משפט ועוני

אדן מהאזינות ואתם מהאזינים לפרוט כזד כל המשפט הפרוט כזד המשפטי של הפקולטל המשפטים על שם שטריץ במכללה למנהל שלום לכולם ובוכם הבאים לפרוט כזד שלנו, אני עידן מנשי ואני נאי שפיר שני נוסטודנטים בקליניקה לקידום שוויון והיום נדבר על מושא שלא מרבה עם נדבר עליו, והוא משפט ועודי תופעת האוניבה מדינת ישראל הולכת ומטרחבת עם השנים האוניבה ישראל נפות בעיקר בקרב כשישים, ניצולה שורה, ילדים ומעות חדוריות בראשו השמעת הארימן להיות בישראל ניצבת עירה ביראי הרושה להיים כשה מגמה ברורה וחד משמעית, ככל שמטרחקים ממשרקז הארץ ומתקרווים אל הפריפריה שיעור האוניבה בשנת 20 כבר האוניבה ישראל המדל על פיים הרבה מאות ושלושה שקלים לנפש המשמעותי שכל אדם שמארבי החות מהלפיים הרבה מאות ושלושה שקלים בחודש נחשב לאנים במהלך השנים הכנסות מתחלפות הממשלות כמות ונופלות הרשויות סובלות מחסרון קיס והולה שאלה איכן מקומו של המשפט בתוך התופעה הנרחבת של האוניב על פסק דין מעניין ומורקב על האוניבה משפט על שיכול דת של שופט אחד הנושיב המרגש כל זאת ועוד בפרוט קסט שלנו מה מוביל סטודנטים לבישפטים להסוג ובאר על משפט ואוניב נוסק השבל לא פופולה רממיוחל בגיל התבגרות ההורון שלי נקלאו למצב כל כליקה שווחוויתי את האוניבה פסרי נוחחתי לגלות באותה תקופה שהמשפט כן יכול לעזור ולסייה לאנשים מוכלשים הוא לממצע ודאין רחוק מאוד מיליות מזעייות צריך להנקוד בצעדים השמעותיים כדי שמערכת המשפט תומגה שיותר לאותם אנשים הנהיים עוני בישראל מופיין בחך שגם אנשים שואצים לעבוד לא מצליחים מצטנים ההגל האוניב לפי דוח המועצה לשלום האלה כל ילד 30 בישראל נמצא מתחת לקבוע עוני כשנחשבתי ננת אונים האלה הוא קטי אלם והרגש תיצור רחז לעלות את הנוסקה לסדר היו יסמין מה על כיר אישה אחיה באוניב אימאי חידע נית השלחד מין הדייאמית מודד עם מוגבלות אם נמצא את בעיסרדות קלכלית יום יומית בחדעמים כשיצמי ביטה על הכחמת איבט הדואר של השכנע מהתפה שבה יקרתי הששרה ייפותחת את המטפה מוציאה את הקרתייס ועולך את לסופר לקנות מוצרים הזו המסיסים לכם חלב אופ ובסדר זכום הכניעה היה מתי המשקלים להפתע אתה הקרתי סבר השכנה הגישת לונמה משתרה לגנבת הקרתייסט בעיגבות התלונה יסמין התפסת מהר מאוד לא משקרת ומודע במסדר לאחר שוב דות המקראי לבררום השכנה בקשה שלא לעשות דבר עם הכלונה למוחות בקשה את השכנה הפרגליתו תחליט על הליש נגד יסמין כתבי שור בית המשפט קובע שכל יסדות העברה את קיינו אך מחליט שלא להרשי את יסמין ולא לגזור עליה הקולונש בית המשפט זיקת יסמין על אף שגנבה משום שישונה עבודה עבור לראיון שכי אמנם דוקטור עוסף תבקה מתמחב המשפט ואוני מרצה במסלול האקדמיה מחללל אמינה דוקטור עוסף תבקה החקום כל מאוד מודים לך שאתה חסקת על איתריין לפרות קסטיאלנו ספר רובה תודה רובה לכם? בבסק הדין בעל כר שכלל כמובן בסך הכול שני המודים השופט מסכיר פעמים רבות את איניאנה עוני והמסכנות של הנשמת בצר לב ומתוך חוסר הכיס בקשל אירקוש מזון לב אלה אלה דייה אם על השני הורים אחד מהם סובל ממום לב לילד זה בקשל אגנוב את אותו מזון, נשמת חסרת המצאים גנבה של מזון להסביע איתריו הנשמת ורעוון של שני אלה די הקטינים היינו יודעת חשבתים ראוי ששופטים משקלו שיקולי עוני ומסכנות כאשר מחליטים היום להרשי הנשמת בפלילים זאת של התובע מאוד, שאנחנו חושבים על שיקולים כלומר על שיקולי עוני או שיקולי מחסור, אנחנו בעצם מכניסים לתוך המשפט רעיון שנקרא המניע ככלל המשפט גם הישראלי אבל ודעי המשפט האנגלו המריקאי שאנחנו חלק מהמסורת שלו לא שוקל שיקולי מניע, הוא לא שוקל שיקולי קוונה הוא בדק את המנסריה יחד עם האתיוסריהוס אבל הוא לא בודק את השאלה מדוע הנשם בצעת, משהו בצע בדרך כלל יש 800 מותח רגים בחוק הפלילי גם בישראל בבדה יש לנו תחריג היהדוע של אברה ממניי המניע של סינאר, ממני הגזני מער ב-144 רבה תהליך או קהונשים אבל ככלל המשפט הישראלי והמשפט המערבי לא בודק לא מתייחס לשאלת המניע כשמדובר באבירות של עוני צריך להפיין את סוג הפעולה וגם את המקור שלה אם אנחנו מסתכלים על עבירות עוני ככלל כי רעיון כקונספט אנחנו יכולים ממש להצביע לכל בתחקת אנחנו יכולים להבין מין האבירות האלה אנחנו יכולים לראות שמדובר בדרך כלל בנתילה של מים או של חשמל בכיבוץ נדבות במקרים מסוים שהשורים על פי חוק האונשים בקניסה למבנים או לדירות ציבוריות אבל בעיקר בעיקר בעיקר רוב המכלט של גנבות של שלך של עבירות העוני אלא נתילות מזון, גנבות מזון כשאנחנו מסתכלים על העבירות האלה בעיקר על הפעולה הזאת של נתילת מזון היא אפשר להתעלם מה שאלה מדוע נותלים מזון, מדוע אדם לוקח אלמנת כל כך בסיסי כמו אוכל והשאלה להניעודת היא צריכה להיות אפילו רכבה יותר זה לא רק האם המשפט צריך לשכל שכולי אוני אלא אם המדינה אנחנו חיים החברה כולה צריכה לשכל את העניין הזה למשל בכל הנוגע לנקודת ההתחלה ולא רק ולנקודת הסיום כלומר לנקודה האם מלחתחיל להעמיד לדין בגין פעולות מהסוגת זה בגין מה שאנחנו מחנים עברות עוני העובדה פשוטה היא שבעישראל מתקיימות עברות עוני כלומר שהאנשים אנחנו אנחנו רואים אנחנו נגמל יבע שאני מאחרונות בעברות עוני זה מתקיים פה לממציאות ולא רק שזה מתקיים אלא שהמדים מדינה נוקטת ככלל בהמדי החסית ברורה ומגישה כתבי שום מדינת ישראל מבינה שיש עברות עוני והיא מבינה את הפעולה הזאת את הנטילות האלה במקרים רבים כי עברות פליליות וזה זה דבר שכל אחד ואחת מאיתנו צריך לנסות ולחשוב האם זה משהו שאנחנו כחברה לא רק מסכימים לו אלא האם זה משהו שאנחנו רוצים שהם שיחווית קיים במדינה מתוקנת האם אנחנו רוצים שמדינה שמדינה שבה אנחנו חיים תגיש כתבי שום כנגד אנשים שנתלו מזון שנתלו אוכל בשובי כמה עשרות קלים התשובה בידי כל אחד ואחת מאיתנו אם בית המשפט האם אחרית להרשיית בעל כירה חרולי כזור על האונשבי של מצווה קשה אלו השפוט לדעת חיול הפסיקה הזו בעתיד צריך לראות קודם כל איך בית המשפט באופן כללי גוזרים דין בית המשפט בעליכים פליליים שוקלים בשלב כזר הדין נסיבות אישיות זה לא דבר חדש אני חושב שחידוש במצב שהתמטערת היה בעצם ארשה כלומר אם בית המשפט ביניהן בהלכיה היה אחן מרשי ההתנהשמת בגינות הפעולה בגינות הנתילה זו הייתה אמירה קשה מאוד בנוגע לנשים שחיים באוניבי ישראל כלומר זו אמירה זה זה זה למעשה זו הבנה או הקרה לכם אין אין אין חלק ונחלה איתנו אין ולנו אין אין בנו מידה של חסד כל הפכם אם אם אם היינו מגיעים כלומר נכון יותר לומר לא לא הגענו למצב של של הרשעה בעצם המסר שהיה עובר הוא שאנחנו כחברה ואנחנו כמרחת משפט מבצעים הבבחנה בין הדין ובין חסד בין הדין ובין צדק וזאת אמירה קשה זאת אמירה קשה אגב לכל חברה בבדי הישראלית שהמורה להיות מבוססת על סוג של סולידריות על סוג של החווה הדדית ופסק דין מהסוג הזה יכול היה לתת הייתי אומר זה מסמר אחרון בארון הסולידריות מבחינה הזאת כבר דשופת מזרחי קווה איזו אמירה בפסק דין בהלכר שיש בה חשיבות לא רק ביחס למשפט אלא ביחס לחברה ישראלית ביחס לאנשים שחיים דרוני סק דין הסולה עוביל המסקנה שגויה והפלודת עופות פסולות בחברה והוא מקום מחברה מערבית מתוקנת להקיר בפסיקה שאומרת ששנד מקרים מסוימים בהם הוא תר לגינוב אתם ודאי שם אם לב שאני מנסה לשוב, שוב חזור ושוב על המילנטילה ולא כנבה. מה אנחנו רואים כחברה כעברה פלילית? הוא מנגד מה אנחנו כחברה רואים כזכות לחיות בסטנדרט מסוים. והשאלה לכן לדעתי צריכה להיות אחרת, צריכה להיות הפרוחה. האם ישנה מקרים שבהם אנחנו כחברה מוכנים שאנשים יורייבים? זאת השאלה שאנחנו צריכים לשאול. ואם המנהל השאלה הזאת הוא כן, לא רק שזה אומר עלינו משהו, זה ככל אני ריומם, משהו על האופן שבו אנחנו מתרגמים את המשפט הפלילי ביחס לאבירת הגניבה. דוודאי. אבל בדיוק, היא שלהתה, שאלה, האם זה באמת מקומה של המשפט? זאת שאלה תובן שזה שלה ערכית ולא, לא שאלה משפטית. לכן בליד השלי או לניסיון שלי בעולם המשפט אין איזה ערך מוסף ביחס לחר. אני סבור שישנה מקרים שבהם המשפט צריך לעצור ולהבין שיש רשויות אחרות, או גופים אחרים בתוך המדינה, שצכם לתפל באנשים או בבייות חברתיות מהסוג הזה. המשפט לא אמר לתפל בכל בעיה חברתית. זה לא נכון, זה לא רצוי. וזה גם לא הרבה מאוד פעמים זה לא תפקידו. בוודאי כשמדובר ביניאנים שהם חרוני, בווייה חרוני, כמו אוני נמשך. אנשים שנותלים מזון, נוך החיוני, הסיטואציה שבהם חיים לא בדרך כלל לא סיטואציה חדשה. ולכן הניסיון להתמודד עם הבעיה, אחבר רק מנקודת הקצש שלה, בסיום התהליך, הנקודה שאין לה באמת תוכלת. ולכן הדבר הנכון הוא להתמודד עם הדברים בנקודת ההתחלה ולא בנקודת הסיום. נקודת ההתחלה היא לא של המשפט, נקודת ההתחלה היא של רשויות מדינה אחרות למשל רשויות רווחה. המדינת צריכה להקצות לא רק משאבים, למחשבה, יצירתיות וגם הם צעים שונים שבהזרתה מפשרי להתמודד עם הבעיות, ולאים הסמפטומים שלהם, להתמודד עם סמפטום, זה מתכון כמעט בתוח לאי פתרונה בעיה. במעמר משפט פלילי ועוני, אתה מדבר על מוטיב האחרות כמעפיין מובהק של העוני. מוטיב האחרות יוצר הפכנה בין אנשים הנעים לבן אלה שלו. הוא מגדיר ומאצב את השוני בין העני לבן משנות דומה לו. האחרות מסטרת על כל תחום מהאחיים בחברה, אם זה ברווחה בשרותר החינוך, בשרותר הבריות ועוד. האם פסיקות שמתיבות עם אותם אנשים הנעים אינן מחסקות את מוטיב האחרות? השאלה היא האם פסיקות מהסוג הזה שצריך לומר שמדי חריגות, האם פסיקות מהסוג של בהלכר, האם מן באמת מי טבעות עם אנשים שכיים בעוני, אני כלל אוכל לא בטוח. אני לא בטוח שפסיקות ראה למעטיבות עם אנשים שכיים בעוני, אני חושב שפסיקות מהסוג הזה מהבירות מסר. מסר חזק יותר מסק מעד הדברות אבל מסר שהוא חברתי קודם כל, בנוגע לשאלה מי אנחנו. אבל גם בנוגע לשאלה מי אנחנו רוצים להיות. להרשיע בגין עברות עוני זה בעצם לומר שיש פעולות מסוימות שרק אנשים שכיים בעוני עושים שן פליליות. וזו איזו בדיוק יצירת האחרות. להפוך את הפעולות של אנשים שכיים בעוני, להניעים לפליליות. להפוך את הפעולות של אנשים שכיים בעוני לפליליות. זה מוטיבה אחרות. ההתיחסות של בית המשפט, כמו במקרה של בהלכר, מבצעת איזו פעולה מהסוג השני או מהקיוון הנגדי. אני לא בטוח שיש לה כוח סגולי, די הצורך כדי להתות את סיפון הספינה, אבל כן יש בה איזה מסר. לא רק מנגנונים, אלגם אמרות ופעולות, שיש בהם עוד, הם שכשל התיית הסיפון ביחס לקיוונים האלה, וביחס לקיבוע או להרחיזו כמה מסר החברתי, שנוגע לשאלה, איך אנחנו מתייחסים לאנשים שכיים בעוני. זו נקודה שמרחפת מעל פסק דימבה על כבר, ככה להעלי מרחפת מעל התיפול של המדינה ושל רשויות המדינה בעברות מסוג הזה. כשמסתכלים על עולם המשפט הפלילי הישראלי, ניתן לראות בבירו שיש תהליך של קרימינליזציה. קרימינליזציה התהליך שבמזגרתו, התנהגויות שמאפיינות בהגדרה אנשים חלשים, מוגדרות כפליליות. עברת השוטטות מוגדלת כפלילית, בעוד שהתנהגויות של אנשים המדים, לא מוגדרות כפליליות. מדוע לדעת חייבה ועוד הפליליות שמעצגות את הסף, מתייחסות לאותם אנשים מוכלשים. זאת תקודה מאוד מעניינת משום שעבור רוב בני ובנות האוכלוסייה, משפט הפלילי נראה שוויוני. הוא נראה משהו שנכנס לטוקף, כשאנשים מבצעים פעולות עשורות ובעצם הוא. הוא מניח. אנחנו מניחים ביחס אליו שלה, שלהיכולנו יש איזו דמנות שווה. כלומר, לחולנו יש את האפשרות של לא לגנוב, או לא לבצעת אותם פלויות, שמוגדרות כפליליות, אבל מה שאתה אומר הוא מאוד מעניין משום ש. המשפט הפלילי בארבע מאוד מובנים, אנחנו רואים את זה גם בישראל, אבל גם כמובן במדינות מהרו אחרות, מבצע הסוג של הרחקה. והוא עושת, ומבצע את הרחקה הזאת, הוא עושה הזאת במצעות מה שבאמת אנחנו מכנים כרמינליזציה של התנהגויות שמאפיינות אנשים שחיים בווניה, אנשים חלשים, התחשבו באמת על לא רק על השוטטות, כמו שאתה אומר על קיבוץ נדבות, למה זו עבר הפלילית, או באמת על נתילת מזון, או על שנה מתאחת לגשי, או כל מיני אלמנטים, שמאפיינים עח ורק פלחיוך לוסייה, שניתן להצביע על מוניתן להבין אותם, ניתן להתפוס אותם, ככה לשים סוצי האקונומית, אני חושב שהמטרה של הקרמינליזציה הזאת היא "הרחקה שנתפסת כלגיטימית". כלומר, "הרחקה שנראה את לנו הגיונית, משום שעה אנשים האלה, בעיקר בין נציגי החברה, וגם בין לא מעט מבני ובנות החברה שלנו, אנשים האלה נראים לנו שונים, הם נראים לנו אחרים, ומאופיינים בהיותה מחרים מאיתנו. ומקוון שהם אחרים אפשר להתיחס אליהם אחרת, אפשר להיצר איזושהי שוק שלי תיחסות, שהיא משפטית, אבל באופן פרטיקולרי פלילית, ביחס אליהם. אבל אם אנחנו מקלפים את הכליפה, וחושבים על האחרות הזאת, אנחנו מזאים שם בעצם איזו בעיית יסוד שאנחנו שמאפיינת בכלל עבירות פליליות שמתיחסות לאנשים אניים, אנשים שכי הם ביוני, וזו הפשתה של האינושיות של אותם אנשים. אנחנו כבר לא מתייחסים אליהם כאלבני אדם, אנחנו מתייחסים אליהם כאלה משהו אחרי. אנשים שחברות אינושיות נמדדות בין השאר, באופן שבוין מתייחסות לקבוצות וחלשות שחיות בתוכן. יש דרכים שאונות למדוד חברות. אני חושב שאיך התמדרכים, אולי ההחת מהחשובות שאנחנו יכולים להבין חברות אנושיות, ידרך או הדרכים שבו אנחנו מתייחסים למי שנמצא מאחור. מכל מיני סיבות אנשים למצאים מאחור, אגב, בכל מיני סוגים של לאחור, אבל פסיקה מהסוג של בהלכר היא כל קורה. אני חושב שהחשיבות הגדולה שלה היא לא לגבי העבר, היא לגבי העתית, לגבי אנחנו צריכים להתייחס לאנשים שנמצאים יחד איתנו. אנשים שנמצאים להשכנים שלנו, לאנשים שנמצאים להידינו. וכאן החשיבות הגדולה של פסק דין מהסוג הזה, מהפרינה הזאת פסק הדין הזה לא מחזק את מוטיבה אחרות, אלא גם לניודעתי נלחם במוטיבה אחרות, נלחם בו בכוחו הדל יש לומר, כי אתם יודעים לבית המשפט כמו שכתב רון ברק בזמנו, ומקרה מסוים או במקרה אחר, או להציע איזו אמירה מהדהדת, אבל בסופו של דבר הוא לא יכול לשנות את החברה מהיסות. זאת המסימה שלנו, זאת הפקיד שלנו וזה ההתגר שלנו. חוקי היסות בדבר סחויות האדם, מגנים על סחויות אדם רבות, אסחות לכניין, אסחות לפרטיות, אסחות לחופשיסוק, אסחות להיכנס ולצאת מערץ ועוד. אסחויות החוקתיות הקיימות אינן רלוונטיות לאדם אני. אסחות החוקתית לכניין מגנה על אדם שיש לו כניין, לאדם אני אין כניין שצריך להגן עליו, ולכן אסחות החוקתית הזאת אינן רלוונטית עבורו. אדם אני לא יכול לצאת ולהיכנס מהארץ, משום שיינו את ההפשרות, ‫הוא תלוקוש קרטיסטיסה. ‫להורא המור, ‫אנו מסיקים שהסויות החוקתיות ‫הקיימות נגות ‫בכוסר שוויון כלפי הנעים. ‫הוא יודעת, חוקק חוקי ‫הסוד שיהיה גנובי אני כומה ‫תפת לאנשים הנעים ‫שידם אינם מסגת. ‫הוא חקיקה מהן זו הסויה ‫לסייה בצמצום הפערים החברתיים ‫שהסויות החוקתיות הקיימות יוצרות. ‫זאת שירתו והדבר ההצוב ‫ביחס לנושא הזה ‫שזאת לא שאלה חדשה כלל ויקר. ‫מדינת ישראל, ‫הייתי אומר מתחבטת בשאלת ‫הזכויות הקלקליות חברתייות ‫הרבה מאוד שנים, למעשה, ‫בסמוך להיבסדה, ‫בסמוך להקמתה כמדינה, ‫ושוב, אין אנחנו סוגרים ‫האגל ביחס להשאלה הראשונה, ‫היא קיבלה החלטה, ‫היא קיבלה החלטה של לא לחוקק ‫זכויות חברתייות קלקליות. ‫כי קיבלה החלטה לחוקק זכויות ‫ישוד שן פוליטיות, בגדרה. ‫זכויות ישוד שיש להן נגיע או לכלל האוכלוסייה, ‫אול האנשים כמו שאתה אומר ‫שמופיינים באופן מאוד מאוד מסוים. ‫הזכות לצאתו להיכנס מהארץ ‫נגיד בחוק יסוד קבודד המחירותו, ‫או הזכווקקניין או קונניה למנטים ‫שמוד מעניין לראות, ‫את מירה התה רשות המכוננת לנגד עיניה, ‫כשהיא קוננה את חוקייה יסוד האלה ‫ובייקר את מי לא רעת לנגד עיניה, ‫כשהיא קוננה את צריכויות האלה. ‫השאלה אנחנו עכשיו המרכזית ‫של התמיליון הדולר כאן, ‫תרתם השמה, עם מה באמת יקטוב שם. ‫בחוקייה יסוד החברתיים על הלו, ‫בחוקייה יסוד שיהיה אגנוג אופן מובהק ‫את השאלות הקלקליות חברתייות. ‫יש מדינות בעולם שבהן קיימות ‫זכויות יסוד כלכליות וחברתייות. ‫מתם מסתכלים על החוקה של דרומפריקה, ‫של הודו, ‫יותם מסתכלים על החוקתה של גרמני, ‫אלאות כמה מדינות אירופייות ‫את המרואים, ‫שיש זכויות חוקתיות, ‫מקירים בזכות לדיור, ‫מקירים בזכות לחינוך, ‫מקירים בזכות לבריאות, ‫מקירים לא רק בזכות לשביון ‫אלה בשאלות כמו סטנדרט מינימלי, ‫חיים בכבוד, מה זכיים בכבוד. ‫משפט הישראלי עסק מיטבי יכולתו ‫כדי להימנה מאחרהה בשאלות האלה. ‫בו עסזות צריך לומר, ‫בחוונת מחוון. ‫בת המשפט הליון ניסה לעסוק ‫בשאלה הזאת, ‫ולמסה בסופו של איניאן, ‫לא עסק בה, ‫המחוקק הישראלי, ‫החליט לו לעסוק בה, ‫והרשות המכוננת בישראל, ‫זו שמכוננת את חוקי היסוד, ‫החוקה שלנו למעשה, ‫הרשות הזאת אחריה לא לחונן, ‫חוקי היסוד, ‫שנוגעים לה אנשים שכיים בוונים. ‫זו בחירה מוסקלת ומכוונת ‫של הנציגים שלנו. ‫בניתוח ביקורתי, ‫של פסק דין בעל קרם, ‫יש אתו הנים שהפקליטות לא הייתה ‫צריכה להגיש מראש כתבישום ‫בנסיבות המקרה. ‫בתק שנמצא בתיפול הקליניקה, ‫המשתרה יצאה למבצע יזום ‫לתפוס קור בנות המללים, ‫הכניצול חול שתם. ‫במסגרת המלבצע, ‫שוטרים אין איך הושתה של מטיים ‫שקרים על המות הלוחים ברכב פתיון ‫ששימה שלהם על קודת. ‫אישה ניה, עמוקת גורל, ‫שמחורה לסמים קשים ומתגורת ‫ברכב ונפלקו הרבה נמל קודת. ‫במלכת דיון הפילי, ‫בתי, כשופת המליץ לפקליטות ‫לחזור במקטב האישום ולא הפקליטות ‫צרבה. ‫השופת אף נת הצדים להלך גישור שלא צלח. ‫האם נדעת חי במהקרד אנן ‫שופת האחרון ננזף הפקליטות על התקשוטה להגיש כתבישום נגד אותי שענייה. ‫כן, יש פה באמת מקרה אחד ‫שמאיד על רעיון הייתי אומר קצת משונה מבחינה חברתית, ‫קצת מוזר. ‫פכנע משפטית יש כאן סוג של הפללה. ‫כלומר, יש כאן רעיון שכללו ברור ‫לבאיזו אופן בדיוקו מגבש עבר הפלילית, ‫אבל גם אם נפסה את הצד הנוסף הזה ‫ונחשוב עליו כסוג של עבר הפלילית ‫לא ברור לי, אלו הרכים חברתיים ‫מקרה כזה באמת מייצק. ‫ובבדה היא לא ברור לי איך הוא ‫פותר בעיות. ‫אם כבר הוא מייצר בעיות חדשות ‫ולא פותר את הבעיות הקיימות. ‫ולכן, זה נקשר לגמל השאלות ‫וגם לצובות בסיח שלנו מלפני כמה דקות, ‫בנוגע לשאלה, ‫האם המדינה מלחת חילה צריכה להגיש ‫כתבישום ביחס לפעולות ‫שמשקפות מצב וחברתי מסוים, ‫אבל אין בהם באמת ערך מוסף ‫בנוגע לזופגיע החברתית. ‫אתה חשובה למשלה ‫למקרה בהלכם. ‫מקרה בהלכם הרבה אנשים ‫לא יודעים משם שזה לא מופיעה בפסק הדיזה, ‫גם לא כל כך פרוסה מחרקר, ‫אבל במקרה בהלכר הנזק שבוצה, ‫הוא אפס, לא יודעים אתם יודעים, ‫הנזק שבוצה הוא אפס משום שקרטיסה ‫השראי לא חויב במקרה בהלכם. ‫הסופר מעקת לא חייבת קרטיסה השראה. ‫בעלת קרטיסה השראי ‫שכנתה של הפברת בהלכר, ‫בקשה שלא להמיד לדינת ‫הקברת בהלכר, ‫גם חוות קרטיסה השראי ‫לא הגישה בעצם תלונה, ‫ואני יותר מזה המזון שניטל ‫שנתלה הגברת בהלכר, ‫לא הגיע לילדיה בסופו של דבר. ‫כלומר, הנזק החברתי במקרה בהלכר ‫הוא אפס, הוא כלום, הוא שום דבר. ‫הוא וכל זאת המדינה ‫הכליתה שיוצאת לסוג של למסה ‫ביחס להגשת כתבישום, ‫לא יודעים אתם יודעים אוזוחרים, ‫אבל לאחר הזיקוי ‫של כבר דו שופט מזרחי, ‫בבט משפטה שלום, המדינה ‫עירה על פסק הדין, ‫המדינה הגישה ירעו, על פסק הדין. ‫דבר הגשת הירעו, ‫הגיע לתקשורת זה פורסם, ‫זה לא הורך סערה גדולה, ‫אבל זה יצר את זה סוג של סערה זאתה, ‫ובסופו של דבר הפרקליטות חזרה ‫באעיוו. ‫מי צריך לתפל בסוגיית ‫העוני בחברה הישראלית, ‫הממשלה, אקנסת, ‫אולי בתמשפט, ‫לפי רדוח השנתי של הביטוח ‫הלאומי, בשנות אלפן ‫ושלוש הישראל כמעט מיליון ‫ושווומות אנשים שסובלים מעוני. ‫נתונים אלו ובילו יצר רווחד איז, ‫בסר רווחה גם היום, מי ירקוין, ‫להקים בשנות אלפן ושלוש הישראל ‫את ועדת הללוף, ‫הבעדה למלחמה ולתיפול ‫באוני בישראל. ‫הבעדה הגישת מסכנותיה ביוני ‫על 24 ב-20, ‫עיסום המלצות הוועדה ‫הוא ערח בסכום של תישה מיליארד שקלים בשנה. ‫חלק מהממ�לצות הוועדה חי מיוסמו, ‫אולמנפי נתוני האוניס ‫לביטוח הלאומי קיום, ‫השרים ושלושה אחוזין ‫הוכלוסיית ישראל חייה בוווני. ‫מדובר בכימץ שתי מיליון אנשים ‫שחיים מתחת לקרעוווני. ‫המצב לא ישתפר, אלה רק החמיר, ‫נוספו למעלה משלוש מות אלף אנשים חדשים ‫שחיים בוווני. ‫הנתונים מידים על כך, ‫שגם הכנסת וגם הממשלה ‫לא הצליחו לתפר בוווני, ‫לכן צריך לפחון אפשרות ‫של טיפול בתופעה על ידי המשפט. ‫לדעתנו, פסק דין בעל ‫כי הרוביטוי לכו הסרט ‫לחש של הממשלה והקנסת ‫בתיפול בעוני. ‫המקרה של בעל כיר מיד על כך ‫שרשוי את הרווחה והמדינה, ‫אינן מצליחות לסאל האנשים ‫הותה יכולת לצאת מעוני שבוי מחיים. ‫המדינה לא מצליחה למנוע ‫מכירים שבהם חלוסיות מוכרשות ‫נלצות לפשו הקטלית קיים ולישרוד. ‫אנשים שכיים באוני זקוקים ‫נתקווה לאופק ולאור בקצע המן ארה. ‫לדעתנו השפט פפסק דין ‫היסלתת להזנים תקווה, ‫מילק טנאים השמעות עצומה, ‫ולכן הוא לא הרשיות ‫הוולוג הזר עליה עונה שדי בתוח ‫שאילו הייתה המדת בו. ‫בפסק דין בעל כיר השופט ‫מית מקד במניעים שובלות יסמין ‫לבטע את העברה. ‫השפט לא מתמקד בתוצאות ‫של הפעולות שביצה, ‫לא במשמעוריות הפליליות ‫שנמה עסים, ‫ההתמקדות של השופט במניעים ולא בתוצאות, ‫מתגישה את האחרות החברתית ‫של הנשמת. ‫השונות של עסמין פשוט בולטת. ‫הקוראת פסק דין מגלה ‫על המשלם של אנשים החיים באוני. ‫הקורן נחסף לשגרת חיים ‫של אדם אני. ‫שגרה שמאופן את במאבק ‫הוא ביסדות קלכלית יומיומית. ‫פסק דין מענייק לקוראת ‫העזדמנות להחיל להזדעות ‫התקרב על מי שעני ומציאות חייה. ‫הפסק דין עוסף שמאיד על קישלון המדינה ‫בתיפול בהוכלוסיות העניות והמוכלושות ‫ופסק הדין בעניין גיבה תמל. ‫גיבה תמל הוא כמה ושוכנה לידי המדינה ‫על קרקעות כפר ג'מוסין, ‫שהיה בבעלות הרבית. ‫על אדמות הכפר הוא כמו שכונות ‫גיבה תמל עלף ובט, ‫שכונת בעבלי ושיקון צמרת. ‫במהיה חשנים הבעלויות ‫והחזקה בשכונת בעבלי ‫הוא ופרק צמרת עוסדרו, ‫והיא לא אמה, ‫מה עד של שכונת גיבת אמל ‫לא עוסדר מעולם. ‫זאת על אף הפתחותי השלמדינה ‫להסדיר הצכויותיהם של התושבים בקרקע. ‫התושבים בגיבה תמל את מודדוינט ‫נאים מחיילו ראויים שמסקירים ‫את הפוולות בברזיל. ‫שכונת גיבה תמל לא חוברה ‫מהעולם לרשת ביוב, ‫אין בקוישים סלולים ‫אוגינוני רוני, ‫רחובותי היונת ולשמות ‫או מספרים. ‫במהלך השנים, המדינה והרשויות ‫פתחוית הסביבה ‫והפקימו שכונות יוקרה ‫שסובבות את גיבלת. ומצויות בשכנות לה, הוא למדגיבת אמל המדינה שחכה מאחור. בראש עכשיוים ושתיים שניים התושבים בגיבת אמל מנהלים האבקים ציבורים ומשפטיים להסדרת מהמדם, הוא למה אבקים אלו לא נסו פורי. היחס המחפיר של המדינה והרשויות לפעט עושבים בגיבת אמל אבית התושבים לעזוב את המקום. להניין זה יפין דבריה של השופטת מחל הגמון גונן שקדווה את פסקדים. סיפורה של גיבת אמל הוא אולי תמצית המאות של משפט ואוני. המפגש בין אנשים החיים ואוני לרשויות בניסיון לעמוד על זכויות אהם. אנשים שלא היו יכולים להגיע למקומות הנכונים, לא היו בעלי הקשרים הנכונים. אנשים החיים באוני שפשוט לא הקשיבו להם על אף שניסו ופנו ובקשו במשך למעלה משבעים שנה. בפסקדים בית המשפט המחוזי בתל אביב מכיר לראשונה בעבל המתמשך שנעסה לטושבי גיבה אמל, לאור החסרות שנים, הוא פוסק לכל אחד מהתובים על יצוגיים, פיצוי של חמישה עשר אלף שקדים. והחשב נחזור לרעיון עם דוקטור עוסף קבקה שידבר איתנו על פסקדים שניתן בעניין גיבה תמל. בפסקדים בעניין גיבה תמל, בת המשפט תקיר בעבל שנעסה לטושבי גיבה תמל, לאור החסרות שנים. אבל שלו קר ולא טופל על ידי המדינה והראשויות במשך שבעים שנים. היינדה התחצה דק בת המשפט כשקר בעבל המתמשך שנעסה לטושבים, או שמה היה נכון שהגורנים שיצרו את העבל, המדינה ויריית אליוית, היום הקירות ומתפלות בעבל שנוצר. החראה של בית המשפט המחוזי של קודא שופט את הגמון גונן בעניין גיבה תמל, היא באמת אחראה מדהימה. היא באמת אחראה, כמו שאתה אומר, אני לגמרי מסכימי, באמת אחראה מחוננת בעיניי, לא רק ברמת התוצאה אלה ברמת הדרך. בית המשפט שהוא אני מזכיר לכם זרועה רוקה של המדינה. מכיר בעבל מתמשך, עבל קונסיסטנטי, שהמדינה גרמה לחלק מתו שוויה. וזה חידוש, אני לא מכיר פסקדין אחרים שבהם בית המשפט מכיר בעבל, אני אומר יותר מזה. זו אמרה מאוד מה שמעותית משום שניתן היה לפסוק בלדיה. אפשר היה לפסוק, מבלי לומר את מה שבית המשפט אמר ביחס לאב ולמת משך וביחס לטושבי גיבה אטמל וביחס לדרך שהמדינה את יחסה אלה. אבל השופטת בחר האחרת. השופטת בחרה לומר דברים נחוכים. היא בחרה לומר את הדברים האלה ככל אני רמדם לבא. וביבחרה לומר אותם כסוג של הנכשב פסה לקראת תיקונו. משום שהשופטת הבחר או מבינה שצריך לעשות את זה לא רק משום שהיא רעת ההתאבל. היא הבינה שצריך להביע את האוווי לזה במילים והיא רצתה לתקנותו. היא הבינה שהתיקון עובר דרך הקרה. היא הבינה שהריפוי הוא תוצר של הבנה, של הפנמה, של הקרה בעבל וזו הגדולה של פסק דין גיבה אטמל. בפסק הדין השופטת מתירת כיצד המדינה והרשויות אז ניכו לאורך השנים את התיפול בגיבת אמל ובתושביה. לעומד זאת המדינה והרשויות פתחוי את הסביבה של בבט אמל והקימו לצידה שכונות יוקרה, שכונת סמרת ושיקון בעבלי. נוצר פער עצום בין תנאי המכיה של תושבי גיבת אמל לבין תנאי המכיה של תושבי שכונות ה יוקרה שאוקמו בסביבה. פער שניתן לראות במרחק הליכה של חמש דקות בלבד. הפער שמתואר בפסק הדין יוצרת של הקוראים תרושה של מרירות כיפוח והפליים הם מוסדת. האם לדעתך המכלל של גיבה אמל מיד על הפליים הם מוסדת מובקת של המדינה והרשויות כלפי אוכלוסיות אניוטו וחלשות? אני חושב שפסק הדין בין גיבה תמל וביקר הדרך שבה בחר בית המשפט להתבטה מייצג לא רק איזו אמירה ברורה בנוגל להפליים הם מוסדת אלה להכריות חברתית. בית המשפט מייצר כאן איזו סוג של תיקון גם ביחס לעבר אבל כיכול אני רגע ביחס להתיד לבוא שיש בו איזו הנכת יסוד שהיא מעפכנית. בית המשפט ביניהן גיבה את המל אומר שמשן ההסה לתושבי גיבה את המל הוא לא במחרות לא במחרות בעשמטם של תושבי גיבה את המל. ולא רק באחריותם של תושבי גיבה את המל, יש לכל אחד ואחת מאיתנו אנשים שמרכיבים הוא מרכיבות את החברה הישראלית יסוק של החיות של מדינת ישראל יש החריות ביחס לסיטואציה הזאת. וזה משהו שפסקדין בדרך כלל לא עושים. פסקדין לא רק של לא כמו שאמרנו לפני רגע לא רק שלו מייצרים איזה סוג של הקרה הכולקטיבית בעבל חברתי מתמשך הם גם לא מדברים על סוג של החריות. ומה שיש כאן בפסק דין גיבה את המל ווכלק מהמפכה באמת של פסקדין הזה זו אמרה לגבי האחריות הזאת. מה שהוא מדבי סוד פסקדין הזה זו התפיסה והקרה הברורה שאנחנו כחברה אחרים. השופטת מצאינת בפסקדין שאתה שבים בגיבה את המל הם אנשים שלא יהיו יכולים להגיע למקומות הנכונים. לא יהיו בעלי הקשרים הנכונים. קצת לדעת חם מדינה יכולה להביא לקח שגם לאוכלוסיות מוכלשות והניות כמו אותו שביגיבה את המל, יהיה סיכוי להגיע למקומות נכונים ותובים יותר. כלומר לצאת מה מעגל שבו הם נמצאים למקום אחר, טוב יותר נכון יותר. זאת שאלה שגדולים ממני, חכמים ממני, מנושים ממני ניסו, ניסו לחשוב על גם בישראל כמובן והדת על הלוף ניסטה לעשות סדר בעניין. אני חושב שהעשאלה הראשונה שנוגעת לתיפול באוני הווונה, יסודית שאין פתרון אחד. כלומר שנדרש איזה מערך משולב אינטגרטיבי לתיפול בבית עומק ולתיפול שהוא בבחינת מלחמה של ממש. זה צריך להיות פרויקט, זה צריך להיות פרויקט עם כבנה אמיתית כנה שאומדת ביסודו, וזה צריך להיות אתגר שהוא חברתי לצערי ולהבנתי מדינת ישראל עדיין לא שם. מדינת ישראל לא נתלליה כזה תגר כלקטיבי חברתי של ממש את המלחמה באוני כתחום שישי שלוקחת על עצמה. אם תחשבו למשל על דוגמאות מעולם ובכלל על רעיונות מעשוג הזה, הראש שעשלו הראשון, כשחושבים על טיפול באנשים שחיים ביוני, זה מערכי איזו דמנויות. מערכי איזו דמנויות של אנשים שחיים ביוני הוא שונה. רוב האוני בישראל וזה מגובה במספרים גם בדוחות רישמיים של המדינה, למעלה משבעים אחוז מהעוני בישראל הוא עוני נמשך הוא עוני שעובר מהורים לילדים. זה אומר משהו, זה אומר משהו קודם כל בנוגע להיזדמנויות, ההיזדמנויות של אנשים שחיים ביוני הן פחותות. ולכן השלב הראשון בדרך ליצירת אותו מערכ אינטגרטיביות, אותו מערכ משולב לתיפול ביוני הוא באמת ניסיון לייצר מערכ שלם של איזדמנויות. גם באמצעות חינוך, גם באמצעות הסכלה, גם באמצעות הקציבים, אבל זה לא יכול להסתיים כאן. המדינת צריכה באמצעים שונים גם באמצעות המשפט, לנסות ולחשוב האם אם היא מייסמת ואיך בדיוק היא מייסמת, שאלות של הדפה מתקנת ביחס לאנשים שחיים ביוני. ויצחל לחשוב, אני חושב על עוד כמה מישורי פעולה, החשוב שבהם הוא הפחת תקווה. אני יודע שזה נשמע מוזר לאנשים שמקשיבים לנו אבל אנשים שחיים ביוני, הוא לא יחד הדברים החשובים ביותר שהם צריכים, זו יצירת אופק. האוני מאופיין הרבה מאוד פעמים בחך שהוא נתול תקווה. וגם המשפט לא רק המשפט, אבל גם המשפט צריך להיות זה שהם העביר את המסר שהנשים האלה, שחיים איתנו הם חלק מאיתנו, הם חלק מאיתנו, והם ויש להם את היכולת. בדיוק כמו שיש לה אנשים שלא מופי אני מסוציא אוקונומית כך. זה ההתגר הגדול, זה זאתי אני חושב לבטע המסימה החברתית, התרבותית, הפוליטית שלנו, אם אנחנו נרצאי כחברה, להילחם באוני באמת. בפסק הדין בית המשפט איך להתלפסוק פיצוי של 56 אלף שקלים לכל אחד מהתובים ההיצוגיים. השופטת מסעמת את פסק הדין בדברים הבאים. ולאחר סיום מוסיף, אני תקווה כי הקרה בעבל שנסלת עושבי גיבה תמל לאורך עשרות שנים, יכל במה שהוא את כבע. אני תקווה כי ההקרה בחך שצתקו אין, אוראים, ואורא אוראים, לאורך כל הדרך, שחזרו והמרו שגיעו למקום לבקשה את הרשויות של המדינה שבדרך וכי הפתחות שקיבלו ולא מולו נתנו בדין ולא בחסד, תרבי במה שהוא את הפצאים וחיזייה פיצוי שבעגשת ובנה זו. האם לדעתך בית המשפט היצר איך למכות בציידים אחרים כדי לרפאת אותו כאי ופצה של תושבי גיבה תמל? האם לדעתך ניתן בכלל לרפא כאי ופצה של שיבים שנים בפיצוי קספי? קודם כל צריך לומר משהו לגבי הטקסט הזה שוב אני ארשה בפעם השלישיתו הרבית, אנחנו אומרים את זה כאן זה באמת טקסט מדהים מכונן גם כתוב מאוד מאוד יפה, אבל גם המסר שלו הוא מסר מאוד מאוד משמעותי. ריפוי של כאו ופצה של שיבים שנים לא יכול להתבצע באמצעות פיצוי קספי. פיצוי קספי הוא בבדי בקונסלציה מעשו גזוו סימבולי. הוא מסמל איזוהה קרה בעבל והוא לא העיקר. העיקר בפסק הדין הזה והוא בעלי דביתוי באופן שבו בת המשפט מתבטה. העיקר הוא בחך שבת המשפט שומע את אותם אנשים, ושהוא מכיר במה שנה הסעלים, ושהוא מנסה אולי במהט במדת מה לטקן את העבל הזה. ובמשור רחב יותר ועמוק יותר, אני חושב שבת המשפט מאביר מסר, שמבקש להודד הגשה של תביאות בגין עבלות חברתיות בשם אוכלוסיות ומוכלשות. וזה מסר חשוב מדוע, משום שבחך בת המשפט אומר שאנחנו כחברה, אבל גם הוא כבית המשפט הוא מקום שבו שומעים את האוכלוסייה הזאת. הוא מקום שבו האוכלוסייה הזאת יכולה להלין. זו זירה שיש לאוכלוסייה הזאת במקום. היא חלק, היא חלק מהמרכב הכללי. זה אולי הרעיון המרכזי וזו החשיבות הגדולה של פסק הדין לקרב את האנשים שחיים באוני ולהפוך אותם לחלק מהוכלוסייה הכללית לי לכם באותו מאפיין שאופך אותם לאחרים ולכניס אותם לתוך הליבה של החברה ישראלית שבים יכולו להיות שבים בני שבים. מדהל החמוד על הרעיון, תודה רבה. שמח, תודה רבה. עוני בישראל הוא נחלתם של הרבים בחברה ישראל. עוני צוביה בחירות חברתית את התאמה נשים הנהים הוא מפרית בנם ובמי שימי דולה. לצערי נעומגה במשפט הפלילי היא סמת אותך חירות חברתית, והמצואות כך שמופריל את אורך החיים של הנשים הנהים. דלקה רב, להביא, והפנים ולהכי, את נשע עוני ומציאות חייב. הלו כחברה לבחון את הדרך שבהנו רוצים את הפל בתופעת עכוני. אנחנו צריכים לבחור מסלו ברור, לגבש מדיניות סדורה, הוא להסם אותה להורך זמן. לתפל בו אני לא כי אנחנו חייבים, אלא כי אנחנו רוצים. לראות את התיפול בו אני לא כי נטל אלא כאיזדמנות. שלוש הרשויות הכנסת הממשלה והמשפט חייבים לקחת חלק הכתיבי בתל. לסיום נגיד, כי המשפט צריך להיות פתוח הבורוך הוא סיות החלשות ולהפשור להם להשמי הכל. במקרה של בעל גר, בית המשפט הצליח למצוא את העיגונו משפטי לזיכויה, באמצעות הגנת זו תיאד דברים. הוא למה נכנולום הצליחים להתנתק מן המחשבה. מה יקרה בפעם הבאה שהאדם אני גנוב מזון בספון שהעינון הזו? הגנת זו תיאד דברים לא תוכל להגן עליו, ולכן אנחנו סבורים שהשופט היח היח ולסייה מפסק הדים בעמירה אחד משמעי כבורה, לפי המשפט הפמילים לא צריך להניש אנשים הנים ורעבים השעוב עומבים הזו על מנת לספק את הערב שלהם ושל ירדיהם.