל תודה הרקטיבית, כלומר יש למהימד של פנימיות. אני דיבר מול המהימד הכיצוני, המהימד הזה שמגיב למקציות, אבל צריך לגליש עול מה איפה היא מגיעה תודה הרקטיבית, ואז מה התרופה על התודה הרקטיבית. אז בוא נתחיל בראשון. תודה הרקטיבית, יש לדיבור פנימי. אין הבאמת דיבור פנימי, אבל זה אליה כוחות שפועלים בה. יומעת את הדבר הרבה. יומעת פעם מצדה נפלה, זה היה נורא, שנית מצדה לא טיפול. מה זה אומר? זו מה שלא כל אחד ניתנו כאורים. יש איזה חלק במציאות ההיסטורית שלו, שהוא היה מאוד בעייתי עברו, היה מסוכן, הוא היה פגיע שהם היה שם איזושהי כאיב. והמה אין דומר, מה אני צריך להסות? אתה יודע אומרת, מה אני צריכה להסות כדי שדבר הזה לא שחפל? לא שחפל את עצמו. זאת אומרת למשל, אם אני כהילד, או כהילדה, הרגע שתי שבזמלי, בגלל איך שאני מתלבשת ונראית, אני נותן דומה פשוטה, אני מחליטה לעשות את הכול כדי שהחוויה הזאת לא תשוכפה על עצר לילדה שלי. כלומר, פעם מצדה נפלה, שנית מצדה לא טיפול. זה קודם כל מה שהוא שאנחנו צריכים להבין שהוא התחליט שלא תודה הרקטיבית, שאני רוצה בערבה מאוד מובנים. והיא ילדה שלך, בכלל לא יודעת שזה משי יושב לך באחורה שלך. לא, יש לה רק דבר אחד מאוד פשוט, איסונת אותך. איסונת אותך, כי אית לבשטה עמדים בעצב האופנה. ואתה קורה לזונה, ואתה לא סומך עליה, אתה שופת אותה עליך שעינרת, היא לא רואה בזה, כתמחנך. זה גורם לרק להטריסי יותר, היא לא מבינה מה אתה רוצה, אתה זורכל את הפחדים שלה, אם הרגישה חוסר כבוד נמכה. ואתה מה שיוסה, כדי לשמור על העצמיות שלה, התעשה, התרסה, אגב אם חוסר את אחת משתפולול. או למחוק את הרצונת האותנטים שלה, ולהשיר כב מולארים, שזה לא יניין רצוי אין, איך נורצים שדים שלנו מוליל מדולי חיות את הרצונות שלה. בית, או כדי לשמור על עצמיות שלהי תגדיל את הקונטרה, בשני המקירים התלומקה בלתוצאה רצויה. כמובן שתהליך מסודר, עסוק בלברר, מה יתודה רעקטיבית הספקסיפית של ההורך. כלומר, ממה וברח, בעברו, פעם אחת, ופעם שנייה איזה עתיד הוא מנסלים נור. שבחייב להיות איזה שהוא רגע בעורות שלך, שאתה רואה, שישטרטגיה, שאתה עובד במולה ילד, לא עובדת. כמה פעמים אתה צריך להתנפץ על איזה קיר, קיאורי, בשביל עבין ששיטה שלך לא עובדת. אם זה הבעב עוד העבר הייתה מרציזה סטרטגה לפתור בעבי, לא הייתה עובדת שבו השוואים שלושה. אין את המיד משנה סטרטגה, אם אתה לא משנה סטרטגת, אנחנו שחלושים מפתרים אותך, אבל קיאורים לא, אתה יכול להרזיק את אותה סטרטגה אותה את נגבות שני, אבל זה לא עובד. כי אני בעצם השליחה את זה שזה לא עובד, כי היה לצליצך להשתנות, לא כי אני צריכה עכשיו לעשות על עצמי איזשהי עבודה. לא רק זה, אני גם בטוח שאני פסודק, אני משוכנה השיקה חיילה, לא צריך להביש, ואני אומר, המסימה שלי היא להשיר את הילד שלי, לא יודע שיש לי בראש. אני לא מבין שאני מנסה למנועה, התיד רגשי לא רצוי או מציאות לרצוי, אני לא מבין שאני מגיע איזשהו פחד הפנימיות שלי, אני משוכנה שהחריות האורית שלי היא אלה לבי שאתה יודע שאתה בצורה אחרת, יש לה אחת שאני לא שואל. איזה ילדה אני רוצה לבסור, לא איזה ילדה אני רוצה לימנוע. אוקיי, לבוא מה מקום החיובי ולא מה מקום השלילי. זה לא כל כך חינין, כן, אתה יודע, אנחנו אפשר לקרוא לזה חיובי בשלילי, אבל אם זרק לו מקודם מונח שאומר שמה שמוער צומך, ובחלק הראשון אני מאיר את הפרחיות של הילדה שלי. את העתיד הזה שבו אינית לא יודע, לא יודע אם זה מילים שמתים אותי פרוד כאסט, אבל אני מדמין את השרליל לעזור בין אירוחים. אני יוסק בלימנוע איזה, זה מסר מאוד מאוד בעייתי, אני אומר לה אם אני לא עשים לחכבול, ברור שאתי השרלילה. איזה עוויה עוברת לאלדה שלי, כאשר השאלה שלי האמיתי צריכה להיות איזה ילדה איזה השפייתי רוצה ליצר, איזה תוצא אני רוצה לקבל. אם נלך למודל שבאמשך נציג אותו של שלושה מצבי תודה, אמרנו שאם פקטובדת עם שלושה מצבי תודה וקורא חת אותם עם שלושה מצבי מניגות אמרנו ששנת תודה הארקטיבית. שאנחנו פה, מהנו איזו התודה שמגיבה כל הזמן, האם ריאקטינטוריאלית יעולה מן האל אותי, יש גם עוד שתודהות אחרות, תודה האקטיבית, היא בחלט בחופשיות, נסביר ומשך, ותודה אקטיבית שיוצרת את מה שאני רוצה. בעצם פה גם בלי לי כנס לעובי הקורה, יש לנו איזו זמנו את לעבור מתודה ראקטיבית, ריאקטינט, לתודה אקטיבית. תודה הארקטיבית, הסוכה בלימנועתי לרצוי, ללימנועת השר לילה מתעברה. סטטגיה קושלת, ואנחנו חייבים, מתי שהוא לעצרו. תודה פרוקטיבית או קריאטיבית שואלת, איזה ילדה הייתי רוצה, אני יודע שני שמע מאוד פטרוני, לייצר ליברו, איזה השפעה הייתי מוניין לייצר, הייתי רוצה לייצר ילדה שמחבדת את עצמה. אוקיי, האם הדרך לייצר ילדה שמחבדת את עצמה, זה רגיל הכח כמופריכת לא עוצת מהבאי? את הבייצם לא לחבד אותה ואת הבחירות שלה שאיר איך שאיר רוצה להתלבאי. למשל, או לתת לדבר איתה על רעיונות שעוסקים בקבוד, להפגין קבוד לדבר בספה של קבוד, לשאול אותה, איזה תדמית יתר רוצה לייצר, אוקיי, אלא מקומות שיכולים להניין אותה. למשל, אם אני רוצה לייצר ילדה שהיא חבדות, ושיס תקלו על האחרויות שלה ולא תקדם את עצמדר חפופיק, אז אני צריך לשאול את עצמק יורא, איך מגדלים ילדה שהיא יודעת לסינגבולות, שנותן את ריספויק אמרוק לפנימיות שלה שמחבדת את עצמה על מה שהיא, וזה כלים אחרים ואולי הפוכרים מילגיד לקחת לא עוצת מהבאי. אבל זה עדיין מפעיל אותי. אנחנו עדיין בעתודה רקטיבית, בבסיס של אנחנו לא מבינים איזה עתיד אנחנו רוצים לברוא, אנחנו לא מבינים שזה יושבת סלנו על ילדות, אתם מתארת זה כמה ששוב מאוד פשוט להסיעה ולהבנה, אבל בעצם אנחנו בכלל לא מדמיינים שזה מה שעובר עלינו. מה שלב הראשון שאנחנו צריכים כאורים לעשות כשאנחנו רואים שהתנהגות שלנו, שחוזרת על עצמה מביאה לזה שהיה לדבידיוק מגיב את אותו דבר ואפילו גרוע יותר. השאלה פשוטה היא ממען אנחנו מפחדים. ממען אנחנו מפחדים ומאיזם כאו אנחנו מנסים לברוח. מי שלא נהלחת משתי השאלות האלה או שתיים? לא יכול לעבור את הדרך. בוא ניתן דוגמא אחרת. נגיד שיש לי ילד שהוא מאוד שברירי. וזה מתריף אותי שכל פעם הוא קורסל תוחצמו ומאלל וקורבני וחלש. ואני כל פעם אומר לו, תפסיק להיות כזה חלש, יפשר לעשות מכל דבר סיפור, תדבגר כבר. אין לי סבלנות לאחיל אותו, בכל פעם שהוא נופל ככה אני מפתח כס, אפילו סלידה ואני מנסה תומנים אף להפוך אותו לגבר או להפוך אותו לישה עוצמתית. אחרי זה רעיון העדר, אבל בכל פעם שאני ריאקטיבי. וריאקטיבי זה אומר ששולטים בירגשות שלילים, כס, אישקת, סלידה, סינאפי לוקלפי התנגות מסוימת. אני חייב להבין שמתרחש את ריאקציה, שתודה שילי ריאקטיבית, שכודם כל עסוקה בלמנוע איזושהי חפול של חוויה פנימית היסטורית. בוא ניתן דוגמה, אם כרגע זו אם מה שמתפרצצת על הילד שלה, כי הוא חסר עונים מאוד יכול להיות, שהחוויה היסטורית מנסה מנסה להימנה, מה שכרנו לא המצדה הזו שנפלאה לפני כמה דקות. היא חוויה היסטורית עמוקה וכשהשל חוסרונים מתוך הילדות שלה, שהמאין של אמר שנית מצדה לא טיפול החוויה הזאת של חוסר עונים, מול משיפה גבי, מול משלקה חייתה עצמאות, אפשר להפליק כל הדמיונות מאוד לא נעימים בדבר הזה. זו חוויה בלתי אפשר התבורה, ולכן מכל פעם שירוע את הילד של המתנה ככה, מיד חוויה את החוויה הזו בפנימיות, מכיוון שהחוויה הזו בפנימיות היא מצדה בלתי נזבלת. היא תעשה הכל כדי לא לחוות אותה, היא תעשה הכל גם כדי שההילד שלה לא יחבר אותה. ולכן היא תוקפת את התכונה והתנהגות הזו בצדה הילד, היא תוקפת את התכונה הזאת, היא כי אומרת, היא אומרת את זה פעמיים גם כי החוויה הקנימית שלה, היא בלתי נזבלת, וגם כי התודה רקטיבית שלה רצה להתיד עלו רצוי ואמרת אם הילד שלי המשיך להיות כזה חסרונים, היא פגיעו גם בו כפי שפגווווי. אז התודה רקטיבית עובדת פעמיים, היא אומרת פעמי מצדה נפלה, זו המצדה הפרטית שלי, זו חוויה בלתי נזבלת עבורי. שנית מצדה לא תיפול, לא עבורי, ובטח שלו עבור על הילד שלי. אז תתפס על עצמחת החפומיאל. בעינך, גם אם אני עוצר את רגע וחושב את רק על אחת משתי השאלות, למשל איזה את התד לא רצוי, רוצה למנוע, ולא מסתכלת על עצמתנים על ממעני פועלת, זה יכול לעבוד, או שאני חייבת את שתי השאלות האלו, היא שואל את עצמת. ככה, אני אומר כל הציראי מבורחת. אני הייתי עובד ככה. אם יש לי טקס בחיים ולכד הילדים, שקוראים בו שני הדברים, אחד אני מאבד את השקת הנפשי שלי, באופן קבוע על אותם הדברים, הייתי עוצר לשאול שאלה, ופעם שנייה, אם אני לא מצליח להסיג תוצאות שונות מול האלד, היא עוצר לשאול שאלה. ופה הייתי עושה עבודה באחד משנה ממדים, כמובן שהעבודה מוקאה לשאול מה בעצם מעיים עליי, איזה התידל אני מנסה לבורח, כלומר, איזה פחדו כאי שלי אני מנסה לבורח, שזו השלחה על האלד, ופעם שנייה, איזה התיד אני מנסה לי מנוע מהילד. הרבה פעמים שאני פוגש עורים שנלחמים, הם הראשים שיש להם ילד ארט לא, פה לא ממושמה. אני אומר למעזה או לא ממושמה, לא ששורים הוא שמה שבה לעורת אותה. וכשאני הולכית המלטודה הרקטיבית שלהם, איזה תמונת את תידם רואים שתתרחש להילד, הם רואים את האלד זרוק בשוחה, הם לי שינהים שעוציא לו את הכליה ומחורות הקיו, כי הוא לא עשה שיעורים. עוד שאנחנו מיד בוננים על האלד, באופן את ראה למכסנתו להיזה, זה קסה לזה רחמוכלה, אנחנו מגלני אלד חכם, אינטיליגנטי, שאולך נגד הזרם, עושה מה שורוצה, מנהיג חברתי, ועורי עומד מולו, ועורי את האלד בשוחה. ותוקפת האלד על זה שהוא כן, או לא מכינטיורים, כי הוא לא מכינטיורים, הוא כמו בשוחה. האלד מנהיג, חכם, אינטיליגנטי, כריזמטי נמנצמו ומסוגה לעבוד מולה בשולו. זה אלד שבבוודאות יצליה, אני שואל תעורה את זה, תגיד לי, מה הסיכוי שהוא לא יצליח בחיים, אומר לי, יפס נבודה, יפס שלו. אמנה, כמה אני ארג את המשכה בשום, אומר לי, תישים בשביל, אחוז מה אני פוצאת על הדברים האלה. אז אפילו, מעלך כבר, כזה של לעצור ולראות מה נמאסלים נוהב, איפה זה באמת עומד עמוד מה הסיכו שאלה שחתי צשר לילה, תסתכל על ההרגע, תסור ותסתכל עליה, מה הסיכוי, עם שני עורים כאלה, בסיבה כזו, בתרבות כזו, עם החינוך שלך, עם הפנימיות שקבר יש למה הסיכוי, יפס תמיד היפס שלוש, המטמש ככה אחר נרגע, אני משקיע כוכח הרבה נרגע, כי יש לי פחד שהוא שלי, ואני לא מוכן שמצדה הזו תשוכפה על הילד שלי, אז אני נלחם בילד כדי שלא יקרה לו מה שאני מנסה לברוח, אברו שלושים שנה, ארבעים שנה, חמישים שנה, אני אדען בורח מה מצדה, אין מצדה, אין ילד. אין ילד בכלל לא מכיר את המצדה שלך, הוא לא בלס טיפור הזה, הוא לא בנופר, ופה בעת רגדיה, כי אני זרק עליו סיפור לא רלוונטי, ואמר לו שאת רגדיה של התודער האקטיבית, זה שיבורת בדיוק את המציאות ממנה עם הנסה להימנה. כי אם אני אומר לילד שלי, שימו לא יעשה שורה בית לא יצא מנוקלום, זאת בסוף אמונה שהיה לדיין איחס להצמו, ואני בעצם רוצה לעשות את כל האופלזות כדי שהיא צמנו משהו, אבל מה שמנה אותי זה הפחד שלא יצא מנוקלום, ואני כאילו מודיע לו את זה כל הזמן, אם לא התעשה שורה בית, או לא תקשי לא יצא מנה, ממך כלום. תודה, קריאטיבית, פורקטיבית שואלה, מה צריך ילד, כל ילד כדי להצליח וחיים. ניתן נגיד שובה, ילד, ילד, כל ילד צריך לדעת מהרוצה, צריך להיות נאמן לרצונות שלו, הוא צריך לקבל את עצמו ללוטנאי, הוא צריך חושט חושט מסוגלות, נגיד אפילו את הרעיין שאת חושט מסוגלות. תודה, קריאטיבית, מגיבה, ולצארי בורת את מה שמנסהלים נועה, הוא ראי שרוצה לעשות תודה פורקטיבית, צריך שואלת עצמו, במלחות כבר טום חופלות. איזה ילד הנרוצה ליברו, כלומר איזה תמונת עתיד הייתי רוצה לקבל, ומה נדרש מעני קיורא כדי לקבל אותו, לא איזה תמונת עתיד הנרוצה למינואה. אז אם אני חוזר לשאלה שלך, תמיד שני מישורים ותמיד עדיש בכולם, כמובן שאני קודה המוקארטר, אלברר מה הוא הפאחד ממנו למעשה למנוע, פאחדו הכר, שאני אבין שבעצם אני זורק על הלד שלי את הפאחדים שלי. זו עבודת עומק, הרבה פעמים קשה לעשות אותה לבד, אוקיי, גם כשאנחנו רואים את זה בסדנאות אנשים, תקשיבו זה, יש פה שורש, שימנות הבדר אותו לא תוכל לשנות את התבני, כי זה חיבות. אנחנו מקבלים קונטרה, לא כך זמן לקבל את הרעון הזה וגם לגלות את השורש. יחד עם זאת במקביל וגם בלי לעשות את הדבר הזה אפשר לגלה צור ולגיד, אני מופעל ריקשית כליון, יש פה תודה רקטיבית. הפעולה שאני עושה, לא מביאה תוצאה, יש פה אסטרטגיה לקויה שאני שאין את התודה רקטיבית. אז במקום, לשאול את התמימה תוצאה שאני רוצה למינו, שעל תצמך שאלה נהולית, איזה תוצאה אני רוצה לקבל, מה היא חשבת סלחה? ועש תישת את תצמחה מעט הפקיד שלי כאורי. שבכל התהליך הזה בעצם שאנחנו עוברים, אנחנו משחררים את הילד מה דבר הזה, זאת אומרת, אנחנו לא אומרים, זה ילד שאוהב להתלבש כאחה, זה ילדה שלא אוהב את להכין שהוא רבית, מבחינתנו, ילד לא קיים כרגע בכל העבודה עצמית שאנחנו עושים, אנחנו מסתכלים רק עלינו ומה אנחנו גומי ומה אנחנו בוראים. נכון כי האמת שאנחנו בכלל לא מסתכלים על הילד גם כשאנחנו מגיבים, אנחנו מסתכלים או להבר שלנו או להתיד שאנחנו רוצים למנוע, התזנות הבאוד הילד. זה ניסוח מופלה, אנחנו אומרים שההתגר הכי גדול או אחד הגרמכי גדולים כאורי, זה לדעת איפה אני נגמר, ואיפה הילד שלי מתחיל. כשאני מנהל מהחסים הורית חינוכית, שמש המכתיב את הפעולות שלה, זה למנוע ממני את מה שקרלי ולמנוע מה ילד עתיד מבית, שהסיכוי שלו יכול להתרחש, הוא מאוד מאוד נמוך, איפה הילד בתוך התמונה הזאתי, אני הלד בתמונה. אני הלד בתמונה, ואנחנו צדקנים ובתוכים בה בדרך שלנו ולא התאים ויוקדים יש לבופרית עם איזה אדשנדה של כך לא יוצאים מעבית. למה? אנחנו גם את התיקון שלנו בעצם, אנחנו תכף נתחיל לדבר על איך אנחנו מתקנים את זה, אגם את התיקון שלנו נחוסים בלי הילד. כן, תראי גם פה יש שנמה לכם, התיקון המורכב, לא שמשו מקולקה, אבל השינוי של הכיוון עוסק רגע בלהבין ממען אנחנו ברכים. למשל, כמו בדוגמה הקודמת שנתנו שיש אים שחוסרונים של הילד שלה מאוד מאוד קשה לה, לנקום להיות שם עבורו וללמד אותו איך לצאת מישאמה, התוקף את אותו. הראש כשאנחנו משחרים את אלה בתפי שאמרת מהמשבעה, צריכה אימזו לחזור לחווה את חוסרונים של ההיסטורית. ובמקום תורי אקט תואת, כלומר לעשות הכול כדי לא לחוות אותה, היא צריכה לעשות פעולה מאוד מאוד מורכבת מבחינה רגשית, וזה ללמוד לשחות בחוסרונים הזה. פה אנחנו לחסים איזהירה, ממש לעבוד הפנימי, תעבוד הרגשית שאומרת, כדי להפסיק להיות ראקטיבי, אני צריך להפסיק לברוח מהדבר זה שהם ראקטינטו. זאת אומרת, אם כל המותר ראקטיבית שלי זה לימנוע בעתיד חווה של חוסרונים כפי שחוויתי בעבר. בכל ההסטרטגות ילדות שלי וחינו חיילדים של המגיעה המקום הזה. אז כדי לברוח או לשבור את הסייק על הזה, אני צריך להחזור לנקודת השורש שהיא חווהיה של חוסרונים, חווהיה ילדית של חוסרונים. וישאול את האם המבוגרת הזו, האם היום כשיבט הרבהים, היא מסוגלת להישות לרגע בחווה של חוסרונים, מבלי להיכנס להיסטריו ולברוח מזה, וזו כבר פעולה עמוקה, שבין אדם די קשה לו לעשות אותה לבד צריך להעבור שהמדרך חיזשהו חישוק אש, אנחנו במונחים זה נקרא להישות בבור. אז אני אשלת, אני נסלע שקפת זה במילים קצת יותר פשוטות שיהיו פשוטות גם לי וגם למעזים להבנה, זו אומר שאתה האם הצרכה לחזור למרכת למשהו פגום ממערכת עלה שלה להבין לקפל שזה מה שקורה לשחות שם ורק מזה יכולה לצאת מהבור, כמו שאמרת. המהלך הראשון הוא לשחר את האלד מהאחריות, הבעיה היא לא ביילד, הילד סובל קשה לו, הוא כמה בבוקר מבחינתו העולם קרס ובחר, הוא סונליסו הבאה, שעה אצי כולו הוא נכס הקרונת הוא מביע את מה שעובר עליו, זה שלו, התירוף או הקס שפועל בתוך האם זה שלה. היא חייבת לשחלת האלד ולהגיד החוויה שאני חובה קרגע היא לא כיאלד שלי הוא לא בסדר, אני צריכה לצאת מה שיפות הזה. החוויה שאני חובה קרגע קשורה למרכת ההפלה שלי, לקושי שלי לחבות חוויה. פה צריך להיות אבל הםור המסגע, צריך להיות המסגע שיפחות פטרונית כי אני אומר בתוך הירוע הזה האלד מתנהג פויה, הוא לא מתנהג כמו שצריך בונת הכנת ההתנגות של האלד או חלילה בונת הכנת האלד. מי שם אני מגיע ואני אדבולנו פנימית כי אני במקום הוא רמני הורא, מורם במרחור שתחליטו ותפקידו לתקן את האלד המקול קל. אנחנו אומרים אם אתה הופעלת רגשית, ריאקטין, מניחסת על איזה מיומה במקרה הזה, קס החוסרונים, זו כבר השתקפות לפנימיות שלך שחררת האלד. אין שם המזור הווחה, אחד התלום הצייך לחנכות או זאת הוא עובדה, כי מחלקר בדיוק אותו דבר ומחתה עם אותו דבר וזרבה פעמים רק מחריף. שחררת האלד ותבין מה החווה השצפה, אצלכה ממה אתה בורח, ברגש מנה מצייך להגיד אני בורח מי חוסרונים כי כשאני רואה את האלה שלי חוסרונים זה מייר בית החוסרונים שלי. ברגע שאני רואה את זה, אני משחררת אלד ועושה עבודה פנימית. מה עבודה פנימית המקרה הזה. היכולת שלי, לשאות מחוסרונים להיות שם נינוכה, עד לנקודה שבה אני כישה, אני אגיד בתר באים. מסוגלת לחפות רגע החוסרונים בלי לבורח מנה, כי אני יודע, שמיד החוסרונים, יגיע עונים ואני אחזור על עצמי. זאת, דרך אחת יש כמובן חושרונים כמובן חווה מורכב, וזה דיאלוג יותר מורכב, אבל ננסח את זה כך ברגע שהם או עב. לא יהיו אויימים על ידי חוסרונים הפנימי שלהם, כי יש הורק, הרגע מבוגר, אני אבא בין הרבהים בין 50, אם הבטר בין 50. שיודעת להתמודד עם חווה חוסרונים. אז גם קשלת של יקום בבוקר, סמרטות, קורבני חסרונים, זה לא יעורר בית אותה רייקטיביות, כי אחד אני יודע לשאות בשביל, ואתה לא מותרד מהזעתיד של חוסרונים נוראים. כשזה יקרה, אני מזמן אותכם את זה. חכה לך נכתה אלת שלך, מה זה אומר לך נכתה אלת, לשאול, אוקיי, אלת שלי כרגע בתירוף וחסר עוני מוכר בני, אם קום נתקופת התכונה, איזה מציאות התידית, הייתי רוצה להצר? להצר לא למנוע. נכון, מה אני רוצה להצר? בוא נחשור אני רוצה להצר ילד, שיודע לתת מקום לרגשות שלו נגיד, ילד שיודע להוציא את עצמו מהברות הרגשים, ילד שיודע לעבור, למצב של קורבנו כלמצב של מניגות, אלת שמצייך לראות את החלקים האופטימיים של הבוקר. לא יודע, אם אני לא אמה עמוקה כמו תל בשן, כשאתה אומר לי עכשיו ליברון אחי הוא. אתה אומר לי עכשיו ליברון לחשוב למציאות שאני רוצה ליברו, ישר עולה ליברו, שאני רוצה ילד עם המות שידרה. אוקיי, אתה מדברתי כבר על הדרכים, אני רוצה ליברו ילד שיודע להתמודד עם הרגשות שלו, אני רוצה תוצא סופיתי ילד עם המות שירה. כן, אבל קשתי שליטה שמכלמה את רוצה ליברו, זה מילה נוראית כן ליברו ילד, אבל למה אני רוצה ילד עם המות שידרה, מה תהיה תשובה? מה תהיה תשובה? תשובה אחת אחריות, כי אני לא מוכנה. שהוא יעבור את מה שאני אברתי, אני לא מוכנה שהוא יושפה, אני לא מוכנה שהוא יש סמרתות, אני לא מוכנה שנהצלות או כמו שאני צלורתי. אני שוב אני מגיעה למציאות שאני לא מפרט לי, שאני לא רוצה אותה. עכשיו נגיד שזה גם הם עמוקה מידי, ואני באמת רוצה ליברו ילד עם המות שידרה, לגדל ילד בוא נבחר במנוח יותר לגנתי, לגדל ילד שצמח לתמפוגר המות שידרה. זה לא משהו שמי שיכול להגיד זה דברה, נכון? ואז אני צריך לשאול את הזמי שאלה פשוטה, רגע אם אנחנו רק עושים את זה, איזה בין אדם, שומח להיות בין אדם עם המות שידרה. מה צריך ילד כדי לצמוח ולהפוך להיות אדם ימות שידרה? התשובות על השאלות האלה זה לא למבוך עליו ובוקר אישום מתנה כמו סמרתות. עכשיו כשאתה מתיירד את זה נשמע לגמרי הגיוני? ילד כזה למשל צריך לללמוד להיות נאמן לעצמו. כי זה המות שידרה. ילד כזה צריך ללמוד לקבל את עצמו על שח חלקים שלו, כי אם הוא מקבל את עצמו פחות יושפה מאיך אנשים תכסו אליו המעגידו לזה. ילד כזה צריך ללמוד להיות כשוב ללב שלו, ולסמוך על האינטואיציות שלו, כי זה מה שאופך ילד בעלמוד שידרה. אוקיי? ילד ופיום שכזה מה שאופך ילד בעלמוד שידרה. ילד בעלמוד שידרה צריך לליפול ולקום. ילד ולמוד שידרה צריכים ללכבל את החולשות שלו. אז מה שבעצם אתה אומר לי, להימא לא המוקה, גם אם את מייצר את בראש שלך איזשהי מציאות רצוייה מבחינתך, אל תשכחי לייצר גם את הדרכים להגיע למציאות הזו. גם את ההזנדרך. כן, אפשר לחלק את זה מה מציאות הרצויה שאני רוצה להתלכבל, זו השאלה הראשונה, נגיד ילד עם המוד שידרה, או ילדה ששומרת על עצמה ולא הולכת אם שני סנטימה על הפופיק. של הראשונה, איזה מציאות עתידית אני רוצה לקבל, לזה במודל שלנו נקרא קרויישן. שאלה השנייה, מה צריך לקרות, או מי הוא הילד שאופך להיות מבוגר שיש לו המוד שידרה, או מי היה ילדה של עומדת לחבדת עצמה ושומרת על עצמה. זו השאלה השנייה. והשאלה השלישית מה התפקיד שלי ותוכד עבר הזה. מה עם הפעולות? היום יומיות שאני צריך לעשות, כדי להפשר לאלה לעשות את התהליך הזה. והרבה מאוד פעמים אנחנו מגלין שהפעולות הם במאה 8 מעלות, למשע שעשינו. פחות ממש עשינו. פשוט פחות ואני אומר הרבה מאוד פעמים בשביל לא להגיד, כל הפעמים. תעני דוגמה. יש לי ילד שאו מתחבר, יחשב לרב בשכונה, שעוסף את הילדים מהחמש עשרה והם הולכים ולומדים ועוד העבר דף גמרי היומי. ואני נהיה את מבועתת. אני מבט חילוני זה מאוד מלאים עליי, ואני גם יודעת שעבט הפרחה של החוטי מבטליד, גם כנשם חזרה בטשובה, והבדעת הקשרים השלעה ושמנטק וחזרה בטשובה, עובה ועל תישלי. והצלי זה לא יקרה. זו תודה רקטיבית במקרה זה מצדה של מישהו אחר. מצדה נפלא, אני את הקשר מיילד שלי לא יעבד. בסדר? מה תודה רע, על חה לעתיד, אמרה, אני לא יעבד את הילד שלי, מה אני צריכה לעשות כדי לא לעבד אותו? זו תודה רקטיבית. מה יוסע? יוסרת עליו ללכת. וכמובן לא בא לוטוב. אז הוא חומק מהחלון. אם אני שעותו, זה כמובן לא בא לוטוב, הוא ממשיך להכתל ארב, היא כבר מפעילה את ההחשלו, שיהל שין זה מגדיל את הכלפיג לבית, מגדיל את הנטק, ובסוף היא הולכת ומאבדת קשרים הילד. זאת אומרת, הוא לא חוזר בטשובה, אבל הוא הולך לקראת ניתו קשרים הימה. חוזר בטשובה, לא חוזר בטשובה. היא הפכן של היה לאבד קשרים הילד, היא רטה מציאות התידית שבו היא מעבדת את הילד, ובסוף הפעולות שלה, הולכות וגורמות לזה שהיא מעבדת את הילד. זה אמרנו זו התרגדה של התודעה הארקטיבית שהיא בורט, בדיוק את המציאות ממנה היא מנסה להימנה. מה זה לעצור? לעצור זה לראות שאיחד אני פועלת מתוך פחדים אמרנו. מה המצדה מן אני מסליב רוח? שתיים הצירה שנייה אפשרית, זה לראות שאני לא מקבלת את התוצאות שאני רוצה. ואני מקום לעצור, אני משקיע יותר קו ההחבוד ההסרטגה והיא לא מוכחת עצמה אל המחיפה. זה נקודת הצירה שנייה. והחשב יש לי הזדמנות לשאול שאלה אחרת. מה היא המציאות התידית אותה אני רוצה לברוא? לא מה המציאות התידית אותה אני רוצה למנוע? למשל במקרה הזה, המציאות התידית אותה אני רוצה לברוא. זה שלא משנה מה קורה? המשפחה הזור נשארת מחוברת לנצח נצחים העד קצת הדורות. אני בקשר עמוק, רגשי ומחבד עם הילדים שלי עד הקאבר. מה היא נפעולות? אני דרשות כדי שזו תהיה מציאות התידית בהקשר שלי עם הילדים שלי. למשל לחבד אותם על הבחירות שלהם. למשל להגיד להם, זה לא משנה אם תחזרו בתשובה בשאלה, ברברס ולמעלה, אני אוהב אותכם תמיד. זו מציאות שמבתיחה שכשר נשפחתי היא שער לנצח. אם זה הפחת שאני אלא תח. אז הנדוגמה קטנה? שכשאני פועל פעולה רקטיב את כלדים נועתיד. אני עושה פעולות כדי נועתיד ומקדם אותו. וכשאני שואת עצמי מה מציאות שאני רוצה ליצר משפחה, מיוחדת גרינית הנצח את צריכים. זה גוזר מנסת אחר לגמרי של פעולות התנהגותיות. דיבר את הקודם כשדיברנו על כך לא יוצאת מה בית, על מה שמוער צומח. ונתת את זה דוגמה באצד שלי, מה שמוער צומח גם הולך על הכיוון החיובי? כן, מה שמוער צומח, זה אחד החוקים שאני החילואב, אנחנו יכולים לגבר בקטנה, הוא חוק ביולוגי, ולכן אין בו שיפות. זה משפט מסתובך, אבל הוא נביד הוא כל מה שאמרת. מה זה אומר שחוק ביולוגי? שמה שמוער צומח, אם השמש מירה על הסבים והיה בליט, היה בליט והסבים צומחים. אם השמש מירה על הנרקיסים או לברדים, אברדים צומחים. אין שיפות, לא של השמש ולא של אברדים. ואז זה. אם אני מעיר על תכונה שלילית, אפקירות, אני אכ. היא צומחת. אם אני מעיר על תכונה הרצויה, היא צומחת. אין שיפותיות מחוק, זה חוק ביולוגי. זאת אומרת, אם אני רוצה לחלץ, התנאגות רצויה מיאלד, אני לא יכול לעשות את זה, על ידי זה שאני מעיר את ההתנאגות על ההורצויה שלו. על היה בליט, כי זה משית סמח. אק לא יכול לעצת ככה מהבית מופרחה. את עוד ההרקטיבית הזו, מירה על הפרחיות שבי הילדה. על זה שיף של היסמו חליה. על זה שכנירת, יותר חשוב מהמעות שלה. זה בעצם מה שאמרתי לה, איך שהתנראה להיות גובר על המעות שלך? וזה מה שיערתי, וזה המסר, לא שומחה להיך, התפרחה ואיך שהתנראה את גובר על המעות. אתה רוצה לברוא להצר לגדל ילדה עם העובת אחרות תעיר עליהם. תעיר, על זה שהפנימיות גוברת על המעות. תעיר על הרגעים שבהם מה שהסמה לב זה מעות ותוכן, ולא נראות תעיר. תגיד, זה המדים היום לראות אותה, איך ביטת את הפנימיות שלך. איך ברר את ההיקר מהתפל. האמדים לראות, איך נאג את קבוד בבן אדם הזה. היה מדים לראות אותך, אם רוצה את מעבאית אלגנטית, בתוב דם. אז זה זה כתשיפות מהכאל, מהזמי שלנו חושב על איך לצחצת מעבאית. הרי זה פה, אין פה קרק. אין, אין, היום אנחנו בזירה שאין מוקש. אין מוקש. שלא עולים עליהם. אין מוקש, אין מוקש שלא עולים עליו. מי אתה שתגיד, איך לצחצת מעבאית, החפצה, החפצה, בכלל איך להבואי זכות לבר. זה לא העניין. מה שמוער צורמי החורמר, שהיא מנייגיל החשב למור, תקשיבי, או נכמקום אחר. בוא נגיד שהקשבה שלך הייתה גועה היום בפודקסט הזה. ואני עשי מנייגיל החתקשיבי, אז אני מעיר על תכונה שאני לא מעוניין לקבל אותה. אני צריך לשאות את מעיזה תכונה אני רוצה לקבל, איזה מיפיין אני רוצה ולהיר עליו. כלומר, לי מצור רגע שבו התכונה הזו בעל ידי ביטוי ורגעת הקשיב רגע בחלק החון של הסעשי הנזה, ההקשבה של החייטה המדימה. ואני מעיר על תכונה שאני רוצה שיצמך, בוא נלכת דוגמה שלהלת חסר האונים ולפני כך וכך דקוד. אני רוצה שמה שיצמך, זה האונים שלו, לא חוסר האונים שלו. אבל ברוב הזמן הוא חסר האונים. תשימת היא שאחרי זמן הוא חסר האונים. והרגל שלי הוא הרגל צבאי כזה ורגל ישראלי, לראות מה לא בסדר ולהעיר על זה כדי שתקנו את זה אנחנו זה מאוד ישראלי. אבל האורי שרוצה במלחות לתקן, רוצה להעיר על התכונה שרוצה שיצמך. במקרה הזה תחושת האונים, אבל היא לא קיימת במציאות, אז מהרסים. אז אני נכנס בעצם לתליך שבו המחפש את הרגע היחיד הזה ביום, שבו הילד שלו יפגין האונים. ואומר לו תקשיב רגע הילד, היום ראיתי אותך כמה בבוקר ונופל וזה ומידת אשתת וירגנת את המחשבות שחויירגת את הרגשות שחו, זה המדדים לראות. אם את התמשיך ככה לגלות את החוסר הזה, שום דבר לא יצרות חבחיים. לקחתי עובדה מציאות שהיא אמת כלפי הילד, הער תהלענתת היא לקוח ועכשיו היא צומחת. אני יכול להגמל העיר על ההבנדרך שלי, בדרך למטרה הנכון, זאת אומרת לא חייב דווקא ללכת לכיוון של הערה של למצולית, את הדברים שהם מידים על זה שיש לו עמוד שדרה. אני יכול לקחת כל נרנס שרל הבנתי לסני, יכול לקחת עוצאות, איך זאת נאגויות, תכונות, זה לא משנה בחשיבה, כריאטיבית, בניגוד הרקטיבית, שאני ארוצה לברום מציאות, אני שואלת עצמי, מה אני צריך כדי שמציאות הזו תתקיים, מה אני רוצה שהיא עצמך. אני אתן עוד דוגמא אחת. אולי בזה נסן, אני מרגישת לקבר הרבה הרבה מאוד תוכן. אם הוא עומד הילד שלי מעל הבריכה ומפחד לקפוץ לבריכה, ואני אפדיחה אני רוצה שהיא קפוץ לבריכה, גם בשבילו וגם שבילי. ואני לא אל תפחד, תקפוץ, אל תפחד תקפוץ. הרי שאני מעיר על הפחד. -נפחד. ומה שצומח, זה הפחד שלו. ולכן הסקוש הוא יקפוץ הוא. -אפסי לדמרי. וזו שוב תודה רקטיבית, אני בורא את המציאות ממין אני מנסה להימנה. תודה, קריאטיבית, יוצרת, תשאל איזה תוצאה אני רוצה להיאצאו. עד שובה יקפיצה למהים. אם אני מתמודד, אם פחד, מה צריך להצמוח כדי שבנדם שמפחד לקפוץ למהים? עומץ. -עומץ. על מה אני צריך להעיר? -אלא עומץ. אבל בילד, אין כרגע עומץ, אבל אני יכול להתחיל להעיר על זה. אני יכול להגיד לו את האמית, תקפוץ, אותי יהיה אמית, תקפוץ. השאלה היא שאלה פשוטה, על מה אני צריך להעיר, בעלף, לא בעיים, כי הבאיים מעיר על הרייקטיבים, כל מה שאני לא רוצה שהיא עצמך. על מה אני צריך להעיר בעלף, כדי שוא עצמך. אנחנו נסיים פה, אני חושב שנגד את הבעמון המון תיאור יודריך הדוגמאות. אנחנו ניפגש בפרק הבא, תודה רבה. הייתנו, נתראות. אז לראה, זה לא משהזמן תה.