אני וסימון ומואיז הקטן | יוסי בנאי

‫הי, זוכרנוי בחו. ‫והרגע לפני שהפרק ‫של שיר אחד יתחיל, ‫אני מזמינה את חם ואת חן ‫להזין לפודקסט החדש שלי ‫שנקרא עד הקצה, ‫פודקסטה האקטואליה הימי של כאן. ‫בכל יום, מראשון עוד רביי, ‫יחקה לכם ולכן פרק חדש, ‫שאבי סיפור חדש אותי אחד ‫והיקח אותו עד הקצה. ‫חפשו אותנו ואתה אקבו ‫בכל הפליקציות הפודקסטים. ‫עד הקצה, ‫סקטה האקטואליה החדש של כאן. ‫לכאן, הסקטים. ‫הפודקסטים של תאגיד ‫השידורה ישראלי. ‫אתם יודעים רוצה או לא רוצה ‫הבן אדם חוזר מפעם בפעם ‫אלה ילדות שלו. ‫לפעמים הוא חוזר המסקן ‫ולא מוצא שם אפילו סימן. ‫הבן אדם אפילו אם יש לו ‫אלף שנים, נגיד. ‫על דרך משל, יש לו לבן אדם ‫אלף שנים, ‫ותמיד, ישאר, בתוך, ‫הוא בתוך, ‫בפנוך, או שלו, ‫תמיד, ישאר, ילד. ‫אללד. ‫היה לד. ‫וכאלה ילדים היינו שלושה, ‫פעם, מזמן, מזמן, ‫אני וסימון ומועי זקטן. ‫היי, אני מה יקוס עבר, ‫ואני נרגור עלי, ‫ואתם ואתן על שיר אחד. ‫ואפעם, הסיפור מאחורי השיר, ‫אני וסימון ומועי זקטן. ‫למה, המאים, הוא מועי זקטן. ‫ומועי זקטן. ‫שיר שנכתה וללדות ‫הירושל מין של יוסי בנאי, ‫ובעיקר על החברים שליבותה, ‫ולמברות, ‫או אולי בגלל הסיפור ראשי, ‫הוא מצליח להחזיר ‫כל אחד ואחת לילדות הפרטית שלו. ‫זה סיפור הלילד שחלם ‫לעמוד על במה לסחק ולשיר ‫אוכשויגשים את החלומות שלו, ‫הוא כתב על מחוזות הילדות ‫שנותרו בזיקרון, ‫ושאילהם התגעגיה. ‫במילה געגו, ‫יש דבר יצירתי. ‫אם יש לך למעל התגעגיה, ‫אני לא מקנה בכל לשלום התגעגיהם. ‫כי אני חושב שלגגגיה, ‫זה מרכיב מאוד מאוד חשוב, ‫אדם שמה מתגגגיה, ‫גם לא עבו, לא יוהב, ‫או לא יוהב. ‫אבל אני כשעמיקה ‫לוודי, אני חוזר לסינטון. ‫ילדותים אל נעורי שנעמו, ‫עם השנים לחברים שלי ההם, ‫היה שני, היינו ילדים וזה היה מזמן, ‫אני ושימון ומוזקתן. ‫היינו ילדים וזה היה מזמן, ‫אני ושימון ומוהי זקתן. ‫ליצל פי המזלות שהיהדות שלית ‫העבור בירושלים, ‫והבירושלים אני לא צריך לצפר לכם, ‫כמה שמזיזים? ‫יוסיבה נעין עולד בירושלים ‫של שנת אלפתשמות שלושים מושטיים. ‫הוא גדל ברחוב האגס, ‫בשוק מחנייה עודה. ‫מחנייה עודה זה מולדת, ‫מחנייה עודה, זה דרךיים, ‫מחנייה עודה זה ילדות, ‫מחנייה עודה זה. ‫עקוס בהרחיטה עם השנים הכי, ‫השוק הכי שזגונו שאני מכי. ‫אני חושב שהייתה להם לוסי ולחב ילדות ‫לא קלה הצד אחד. ‫זה עוד בנהי, ‫הזמר והחיין של יוסי. ‫מחאי הוא כמעט אחד עשרה ‫לפסות בשמח דברים קטן בשוק. ‫עם השני, יביע ילדי בין כביסה לקריסה, ‫לא היה גם בגדיל שנולטה. ‫נולד, נולד. ‫למי הרבה של יוסי, ‫היה דוחן ירקות בשוק. ‫באירושלים תעתים מהר, ‫גש תוכן וענה. ‫היה איש שתקן מאוד, מאוד מפנם, ‫לא מדבר הרבה, ‫אבל היה בו הרבה חום. ‫ואם השאלון בחורה, ‫הייתה הקירת בית. ‫ואתה אישה מאוד האתנית, ‫מאוד ומיננטית שלא מפסיקה לדבר. ‫כשהיא ויוסי ביחד בחדר, ‫אויי, אויי, אויי. ‫זה שתי שערות נפגשות, ‫כי לא כיגבי יוסי הכל הזמן מדבר. ‫די הייתה מלאה סיפוריים, ‫ומשלים וענק דותות ובדלחות, ‫והייתה הפוכמה עשה. ‫שאלה המוצרכם בין המשהו, ‫לפני זה הייתה תנועה בעף. ‫ככה. ‫נגיד, אם הייתי אומר לה, ‫היא מעט לא מבינה, ‫אז אתם סתכל את הווה ועשה, ‫או נראה מבינה. ‫אני מי החמורים כמו חלוקה אחת, ‫למה היין, לראש הגיבה, ‫ואפרחד נעם לא חוזר שם. ‫אפרחד, אה? ‫אני לא מבינה? ‫האמת היא שאים השאלי זה באמת ‫מדינה של סיפוריים. ‫באמרים שיש עם המסורה וישים, ‫אני חושב שבעימי, ‫הייתה לי עם הנכונה. ‫הייתי אומר אפילו לפי הזמנה כזה, ‫סתומרת, ‫אתה ראיתה שזה היא עבודת יד, ‫הייתה מה שהוא רצינים מאוד, ‫הייתה הנבונה, ‫הייתה חכמה מאוד. ‫בעלדות עמוקדמת יוסי למד בחדר. ‫הייתה השאלה יושדם בטכה, ‫עוד יהיה הלתלוקה שלה. ‫בטמיד, אין לו חוזילים ‫מחבר מרבה יומר, ‫והיומר, והיומר עד שאני פרסד הראש, ‫אם עד היום אנטרטיה. ‫בכין, מהתנח, זה באמת משם. ‫הייתה, אני יוץ גדולה בירושלים. ‫ולמטי בעליינס שזה על הזול ‫בהקרוא לבית, ‫והייתה בעליינס חוץ ממקות ‫בין מקה למכה שהייקו אותנו, ‫הייעו אותנו צרפתית. ‫שהמתחיל הסיפור הזה לחלחל, ‫של קודם כל צרפתית. ‫אני למדתי מהתנועות, ‫וגם כשהייתי בעל בצפר, ‫סתמיד היה דרך החלון שייתי ‫נכנס לקיטה. ‫לא שהייתי צלמיד לא תור, ‫הייתי צלמיד הרבה. ‫רלה, ברש העידיה. ‫מה שעניין את יוסי הילד היה ‫העולם המופלן שגיע דווקא ‫בכצי הנימודים, אחרי הצהוריים, ‫הצופים והחברים שהייקיר שם. ‫שמי מושא יעיר. ‫היא משל מושקר על המויז, ‫להאמים הוא הפך מוכר ‫כי המויז הקטן. ‫בדיצם בעלי יבין צישים וחמר. ‫פגשנו את מויז בבית שלו במודים. ‫הוא והחיב הגדול שימון, ‫שקיבל את הכינוי שימון, ‫היו חבריו הטובים של יוסים ‫ההצופים הוא משכונה. ‫אין לו דווקרים באופן גבוה, ‫הוא אצלנו עונות לעצלו. ‫הוא היה ראה ומר, ‫שזה ממש תלבל לי פרוסה. ‫ואז האם הייתה מוציאה על פרוסת לכם, ‫הוא רוחת שמל ולחוסוקה, ‫שבנו ילב הביתה, ‫הוא היה מחזיר לנו תל, ‫ואחזיר לנו את הפרוסה. ‫השכונה הייתה מגרש המסחקים שלהם. ‫הם רצו ברחובות, ‫ציכקות החטצתות, ‫הפילו כימו בעצמם ‫בטקולנו המולטר לאלדים. ‫עשףנו תמונות מכל מיני תולים גזרנו, ‫זה חיבר נותן בדדק, ‫פסר רוח ויינדים ישבו על מחצלת. ‫אגב, לכניסה זה היה כל אחד שילה מיל. ‫את הפסר רוח של התמונות, ‫הם גלגלו מימין לשמור, ‫ויוסי היה את הסריטאי, ‫הבמי, והקריין. ‫בסביר ומתאר כל תמונה ותמונה ‫עם הומוש שלו ועם כישורים שלו. ‫מידה פעם הם עליכו לכלנו הרק סגדול, ‫וניסו להתפלח כדי לצפות בסר את המטי. ‫מאוי יודעים שיש הקרנות ‫שמביאים ילדים עבריים בשורה, ‫ואז הם היו צמי מנהם. ‫מניחים יד על הקטף ‫של הילד האחרון בתור. ‫ונכנסים עם מילדים לתוך הכלנוע. ‫הוא וגם היום התחבים בשירותים ‫כדי לראות, עוד פעם תפסרת. ‫אני זוכב שעבש לשיפה שופם ‫או ראשונה על הכחת עם השלו, ‫ספתה בחורה לכל נועה, ‫ובסרת התחילה רדת גשם, ‫ואז הסתכלה והמורה לא יש לי כבישה בחוץ. ‫אתה חלז ביחלה כאילו כזה, ‫רק במסך הגשם. ‫יוסי התבונן בשחקנים ‫היבד למסך הגדול והוא קסם. ‫הוא דמיין את עצמו כי שחקן ‫שהומד על בימת התעתרון. ‫אני עוד שאיתי לספן, ‫שאיתי עצגות, אני כל מרסיתי עצגות. ‫אתה מוגם שאל אותי, ‫אתה מוכל להשתתף, ‫וזה מערכון ייחוד את יעדות, קשה. ‫אני הייתי הפציאנט, ‫הוא היה רופא השיניים. ‫תוך כדי התיפור, ‫הוא היה מספק כל מיני סיפורים. ‫בעיקר ורימים כבים. ‫הוא היה מסכיר שמות של נשים ‫שהוא איתם כבש אותם. ‫פתאו מגיע לשם, ‫ואני הייתי צריך פוץ במקומי. ‫ולדגיד לו, ‫הישה הזאת, זו שתי. ‫זהו בגיל שמונה. ‫סוף כל פעולה שהיוציא מחוץ ‫היה לו כך זה הרגע הזה של רקות. ‫הוא מדלה, ‫הוא מתחיל, ודקלם, ‫עשיר ולספר סיפורים מהעשיות. ‫אנחנו לא היינו משפחה המידע מאוד, ‫ואני זוכר ללות קרים מאוד. ‫ואני חושב שמה שאיך זיק אותנו ‫זה הסיפורים. ‫זאת אומרת, היום כשאני מסתכל ‫לזה התחושה שנהי שמסיפורים ‫לא היו סתם לשם לספר סיפור ‫אלא היה בזה תמיד את זה מוסר הסקל. ‫הייתה בזה איזשהי חוכמה. ‫הסיפורים היו חלק מהספה של הבית ‫של המשפחה. ‫הם היו כלי נשק סודי ‫של ישרדות ומשמעות ‫במציאות לא פשוטה. ‫כמעט אחד הישראל מפשוט ‫בשנח הדרים קטנים בשוק. ‫היא מורים ש. לא יודעים מה זה, ‫תעטרון. ‫אבל אבשתי היה הראשון ‫במשפחה של הלך לתעטרון. ‫כשהוא בא ואמר להם, ‫שאולך לתעטרון, זה היה הלם, ‫מה זה הדבר הזה, מה זה שחקן. ‫וגם הם עוזרים אחד אחרי ‫שאני נהיה את הדת. ‫הוא באמת בחורה, אם השליוסי, ‫לא הווה את הרעיון ‫שאבנים של האולכים ‫בזה אחר זה לחיוון של משחק. ‫צריך ראש. ‫המעטי לא חיפשו הילדים ‫של יעבודה יותר קשה מזה. וכבר הבן. בקולה מתוך הארכיון. מינה בלי יוצח קנים. כן, אני לא רציתי אין אויודייה. גברי הרק טיתרצמי שלא אילך. אבל לא יצאתי לו, זה מזל שלהם. אירים למזכלו, הייקרו לנתה. אני בטוח שזה לא היה קל לסם וסאפטל. שהדתיות שלהם הייתה מאוד טבעית, הם יהודתיים כמו שפרות נותנות חלה, לא היה שמשוינטלקטועה ללמדני, פשוט זה ככה אנחנו. מדורי דורות. ופיתם, בים הילדים האלה, ואולכים להיזה, עולם אחר, מודרני כזה יותר ופתוח יותר. זאת בשביל ידת שלי, כלומר, בזה אני ידתי. בעניין הזה לעמוד ולספר סיפור, לאנשים צמאים. פשוט לתת להם, לספר להם, צריך להודות ללוהים. עם מוקייהם, אני צריך להודות לו שונתן לי את המאהד קישרון, זה לעמוד מול קהל ולספר לא סיפור. יוסי לא סיימת לימודים בתספר הממי, ובעשפה התחיב הגדול שהפך לסחקן, יקוב בני, אבא של אהוד, הוא הולך לי בחן לתוכנית הראשונה של האקט הנאחל, והיא התקבל. כבדרן. להתחלתי את הקריאר השליק, שהיא הייתי בלאקט הנאחל עוד, ועמרו לי את ההלטשיר. את המקדל. ועמרו לי את ההלטשיר, את המקדל. הוליק שהיא הייתי בלאקט הנאחל עוד ועמרו לי את ההלטשיר. את המקדל את השם יכולנית שם, עם השלים. נאחל, נאחל, ייקום. עוד שוכז, נאבו, האויין. את המקדל את השאי מפה. בכך עשיתי. ואני אמרתי למותיי. אני אשיר. במעלך השירות הצוי הוא התחיל ללמוד משחק את סלפני הלוביץ, היא גי המועל ציום הלימודים. ואז היא אומרת לי, אתה בית יוסף? אני חשבתי עליך? אין לך מלחפש מטעתרון. ואני מצחיל לפקוד, ואני אומר להבלפני, את יודעת שזה חיים שלי. אז היא לך עוד כמה, זה פעם הסיגריה ואמרה, טוב, אם זה כל כך השוב לך טעתרון, תנסה במתתתה. המתתתה היה טעתרון של מהרחוני מופליזמונים, והקובכי פסיכה קשם. תמיד לתולות תפקידיים, או של תימני מגישתי, או של שוטר ארבי, ואני רציתי לראות אותי, עומד בהבימה. כמו בום על הראש, פתיש אין לך מלחפש מטעתרון, שזאת אומרת, היא אורסת לכנום. ככי יוס יצא החוצה הוא ירד מדרגה, אמרת לרגה, היו פנה לחיוון נדלת אצבע משולשת והאמר בליבו, אני אלך לטעתרון, הוא להבימה. וואמת הוא התקבל ללימודים בבית הספר למשחק של הבימה והצטרף כסרכן לתעתרון. בתחל הכניצב, או לאחר מכן בתפקידים מדולים. אין לצ'יגדל בשוק, במקום שתעתרון היה כזה דבר כל כך זר ומשוני. ואז הוא מנה מצליח, מגיע ללעקת הנאכל, אבל אחר כך, אומרים לו תשמע את השחקן לא תהיה, הוא פחליות השחקן, של אקטעתרון הישראלי. אבל הוא אף פעם לא, היא רגיש כאילו אוקיי את הרעני, המנצח הגדולו, לא. לא. המנהל של בית הספר על ינס, מסייזה לבר, ראה אותי לפני שנשנתיים ואמר לי, אני מוכר להגיד לך שעם לא הימנתי בניסים, אבל מה שקרה לך זה נס, כי אתה אית הכזה חמור. שאני לא תופס עד היום איך בכלל התעושה את מה שתעושה. לא, נושא משנה. איזה מנהל הגוזר, ממזה וחוב משמעותה, עוד זה עצר של מישפחה הבעלה את המצאים. שיושייה בנשרים מוקצת הוא התפרטר מהבימה ונסה לפריז. הוא נשם את התרבות הצרפתית והוא שפה ממנה מאוד. היה לו את פריז. פריז כפי שויה אומר. פריז. אז כל הזמן זה היה אותה סלפריז הוא חזר מפריז. הוא אביא את הולה הארץ תקליטים והאחד מהם נתן במתנה עם פטיפון לאחיין שלא עוד. ואז ברתי לי עושה אותי לומה. מה הוא שר של מבחסן שזה? הוא מרא לי, הוא שר על החיים. הוא שר על עצמו, הוא מה שנקרא שנשונה או. הוא כותב ושר. אז אני בעצם מכיר את ההחשן סיונר ודפני שאני מכיר את הסינגל סונג ראיתי. זאת אומרת בגיל הרבה שרש נתיים אחר כך אקרתי את בוב בדיולן כלרנט קונט, קצטיבינס אבל ברסנס עקדים אותם. וזה ביס חותי עושי. "בין שור, נוזום, דזורה" "חשן סונג ראו" "חשן סונג ראו" "מילפוע תפרית ומבק" "מילפוע שפרי מונות" מוכמו שהוא כבר שדמימת את התעטרון כך בסוף שנות השישים יושי שב אל המקרופון כזה מר ששר שנצון עם צרפתיים של ג'וש ברסנס, ז'ק ברל ואחרים. חלק גדול מהתרגומים היו שנומי שמל. לצד השנסונר היה גם יוסי הבדרן שכתב שירים ומרחונים לתוכניות של שלישיית הגשע שחיבר שגב ריחי וצאיר היה חלק ממנה. הוא גם הופיע ושר יחד עם ריף כמיכאלי במופעים ניסוין נוסח גירושים וילדות קשה. "השיטה לא חדשת" הוא הייתה ילדות קשה. ילדות קשה, ילדות קשה זה טוב שיש ילדות קשה. ילדות קשה, ילדות קשה. זה טוב שיש ילדות קשה". אלה הופעה הגיע כהל רב ונרגש ובנהם הייתה גם עם השלי יוסי. אחר בחורה. הייתה חכמה, הייתה נחמדה. בזעות ריף כמיכאלי. בחורה של ילדות קשה, ירושה מבנהודי פרקשו וזה היה ביותרון שרח בחר. בפועיין נישר עם כל הצופים כשאנחנו יצאנו ושלברך אותו נובי אמרה תודה רבה בקלובץ לכם. אז יוסי המצא שלו מבוסס על פולקלו על חמימות של משפחה. ירושלים הייתה גם הירושלים הייש לי. אנחנו שנינו מאוד כפר. ההגעיה הירושל מצלנו. יוסי בנהי יומנם חי ויצר בתל אביב, אבל כל חייו הוא התגעגיה לירושלים. כמו שאבא שלי פעם אמר אם יום מאוד דומים בעניין הזה, למה טוב לגור בתל אביב? כי אתה יכול לנסה לירושלים. ואם תגור בירושלים הזמן תסלת תל אביב, זה לא בגדיל כזה. כל החיים שלהם, את אז גם האבא שלי וגם יוסי, הם ראו את הלדות הזאת כאיזה מין דבר מאוד מאוד מוער. הפיות, התפילות, השבת. זה יתאין אותם בעור. אז הגעגו על ירושלים, היה מבחינתו משהו מאוד יצירתי. הוא הפכת זה לגעגו יצירתי מאוד. זה טבעו של האדם לדגגגיה. זה מה שאבר, למה שהיה, אבל תמיד נראה לנו כאילו העבר צבוע בזה צבע, קצת אחר, קצת שונה מי היום. זה לא רק היה משה, כאילו נושא עכשיו מתהלביב לי הוא שלא, הם כאילו נוותי הוא שלא, הם כאילו נוותה שוק, אלא אני באמת נושאה על הלדות שלי. נושאה למקום שבו הכל התחיל, זה היה ממש משה בזמן, מבחינתו. נושאה לשוק, שאותה מת שקדים את שלה הזורה, מסתובב, קונקצת כוסברת סנוניות וחוזר לתהלביב. הוא מועדה ותהלביב וסדרות חן, כך שם ברגע להבימה ולשקיקר מסרק רשבת בבית כפה. אבל כל הזמן יש לו את הגאה גוע הזה, גם לפרויז מצד אחד ולרושם האם מצד שונה וגם ההצירה שלא מונחת שם. הגאה גוע הפך לדלק העצירתי שלו וגרם לו לכתוב. צריך לדעת שיוסי עדה לכתוב? צריך לדעת שיוסי היה אינטלקטואל, בלי תעודות, אבל לא היה אינטלקטואל. יוסי אמר פעם, אני הוקיבלתי את מכונת הכתיבה של ניסי מלוני. אני חושב שהוא קיבל את מכונת הכתיבה של ניסי מלוני וגם של נום משאמר, שנייהם היו מאוד קרובים אליו, שנייהם כתבו לא הרבה. היה משהו בכתיבה שלו. יש לו איזה מין ראייה כזו על החיים, על עווה, על הזוגיות, על הבאות, שכבר באמת כבר מעביר את תובנות החיים שלו לתקסטים שהוא כותב. היום מור של יוסי, העברית של יוסי, המקוריות של יוסי, הכל זה התקיים. ובמלכתבים שלו, את מוצאת את יוסייה, היותר פועטי וגם בשרים שלו. אני בטוברים שאני קוטט קרוב שאני מדעדה. ככה שאני אדמה לי. טקסט מאוד חשוב, שיהיה לזה זה סיפור, שיהיה לזה זה תוכן, אפילו רגעי. ‫שאלות לא סיפור שני יודע, ‫נכנס לעומק ורחב, ‫אבל שתי יקמו אוזמין, ‫לא מרסקיצה, ‫כמו אוזמין סצנה בבמה, ‫כלומר, שתי איזה תמונה מסוים, ‫אתם רוצה לום של דבר מסוים. ‫הישרים שירסי בהחלט תמונות, ‫הוא הית תמונות מצאיר אותן במילים. ‫על הזכרות השלב באמת שיוסית ‫חילאוצי שירם שהוא כתב, ‫שבאמת הייתה הרגשה של התחתשות ‫בדבר הזה שנקראי עושה הבנה. ‫שיום הוא לא רק שר שירים של אחרים, ‫גם יש לו משהו לומר מי של עצמו. ‫יוסי כבר כתב בזמונים כמו ספירת מלאי, ‫ואני שר להעביר את הזמן, ‫אבל רוב על בומים שעוצי, ‫היו בעצם תיעוד של הצגות ומופאי במה. ‫רק בסוף שנות השבעים יוסי ‫תחיל לעבוד על על בום מול פן ראשון. ‫הוא היה אז כבר איש משפחה ‫שמתיישב לכתוב שירים אישיים מתוך החיים. ‫במשך הזמן אם אתה רוצה, ‫אולו רוצה את ה. ‫יותר מכנס פנימה, פנימה הזה גם ‫לצמחה ופנימה זה גם הביתה, ‫פנימה זה גם עם האישה ואילדים ‫ואכו אגת הקטן יותר. ‫הוא כתב למשל את השיר מרובה, ‫והשוטק. ‫קוות, אבל עת. ‫והוא במפליגי המכד בזכרונות ‫על חברי הילדות שלו. ‫ואז כתב על המשיר. ‫כשאני כתבתי, את אני ושימון ‫במוי זה כתם, ‫כי התגעגת יליהם, ‫זה היה בתקופה, שאני התגעגת יליהם. ‫ולפעמים שאני ככה לבדי, ‫אני חוזר לשים טעות ילדותי, ‫אל נעוראי שנלמו עם השדנים ‫לחברים של ייהם, הישנים. ‫אני חוזר על הצבאים באקולות, ‫אלא איניים התמימות והגדולות, ‫אני חוזר לשכונה על אצתות, ‫אלא פיפון אדום, אדום קשור לחות. ‫האינו ילדים בזהיה מזמן, ‫אני, בסימון, ‫כמו איזה כתן. ‫אני אוהב את זה שהוא מזכיר את השמות. ‫ברגע שיש שמות, ‫זה כבר קצת מאוד עשרית, ‫כמו סיפור, זה כבר התרואה את הדמויות האלה, ‫זה משהו אמיתי איכי כזה. ‫אני זוכר כולנו הרקסט ביומיות ‫וברחוק פעמונים של כנסיות ואחר, ‫רדפנו על גגות אחרי יונים ‫לעוף איתן רצים עד לאננים, ‫ובגן השעשויים על נדות ‫נשבנו אמונים לכל הילדות, ‫שכה כנוסמל, בסוס הרוח ורסיות, ‫המלחמות היו הזאת לא אמיתייות. ‫אני זוכר פעם שבתי ליוסי, ‫והוא בדיוק כתה ותעני ושימון ומו איזה קטן, ‫ואז הוא ספר לי על המשחק הזה, ‫סוס הרוח. ‫בר לי את הזוכרת המשחק הזה, ‫סוס הרוח הייתם שחקים אותם רצים לא לא. ‫ואז אני זוכר ממשהו כאן, ‫והתגים לי את הדבר הזה. ‫סוס הרוח, זה שמספר ירדים תקופפים, ‫אחד מחניס את הרוח שלו ‫בטוסיק של השני, ‫זה הופך להיות למיד סוס הרוח כזה, ‫וכופצים, ‫בי שמגיע רחוק יותר, גבוה יותר, ‫אז הוא הוא לא בנצח. ‫צמל מישהו מתקופף, ‫מדלגים עליו. ‫וממה זה ראש שיעות, ‫אתה קפצת קדול טניס, ‫הקפצים בראש ומתחדבים, ‫אז במקום לביאות ברגל, ‫או אתם בראש. ‫בנהלש הבת עם קובה של ברית, ‫ובברית יפה, עם העין ועם חת, ‫דהרנו על ענן עשוי מקריות ‫ובעגדח פקקים, ‫ובברנו עוניות. ‫הוא שיעה בו ילדת, ‫מבט ממזריק הזה, ‫וניצוץ ובררק הזה, ‫הוא שיעה מאוד ילד. ‫היה בו זוכיוניות של ילד, ‫עד הסוף. ‫ההייתי טר הזה, ‫בסימון, אירולפלין. ‫מוי זה קטן קפצמו גונגדין, ‫ובללא תחורף הקרים מאוד, ‫היינו מתקסים בכל החלומות. ‫היין התקסנו בחלומות, ‫שהוא שדלא היינו ‫לא מספיק שמחות. ‫אני עשב שזה דבר שכל אחד מרגיש הזה. ‫הייתה זה שאתה יושב לבד פתאום ‫והשנים בחלפו, ‫אתה פתאום לזכר ברחובות האלה. ‫זה אפילו לא מוסטלגיה. ‫אני שואב מאוד לנסוע בזמן, ‫אחור, אני לא חושב שזה מוסטלגיה. ‫אני חושב שיש בידות מוסק ‫שנקרא בימים, ‫היהם בזמן הזה. ‫הגשר בין הימים, ‫היהם לזמן הזה. ‫אם תשאל אותי למה קטבתי את הפזמון הזה, ‫אז אני חושב שעשיבה יחידה ‫זה גם הצליל הזה, ‫אני בסימון במוי זה קטן. ‫לפעמים באמת מילה מסוים ‫את יכולה לתת לי וגם כלנו הרקס. ‫וזה זאת אומרת במקרה הזה, ‫זה באמת קשור אם באמת תקופת ילדות ‫והתקופת נעורים שאותה עברתי ‫בסביבות האלה. ‫אבל כל הדברים האלה, ‫פעמונים של כנסיות וכלנו הרקס, ‫ויונים ותות. ‫אבל אומרת, ‫הבאמת פתאום. ‫רוצה לחזור, ‫אל תבין מזה שאני כי למעשה, ‫לא טוב, כלומר, אני לא טוב לי היום, ‫אבל ביש פתאום באמת דברים, ‫הרחות איזה מין צבאים באמת מסוימים ‫שמגיעים אל החבאמת בגיל מסוים. ‫לא שאני מתגייגל האותה תקופה, ‫באמת שלא. ‫זה גם לא יזור לי, ‫כי אני לא אוכל שום דבר לעשות ‫בכדי לעזור, ‫אבל אני גם די ראה לי כלומר, ‫אני גם יודע שעז היו דברים ‫לא טובים כל כך, ‫כי אז תמיד יאללה זרצליות גדול. ‫יש משהו בחברי על דוד באמת שהן. ‫היו התחרוד לפני שאפך תליות משעתה. ‫מי שפיק ליוסי את העלבום, ‫היה דוד ואלה רר, ‫שאביר טקסטים למלכינים שונים ‫בנהם מתיקס פי יוני רכתר ויודית רוויץ. ‫יוסי בן היי, ‫היה הבמהי שלי בלעקת הנכה. ‫ובמהי בלעקת הנכה, ‫להיה במעמד של זגנוש אל האל, ‫לא פחות ולא יותר. ‫זה חנן יובל. ‫היה יש נערץ, פשוט כך, ‫היה יש נערץ. ‫להילדים לנצ'ה עשרה, ‫פתאום להיות על ידור, ‫זה לא ניתן לסבר בכלל. ‫זה היה, לא יכול להיות, ‫זה לא יכול להיות שהיה גדול הזה. ‫הכנק הזה, הוא במהי שלנו, ‫בויושב איתנו, הוא חבר שלנו. ‫שום פה זה שבעולם. ‫יום אחד, צלצי לתלפון בבית של חנן. ‫על הקו היה דוד ואלרר ‫עם שיר שיוסיקתיו. ‫אתה יחף שר. ‫אני יכול להלכין להזגנוש אל האל, ‫אבל לך אפשר לסרב, ‫ואז אני זוכר שהוא שלך לתתקס, ‫ואתקסט שחב על השולכן ‫וכרעתי אותו וכרעתי אותו, ‫ולא יעזתי להתחיל בכלל, ‫כי מאיפה מתחילים? ‫ואז יום אחד הוא צלצל. ‫נוא, אפשר לבוא לשמר משהו, ‫אבל אתה לא יעשה ניצר איך כמה ימים, ‫אוד קצת לתקן, לא נגעתי. ‫הבואו על כמה ימים, צלצל ואינו, ‫וככה ריטואר חזר איזה פעמים שלוש, ‫עד שיום אחד הוא צלצל ועמר, ‫מחר הניבה מה שיש יש, ככה. ‫ומאפניקה, תוכצי שהניעשיר. ‫יוסי ידיע לבית של חנן ‫בקירת עונו כדי לשמוע את השיר. ‫קודם כו היה לי כתה של ברחב השעה ‫של התנצלויות. ‫תראה, זה לא, זה עוד לא שאלה, ‫אני לא יודע, ‫ואני שעתי השתדל תילת במדויק בעברית, ‫אני וסימון אומויז, ‫אמר לי, הצלנו אמרו, ‫ואני הייתי שם, ככה. ‫"ולפעמים כשאני ככה לבדי, ‫"אני חוזר עשים טעות, ‫"ילד, לנהורה שלנו עם השנים, ‫"לחברים של ים, הישנים". ‫"אני חוזר על הצבעים והקולות, ‫אלא איניים התמימות והגדולות, ‫"אני חוזר לשכונה אל עצתות, ‫אלא פיפון אדום אדום קשור לחות. ‫"היינו ילדים וזה היה מזמן, ‫"אני וסימון ומויז הקטן". ‫"היינו ילדים וזה היה מזמן ‫"היינו ילדים וזה היה מזמן ומויז הקטן". ‫"יש מה זה לא תשיר, ‫אני כל כך שמח להגיד שיוסייה ותשיר, ‫מהתחלה". ‫הלכנו פשוטה, עברקה, גיאונית, ‫הוא מכונן מההכנן יובל בכונן. ‫"מנגינה עושה, שיר, ‫כמה שהמילים לא יהיו באמת יוצאים, ‫"אלא אבל אני חושב, ‫"אוזן רוצה לקלות קודם ‫וזה מלודיה מסוימת, ‫"שייתה התהה בעצם הולך ומעוחר יותר, ‫"אתה גם רוצה לשמוע במה מדובר". ‫"בשלב הבא, יוסי וכנן, ‫"השמי הוא תשיר למהבד, ‫"הלקס וייס". ‫"הלקס ומרכן, כן, ‫"הוא הלך מחברים בין שני הבטים, ‫"מרתי לו כך, ‫"הנה הרפטה סן, ‫"הנה, ננה, ננה, ננה", ‫"מה קודם שתי, ‫"הוא קטב את זה בתווים, ‫"וזה הפך וחלק מה שקחה". ‫"ואז יוסי נכנס לאופן, ‫"להקליט את השירה". ‫"אלא איניים התמיימת, ‫"והגדולות, אני חוזר אל השכונה, ‫"אלא את שתות, ‫"אלא אפיפון אדום אדום, ‫"חשור לחות", ‫"בסיפה, את מה שקוראים את שם". ‫"הנה, ננה, ננה, ננה", ‫"וזה יויימת", ‫"בסבים שאני וזה מומד, ‫"מה איזה קטב". זה שאתה, היא כמוזיקה שדינמיקה, ומריאוסי לא, לא, לא. הקצב ימשיך אחרת אני לא ידע לי כנס, ככה. הם בהקלטה של יוסי, הנה היא אתה. יוסי עדיין לא נחשב לזמר, והדיין חושבים שהוא מזה יף, והמטופף הרבה פעמים ראשורק לו, כדי שואלה לטון בחזרה. אתה מזה יף? תראה את האמת אני כבר סתוע כוהן אמר לי, עוד בעין העבות שמחות, יוסי על תשיר אנחנו מנגנים. זה יפחת מפני שהוא דוקא בלנחת במרו לשאולו זמר. ואז אתה מפניקה לא יכול לדייק. אבל החום שלו, והביטוי שלו, והנקול שלו, זה בכלל לא משנה. זה אפילו מלכן שהוא לא ממש מדייק ככה. כל התענות האלה שהוא קצת היה מזה יף, הוא אמר דבר נעדר פעם, הוא אמר לי תשמע. צריך לתת קבוד לטון, לא לרמו שאתו. אטון פה, תהיה לי עדו. והיכולת של יוסי, לשיר מצד אחד עם סוג של פטוס, יש לי יוסי בנהי פטוס, אפשר להגיד שאין לו, כן? אבל יחד עם זה גם יש איזה קריצה קטנה ליד. אין אך באיזה מרים, שהוא פותחת פה ותחף במראה, אין איזה יוסי בנהי, זה הוא מיוחד או אחר. ב-1992 שהיה צהל בום שקיבל את השם יוסי בנהי. ובו היה שיר, זה היה גם הרגע מומושה, הוא מוייזגי להשאפך למוייזקתן. כמה מימחל צאת השיר כשגיעת עם נובד המשפט, אני עורר דין במקצועי. אני שומע פתאום מאחורי קול, צעקה מוייז, אני מסווה לתרוש. פחותו לא יותר שופט, שופט בבית משפט, שופט מייני. קורא לי ורומה לי בואי נבואי נה. אתה ידע את השי יוסי חיבר עליך השיר, ואז אני היום מדית בואו אותו. הסופשוי ללמה, מה אתה אלף, מה הוא קורא לי קטן? בבית, איפה אתה מלוגים? אז הוא מראים את היד כאילו נותן פסקדין או מלא אלף, אתה לא מעט ג'יינטים. אז הוא צדק, לברמת. את הסלח פרסומת, אז זה נעת הגמול, לא מגיע לך. כמו שזה עבו סבקריקטורה, אתה אף טיפ טיפה יותר הרוח, אבל הוא לא עושה את זה מתוך שהוא נגד האי, שושגול. הוא פשוט רוצה לציין לומר, אקבים מסוימים שהצלון, לומר, הם בלתי ממהילה, להגיד אם הוא היה עושה אותי או היה עושה אותי, אתה מנטיפה, נוספתיים, לומר, קצת יותר רבות, להגזים טיפה. אבל אני חושב שזה מה שאני עושה בעצם בכתיבה. ויחד התוכניות שעופייה, היום העצמות, ויחד הבנות שעליו אותו, תגיד לי יוסי, אתה יודע שאתה פגטה בהבשלנו שקראתה לא קטן. זו אומר, לא, זה לא. זה היה בגלל הפזמון, בגלל החרוז, נזמן, קטן. טוב, זה היה תירוץ זבר תחבני, אני קורה לזה. יוסי היה גם תחמן. מדוע, כיוון כשהוא הגיע, בשיר, זה למילה קטן, גם עשה עם היד. זאת אומרת, הוא תוכנה משפטית, איזה גיר את עצמו. השיר ראשי שיוסי קטן ועל הלדות הירושה המצלו, על כולנוע רקס ועצתות, על סימו נומויז, זכה להצלחה והתגלה קישיר שרבים הזדהוויתו. עוד מנור, אמר, פעם משפט נורא יפה, אמר, כל אחד והבינימינה שלו, זה יכול להיות בבוינוסירס בכזבלנקה וירושלים או בקיית או נו. כנראה שהאח ההתחברות למילים של יוסי, לגהגויים למשהו שהיא אולי כבר לא קיים. האמת היא שיום אחד עוד בשעתו לפני 25 שנק שעופת היא, עם השיר הזה באמחרוד, זאת הרבות ניק אמר לי, שהיו לא שניים כאלה בבלשה. והם היו חברים, הוא אומר, מעניין, שהשיר הזה אסכיר לתיילדות של יכן. איפה, אני, איפה הוא? אני בא מכלנוע רקס ורגנט ומי רחבות אחרים, והוא בא מי זה מקום אחר לגמרי, שפה אחרת. ואין אתם לזה אותו מרד שאין אתן רוצה, הסיפולה זה נקראי על דות, על כל אחד איך שהוא צובת, אבל זה בערך אותם דמן. אני וסימון ומו איזה קטן, אפשר להגיד שזה אני ועקסמן ורוזמן, ופיק זמן הממושן. האותנטיות היא סודד הצלחה. כל לבר שהוא אותנטי יש לוחיים. מאוד מהפחק שהם מבצעת את השיר. ברגע מסוים, כל הכהל שערת השיר יחד עם הטיזמורת. וכל הזמן בחיתיק ששמעתי את זה, ואני לא יכולה לסביר למה, מה קרה לך? מה אתה רגר? יש עד מאוד פתאום. ירדו למה. אני מספרת אחת זה בניגמר רוצה לפקות. זה אצב, אצב שיקייה מצלנו בפתאום מישהו, מהתרות הוא מנגן אליו. אצב הזה הוא עזמן החולף, והיימים האלה שלא יישוב עוד. טוב ראים, לא יישוב. אולי זה בגלל רמטים, שאני נושא איתי ובתוכי. שלי, שעדיין אמיתי. כן, אני סוכב איתי מתים, אני סוכב איתי אנשים שחהיו בירושלים, גדלו בירושלים, ילדו אותי בירושלים. דיום הפתירה של נומי שנה, אני סייבטי על המחורק להים וככה, ודווי ספקטית התקרה בלבדר החוק. ככה קורה ולפני שאמר שלום אפילו נמר. מוייס, מהי יישוב? כולם הולכים. גם תוראינו יגיע, משפט אחד מכריס, גם את העלצה וגם את העצב. זה היה קישרות שלו. יוסי בנהי, הילד שנולד בשוק מהכניהוד, וחלם להיות צחקן וזמר. הילד הזה עם הברת, שהיה רודף אחר החלומות. הפך ליחד מהקולות שהצבו את התרבות הישראלית, הוא הגשים את כל החלומות, והתחס לבמה ביקדושה ובמונה, שהצגה חייבת להם השך. בקשי למהירים בקשתי המשרה, ואני הולך איתה ברמתגן ורוריה, שכתוב יוסיבן היה שובו של סרומה לו. בתעתרון על הרמתגן. אני אמר למהירים. הייתי בין שתי מסר, שראיתי את יוסי פעם או שלה על במה. חושבת, בתשתי מסר, אנחנו הוכים את חייבת לראות אותו. אהודוביתו הישבו בעולם, הצגה התחילה ויוסי היה נדר. מהגיד לכם, היה שביל למות רק בשילה חזורות הפעם בלראות, ותהיבת להם יחד פה, המהרדון, שתהיו נבריים. באמצע הצגה. חצי שהחרש עם התחילה. פתאו ראש הוא מורך לבר ונראה מזיע. ואומר לקהה רק רגה רק רגה ריאות. חיימא למרים, מה שהוא כאן לא בסדר. לא כל את מה הצגה. ואני הולך אל מהחורה הקלע עם בדרך, נשומת מנהל הבמה שלו, יוצאה לבמה וצורק. יש רופא בקהל, ואני רצ. פה רואה אותו, שוכב פרקדן, תוך דקה, מגיעים רופא ועכות, שיהיהו בקהל ביחד, מתחילים אחייה. ואומרים לראות שמעיה לזמין האמנבול. רצתי להקופה, זמן תהיה אמנבולת, חוזר לשם. ואם עושים לו אחייה, וזה רגעין לא פשוטים בכלל. ואז היא אומרת, אני יש לי הרפשו מתחילי טוראו, בואו, שופך תענה עם ריאות חם. אותנו לא מכירוי בהר, לא יבין מה. תעמוד פה, מול. ואז הוא שוכב, אני עומד ככה, בואו פה ככה תענה, אני דוראו אותי, פה ככה נעים מסתכלה לעמור לי. אני אומר, מה קרה? אני אומר לו, איתה לבטה. הוא נותו. עכשיו, אני אצלם שלך, איתה אצקה. כזה ירמאות לי ואחות. הוא עכשיו הולך טיפול נמרץ, חדר מי הוא, הוא לא יכול לבשיכת אצל. אני אומר לו, יוסתי טבעה, קרל חמש קרה, אבל אמבולנס בדרך, אתה לא יכול לבשיכת אצל, ואז הוא סליקה. אירות, אני יודע על מה אני מדבר. אפשר לבשיכת אצקה. אתה לא עירת המאבט? לא. אני מוכרח להגיד לך שקודם כל אני יודע שהוא קיים וזה מה שעושה גם את החיים מעניין. לפי דתי, זה מה שעושה את הטיזיים, את החשק, את הכב, כי אתה אומר, אותו, אותו, זה נגמר. אני חושב שזה טוב שקיים המאבט. יש כאלה שוראים באונש. אני אגב דומה להים השדה, כי אירה אתה במאבט ברכה, מכון מיני דברים, גם אני מסתכל על זה כך. איך אמר ברסנס, שוב לא יהיו לי כיבש עיניים. זאת אומרת, יש משהו בכל זאת, לפי דתי, אופטימי בעניין הזה, ואני ככילוני אומר לזה. עולה לי זיכרון מהמפגש המשפחתי האחרון עם יעושים. זה היה ביום עצמאות. כמה שבועות יפני שהוא נפטר, ושם הוא עמד זה דיבר. לפני כל המשפחה המורכבת, וכבר הוא עליו את המחלה. והוא אמר, אדם לפעמים שואלת עצמו מה הוא משהו רחבה. ואני מסתכל כאן מסביב ונורא את כולכם וזה אחד הדברים שאני משהו רחבה. ואז הוא התחיל לשיעו, שיעו בלדינו. אני מנסה לי זכר איזושהי רושה, אני חושב איזה ארבולס. ודות השליסים חכמה והם רק דו ואז הוא עליך מורר מורתה דו פעם חונת דיברתי מיוסי דיברתי איתו כשחזרתי מהרצות הברית אנחנו תמיד היינו חלימה רוחות יומולדת יחד או נולד בשל 6-4 באפריל, אני בארבע אסר באפריל אבל הייתי באמריקה, זה כפת פסח ומסצת לי יוסי ואני מאוד תשמע, אני להגנו על הרוחה אני רוצה אז הוא אמר כן, כן, רובינו, כועסה לעיו משהו מה קרה, למה הוא מעליק החפק הזה, כן, כן ואז לא רואים כמה שבועות, אחד עשר במאי ואני בעקול בדולה, קונה, כל מיני הדברים ואני מקבל טלפון שלום מדבר התראות מהרות שתיים את יכולה להתגיד כמה מילים על יוסי אני כל כך כאסטי המת שנהלבתי אבל ההסתברו שלו סיפר לאף אחד, אפילו גבר לא ידע שזה תרמינה לי יוסי באנה היא נפטר בהאחד עשר במאי על פיים ושש בגיל 64 במחלת אסרטן אני הלכתי ברחוב אני זוכרת וראיתי, כל מיני נשים, באמרתי להם, יוסי באנהימת אתם יודעים שיוסי באנהימת, מה לי הייתי עם כולים חבילות כאלה וכל נשאמר לי שלום, מתי, אתם יודעים שוב, מתי יוסי באנה יוסי יפח את החיים לסיפורים ואת הסיפורים לשירים הוא שלך מחתבים ברוח והזכיר, שיש למע ובעיקר למי להתגעגיה אני וסימון ומו איזה קטן, היה אחד משירה הגעגויים שוקטב על הלדות שלו בירושלים אבל אם השנים השיר את זה הפך לשיר הגעגויים לאדם שקטב אותו ליוסי באנהי תה, בדרך כלל מסתכל על הדברים ואתה אומרת, אתה יודע שיש לך כך וכך וכך זמן על ידמות לעשות את מה שאתה רוצה לסות, אתה רוצה לשיר שימן בזה נכון כלפידתי אדם שלא רוצה לשיר שימן שהוא היה פה, הוא לא רציני צריך לשיר שימן לפעמים שימן זה ילד, לפעמים שימן זה סיפור, לפעמים שימן זה שיר איזה אנטם ואיזה אנטן לשיר אחד, אני מה יקוסובר ואני נרגור עלי על ילגילו, על ייצוב הסעוד והמיגס ותודה למור סיבן על הנגינה במהרח את שיר אחד חברים גם הספר הפפורט ותומע מוביץון תודה לביא לי שגל גזל יוס ולרונן ואיס על התחכיר מהרחיון כאן תודה מיוחדת ללי בין שירה על שלושה קטאים כליים של יוסי באנהי של הקוכים מתוך הסרט הנפלאה מחתבים ברוח בבימויו של רם לבי הוא והפקתו של בין ציון שירה זכרון או לבחה תודה להרחיון גליצה על על כמה קיטאיקול של יוסי מתוך התוכנית שהיא לא תשייות יעקב הגמון מסוכח עם יוסי באנהי משנת אבצעמות שבים ותשע ומתוך התוכנית ספירת מלעי שאתה עם עם יוסי באנהי מראיין רוניקובן נשנת אל פיים ושלוש תודה להמיר לקנר ולתי זמור את המהפכה תודה לרות על מגור המון להתקונים על פרקים חדשים, מפעיים ומפפפשים מוזמנים להצטרף לקבוצה תהו עצב של שיר אחד מין קצורף לעמוד הפרק כל הפרקים של שיר אחד מחקים לכם ולכן להזנה בכל יסומונה אסקטים וגם בייסומון כאן בו אפשר למצוא את כל עולם התוכן של כאן בדיגיטל בטלוויזיה וחמובן ברדיו תודה להזנה, ניפגש בפרקים הבאים שאני חייל, היש אני אני חוזר על הצליים ועד הולות על העיניים התמימות ועד דולות אני חוזר על השכונה על אצת התות על אףיפון אדום אדום קשור לחות היינו ילדוי בזה היה מזמן, אני לסימון בטחות קטן היינו ילדוי בזה היה מזמן, אני לסימון בטחות קטן אני זו חרקלנו ארץ, בייוני יות ומרחות העמוניו שיות נסיות בבחרד אףנו על גגולט, אחרי יוניו לעוף איתם רצינו אדם העננים עובדת על העיניים עובדת על העיניים עובדת על העיניים עובדת על משה שואים על נדנדות נשפנו עמוניים לכל הילדות שיחתנו שני וסוס חרוף וראשיות המלחמות היו אז לא אמיתייות היינו ילדוי בזה היה מזמן, אני לסימון בטחות קטן היינו ילדוי בזה היה מזמן, אני לסימון בטחות קטן במהלעי שבא, וקובש על בראת וגברית יפה עם העין והנחף, נערנו על ענן עשו ניקריות ואקדח קטן איתבנו עומיות, הייתי תרזן וסימון אירולפלין הוא מויזק קטן קפץ כמדון גדינו ולמלות החורף וקריני מאו היינו מתכסים בכל החלומה, היינו ילדוי בזה היה מזמן, אני לסימון ומויזק קטן עברו שנים מעץ עכשיו האיר גדולה, מסימון לא שונטון, אפילו לא מלם הוא מויזק קטן, לאן הוא נוקלם, וגם כל לא הרקס, ולא קיים אבל אני כשעמיקף לבדי, אני חוזר לשמתה ילדותים אל נעורי שנה אלמו, אם השנים לחברים שלי ההם, היה שנים היינו ילדוי בזה היה מזמן, אני וסימון ומויזק קטן היינו ילדוי בזה היה מזמן, אני וסימון ומויזק קטן היינו ילדוי בזה היה מזמן, אני וסימון ומויזק קטן