מוכנה לגאולה – הכנת הכלי לשנה החדשה

ברוכים הבאים לפרק נוסף בפוד כאסטרוכמת אליו היום בפרק חודש אלו לחנה רוחנית לקראת הימים מבורחים והקדושים והגבועים האלה שהם הציפים ומפגישים דווקאים החלקים המאות החטונים שלנו. אז היום בפרק נדבר על שבע לעצמנו אלו לזחודש התשובה מלשון שבע הרבה פעמים מנגדלנו על זה שחודש אלו לזמן של הממש חשבון נפש ורבה פעמן אנחנו נגשים אליו מצד הדין מצד שלה לפחו נפו פגנו במי פגנו. מי יכול צריכים בקש סליחה חשבון איפה שנסה מצד הרבה פעמים העירה ולא פעם העירה נפולה אפילו. ובפרק הזה דווקא אני רוצה להביא זווית אחרת, הסתכלות אחרת, היא בוננות אחרת וכל אבין את מרות החודש מעניין שלו. נמה לחודש הזה הקוראים חודש הרצון הרצון הרצונות זה חודש שאנחנו ממש צריכים לרצות בו. לרצות את הטוב שלנו את הגאולה שלנו את הגאולה הפרטית והקללית שלנו. זה חודש את דוחף כל אחד מאיתנו לאבר העצמות שלו. ולא בכדי הוא גם מציף את כל השחבות הכליפות, הפחדים, החששות, הכי שלונות, הצלחות. אני חושבת שבעיקר הוא מפגיש אותנו בין מה שהיה לבין מה שעוד לא התגלה במציאות שלנו. חודש אלול זה מעין כזה סגירה של שנה, שעושה לנו קצת את זה סגירה כזאתי של מה האם הוא איפה האם הוא מהסגנו. האם הסגנו האם האם האם האם האם אדם שרצינו באמת להיות ולפגוש בשנה הזאת. איזה מרחבים פגשנו, איזה אנשים הזדמנויות נכנסו לחיים שלנו, איזה הסימות התפקיד וסגרנו שמפרק ממש חשבו נפש של סגירה ופתיחה ששאר חדש. והפר הזה לא פעם מפגיש אותנו עם איזה שהוא פחד מסוים. הפחד באמת מה שלו הספקנו, מה שרגשנו שעוד לא קרה במציאות שלנו, מה שעבר עלינו, נפגענו, כאבינו, כאסנו, עוד לא השלמנו עם חלקים מסוימים בתוכנו במציאות שלנו. ואנחנו לקראת, לקראת התחלח עדשה שמתחילה כל כל המערצון שלנו, כי כל המציאות הזאת, כל המערצון מתחילה מהכוונה מהרצון. המקום הכי גבוד לפני המחשבה או לפני דיבור, לפני המעשה פעולות, כל המערצון. ההרצון על פי חוכמת הקבלה זה הכלי, אז כדי לגשקצת להבין איך מחשירים את הכלי. מה עושים בחודש הזה? לדייק את העבודה הרוחנית שלנו. בואו כאנו מקום לנבין מהמעות החודש. אז מעות חודש שלו זה באמת זמן צבע, הערי הקדוש מלמד אותנו, שהחודש הזה זמן של תיקון השורש לכל השנה הקולה. החודש מקביל, חודש שלו למקביל לספירת המלחות, אני מדבר את הלאמון, כי הבנשי המלחות היא הכלי, זה הצד הניקבי, זה הצד שמקבל את השפה ומצד עצמו אין לכלו והבודה בחודש הזה. זה החנה של הכלי, שהוא חלק קבל את האור שמתגלה בראש השנה ויום הכיפורים. אז בלול נפתח לנו שר מיוחד, יהוד גימל מידות הרחמים של הקדוש ברוכו. ולכן בסליחות, בזמן סליחות מי שעושה סליחות, אז בסוף כל חלק בסליחות יש את השלו שסורמידות של הקדוש ברוכו. וכל יום האחודש הזה, מעבי זדמנות לבררת הניצוצות ולתקיין את הנפה שלנו. בין אם אנחנו מושים סליחות ובין אם לא, אנחנו לא מחויבות בזה. אז בעצם בחודש הזה, מושר הבינו עולה להרסיני בטעם השלישית לקבל את הלוחות השניים, כי אין שתלוחות הראשונים מהחוזוחות ובעצם שווה אותם כי חתנו בחטה אגלו אנחנו, הגוברים אבל עדיין. אנחנו חלק מהעמזו, ובעצם אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה לחדש את הברית. ולכתוב מחדש את הסיפור שלנו, ולכן האמים האלה, זה ימים שבאמת רצון אליון, שאנחנו יכולים לחדש את הברית עם הנשמה שלנו ועם הבורי. אז מנה זה זמן לזכח את הקלים שלנו. לתאר את הלב, לבנות את הכלי שהוא יוכל להעיר בתחילת השנה, זה בהמשך שלה. אז בעצם מחודש את זה אחנת המלחות לקבלת האור, זהפה. עבודת התשובה שלנו עם החובנת ומחובנת אותנו. לחזור פנימה, לשוב פנימה, תשובה מלשון, שבע. ותשובה בתוכה גם יש את המילה בושה. הבושה עם מלשון לבוש המחסה את האור, לא פעם כשאנחנו חותאים למהות שלנו, אם אנחנו מרצים, מתאמצים, מתחנפים, מתנגדים למציאות. זה איזשהו קיסוי על האור שלנו. הבושה היא בעצם במובן החיובי שלה היא בעצם אני יודעת שעשיתי משהו, שאני פועל את החושבת או מרגישה משהו, שהוא לא טועם את הטבע הרוחני שלי, שאני מזייף את פה לנשמה שלי, אני מזייף את מול הבורי. אז הבושה במובן החיובי שלה ידפקה פתח להעלות את המקומות הנפולים שלי, את המקומות שבעצם חתתי וזייףתי למהות שלי, להעלות אותם לשורש על ידי זה שאני בכלל מודעת אליהם. הרבה פעמים אנחנו בכלל המודעים לקח שאנחנו מזייפים, אבל אני מאמינה שמי שמעזינה כבועה לפרקים ולא מעדת את שלי. אז ידי עת בעצם כבר לזהות איפה המקומות בחיים שלה, שהיא לא משווה צורה נשמה שלה, לאור של הבורי. לעבה אלא היא מחפש את כל הזמן את הקרב את השאחות ואת האור מחוץ שלה. בעבודה שאנחנו עושות, אנחנו כל הזמן משתדלות לעבוד כל הזמן על הכלי שלנו, על המחשבה שלנו, על הדיבור שלנו, על הרגשות שלנו. לומדות להתבדה אלה מה עובר בתוכי, מה? איפה צומת אלב שלי, האמצומת אלב שלי נמצאת כל הזמן בפחד לאנש, בפחד בכלל, בקס, בלי התנגד למציאות שלי, או שצומת אלב שלי איך אני מגלה עוד או עוד כרבה להצמי. ולכן החודש את זה באמת זה זמן של חזק את הדעת שלנו, לדעת מי אנחנו, מול, הבורי, מול, התיקון שלנו. מול, השליחות שלנו, ולברר את הרצון הפנימי שלנו. אז אני רוצה שבכודש את זה, נתייצב כל אחת במקום שלה. בכל הכל חמלה מאוד מאוד דולק, היא לא סתם זכודש הרחמים. כי הבן שהוא מציף כל כך הרבה שחוות בנפש, כל כך הרבה אחזבות ונפילות וקישלונות, ומקומות שפגענו ונפגענו ונעליונו ועליונו. אז החודש את זה באמת תורש מאיתנו כל הכל הגישת אליו, והחריות בליות בחמלה מול עצמנו. כי כדי לגישת לבירו הרצון וליות בכימנות מול החיים שלי, ומול המציאות שלי. אני כל כל רוצה לגיש לזה מנקודת העווה שבי. אני רוצה לגיש לזה במקום ששפיטה ובכורד והקטנה וצמצום. פידי הוא כפוך. אני רוצה להגיע לזה, כמנה חנה פנימית לקטר של ראש השנה. רבי נחמד מביא שחודש אלול זזמן שלי תוררות ועל עבר חמים. אני לדודי ודודי לי. זה איזשהו דיאלוג אינטימי שמתחיל בינינו לבין הבורי. כלומר, בלול אני צריכה לפנות לבורי כשהוא נמצא פה ולא משנה באיזה מצב אני נמצאת. וזה לא משנה כמה אני מתנגדת למציאות שהוא איניח פפיטחי. וזה לא משנה כמה פאחד יש לי. וכמה לבדות ובדידות אני פוגשת בתוך החודש הזה. כי מתוך המקום הזה שהמלך נמצא פה קרוב אליי. אני יכולה להגש תל אב, כיבת לאבא. ולהמיח בפנב את כל הראשומים שלי, את כל הרצונות שלי, את כל אך זוות שלי, את כל הקייבים שלי, את כל הקייסים שלי. כי אין שם שפיטה, זה זמן שלי תבודדות, זה זמן שהאני מאפשרת ללב שלי לפרק ולהתפרק. על מנת לפנות מקום, לאור חדש שירד אלינו. אז החודש הזה חודש על התחדשות מידית. כמו שרבי נחמנ אומר, אני אהוא שבעולם כלל. ולמה אני אהוא שבעולם כלל? כי כשאת מגיעה, כשאת מגיעה, כשאנחנו מגיעים לחודש אלול, שאנחנו מגיעים אלוהבים כל השנה שחלפה. אז הנתיה של הנפש הבאמית שלנו, זאת הנתיה של כולנו. הכולנו כל הסתכל על מה לא הסגנו, מה לא ספקנו, מה לא האננו. ולכן מתחלתי עם זה שבון התחיל עם התבוננות, בעין טובה, בלוותו, בחמלה, כיוון, שבאוד מאוד קל לנפש לרדת למטה, להתבונן מהמקום של הלמטה, ממעוד לא קרה, מכם התפילות, אין אכתי על מה שמסם, ועוד לא קרה. זה יכול מאוד מאוד לייש ולאורדתנו למטה, ולכן פרשת השבוע שהייתה ממש את מול, אנחנו ביום ראשון היום, אז היא מדברת על כית הצלם לרחמה לאיברחה, על מה היא מדברת, על מה הפרשה הזאת חלק, ואנחנו מדבר מאוד מאוד מאוד לי. בדיוק בחודש אלול מספרים לנו שעמלק בקריר אותנו, הקרירת המונה שלנו, בעצמנו בבורי, בתוב שלנו. העמלק הוא כוח בנפש, שקיים אצל כל יהודי, והתפקיד שלו, זה להגיד לי, שאני לא מספיק, שהבל שלי הוא לא מספיק, שהיילדים שלי והמציאות שלי והנגע של הבורי זה לא מספיק. זה מחליש לי את האמונה, זה מצנן לי אותה, זה מקריר לי אותה והמטרה של זה, זה להקור לי את האמונה מהנפש, ולכן אומרים, קית הצלם לרחמה על אויברח העבים הפנימיים שלנו. כל המקומות בתוך הנפש שלנו, שמספרים לנו, שלמה להתפלא, למה לגישת לבורי, למה לדבר עם אבא, למה ניצריחה את זה בכלל כי סביר אני אכש, אני מצאת עצמים באותה נקודה, תנראה גם במהלך השנה החדשה. אז זה בעצם מוריד לנו את החיות, את החשק, והמשפט הזה הוא הלכתי מיום שישי, שקראתי קצת למדתי על הפרשה, כי ראיתי איך זה מדגנה וכל זה מדגנה בכל מיני ניני, מיני נימם מדגנה בלי לתוך הנפש ומנסה להוריד אותי, ולצנינו אותי ולקריא אותי, כדי שאני לא אזכה, לרגע זה שאני יכולה לשבת עם אבא, בחצר בחדר, בבית, באותו, בניקרון של הבית, זה לא משנה ולהניח בפיתחו את כל מה שאני מרגישה. להניח את הלב שלי. אז הנקודה הזאת היא של באמת להבין שבכותי שזה גם מדגבר, היצר והמלק הזה, זה חלק מהעניין על מנת להפשרנו, לחזק את כוח האמונה ולהגיד לו שע, אני לא מקשיבה לך. אני לא מקשיבה לך כי אם המלק, אני חייבת ללמוד לעבוד בתחבולות, אני אמורה להגיע לשם עם איזושהי נקודת אמונה פנימית. שלפעמים היא יכולה להיות מאוד רחוקה וחמקמקה והמשפט שעולה חיתי ועוזר לי הרבה פערים כשזה מופיע, אז פשוט אין עוד מלבדו. אין עוד מלבדו, זה הקדוש ברוכו כרגע מנסה אותי, כאן כדי לעזור לי לחזק את האמונה, כדי לעזור לי להתקרב ולוו בסיח, לא כדי לשבור אותי כזה התחליט על הכדי, לשבור לי חלקים בתוך הלב שלי את לפות מסוימות שהפשירו לעור להיכנס בתחילת השנה ובמשיכה בזרת השם. אז העניין הוא באמת של חודש אלול לפחות מה שאני רוצה להביא היום זה באמת, איך אני מתייחסת לחודש הזה, לשבועה עם האלה שנותרו, וגם זה לא רק שבועה עם מבחינתי, זה כל המלח הזה שלנו עד עד סוקות, עד החסוקות, אבל חושבת שתשובה זה משהו שאנחנו נוסות במהלך השנה כל הזמן משתדלות ומתקרבות ומזדקות ומחשירות את הכלי. הרבה פעם אנחנו נגשים לראש שנה או אולי, בחודש אלול משתת נות, מתנועה אחת של ממהרות מהר מאוד לסות שובה על כל מיני מקומות שפגן ובאילה אבנו, וכשהוד לבקשה סליחה, לבקשה סליחה חיצונית מהבורי על מקומות כאלה ואחרים שכתנו להם למהות שלנו וכו מגיעים למקום הזה הרבה פעמים, מתוך איזושהי, איזשהו פחד מסוים. אז כל המקום אנחנו רוצות לימוד להגיע לחודש אלול, שזה חודש שהרחמים הוא לא סתם נקרא חמים, מלשון רכם, זה מרחב כל כך מוגן ובתוח שמאפשר לי להביא את כל מי שאני, ואת כל מה שהאיתי בשנה החולפת וכל המקומות שזה יפתי בהם, וחתתי בהם למהות שלי. וכאה סתי בהם, וחיפשתי הקרה מבחוץ. וחיפשתי שייחות מבחוץ וכל הזמן חשבתי מה חושבים עליי, ומה אומרים עליי, ומה. מה קורה מיחוץ שלי. אז קורם כל המצעשות את התשובה הזאת, את הברו הזה, מתוך נקודה פנימית, שמבינה שהכל, כל, כל, כל מתקיים בתוכה וחת היחידי שיכול להיות לעדם בעולם הזה, זה כשהוא מאמין, לזהות הזאת שחתה שם. כלומר, אם אני כעשתי, או אם דיבהתי לשון הראוי מתנהלתי, בהפרה לחוקי הטבע רוחנים שלי. ומנתי שזו משעני. סליחה, ומנתי שזו משעני, בעצם פורחת שאני מזדה עם הקוונה שממנה פעלתי. לכל אחד מאיתנו, כל אחד מאיתנו, יש את האישיות החיצונית שלנו, את הזאת התלויה שהיא, שבעצם מחפשת את האור מבחוץ, את הרצון לקבל לעצמת ההגועיזם, ויש את המאות הפנימית שהיא בעצם נשמה שמתבטד דרך הגוף הזה. שזו באמת רצון להשפיע ורצון להיטיב ולהבית את האור שלי לעולם ולקייהם תשליחות של איזו מחוייבות שלי. וכשאני מזדהה במקומות מסוימים, עם האזורים המצומצמים יותר שבנפה שלי, עם המקומות של הרצון לקבל העצמי, שבהם אני יכולת מדברת לשונר, מדבר בצורה למכובדת תוקפנית, כועסת מתמרמרת, הצובה מדברת לשונרה. כל המקומות האלה, כשאני מזדהה עם זה, ואני הופכת את זה להיות העני, זה אחת הכי גדול של יהודי, כי באצם אלו רק הכליפות שמסטירות את המאות שלי וברגע שאני לומדת להתבונן על זה. קודם כל בעין חומלת. בעין חומלת זה לא אומר שאני שמחריות, ואני שם צריך להניח גבולות, ולהלמוד באמת היא האם אני נמצאת בהגדרהי שיט שלי. אבל השלב ראשון קודם כל, זה לעשות את המעין הוודלה, בין ההתנהגות שלי, שנווהה ממניים אגועיסטים אולי, ממניים למוחים יותר שלי, היא מתודאה גלותית יותר, לבין המעות שלי, שהיא הרצונה מוק והמתי שלי, להתחבר לעצמי, לפגוש את עצמי, ולבטת מי שאני בעולם בצורה, מחוברת שלמה יותר. זה בעצם התשובה שאני צריכה לעשות בחודש אלול ובכלל עליו דווקא רק בחודש אלול. והנקודה השנייה, שעליה אני רוצה לדבר ולהמיק, זה כשאנחנו נגשים, לכל תחילת שנה גם כמובן שלנו, שנת תשפב, וגם השנה לא הזה, תמיד אנחנו מגיעים איזה שהיא רשימה, מה אנחנו רוצים, ובאמת כל מרות חודש אלול, זה הרצון. לרצות כמה שיותר, הקדוש ברוכו, רוצה שנרצה, כי הוא בראה את הבריאה על מנת להיטיב לנו, אז כלומר, ככל שעקלים של יהיו יותר רחבים וכדולים, שכלי זה רצון, אז כך בעצם אני יכולה לקבל את השפה, לקבל את השפה של הבורי. כמובן שגם לזה יש חוקיות רוחנית, כי כדי לקבל משהו מהבורי, אני צריכה להחשיר לו את הכלי. כדי לקבל העווה מהבורי, העווה בכל תצורה שהיא, כן, בנזוגיות, ילדים חברים, עבודה, זאת אומרת, לקבל את הביטוי של העווה, אני צריכה קודם כל הניקת העווה הזאת, אני צריכה קודם כליות כלי, וכשהכלי שלי הוא כל הזמן, אני מצא ברצון לקבל, ואני במעמץ בזה שהיא תדמית מסוימת, אז מנסתם, אני לא משווה צועה לבורי ואז אני מפרה את החוקיות כשאני נוצאת בקה הזווה התנגדות והצבות וכל הרגשות האלה שבעצם ממרגשות יותר נמוכים של תודהה יותר נמוכה שאין על זה שפיטה כמובן, אבל כשאני מזוהים זה, וזה הלך הרוח שלי, אז הכלי שבעצם עדיין לא מוכשר לקבל את העו ואז בדרך כלל כשאנחנו נגשים, אנחנו נגשים עם הרצון לקבל את הדבר שמבחינתנו ברגע שהוא היא כנס לחיים שלנו, הוא יהיה גואל שלנו, הוא יהיה מלוי שלנו, שזה במובן מסוים זה נכון, אבל החוקיות אומרת, שהאו הוא גבר קיים, הרצון, על השפע שאת מבקשת, הרחבה של הסק של אחרי, של השפע של החקל קלי, של התבה בזוגיות של אחרי, תרינטימיות עם האיש של אחרי, זוגיות בכלל כל דבר שאני רוצה, זה בעצם האור, אני רוצה את האור את המלוי, החוקיות הרוחנית אומרת, שכשאני רוצה משהו, אני צריכה להחשיר לו כלי, לעשות כלי, זה תומרת לעשות כלי, זה שקמה שיותר, קודם, קודם, קודם, קודם, קודם, קודם, קודם, שיהיה לב שלי, יהיה טוב ולהי, שאני בצומת לב לטוב שבי שגבר קיים בי, זאת אומרת, אני צריכה קודם כל להביא את סומת הלב שלי, לתוך מה שגבר טוב ותקיים בתוך המציאות שלי. אנחנו נורא, נורא, נורא, נורא שוכחים, שוכחים מהר מאוד באמת את הטוב שלנו, את העבה שאנחנו את הכוח שלנו, את ההיכויות שלנו, את הדברים הטובים שעשינו, אנחנו מהר מאוד הולכים למה לחיסרון, למה אין לי, למה אני צריכה, ששוב זה בסדר זה הנטייה של האדם, זה מאוד אנושיגם, אבל כשצומת הלב שלי, נמצאת כל הזמן במילוי חיצוני, כדי למלט הבור הפנימי שלי, שם אני ממשיכה להנציח כלי, שהוא מלא בקליפות בנפש, כי כל פעם שאני מזה יפת, כל פעם שאני במאמץ כלפי חוץ, כדי לקבל איזושהי הקרה על הקיום שלי, אני מתרחק את מהמאות שלי, והם מתרחקות מהמאות שלי בעצם מרחק מהקלי, שאני מבקשת בחודש אלול להחשיר. אני שוב אמרת, אני אקנראיג את זה שוב כמה פעמים, אנחנו לא מכשירים כלי רק בחודש אלול. אנחנו מכשירים כל השנה, כי כל העבודה שלנו היא, העבודה על הקלי. הקלי הוא כל הזמן איפה רצון שלי, האם הרצון שלי, הוא ברצון אגויסטי, רצון רק לקבל, או שאני ברצון לקבל על מנת להשפיע, כלומר, אני רוצה לקבל איזושהי התבה, שפה מסוים הבורה, כדי להשפיע אותו הלאה. אז שאני יוצאת מנקודת הנכחה כזאת, שקונקו אין מבינה איפה רצון שלי. אם הרצון שלי, נתתי דוגמא את זה למי שיש אני מלבבה. היא סיפרלי שהייתה את זה לזה שהוא רב והרב אמר לה, את לא באמת רוצה להתכתן. שבאמת אני מלבא אותה כבר, וזמן, והיא באמת רוצה להתכתן המטוקה הזאת. וזה משפט שפה, אני גם אמרתי השתמשתי בו, פעם אמרו לי אותו, ואני גם אחר כך, ונורא התנגדתי, ואתה צבנתי וערתי. איך אני יכול מרמי דבר כזה, אני חייר רוצה להתכתן, ולהימים כשבנתי את הקוונה המוקה שבמשפט הזה, אז אני חושבת שגם השתמשתי בו בחד הקורסים, וריטיגם שזורר הרבה התנגדות. ואז הבנתי שאני צריכה להנגיש את זה, ולתווח את זה בצורה שתסביר מה זו אומר. אז הנה פה ניתן את הדוגמא של האישה המטוקה הזאת שחזר מאוד הצבנית מהערב הזה. אז הוא אמר לתלו באמת רוצה התחתן. כי אם היית רוצה התחתן, היית מתחתן. אבל את הסוכה יותר בעבודה שלך. אוקיי, אז אני תיבחתי לקום כל אמרתי את אירי, מה שהוא אמר זה לא סוטר את הרצון שלך. התורוצה להתחתן, עכשיו קרו את זה כל אחד למקום שלה. התורצה את הדבר הזה מאוד מאוד מאוד, אבל יש הרצון נוסף שקריג המנהל יותר את המערכת. לצורך העניין במקרה שלה הרצון שלה להגן על עצמה. לשמור על עצמה. מתוך הפחת שלה לפגוש אינטימיות מסוימת, מתוך הפחת שהתקבל משהו שהוא לא מה שהיא מבקשת. אז אני לחתחיל האינימנת בכלל וגם נשלחים אלי הכל אלה שהם לא כי בשור, שור, שור, שערצון שלה, שם בכלל הוא מבוא הראש להזרשימת מקולת, זה לא משנה כרגע אם מנותקת או לא, אלא זה יותר משנה. למה אני כל כך חוצת דברים האלה, ספציפים את זה לבחור של יצלהי שלה. וכשעשינו ברווא רבנו, שזה פשוט עונה על החוסר ביטחון שלה. על הדימוי העצמי שלה. על תפיסת העצמי שלה, אז תומרת שכל המניים שלה בערצון לזוגיות, הם מניים שבעצם עונים לה על צורך, של חוסר שלה בעצמה, של חוסר ביטחון, של חוסר ערך, של חוסר, של בדימוי עצמי, בתפיסת עצמי. ואז מה שקורה, שהמציאות עוד לא מפגישה אותה, אם אמילו איזה, אם האי שלה לצורך העניין, כי ידיין לא מבוררת בתוך הרצון שלה. הרצון הזה לזוגיות, אוקיי, אם יש לי רשימה לצורך העניין, מה אני רוצה? וזה גם לב דווקא רשימה כתובה, כן, זה איך הלכרוח שלי מול זה. למה אני אומרת, כן, למה אני אומרת, אין מצב, המקום הזה בעצם מספר, איזה סיפור פנימי התלכתיתו, למה דבר הזה לא קורה, וגם בנוסף, זה איזה שהיא תנגדות פנימית, איזה שהוא גול עצמי, שהיא לא שעותו כמובן במודא, שבעצם שומר על המערכת שלה, ומגן על המערכת שלה, מי לא להיפגע, מי לא במרחאות לקבל את מה שהיא לא רוצה. אז אם אני פעל לשבת, כי ויכול כן בתפילה על הגדר, וכן אני רוצה, אני רוצה, אבל התלושה שינוי בתוך הכלי שלך, בתוך המחשבה והסיפור שאת מספרת להצמך, ואיך שהסיפור הזה גם גורם להתנהל, כי מה גורם להתנהל, להיות כל הזמן במעמץ בעבודה, כדי לקבל הקרה, כדי לקבל שייכות, כדי שהחסקו לתארך העצמי, הנפול שלה, אז הכל הזמן חורגת מהגבולות גיזרה שלה, ונמצאת כל הזמן בחסד מופרז מאוד, שגורם לה עוד יותר להתרחק בעצם, עוד יותר לא להעריך את מי שי, אז הרצון שלה לזוגיות הוא קיים, אבל כרגע הרצון בפועל במציאות, ומה שהיא פוגשת, זה עדיין הרצון למלמי בחוץ את החוסר שלה. אז עוד הוא גם מה, לקח ש, חודש אלול מזמין אותנו להבין, מה הרצון שלי? נבקש ממני להיות. איזו אישה אני צריכה להיות, איזה כוח, אני מבקשת לגלות, בראש השנה, כשאני נגשת לבורי, אני רוצה לדעת איזה תפקיד אני מבקשת לממש ולקיים ולהשמיש בשנה הקרובה. לצורך העניין, אני משליג רצון לזוגיות, או רצון לאינטימיות בתוך זוגיות אפילו. אז אני רוצה קודם כל אם זה אינטימיות בתוך זוגיות. אני כבר נשואה, והבל שלהם רק תחסים שלי אתו, אמרות טכנית לצורך העניין, אז איזה כוח אני מבקשת לגלות בתוך הנפה שלי. איזה תפקיד אני מבקשת לגלם מול האיש שלי, על מנד שהאינטימיות הזאת, תיצור בניינו יותר קרבה, יותר שותפות, יותר חברות. אז יכול להיות יותר פגיעות, יותר קיינות, פחות ביקורתיות, פחות שפיטה, אולי יותר גבול בנפה שלי. אני לא יודע את כל אחת ובקשה שלה. איזה תפקיד אני מבקשת לגקיים, כשאני רוצה להיות האישה של, אז כדי שאני האישה של, אני קודם כל צריכה להבין עם איזה סיפור, אני מתהלכת פנימי, שממשיך לתחזאת לי איזושהי דמות חיצונית, איזושהי זהות חיצונית, שלא מאפשרת לי לפגוש את מי שאני באמת. וכשאני מסכימה להיות, קודם כל בכנות, מול אמרכת שלי, ולהבין שבאמת, החוקיות הזאת, אני חוזרת עליה כל הזמן ואני גם באמת חייע אותה. אין אור בלי כלומר, הכלי שלי הוא כל הזמן צריך להיות בעבודה. כלומר זה שעבודה היא גם אומרת, אתה ושמיטה, כן זה גם בעבודה, היא פשוט עבודה על צד הביטול, אבל כשאני אומרת, על הכלי שלי שהוא צריך להיות בעבודה, זה כל הזמן להעלות לנקודה הפנימית שלי, של שואלת את עצמי. מה בכלים שלי? מה במחשבה שלי? בהלך הרוח שלי? הוא לא מסונחה אני מהרצון הגבוה שלי. כלומר, אם אני מבקש את העבה ופתיחות בזוגיות וכנות בזוגיות ושותפות וחברות, איפה אני חותט בתוכי? למרצון הזה, למרות הזאת, וזה להרדפקצח להיות מול זוגיות. כן, זה יכול להיות גם במערכות יחסים האחרות שלי ואולי בעיקר במערכת יחסים שיש לי, מול הבורי. המערכת חסים שיש לנו מול הבורי הרבה פעמים היא איתוותה כי לא למדות הנוחרת. זאת אומרת, אנחנו מוליפה מתייחסים לבורי כמו איזה בנקת, כזה שוחייב לימה שהוא צריך להביא לימה שהוא. אני מתייחס תל אב שאים אני היה ילדה הטובה הצהיטנית אז ככה הוא יענה לתפילה שלי. אני מתייחסי הביבנים בעזקה אז אני לא רוצה לדבר איתך. אני לא נראה שאתה לא קיים שמי. זאת אומרת, כל המערכת יחסים הזאת ידיים מערכת יחסים שפועלת מתוך מערכת ילדית. זאת אומרת, אין בה ידיים בגורות רוחנית שמבינה את החוקיות מולה, מולו. עכשיו גם אני עוד לומדת, וכנראה שאני עלמד כל חיי, את מערכת יחסים שלימו לבורי. אני חושבת שמערכת יחסים מול הבורי היא די משקיף את מערכת יחסים גם שיש לי בעיני לי ונצמי. כשאני עושה מה שותו שאני הולך את אחרי מציית את אחר חוקים עשוי, אני עוד קשת טוב. ושאני מורדת או מתנגדת או איזה, אז אני מרגישה פחות או. וכל בכלל להניח את עצמי במקום של טוב ורה מלכתחילה ופסול ושגוי. כי אני מתלכת פה במסה ואני מתנסה בכל מיני ניסיונות אירועים סיטואציות שמגלים בכל פעם עוד כוח פנפש. מגלים לי עוד כיוון מחשבה אחר, מגלים לי עוד איזשהי הסתכלות אחרת על המציאות. וכשאני הולכת להניגש את בכלל החיים האלה למציאות למערכת החסים שלי עם מצמי, אני חשוב שאני הגיע אליה מתוך מקום של באמת אין טובה. כי הקוונה שלנו כלפי עצמנו היא באמת באמת אני באמת מאמינה בזה, שהקוונה שלנו והרצון שלנו באמת תיאורים ומריאויים מאוד מאוד להתקיים בעולם הזה. במוחד הרצון שהוא מעותי ורצון שאתה מתהלכיתו. אבל הרצון הזה מתלווים עוד המון המון רצונות קטנים שהם אלה שערבה פעמים מרחיקים אותה נודעפקה ממני שאנחנו באמת. ולכן בחודי שזה, ספציפית בחודי שזה אני מדבר על זה המון כי הוא באמת מפגיש עם איזשהו פער, פער בין השנה החולפת לבין מה שהגיע לבין המקום שכרגע אני מונחת למקום שאני רוצה להגיע אליו. והפר אזר בפעמים הוא מציף, ומציף בנו, קונקו איזשהו לב נשבר, איזשהו מקום של כאב. עם כל משהו אבר בשנה האחרונה, עם הצלחות, הבזיונות, הנפילות, הפגיעות, התקווה, היפות החומר, אני באמת פוגש את החודש הזה, שאני ניצבת בו גם מרגישה בו באיזושהי דרך לבד, לבד בחוויה שלי הפנימית, וגם אני שומעת את זה מאמון נשים, ואני באמת ניצבת מולמיג ותארה. אני באמת מרגישה שאני מולמיג ותארה ואני מבקש את מיוחה. ריבונו שלולם שאתה תהר אותנו, שתפכח את העיניים שלנו לדעת שהעיר בתוכנו את התפקיד שלנו בשנה הזאת. אני חושבת שאנחנו צריכות לגשת ולבכש את גילוי התפקיד, מתפקיד, שהזור לי להשמיש את הכלי שלי בשנה הזאת, כדי לקבל את האור שלך. בכל שנה אנחנו ניצבות מולבורי עם הרשימות שלנו. של מה אני רוצה? ואני רוצה לרצות. אני רוצה לרצות וזה באמת מהות היה ממא להרצון שהוא יקר הכלי. עבר כשאני נגשת לשם, אני באמת רוצה לשאול את עצמי איזה תפקיד. אני צריכה לגלם בעולם שלך. כדי לקבל את השפע הזה. כיוון שכל העניין פה ראשרת הכלים. וזה מדהים כי מצד המאוד שלנו אנחנו רואים, אנחנו רואויות לעור הזה, לטוב הזה לעבה, לכם להעין הטובה שבאמת נרגיש שיחים לעולם הזה. ורבה פעם האחולו, אנחנו שחות. ומצד המאות אנחנו גבר רואויות, ואנחנו שחכנו. ורבה פעם הם בגדנו וחתנו וזה יפנו למהות שלנו. אז באת הזאת, בימים האלה אני רוצה לגשת לבורב ולבגש ממנו להשיל שאיזו ללפנות להתקלף עוד ולהגיע לשור שעבודה שלי בעולם הזה לקראת השנה הבא לנו לתובה. הראימן היא רק קורוצה. ורוצה. אבל אני לא משתנה גם סתומרת ההסתכלות שלי, ההתייחסות שלי. אני מגיע עם אותו לחרוח, אז משאירות עם אתוסקלת יותר כי בעצם אני מנגישה שהכל תלוי רק בבורי. שאני אשם את הכול הצליחה, אבל אני שותפה שלו. ואימן אני שותפה של הבורי, אז בבדי, שגם אין הדבר התלוי אל הבי. במה שזה תלוי בכמובן. ובאמת יש פה אם שאני כל כך רוצה שאני שוכחת כשהכוח הזה לחולל את המציאות של החיים שלי נמצא אצלי. וכשאני שוכחת את זה, אז אני מפנא את כל המשאבים שלי כלפך חוץ. אני מחפשת עוד פעם את האו מחוץ שלי. אנחנו נורא מפחדות לפגוש את עצמנו, בזה שהיא בדידות מסוימת. בריק מסוים. בקייב אנחנו מפחדות מזה אנחנו מחפשות ישר את המילוי ובשנה הזאת אני רוצה להגיע. אם הרצון הזה כמובן, אבל גם אם היית בואוננות, בימים האלה מה, מה את הצריך ממני כדי לקיים אותו. איזה מידות, איזה כוחות בנפש. אני מתבקשת לגלות בתוכי. איזה מרחבים, תפוסים, אנשים, חשיבה. אני מסכימה לשחרר ולרפה בתוכי. איזה שליכים במסה. היוני צריכים לי ואני עדיין מחזיקה עליהם. איזה שהיא מידת דין. אשליכים האלה יכולים להיות גם בני ביטי. הם לבדו ככהים להיות אנשים מחוץ שלי. יכול להיות בתוך הבית שלי. זה חותפילו בתוך הנפש שלי. אני רוצה לזהות אותם. אני רוצה לבחון מחדש. את מעריך את היחסים שלי. יש כבר אנשים שאני אף יכול להיות קבאים בחיים שלי. ואני תלויה בהם. וזה לא מאפשר לנפגוש באמת את הריבונות שלי, את העצמאות שלי. כי אני מפחד לנפגוש את עצמי. ופהפוך. איפה אני לא מאפשרת לאנשים להיכנס למרחב שלי. כי אני שומר את כל כך כל כך על המרחב שלי שאני שחחתי שיש עולם שלם שמחקה שאני יצאי משליכות שלי עם האור שלי. עם הדיבור שלי. אז זמן לדבונן גם לשליחים בחיים. גם למקומות שאני, זה יפתי וחיפשתי עוד הקרב, עוד שהיה חות. ושתמשתי במלבושים החיצוניים שלי כדי לקבל איזשהו תוקף מבחוץ ושקטיקו כך הרבה אנרגיה בחיצוניות שהיא תרתי על הגבולות שלי והלהרחים שלי. וזה באמת שאלה שהיא שולחת אותנו לזשית בוננות. זה לא משהו שכזה טוב יאללה על הדרך מה זה. אני חושבת שבשנה האחרונה. זה אחד החלקים שאחרי היום מאותיים. מה באמת מקדם אותי ומאיר את מי שאני באמת בעולם ומה תפכחוס סמת האור שלי וליכורה יכול לראות מי בחוץ שמקדם אותי. זה מאוד מאוד מאוד. אחד מקמק ודק. ולכן אני רוצה לגישת לבורי לפעמים כבטמלך בגלות. אני הרבה פמי שניצבת מולו כבטמלך בגלות כי אני באטמלך אני יודעת, אבל אני בתודאה, אני שבוייד, אני שבוייה לפעמים בהבלאה עולם הזה ושוט מנמיכים משועבדת לצדק שלי. אנחנו משועבדים לקי עשים לעבודה בפרח את התדומית הזאת שהחרוצים רק להראות איזה משהו מסוימה כשלא יפגישו באמת, חלקי הבושה שלי. אתה מקומות שאני עוד מתביישת בהם. אז אני מבקשת להתפשט מכל אותם לבושים שסטירו את האור שלי מפנאי. והרבה פמי ניגה מסתם עליו שאני חייבצל הפחדים ואני בורחת מרובה שעובד זה מפגיש אותי מה שמייים עליי. אז אני מבקשת להתחבר אליך רבונו של עולם ולגלות את הגבוהה בנפה שלי. ולנצח את המעלק הזה, שמתי לספק ביותית רובה ראויה מספיק מעצם היותי. אני רוצה להגיד תודה בלב שלהם באמת אחי את בוננות כמובנו וחקירה פנימית לכל השליכים שסיפור לי ככה בלי להגיד לי, אבל ידעדו לי כמה גבולות שלי, פרוץים. שיידעדו לי שהזיהות שאני מתלכתי את הילוב המטעני. ותודה לכל השליכים שביזותי שקיבלתי גם את זה בדממה וידום הערון. תודה למסע האחרון הזה ששנת תשפה שהגיע לסיומו ופותח עבור כל אחד מאיתנו. את שערר רצון ורחמים שאני כנס בהם במחשוון הקיעה, בעין טובה, בלב רחום. כיליות מי שאני זה חודש אלול. לגישת להצמי אוטנטית יותר ואוטנטיות ותגלה רק שיש לי בחירה. כשאני מזוהר רק עם התדמית שלי, אני שם בחירה. כל השעה צריכה לדעת איפה היא עדיין משתמשת בתדמית שלה, שמגנה עליה מפגיעה מכאב מחסיפה ופה היא מחוברת ללב. כשאין את ההשתק צבות, אין אוטנטיות. כלומר, אוטנטיות מתגלה בבחירה הזאת, מי אני. קונקול בשאלה הזאת מי אני, כי זאת החליט שלי פה. כדי לקיים שליחות. ללוח איזה במשוך הצוני, אני רוצה ללמוד להקיר את עצמי. להקיר את הכלי שלי, את הפחדים שלי, את התשוקות שלי, את הגבועות שבי, את המקומות שחוללתי בהמשינויים בחיים שלי. אני רוצה להשמישת אותם כוחות. אז בעצם בחודש אלול הוא שבע, שבע פנימה, תחזרי להצמך. לסיפור הנשמה של, לא לסיפור שאת מספרת להצמך. לא לסיפור שאת אומרת, איך הדברים רוצים להיות וכשהם לא קמו שאת חושב את שהם צריכים להיות הזאת מתנגדת למציאות שלך. תחזרי לשורי שלך. הדברים הפשוטים באמת אלא שמסמכים לך תלב. הרבה פמאה אנחנו לא צריכים לשאול, מה מסמך להתלב. בפשוטות שזה. ופעם זה יכול להיות רק סיכתו והחיוך למישהו ברכור. להתקשר למישהו שהתגגת אליו להגיד, אני אוהבת. להתקשר למישהו שפגת בוא נפגע ממך. לבקש סליחה, לספר, לשטף, לתקשר את זה. זה מה שחודש את זה מהורר בי. איזה שהוא גגוע. גאם גגוע אליי וגאם גגוע, לטוב השלם, לבורי. כי כשאני מתגעגת לבורי לי זה קורי המון, אני מתגעגת אליו. המון, אני יודעת שאני מתגעגת ללב שלי. למקום אחי, המוק, פנימי ושורשי בתוכי. למקום הזה שאין בו שחל ואין בו רשימות מקולת. ופילו אני בו רצונות. יש בו איזה שיהו והיה פשוטה, סיפור פשוט. שלירת רואו ממות לקראת היום מגדול של התרגשות. אני מבקשת להגיע ביטרגשות, אני עוד לא שם. אני עוד בפירוק של השנה חולפת. אני עוד בעיבוד שלה. עוד בלו אני שבר שלה. אז אני מבקשת גם להגיע בזה שהתרגשות, אני רוצה לניח את הקוונה, בטניל להיכנס לשנה שלך. עם רצון וקוונה להתאר להתחדש ולהזד כך, של רצון פשוט להיות אני. זה כל כך יקר להיות אני, להיות אני. זה להפשר להצמי, להביט האור שלי. מבלי לחשוב מה יגידו, יחשבו. יחזי ראה, יחזי שמה. אלה פשוט להביא את עצמי. את ההבה שאני. וזה המשפט שאולך איתי. אולך איתי האמת מען שקראתי את השם מהמקומה. אני אגיד את זה המקום שהתשובה. שבעתי בבית אדוני כלי מחיי. זה נשמע אולי גבוה, אולי נשמע קצת רחוק, אבל כשאני מחוברת, שאני שווה, כשאני יושבת במקום שלי, כשאני מחוברת ללב שלי, זה האונג הכי גדול שיכול להיות לנו. ומתוך המקום הזה אני רוצה לרצות ועוד ועוד לרצות, כדי להייתי וכדי לבטה, של הנשמע שלי בעולם הזה. זו כרובה הכי פנימית שיכולה להיות לנו. אליו, אולי זו בקשה שלי בעלו, אז זה עבורי עבורנו, עבור כל מי שמעזינה, להתקרב עוד לכלי. וזה ככה אותו עוד מתוך חמלה, מתוך אינטובה, כדי שהאורי שכון בו. לקראת סיום אני רוצה לגעת בנקודה ששעש עבר נגעתי בה. חודש ילול מציף המון בזיונות. העניין של הביזיונות זה לא כדי לבזות אותנו כיזוע תחליט. אלא בזיון, הוא גם לפי מה שרבי נאכנו נומר, זה גם כשתפילה שחלון אינטה, זה בזיון. תמרגיש שמישהו לו שמע אותך, שעבור לו שמע את התפילה שלך. וזה משהו שמוד מאוד כואב, ועניין שלי, שמע בזיינו אידום ואישטוק זה באמת כדי שעלב שלי, שעבר, התפרק, ויהיה לו מקום להכיל אור חדש בעולם הזה. והסיבה של הביזיונות היא זה באמת כדי להשיל עוד קליפות מעלנו, ולזה ככה אותנו עוד. ושנה הזאת, אני באופן אישי, גם מגיעה במקום אחר דפקלו שלה ביזיון, דפקה בחינה של מקום ראוי, ראוי לגיעולה, התוך ההחשרת קלים, מתוך המקום שבאמת התמסרתי לעבודה שנה הזאת, התמסרתי לעבודה שהייטלי, שבכל אחת יודעת באיזה מקום היא מונחת, גם הביזיון, וגם המקום ראוי הםולחים יחד. אבל כשהצומת לב שלי, בשנה הזאת, היא לא לביזיון, היא הלהיותי ראויה, ראויה לגיעולה, כיוון שבאמת חשבת התקלים ואני באמת בתוך העבודה הזאת, התקרבתי ואני מבקש את המידעות כרבה, וסכמתי להתפשט מכל משנתה מתחושת ממשות, והוא אולי הדבר הכי גדול וייתו ניסייהם, ושנה הזאת, הסכמתי להיות גם כלום. וכל אחד מאיתנו, צריך להפעמים, ביום, יום שלו, להסכים להיות כלום. אין, כלי רק, כי רק אחר אנחנו מגלים באמת את האות ששייכת לנו בתורה, רק אחר אנחנו מאפשרים לאורך עדש להפציע בתוכנו. אני מברך את כל אחת מאיתנו, שנסכה להרגיש את היותנו, כלי ראוי לשרת השכינה.