משמרת לילה- פרק 4

טוב, אינבל טירי זה ממש מצחיק, כי זה נראה כאילו, אנחנו פה, בנו לראה, יש רק את החברים והחברות שלנו. כן, לגמרי, אבל, את צריך לזכור שהחברות וחברים שלנו, עשרים שאני אבת איך המקצוע, וזה אומר שאני מסודברים במשמעת אימים, ולכן זה סבא בשביל הקומרה, לתחברות והחברים שלנו, לגמרי וגם להגיד שככה, כשחשבנו על הפות כעסתני ועת, אז באמת כל פעם, עלולנו כל מיני דמויות, וראש, זמי הסע, במעשה ובאיזה תחום, ופתאום גילינו של החברים על הרבה הרבה נשים ונשים, שמחזור שלנו, אין אמר שזה עוד פעם ושיום, איך זה עוד פעם ושיום, כל כך מוצלך, כדימה, לתחיל. אני מצאות בכל מהגע לחיים, מרגע על הידע ועד המעבת, בבריאות בכל הוא בשיקום, מקבלות החלטות בשגרה ובחרון. תמצאותן, בבתך הולים, מרפאות, רקזח שרה, בחייטק, באקדמיה, ותפקידם הפתיח במרכת הביאות. אין אלה שנמצאות שם, בחזית ליד מתעת המטופל, מביטות בעיניים, רות את הקאב, והסבל, ופועלות בכל דרך למצוא מסורת. אין אלה, שאוכזות בכל כך הרבה ידע, והוא אומרים שהן מבינות בעקול, ורועות הקול. אין הסקטור הגדול ביותר במערכת הבריאות, מרכיבות את הפאזל השלם, לא מדעות מתדקנות, מתפתחות ללא הירף. אין אלה, שעוסות את ההבדל בנירות את החולי, ללירות את האדם על כל מרכיבי חייה. אין לחיות. שאלום האזינות ומעזינים, כניניים בלפה רנפרך, ודוקטורי קיבית עוד קון, החיות בלב וחיות במקצועל. מרצות בחוב לסיוט, זאת חייפה, והפוד קסט הזה, הוא הגשמת חלום. להביא את מקצוע הסיוט, לקדמת הבמה, ולנגיש אותו לקהל הרחב, באמצעות, סיפורים, שלכים ואחרות, פורצות דרך. השאלום למעזינות ומאזינים, היקורות והקרים שלנו, והיום אנחנו פותחות את הפרק רבי היא, עם האחות, חיילי, הפרט, שכל כך הרבה דברים, והדגם חברה מדימא, וגם הבעלים שלו ניזם אחות לדרך, ואיזה כיף שאתה כאן ממש. איזה כשימות לי חלום, כי תמיד רציתי לעשות פודקסט, ולעשות פודקסט בעדיין, מחי או עבות וחברות שיש. נכון, גם. זה גם עכשיו את חלום שלנו. שאלתי גם, לא, לגמרי. ממש שכשומת חלום, ואני תמיד אומרת להן בל שבאמת בתחילת הדרך, בחלום הזה, כשסםנו לנגד איננו את האנשים שאנחנו רוצות לראיין, את ההיטרי שונה. לגמרי. וזה כל כך, כל כך כל כך, לא, אנחנו לא מועץ את זה, כל אחד הם עלולים להעליו, אבל אנחנו לא מועץ את זה. אבל, אבל כן? אז בראשימה? הוא כל כך רורת גבוה. נכון. והשאלה הראשונה חלי, זה ספרי לנו, מי זאת חלילי אפרט היום? אוקיי, מי זאת חלילי אפרט, שאלה אפילו ספית כבדייו והמוקה, נתחיל מהכחביר פסיכוס סוציאלי. אני בטרבה עם ושתיים תכף, השנה, אני מסועה ואים על השלושה הלדים, אני גרבי תל אביב עם בעלי עודי, אני אחות מוסמחת, עשיתי את התואר ראשון שלי, סיימת יותר בעלפיים, זה שבע, פה, אני עבר סייץ את התחיפה. ויש לי תואר שני, בניו לטיפול בכל המרוכה, זה מהקדם התאונו. מדהים. אז אני רוצה לחוזר את הכלמה שמונה שכהורה, ויש אור התח, למה בכלל וחרק להיות החוץ? וואו, עד ידק כשרק התחלתי תלמודים, כשבכלל חשבתי מעניי החלילמוד וחשבתי בכלל על החלילמוד ציוד, אז ניסיתי דווקא בואו, ניברסיטת תהיה ברשבה. וחברה מבין הדבר, אני זוכר את אמרה על ההתוקשיבי, וייתו לכת לשם לרעיונות, כדי לחלגיד שעוד כשהייתי על דעה, חבר שתתבובות שלך, ותפלט בהן וסעדת אותן. וזה הלקצת מוזר, כי זה לא נכון. אבל רציתי להתקבל, ולכתי להרעיונות, וזה מה שאמרתי, והתקבלתי. אז זה ככה כדי להגיד שזה דפקה לא היה, חלום, חלום, ממיותי שסיכה קטי מובות. זה דווקא התחילה, מחושבת בהתחלה, פנים של היו כדי ללמוד ביותרכנולוגיה, והתחלתי מחינה בהתחניון, מחינה, כדמי, ושם חברה שלי לקחר אותי, בעצם להתנדב במותה שנקראת משלת לד. שזה המותה. שזה המותה. שאלה, המותה, אני חושבת שגם אפילו. עשינו מה, שמונה חרקת. במהחרות. במהחרות הסיכויים שקד. כן, כן. ופקנו כמה דברים באחד. ואני זוכר את בעצם מה, עצם מה, התנדבות בהמותה, זה היה להגיע לילדים ולדות, עם החלות מסכנות חיים, ולשבת מולה, ולראיין אותם, ולראיין גם את המשפחות שלהם, לשמוע המה משאלת הלב שתיתן להם כוחות, להתמודד עם המחלה, לא תמיד זה עליה, נצח את המחלה, ולהתמודד עם המחלה, וללכת להפיק את המשאלות האלה. ואני ככה, זוכר שמצאתי את עצמי בריון הראשון, מולה ילדה החברת וכרחת, שככה, תיפולים לא עשו לטוב, ובואי נגיד ככה, ואני אושבת שם במחלה כך, ואני ככה, ניתחתי עם עצמי אחר כך את התחושות של המולה, וככה איש אחר כך ריטיות ועוד ילדים, מבנתי או כהיה שליפו משום, כי במקום להגרר על המקום המשתק הזה של רחמים, של ידחות מהילדים האלה, שלפחד בכלל, כנס למעמד הזה, היה לי תמיד ילה, מה נעשה? מה אני חוסר אותי בשבילכם? כזה, כאילו, אוקיי, אני מרגישה אתכם, בעלי לעשות הווחם משהו. אז אני חושב שהצרוף של זה עם הנוכחות בקוראים הרבים שלי בוותי יכולים, גם מולי רפין שיש פה, אז מקום שהוא בשבילי, שאני יכולה לבוא בולי די ביטוי. וואו, ואז איך כאילו, איך התחלת ככה לגשש ולחפש יהוד, כי הוא מול. אז באמת אתכם, לא, לא, לא נכבר שיתת בר שבע, כן, אז באמת, מזכורת שדיברתי ונבניסיתי לגדוק מה ינכון, לימיים את עים לי, היה דיבור על עבוד הסוציאלית אבל בסוף, באמת הבנתי שהמקום הזה שאפשר להרגיש מצוקה מהזולת ולתרגם אותה למעשים מתיבים, וזה הסיעוד. נכון, וכן, ומשם הגעתי להוניברסיט את חייפה. מדהם. אני זוכר את בסינו. היה ילד שהיה הרביקש ליסועה לדיסניאנט ואני אזעשית או ליר דיסני. ואני אזעיתי עושה רוגות עם בצק סוכר, ואת בקשנו יליחינו גבוה, וכן תהיה להוגע של. מדהים, נכון, נמיקים ההוסלמטוס. נכון. זה היה מדהים. הממדה, שעשינו ביחד המשרת למה. כן. מדהי. נוסטלגיה. כן, כן. כן, כן. יש אמר בין. יו. אז חיילי ספרי לנו על המסלול המצואי, מהז, מהז שבחר תלמות סיוד, אי שם, כשסיימת גם לפעמים ושבע, מה קרה? מה קרה? אז בלצמם, מי הדחה למודים, משחטי, עבודה שאתחלטיק, הסטודנטית, ככה, זר, במחלקה, אחרוגית, ברמבם, ושנה הייתה על פעמים בשבע, השנה לא הספר, דייחות עם השם של המלחמה שהייתה, שם נכון זו מלחמת לבנות לשנייה. נכון תודה על אחרי, זה יכול להיות מאוד מביך. ובעצם אני אנחנו עם הפגזים בערכה שממש אפשר לעוד אותם מחלונות רמבם, והחלילים שמגיעים מרוסקים, ובואו נגיד, לאתחיל כאחות חירורגית, כמו שאני מניחה להתחיל כאחות תהפנימית, זה המקום הכי טוב ללמוד בו, אבל, כאילו, זה פחיד אותי. זה פחיד אותי, ורגשי שאני לא מדת בלחת. ובעצם, קרתי את בעלי את אליווי, שהאביר שגעה לו אותי אתירה מחושבת עם הדרכון הנורה, וברתי בקבותיו לתלבו, ואני חושבת שבאמת, ביום שבו עזבתי את רמבם, נעוצה להגיד שאני לא את הסיוב, היא משמעה לרבכה. וכאן, וזה בסדר, ובאמת מה שרגיש אז ככי שלו, ניום אני יודעת, פשוט להגיד להצמי, ולהגיד לכולם, להגיד להרבה החיות שבתחילה הדרכן שמדוברות איתי, יש מקום שהוא נכון לכל אחת. וזה לא רק בתחולים, וזה לא רק אהילה. ושם בעצם נראה לקבר הייתי בעיריון, ואיתה להבודה כזאת כלילה בבריות התלמיד. ולהכה מגן כשדף ככי פסטי, טיפה יותר אולי, מה שהוא מעטגר. בעצם, בעשר הקרוב, בעשר של אחר מכן, עבדתי בחברה, שנותנת שירותים של חוות דת, לאחבות ביטוח. זאת אומרת שאני את יחרעית, תלרופים והחיות, שהיו כותבים את חוות הדת, לצורך ביטוחים סיודים, ובעצם אני רוצה להתארה. ‫הוא צריך להגיד, זה מה שהיה ‫באה, כמעט הסור, ‫לא יש מון השנים. ‫זה היה לשבת במשרד, ‫בעבודה לכורה מאוד סטרילית ‫ונוכה במשרד, לשבת ולקרוקו ‫להיום מסמחים וחבודת. ‫וזה פקדול מה שעשיתי, ‫עד שבעצם החברה שעבדתי בה, ‫חליטה לפתוח חברה ‫לתיפולה בעית, ‫הרפואה בעיתית. ‫ומנות אישם להם ‫נהלת מהרחסיוד. ‫ושם בעצם חזרתי לפגוש אנשים ‫כלומר, מים מקום, ‫שבמשך עשור, ‫ישבתי בקראתי חברות דעת. ‫פתאום, אני חוזרת לפגוש ‫ממש אנשים לדבר עם אנשים, ‫לקצת נסקרתי למה בכלל ‫מתחלתי, למה? ‫למה בחרתי והמקצוע הזה בעצם? ‫מדים. ‫-הואה. ‫-מדים. ‫הוא היום, אני רגע חייבת, ‫האלי פלש מקטוך כדי שחלים הדברת, ‫כשחלי עבדה בחירוגיה, ‫אני ודניאל התחלנו לעבוד בעורתופליה. ‫זה היה באותה חתיבה, ‫אחת בעלף, אחד ובעת, ‫ואני זוכרת שחלי אז הייתה ‫גרע ובעת גלין, ‫הייתה לדירה ובעת גלין, צמוד, ‫ואני זוכת, ‫האינו רוצים, ‫התנסויות וזה, ‫ואז בהים רגע לחליים, ‫מתרגנים, ‫הייתה, ‫-הייתה, הארה, חנת, ‫-הייתה, הארה, תחנת, מה, ‫-הייתה, הארה, תחנת, מה, ‫תחנת מהעבר והגינה של החברה, ‫והוא כן, זה כאילו, ‫כל כך הרבה זיכרונות. ‫-כן. ‫בדיב. ‫אני ושציתי בחושת לידע הזה. ‫זה משקרה. ‫-אנחנו הין. ‫-לא, לא. ‫-הייתה, את החברה הזאת, ‫בעצם על ציר הזמן. ‫ואז, מה קרה שם? ‫-כן. ‫האשם לקודת. ‫-כן, זה מקודם, ‫בשפרטית בציר הזמן שלך. ‫-נכון, נכון. ‫אז בעצם חזרתי לפגוש אנשים, ‫ומה שייתי צריכה לעשות, ‫בצמא לבור בנהל הקוחות, ‫ולשכנר טעם, שמה שם צריכים? ‫זה החות עד הבית, ‫צרופה עד הבית, ‫ולעת לה, כל כל קרוש נדברים, ‫אני רגשתי שאני, ‫לבין עם צב המקום לא נכון, ‫שאני מוכרת להם דבר, ‫שם לא באמת צריכים. ‫הם חות להם פלסטרים בעצם, ‫כי רופה ואחות עד הבית, ‫זה טוב, ולפה, ‫ואנשים מאוד מרגישים, ‫אז זה כמה דקות של הקלה ‫שנמצא אצל המאה, ‫אז שהוא מושיע בבית, ‫ושעכשיו כשאחפה פה, ‫שום דבר על יכול לקרות, ‫אבל מה קורה אחר כך? ‫ומה קורה לפני זה? ‫ובאצם הביקורים עם הרופה זה, ‫אין פורצס, ‫הרקול פעם הגיעה להם, ‫רופה אחר, ‫ואחרו את אחרת וכל פעם, ‫הפתרו להם איזה, ‫צ'ופ שיקתן במכלול של בעיות, ‫והדבר הזה כבר תחיל ערדו פותי. ‫ובנתי שמה שופו, ‫עוד לא יודעת היא להגדיר את זה. ‫מה שופו לא מתנהל נכון. ‫בנוסף לזה אני יכולה להגיד ‫שאיתה לקוחה אחת, ספציפית, ‫שאיתי צריכה למכור להתשירותנו ‫שאמעש כאילו שם כבר ממש נפה להסימון. ‫אין לי שאל. ‫אני בעצם זוכר את שזה, ‫הייתה, בתי אלה הם למכלקת שיקום, ‫ופגשתי אימב וביטה, ‫האימא הייתה הבטי שים וחמש, ‫והבטי הייתה, ‫בת 50, אם אני לא טועה, ‫משתן, ככה מאוד מתופחות, ‫והמספרים לי על הבטי שים וחמש, ‫הבט של המספרת לי, ‫שבעצם עד עכשיו הייתה עצמאית לגמרי, ‫הוא הולכת לסחק בריג, ‫הוא הולכת לקנטרי, ‫והעכשיו אחרן אפילה ‫הייתה זו מתחזור הבית הסיודית. ‫והבת יושבת ומבינה ‫שע הבית כבר לא מתאים להימא, ‫ושאין מצב שהיא מחוזרת הבית ‫על הבד, ‫והוא שנייה משחרמות המשיקום ‫ומחשב, ומה אני עושה? ‫ואני עושה ותפו ומשפרת להרופע ‫הד הבית, ‫ואני מסתקת על הבט, ‫ואני זוכר את הקמת את זה פה, ‫שכזה שקמת של דיגה, ‫שאני מספרת להרופע, ‫ואני מרגישה שמה שאני. ‫מה שאני מוכל ותלע, ‫לא מגיע לה, ‫זה לא באמת מה שאני צריך ‫הוא מה שהצריכה. ‫ואז מגיע הקטע הזה שואלה, ‫תגיתי אבל, ‫אבל מה אני עושה כאילוי? ‫צריך המעמי הכובחה המצב שלה? ‫מה זה? מה היא בעתידי בקופת חולים, ‫מתמשיך עם הרופע המתפל, ‫והתחל להציב אותי במון שאלות ‫שאמת היא שלא הייתה להצובה להם, ‫והוא לומרתי למה שהצריכה, ‫זה מה שהצריכה. ‫ואני לא יודעת זה, ‫זה כנראה, ‫זה לא במקום להגיד, ‫והוא לומרתי לתקשיבי, ‫הכל עליי, ‫כשאני לא יודעת באמת, ‫מה תכנעתי בו אוי, ‫כן? ‫אלא מה שאתה רוצה לצאו למה? ‫-מה זה, שעבתי, ‫ואני יכולה להגיד שבו אותו ‫הגע הקמת את זה, ‫היא תישר, זאת אומרת, ‫הייתה שמע זה, ‫כאלה נמק הזה, ‫כי את קרצי שאשרי שלי ‫ופשוט הסיכול מה שאתי יכולה, ‫כי כאב העמתי שלה, ‫זה לא היה עם הצריכה לראות רופה. ‫זה בכלל לא כאלה לצורך. ‫הכאב העמתי שלהיה, ‫איזשהו חוסר הקרות עם המהרכת, ‫וחוסר אבנה של מה עומד בפנינו ‫ולמיל לפנות ומה לבקש ומה לעשות. ‫ופה הבנתי שהצריכה איזשהו מעני ‫שהוא יותר הוליסטי. ‫אני חושבת שחודש לאחר מכן ‫כבר מצאתי את עצמי, ‫אחרי שבתי, אז זה עדיב שלויה. ‫שאני משמיצה את המאסיקה ‫של עדיין הזד, עצבי, כת. ‫אני חושבת שחודש אחרי זה ‫כבר התוותרתי, ‫נמקום העבודה, שעיתי שמסור, ‫והפתחתי את החברה שלי, ‫תחבר את החוד לדרך. ‫הואו, אז צפר לנו מה זה אחות לדרך. ‫החוד לדרך, זה בעצם חברה ‫שנותן את שעותי קייס מנדימנט, ‫נעול טיפול בכל עם רוקבים. ‫חכשיו, בכלל, אני מנסה ‫הזכר כמה זמן לקח לי, ‫לסים את הקותרת הזאתי, ‫ולעבין שמה שאני עושה ‫זה נעול טיפול. ‫אני זוכר, גם אחות לדרך, ‫לעדך לה אתם, ידחות לדרך. ‫אבל ידעתי שמה שאני רוצה ‫זה להשיא עוד כמטים כאלה. ‫כן, כן. ‫ובעצם לבוא אל נשים ולובי לו טעם, ‫ליות מורן ווכים שלהם, ‫בכל מה איפה מילן, ‫מתמילי שעול, מה לי שעול, ‫מה לבקש, מה. -מה מגיע לי? ‫מה מגיע לי? -מה מגיע לי. ‫אבל גם בפעם הרפואי. ‫שאלה, שאלה הישתו מה שזרה ‫כה באמת המצויה זכויות, ‫גם בפעם הרפואי. ‫ואני מי שוחר את שאני, ‫הייתי עצי מנשים ובתי ושלתי. ‫אוק, אז אני עוזרת לה אנשים. ‫היוסה, מה, מה, איך זה נקרא? ‫זה ממש לקח להזמן, ‫למצוא את זה. -לזה כק ולהבין, ‫שזה בעצם זה, ‫זה שחקן שהוא לא חדש, ‫אני הולה טיפול. ‫זה שחקן שהוא מוכר, ‫וזה בעצם, מה שיו שמלמדים את האחיות? ‫זה מה שחקי, ‫זה מה שחקי, זה מה שחקי. ‫זה משחקי, זה מה שחקי. ‫זה לשם ככה את כנעת. ‫לכן, כן. ‫לכן, וגם רה. ‫לאתה מי צריכים את זה ‫שזה מה שחקיות, תוסעות. ‫לבפעים, בדיוק, אתה מתזכות, ‫יש שבפעים שני תהלגיד. ‫תעביר לזה, תעביר לזה, ‫תעביר לבוא את זה צוצי, ‫התעביר לזה, ‫אבל גם, ‫הלהביר הזה הוא נהול טיפול, ‫כאילו זה על צומת, ‫תאנחנו המדחל החלצומת. ‫הלהביר, אבל גם אחר כך, ‫לתקן מה, ישם. ‫לכן, ולהביר אחר כך למקום הבא. ‫התכולה וגע לתר לנו את מפת הדרכים הזאת, ‫אתה ממשקים השונים ‫של אחות לדרך. ‫הגיד אפילו ספר. ‫-מה יוסע? ‫פוענת, תתריך שנייה. ‫הם משקים השונים של אחות לדרך. ‫תראי. ‫כל כל מה אתם בזה שאני אחות, ‫או, יחבה, לבקה, ‫אלי, כן, סיפור על איך יאללה. ‫-כן? -כן. ‫סיבתה. -בא תח. ‫המדתי שכלתתי לצאת לדרך, ‫אז ואני שאני צריכה כמה פעילותים, ‫ואפניתי לך ורות, ‫ואמת, בעלי חברה ומראה, ‫את יודעתי משלי פרגינסונית, ‫ובעידו כ нיא רוצה להגיש לבקשה ‫להתר להסקת וווויתה, ‫אבל את ההזרי לנו בזה. ‫אז זה רק אז אני עוד מצומצם. ‫זכי לאהר, ככה, ואני התגלך, ‫ואתגלך ועל הדרך הכיר, ‫הכיר את הצרכים ואת הברוקרטיות, ‫באמת ככה זה היה, ‫אני לא רעה הדרך יותר טובה לעשות. ‫אז חוץ מלילמו תוך כדת נועה. ‫אבל בעצם, ‫גתי שעתים מול התפסים, ‫ואמרתי לה, ‫אוקיי, אני צריך קצת גם להגיש ‫מסמכים רפואים, ‫שיש כפוית המצב שלה. ‫ואז אני רואה במסמכים הרפואים, ‫אני קורא את כל מיני מסמכים הנוראולוגית, ‫ואני רואה, מלצה לתאב נכן, ‫ואני רואה המלצה על הדייתנית, ‫ואני רואה המלצה למירפה התבליה, ‫ואני רואה כל מיני תבריים, ‫ואני בעל החברה שלי, ‫ואני שואלת אותה, ‫את ראיתה המלצות, ‫מכל שם, ‫והוא אומרת לי, ‫לא, לא ראיתי. ‫יש גם גם המלצה להפיל ‫בתוח, לאומי, ‫בתוח סיודי, ‫והוא אומרת לי, ‫לא, לא ראיתי. ‫ואז אני אמרתי לה, ‫אחשב, אותה חברה, ‫היא לא רואו, ‫היא אורחת דין במקצוע, ‫היא בחורה, אינטיליגנטית, ‫בחורה הבואים הגיטשה, ‫היא יודעת לקרוא מיסמכים ‫ולהבין אותם, ‫וגם לתאב למלט פסים ‫לתירים לתארים. ‫וידעת לי לקרוא ולמלה, ‫זה לא נפלתי על איזמי ששאוריינות ‫ממוחה בדיוק. ‫ויקון קרוא. פה גם הבנתי שהמסמכים האלה, כאן כל, יש איזה חוסר חינוך, לא יודעים חינוך זה המילה הנכונה, אז שלא חוסר מודאות, עד כמה המסמכים האלה, הם לא רק נאר אלה המבין איזשהו בעצם מסמך להם שכתיפול, למלצות, זה התוכנית עבודה בדיוק, זה משחיפה, תוכנית עבודה, והדכמה איף שרלה כאלה נראש וכאן את דברים, אם אותה אוהי חדים מדהימה, פספסת הדבר הזה, כאן את דברים הוא תמיד פספסים, אז קודם כל גם בקטי של המילוי תופס, הבנתי שזה פשוט איזשהו בלוק שיש לה אנשים שמתפלים בה אנשים מהקרים, שמכורים למעלה את התפסים אחים רוקבים בעולם ולקורות המסמכים אחים רוקבים בעולם כשזה מגיע לה אנשים, הקורוווין לענו, ולאחוסר יש שלהם אנחנו גם נכנסים לחוסר ישם, אז ושם בעצם נפתחו כל המים משקים האלה, כי אלוהי הבנתי, זה ממש השלב הזה את חילקבל צורה, ושאני לא רק נגישה לתתופס, אני גם דואגת להמול קופת החולים ומול רופט המשפחה לקשר בין כל התחומים האלה של אותה חולה, הם גם לא הדוי שיש להם ביטוח סיודי, שאפשר להפיל אותו, שהגשנו טוב והיא באמת קיבלה, ובעצם היום מתופלת כמו שצריך, בהחידה לתיפור לבית, שגם זה הם לא הדוי שמגיע להם, וזה בעצם הרעיון הוא שאני לא מביא עליהם שום דבר מאיפס, אני בעצם מנגישה למע שמגיע להם, מקורך ביטוח הבריות הממכתי, ומקורך הביטוחים המשלימים שיש להם, ומקורך הביטוחים הפרטיים שהם לא יודעים שיש להם וחלנצה לתם. זה מדהים, זה כאילו להיות המדעת טיווח ממש משחשובה בין אדם, חולה או המשפחה לבין, אז זה מערכת ברוקרטית שמוציאת פסים כאילו כמו שאת אומרת שבאמת אנחנו כאילו זו כאילו במקרה טוב מתקים אותם, במקרה שחכירות איפה שהוא וזה, יש המתוכנית העודה שאף יכול להמשתכל עליה, ממש. יש המתוכנית העודה שחולה להביא אותם למקום שהוא הרבה יותר, ואלבין, ואלה מתאו אלבין, לא רק למטופלים אלה גם למשפחות שלנו. וזה עוד לפני שדיברנו על כל האו תקם, סגמה אישי, מבריאותי, מגמה נטר להישפוזי, הערכת ימשפוז, לא יודעת מה, נטילה תרופות, כל הפוליפה, נטילה תרופות, כמו לתרופות, תרופות, תרופות, כמותה פעמים שבדקתי תרופות של מתרופלים שהשבתי אתם ודיליתי, תרופה תרופה, שני שני שמות גינרן שונים, או במינונים שונים, או במינונים שונים. אתם חוקרות את זה? זה מעניין אותי לדעת כאילו את תרדת להגיד, יש משהו באמת, בעצם משת עושה, רגע, אני אשל שעלה בעיקיבון את זה יותר מוקר, בעצם מה שאתה עושה, זה מחנח את אנשים להסלפקר או זרת להם, אולי לא מחנח את אותם, אבל את זה זרת להם בסלפקר, כי הרופה כותב מחתם, עם כל העם לצות ומי הרגע שהמכתב הזה ואתה רופה, המטפה למור לעשות את מה שרופה אמר, בעצם מה? בסלפקר שלו, ועברו את באין זה לא קורה. בעת כאילו, בעבר אומרת, היא נזה כאילו, את וירג'ינדיה הארדנ, אין דרסון, עת בעבר אומרת כאילו, אני אזור לחלעשות את מה שאתה יכול לעשות עם הייתה הבריא, או עם הייתה לא הייתה מעורבה וזרגשית כאילו, ואז השאלה, אז יש לי פשטי שלו, את אחת כאילו שתגידי על זה, זה משהו והשנייה, עם לגבי משריקי אמרה, אם אתם בודקות העוד כמה זה כאילו את כמה זה מונה, יש פוזים, כמה זה באמת לא יוצר בייים תרופות יתר, כל הדברים האלה. אנחנו לא בודקות העוד כמה זה, הדוקטורנטית שבחר, זה היה שער יפה שער יפה לבנה את זה. אנחנו לא בודקות, אם אחר כך תרצי לתת לי נתונים שהתחושבת שקדאה אליו דוקטם, אתם מסעד נתונים. יש להכנסה את נתונים יש, אבל לא של, לפחות לה של מדדים קליניים וגם אין לי אפשרות חוץ מלשאר, באמת כמה מהשפוז מנעתי, יש לזה אוטקאמץ בתוח, הרבה סופה של דבר בניעו לתיפול או עושק בשלושה התוצאים יקרים. ויהיה בסביעו תרצון של המתופלים, שהם הרגישים שמישהו מייצג אותם ומתווח, מייצג אותם בפני המערכת ומתווח אותם עלויות, חיסכון באלויות, שזה בעצם חיסכון באלויות גם במשאבים לקרל איזה גם של המתופה לצמו, לא צריך לתרת את עצמו לבדיקות מאיותרות או לאוצי כסף על הרפואה פרטית שלו לצורך וגם למרכת. וכי בתוכה שאנחנו חושכים הרבה כסף למרכת, והפרמת הראש לשיעו בעצם היחות את טיפול. ורחות את טיפול או לאה אני בעיקר את מקד ברצף את טיפולי, שפו משהו הולך ליבוד. משהו הולך ליבוד ברצף את טיפולי ואני יודע שהיום אנחנו מאוד מרחת הבריאות, מסרד הבריאות מאוד מאוד מתמקד בה. יצירה הזאת של נכון מהרחאים. -כן למדדים כלעבים. -כן, וגם, ומדדים כלינים אבל איזה שהיא מערכת שכולם יכולה לתקשר אחד עם השני, הדבר הזה לא קיים, אבל הדבר הזה הוא לא מתחיל ולא מסתיים בהיכולות של המערכות לדבר בעינן לבין עצמן, כי אם המטופלים לא מבינים, כמה משמעותי זה, לשמור על כשרציפים רופה המשפחה. ובאמת המסמכים שהם קיבלו בהיקשפוז, נשרים אצלם במגירה, זה משהו של חינוך. יש פה, ואחרי היו תפילו הם חייבים להבין ואני לא יודע את איפה, מקום הזה שהם מדגיש את זה בפנייהם, שהם חייבים להיות פעילים. ולשמור בעצמם. -כן, זה נכנס לבמת כל הסיפור הזה של חסמים, כן, כל הנושא הזה בכידום בריאות מדברים על זה הרבה. על כל הנושא של החסמים, כי התיכולה כמו שאת אומרת בדיוק, נתת הדוגמה, לאורכדין. או ריינות מאוד בו השאר הצינית, מכירה גם תחוק, זה לא שאלה עודה עודת להגיד מהמגיע לי, עדיין יש הרבה דברים שמונעים ממנה לעשות את הצעד הבא. החסמים? -הצחלה עבין מה הם, החסמים. וזה באמת לא נתקל הרבה פעמים, להסכלה נמוכה או מהמצאת סיוע האקונומי נמוך. נכון שאנחנו נראה את זה אולי יותר בשחבות חלשות, אבל עובדה ונתת פה שני סיפורים גם על האימה ובאת הזאת היא, כן, זה לא רק מהם עמדת. -זה לא רק מהם עמדת. יש לי שאלה אתם, שאלה אתם מה, זה לא אמו לי את התפקיד של החות שמשחררת להגיד את המכתב הזה, את הצריך לזה חתוב. ונגיד שכן. -יום רע. איך לעביר למי עכשיו שיום רע. קודם כל, אנחנו מדברות על סיטואציה של אישפוז, כן, שאני לא יודעת אם אתם מכירים את המטנה הזאת למכתב השיחור, מטאי הוא יגיע מחתב השיחור, כי רק רוצים ללכת הבית, למי שוב בסיטואציה, זאת יש בכלל סבלנות ולשבת ולשמוע את האדרכה של האחות. זה עוד איזה צ'ק באתוף הסטיולים אחות סן. -לאחות אין מספיק זמן, יוסד זה. אבל אין למוספיק זמן. -אחות סאט זה. -ארבע פעמים, החולה משתחרר, שלא תמיד מי שבל הקחת אותו הבית, אז זה שיגם צריך לשמוע את האדרכה. -נכון. אז זה נכנס במטה וזה נכנס למגירה. גם אם הוא הגיע איתו להרופא, אז זה לא שהרופא עכשיו יתחיל להוציא את כל ההם לצות, כי יש שם לצות שלא קשורות באמנצות רפויות, אז הוא יגיד, אוקיי, זה לא שלי, נגיד. וכך אתברים נופלים בין הכיסאון? -בגמרי זה, אי הבנה שלה, שלכות את ממש אסקרט לחשב, ממש סיפור לא ממזמן של משפחה, שכשאני קולטת משפחה אני באמת קולטת מטופה, אני קולטת כל האמיסמכים מהרפואים העבר, מאוד חשוב לי ללמוד אותו מעלף והדף, ואני עוברת על משמע אחמים על פיים ושמונה עשרה. איזשהו סיכום שיכור ממרפה הקרדיולוגית ובתחולים ושם כתוב שאני אני קולט את כל המסמח ואני רואה בחדמה בדיקות, בדיקות האדמיה, אני חושבת שמע סולושם, איקולב, אי, לא, סליחה, איזשהו אדמיה של הראות, סיטייה, אנקיו של הראות, שיש איזה מימצע שדורש ברור ובסיכום מה שיפור, בסיכום מהי שפורס כתוב, נקבע ורוכניתור לברור בפה הראות, ונאל יצרוקי של המטלפון איזה וזה, ואנחנו מחשב בעל פיים 20 ושלו שואני שואלת המשפחה, את איתו אתם זוכרים, העולי מהיש פה זו בקרדיולוגיה, אמרו לחמה שואל צילור שעשו ומשהו שרו בטבראות, עוד לא רוציתי להילחי צוטם, לא עליה מושג על מה אני מדברת, עכשיו, זה בואו נגיד, ישבתי את המשם כבר חמש אני מחר כך ומתופל חי ובריב ושלם, אז הבנתי שאוקיי, אבל באותם עידה זה גם היה יכול להיות אחר, אז בעצם משהו פה מאוד חשוב, ותפספס. אני חייבת לתאדו גמפו, זה כל כך באמת דוגמה שהאם בעל אותך שיתפתי, אם השאלה הייתה אמרו עליו עור ניתוח, ‫גם מאוד גדול. ‫אז שאת שזה באמת אחד הדוגמא ‫באה של הבצעי אחות, ‫ואני מאוד ככה מה שנקרא ‫המנסה להיות על הנהוא לתיפול שלהם. ‫וגעתי את הלרופה, ‫צילי המדיקל סנטר, רופה מדים, ‫שניתח את הבשלי, ‫בכל טובי יפה ומחקים כבר לניתוח, ‫והחסיתי ומראה, ‫ובאים פעם אחרונה לנתח, ‫כדי שעבור לכל, ‫ברק לכבל, תצאריך לניתוח. ‫בסדר במדיקל סנטר, ‫ואקול מעולה, והוא עובר, ‫בדיוק מעניתוח שהצריכה לעשות, ‫וזה רק הממה. ‫אם השלילה חושב להגיד לו ‫שיש לה, הייתה, ‫תור אצל הקרדיאולוג, ‫לא יודעת מה. ‫אז הרופה משפחה, ‫מתי שהוא, ‫באה אחד הפעמים, ‫אמר לתקשיבי, ‫כי יש ברקה, ‫הסכם, יקהר, דזיז, ‫ואת פגיל שלך, ‫וזה הוא לא איתה סיץינטור לבביסטם, ‫לא היה במטמשו, ‫אבל אני מציע לך כנראה ‫שהרופה משפחה, ‫הקה זה מאוד איזה, ‫תעשה זה. ‫תור לצינטור, ‫אבל היא לא חשפה שזה רדוון, ‫תהלגיד את זה לרופה, ‫שואני לא יודעת אם זה, ‫וכוון הוא תור והכל, ‫ואז היא מתקשה את הלאה, ‫היה שלי צינטור, ‫התיכולה לקחת אותי, ‫ולבות אותי, ‫אני מאוד להעימא, ‫יש לה חושבו הבני תוח, ‫ואני יש לך צינטור, ‫והן מבצעים של הצינטור, ‫הרופה לא נתחותך. ‫אולו נתחותך, כי הוא זה ברור לך. ‫אני מתקשה לתאצד, ‫ולתקטבתתי את עם הרופה, ‫אני מאוד תובנים, ‫התנצה לתייה שיש לנו צינטור, ‫בואו נתחה את זה, ‫הוא נתן לי להיות שבו, ‫הוא אומר לי, רק סי מידב, ‫שאה לפבאמת יש לי את הממצעים, ‫וגם אחרם הממצעים, ‫שהיא תלכם זה לקרדיולוג, ‫ושהקרדיולוג, יגיד. ‫שאין פונטה, ‫הן דיקרציה לזה. -באה, חייאל. ‫אברנו את זה, עשינו, אברנו את זה. ‫אברנו את זה? עוד הפעם, ‫נגבית אור לניתוח. ‫אני מגיעה להם השביל להרוחת שישי, ‫לפני שבתי אומרת לי, "וואי, חתפתי את הצחלים, ‫"נתחו ויום ראשון". ‫ביום חמישי דלקת בשטם. ‫דלקת בשטם נתחיל את טיפולנטיביותי. ‫אני אומרת להם, אבל התיודעת שאת לא יכולה ‫לאישבי נתח עם זיאום. ‫לכן? -אישבי נתח עם זיאום, ‫הם לא קחים טיפולנטיביותי, ‫ואני תוח כל כך גדול הזה. ‫מה לא ידעתי? לא חושבתי? ‫כאילו, היא לא חושבה אפילו להגיד. ‫אבל המקרה בתי, אחרת הייתי ‫כבר לא כך אותו תלניתור במקרה בתי ויימרה ו. ‫אמרתי לה, "אוקיי, עוצרים הכל אין ניתוח". ‫לא משנה, היא לא נותחה עדיין עדיום, ‫היא צריך עיגבור בפחדת. ‫יום רתי יכול להיות שאני לא צריך להנתח. ‫אני מגפיע הכל אין ניתוח, ‫אחשב, יצחל לעשות ניתוח גדול, ‫ניתוח יסובלת, אבל התומאות ידברים האלה, ‫הרופא משפחה להגיד לה, ‫חשיבי עם הצחשו יודב, ‫הרופא חינות על הניתוח, דיקות דם, ‫צילום חזה, כיגי. ‫כאילו, מה, ‫אני חושב להגיד לה, ‫שאין מתחל לעשות צינטור, ‫ריצחה לחקות של אוטיקבא הניתוח, ‫אין-אין-אין-קשר, ‫בין הגורמים האלה. ‫זה מטורף. ‫תספרי חשבה על הניתוח, ‫דותה הזאת, ‫כי אמרתי כאילו על הכליני ועל הברוקרטי, ‫ומביתו יזכריות, ‫אבל סתם משהו כזה שאלה בתוך הדברים ‫שריקי המקום הזה של הגורל ושל האמונות, ‫של הקשרים המשפחתיים, ‫זה גם התרבב בתוך נהולת טיפוולון. ‫אז חייב להתרבב, חייב להתרבב, ‫ואני קיבלתי הרבה שיעורים לפנים, ‫שאני לא יכול לבוק סמכות מקצועית ‫בלי לקחת הדברים האלה בחשבון. ‫חס הפער דומה, סיפור כזה. ‫על מה להתמקד בגלל? ‫-נגיד. ‫אז אני אראים מה קומצע של האמונות ‫של הבן אדם, ‫אמה קומצע שאולי משהו אומר לי ‫שלא אמרתי לתחקילו המקום הזה. ‫-תחקו איקב כל, ‫זה משהו כזה. ‫-הואו, תרבותי רוחני רגשי כזה. ‫-הואו, יש כל כך הרבה. ‫הואו, האמונות של הבן אדם, ‫כן באמת פוגשתי, ‫הגעתי, כל כול, ‫יש לי כאילו סוג של, ‫אני קרה לזה נאמנות כפולה, ‫גם לבני המשפחה וגם למטופל. ‫והם לא תמיד רואים ראש בראש. -וואו, זה. ‫-חשב, היא כר הכל שאני מנהלת את התיפול ‫בו יכולים מורכבים ולרוב מהגיל השלישי. ‫בני המשפחה, עכשיו, ‫אני אומרת משהו דווקא מאוד כל אלני ופחות, ‫אבל בני המשפחה, ‫הם תמיד, הם רוצים, ‫כנגיד, ‫עד לתחריכים כאילו. ‫הם רוצים למינו כל לשלות ‫בכל המחלות, ‫ושלכו לכל בדיקה אפשרית, ‫ושלכו לכל. ‫כאילו, הם רוצים את כל הרפואה ‫על העורם מבוגר שלהם, ‫כשמצד השני, ‫יש את אותו רמבוגר. ‫בין שמונים ומה שהוא. ‫הוא אומר, "הסבותי, ‫הסבותים, אני לא רוצה." ‫וזה רוצה אחי כוכים בין בני המשפחה. ‫ואז זה, בים אליי, ‫והם ספרים לי, ‫יש לי הבא הקשן, ‫והוא לא זה, ‫והוא לא משתף פעולה ‫שאום דבר, ‫והוא לא רוצה לחלורפים, ‫והוא לא לוקח את זה, ‫וכל דבר שאומרים לו. ‫ואני שואלת, ‫אני לא הלאה שכך, ‫שזה מי שהוא שתקשר אליי, ‫עם השלי, ‫בעתי שים ומה שהוא לא מפסיקה ‫על השן, למרות שאורפים אומרים לה, ‫והוא שאל אותי, ‫אני יכולה לעזור שם. ‫אז כל-הם יכול, ‫אני אומרת לו, לא. ‫כאילו, כי הוא קיצריך. ‫לתח גמרוצה סיטיראות. ‫כי דישים ומה שהוא איתו? ‫-או, לא, לא, לא. ‫בואו, אם נשנה עד עכשיו ‫ואת כאילו תשאים, ‫בסרטן הראות זה לא משיערו, ‫הוא תן. ‫ודבר שני, אני מנסה וזה דבר מאוד עדים ‫לחזיר למשפחה את ‫הבנה הזאת של חברה, ‫זה אבא שלכם. ‫הוא עשה פה עובדה, ‫הוא גידל פה ילדים, ‫בואו נסמוך עליו ‫שהוא יודע מה טוב עבורו. ‫ושאים הוא לא רוצה עכשיו לבלות, ‫שנותה ואחרונות, ‫זה לא תמיד שיש. ‫תוכל את החיים, ‫היא תרחם מאוד, ‫אבל אם הוא לא רוצה עכשיו לבלות ‫התחיים שלו, ‫בריצה לרופא לרופא, ‫רספקט? ‫רספקט? ‫זה בדיוק העניינים, ‫השיכולים היתים האלה, ‫שאבל רופא היום דיברתי למה זה. ‫כן, לתכמה. ‫-רגמה, הדווקציה, ‫שבס מטוסה הדווקציה למטופל, ‫גם אלו נשפחה שלו. ‫כן, וזה לא דבר הכל. ‫זה הרבה פעם להגיד למשפחה משהו ‫שנשקף משהו שמלורצים לשמוע את זה. ‫הניס, לך, נשילמנו לה, ‫בשביל לנהל את התיפול, ‫אבל לך ועים, ‫זה, אני, ‫אנחנו מדברים על היכות חיים, ‫זה לא היכות החיים שהאברוצה. ‫וואו, אז בעצם המשפחה לא כאחר אותך, ‫ואת. ‫אז אני מפנלם. ‫לא, כדובה, ועת. ‫אני חושב שזה והרמדים, ‫כי בעצם המשפחה, ‫היו מקבל את החובה, את הפל, ‫שלאות המיד זה מה שמתאים, ‫ואז היא רוצה שמישהו יקח ממם, ‫אבל היא רוצה שזה יקרה בצורה מסוימת, ‫כאילו המתופל שמול, ‫אולו סובייקט. ‫ואת מחזירה לו את הסביקטיבים, ‫אנחנו, נכון, ‫אני חושבת, אגב, ‫אם כל זה שאני לא ככחת כאילו את הנהול על הצבלוקאילו. ‫אני לא ככחת את הנהול על הצמי, ‫אני עושה את זה, ‫סומרת המתופלו, לצידי, ‫אוכבי זו מושכות. ‫אחרת את הליך הזה לא קורה. ‫אני לא יכולה לשלוח אותו לרופאים ‫והוא על עבר יעסקו על משני אומרית. ‫אם אנחנו הולכים לרופא או כבן אותו ‫לזה רופא או בדיקה, ‫זה לא יקרה בלי שהוא יבין. ‫למה עושים את זה? ‫מה יקרה אם לא נלך? ‫מה יקרה אם לא יגלו? ‫מה יקרה אם כיני יגלו? ‫למה זה חשוב? ‫מה אנחנו נורצים? ‫אנחנו נוראים עכשיו לרופא. ‫מה אנחנו בעצם רוצים ממנו? ‫מה רופא הזה? ‫מה אנחנו רוצים לצאת? ‫מהביקור הזה? ‫האנחנו חייבים, ‫שאמת הוא פלים, ‫היו עם אחריות למצב שלהם. ‫אז יש לי שאלה. ‫אנחנו שזה מאוד יעניין פותם ‫הזינים והמזינות. ‫צפריל לנו מה קורה, ‫מחר ובוקרת מקבלת טלפון, ‫מיילד שלורם מודאג. ‫מה מתחיל? ‫מה קורה? ‫צפריל לנו על. ‫מה קורה מהנקודה הזאת ‫של הסיכה? ‫מיילד שלורם מודאג. ‫שאומר שמה התהלשירות ‫שאלה, ‫מה זה בדיוק? ‫מה הכילו? ‫אז אנחנו יודעות ‫והמה זה בדיוק? ‫מה חת מתחילה מולו? ‫מה שרשירות? ‫אני. ‫אני כל-כל לבדה כמובן ‫שהשירות שלי, ‫זה משהו מחפש. ‫אני אסלד. ‫-סופר חשוב, ‫כי התחף פתגידי לענו ‫על המקולה. ‫כן, כן, כן. ‫אז דמרת, ‫אני צריכה לשמוע בעצם ‫לקבל איזושהי, ‫הנמזע מה ילד, ‫ולקבל איזושהי התמונה בראש ‫שהוא אחן מדבר על ברוריה ‫שהוא יכול להמורכם. ‫הוא תרד, אני צריכה לשמוע ממנו ‫שהבהיה מזוקי הקצשם הכי ומזוקק, ‫הייזושהי הוא מצב ‫של מורכבות, ‫שאם לא יודעים להתמודדית, ‫הם. מורכבות רפוית, ‫הרבה פעמים זה יגד המבחנות ‫שאני לא מכירה, ‫ואני גיד להם תראו, ‫אני לא מכירה את כל ההבחנות בעולם, ‫אני לא מכירה את כל המצבים בעולם, ‫המומחיות שלי, ‫זה כל-כל מלמוד את זה, ‫האחריות שלי, זה ללמוד את זה, ‫ואני תמיד מדמד זה ‫הקונק דדוץ, ‫או, איזה שהיא תמונה לא ברורי ‫מארבה הרבה הרבה נקודות ‫ברבה הרבה הרבה פרטים, ‫וזה מה שאני מנסה לקבל ממנו, ‫הן מנסה לקבל ממנו תמונה ‫של הרבה הרבה הרבה נקודות. ‫ואז אני אומרת לו שבעצם מה ‫שאני צריכה לעשות, ‫זה לדעת לקחת ככה הזאת, ‫הוא מלמעלה להסתכל על הכול ‫הבין את התמונה ‫ולחבר את הנקודות בתעדוף הנכון, ‫בסדר הנכון, בצורה הנכונה, ‫וגם את הנקודות הנכונות. ‫-ברור, כן. ‫נקובע שזה מה ששארת. ‫-ברור, אני חושב את זה. ‫אבל זה מעללי מחשבה ‫לשם שבחרת אחות לדרך. ‫-כן, כן. ‫כאילו זה ממש. ‫מקום כשסיפר את הסיפור ‫על נפלא שקמדת אחות לדרך, ‫זה מער תנאי נכון, ‫באים באזה נקודה, ‫ואז בנקודה הזאת יש רופא מושיע ‫ואת המרי שתרטוב, ‫ואז כאולה צריך לשאר איזה, ‫אין פה דרך. ‫ואת בעצם בדיוק במקום הזה, ‫אמרת, שם אני חסתריך, ‫יש דרך לעבור ו. ‫נכון, וכשחשבתי אז זה ובמטס, ‫סיפרתי להצמי את זה בארוש, ‫חשבתי בהתחלה על דרך ‫שקרא גאילו דרך. ‫איזושהי נקודה שבה נכנון ‫מצאים באזה מקום, ‫בדעת עם חצלשם, חצלשם, ‫חצלשם, חצלשם, ‫ומבול בליים ולא דים לאן הלכת, ‫ולא דים מפה. ‫מה לעשות? ‫-מה לעשות? ‫ואר נקודה הראשונה באמת ‫של הדרך הזאת, ‫של האחות לדרך, ‫זה לבנות את מפת הדרכים. ‫לדרך, לפני שיוצאים לדרך. ‫ורכך אחרי שבונים את מפת הדרכים, ‫בוסים את התהליך הזה של רגע, ‫זום, אהות ולראות את כל התמונה ‫ולה. ‫מה שליצור תוכנית פעולה? ‫מה זה יש לנו דרך? ‫-לדים. ‫מדים. ‫-גדים. ‫והמפגש הבא בעצם, ‫כי שדיברתי מההילד, ‫דועיל דה שפנועל האח, ‫וככה ניסית להבין, ‫מאלפ להבין במאתים, ‫זה השרות שם חיפשו, ‫לכך לקבל איזושהי ‫תמונה שהיא מאוד מאוד כללית. ‫אבל. ‫מתי מגיע המפגש שלך, ‫גם עם המטופה, ‫וגם עם שר בני המשפחה, ‫שאתה עוד מקור, שם. ‫כל מלמל אני חייבת לבד, ‫שוב, יש לי כהל כפון, ‫שהעורי מבין למה ניבה ומאוניין. ‫וזה תמידי. ‫היה לדיילד. ‫כשהל. ‫-כן, זה. ‫הבין של. יכול להגיד אנחנו חווים, ‫את השרות שלה, ‫אנחנו חווים זה, ‫ואני בעצם יש להכותו ‫לבקשת רשותו של אבת. ‫מתוך כבוד אליו, ‫מתוך הבנה שעבו ‫אולוס סובייקט, ‫מתעלייך, שהתעלייך הזה חייו ‫לחלולת אבא או אתימה. ‫כי שותפים, כן. ‫-כן. ‫וכאמשיתוף פרולה ואמון, ‫והיא מאוד רואים לא מסכימים, ‫אני לא נכנסת. ‫אני יכולה לתת איזושהי ‫הדרךה מגבול האלדים מהמצרחים לעשות, ‫אבל הם לא חווים לקבל אותי, ‫הוא רואים למה לא חווים. ‫הוא רואים לך שחו. ‫-מדים, כן? ‫מדים. ‫-זה גישה מאוד. ‫יש לנו פה שאלה, ‫שאנחנו. -שאלה רואה, ככה. ‫שאלה רכה. -כן. ‫אם את נתקד ודעות כדומות ‫על המקצוע. ‫ואני רוצה חבר את זה לזה, ‫כי הגישה הזאת שהגישה סיודית פרופר, ‫כאילו מהמקורות של הסיוד, ‫אבל זה לא כל כך ברור, ‫לתחלו לקהל הרכה, ‫וגם לא תמיד לאחריות ‫שאר גרומה רפואה, ‫שאגישה הזאת שמרת, ‫המטופה לא הסובייקט, ‫ואת טוענית צריכה לדבר ‫והרק עם הוא מסכים, ‫אז אני נכנסת, ‫לא תמידי מקובלת. ‫אז זה רוצה יזאת אחר את זה ביחד. ‫כאילו גם, על הבחירה שיח, ‫בגישה הזאת שהיא סיודית פרופר, ‫ואז האם יש דוד דומות ‫אומרות שאת שומעת על הדבר הזה. ‫-ואז המצחיק, כן, ‫אין לו כך את את זה, ‫למה זה סיודית פרופר? ‫-כן. ‫מה שעת קורת סיודית פרופר ‫מה שעילדים קוראים, ‫הילדים שלום רמס. ‫מה שעת על זה, ‫אולי לא היה לדים, ‫שאלה, ‫אני חושבת שמי שמגיע על היום, ‫צלחתי לעשות החינוך שוק הזה, ‫של מה זה נעול טיפול. ‫-או. ‫מי שמגיע על היום, ‫מתקשה, ואומר, ‫שלום, אחות לדרך, ‫אני צריך נעול טיפול. ‫אבל בתחילת ערכי, ‫מי שהיה מתקשה רלאי, ‫היה המבקה שחות. ‫-שתכף חתולי? ‫החליף חתול. ‫-או. ‫ופוז באמת הדעות הקדומות, ‫שאני באמת, יצאתי לה. ‫כזה פרס גרילה, ‫כרס גרילה, ‫כי באמת לכנך את השוק ואני, ‫וזה אתגר וריד היום, ‫להסביר ולכנך שעכות ‫זולו פונקציה של ההחליף חתול ‫או לקלח או הדברים כאלה. ‫-או רק לתאצריקה. ‫הוא רק לתאצריקה. ‫אני מאוד מקווה שגם אחיות היום ‫שבעות לתאצריקה, ‫הוא צרות רגע, ‫קורות למה, ‫הוא נותנות לתאצריקה. ‫בחו הזאת, ‫רחיגם לבדוק את ההוראה. ‫ומנסות, לעשות עוד צביב ‫הפעולה הזאת של המתאר זריקה, ‫כי יש. ‫-לא. ‫אז באמת את גרח הגדול שלי, ‫היה, ‫והייתי באמת המשקיע את כל העשרים ‫דקות של פיץ להנשים, ‫היום התגשרים ובקשים, ‫אחות ציודית. ‫אני צריך החוציודית לספטן. ‫-כן. ‫ואז אני שואלת מה זכות ציודית ‫למה בעצם הצורך? ‫בוא נדבר על הצורך? ‫ספטה קשה ללקום, ‫קשה ללכת, ‫ומגצחה לפני מזרה בשירותים ‫והצחה אזרה במקלחת. ‫אז אני מאוד, ‫אוקיי, החוציודית. ‫ואפי פון, היא בעצם נכנסת ‫לתר מינולוגיה. ‫החות לא הולכת ללמוד. ‫הצוער הרבה שנים ‫והתמחויות וקורסים ועל פסיסי. ‫ובאמת, הקבוד, ‫במקומו מונח גם לפעולות האלה, ‫ואני מכירה את התענות ‫של מה זה אחות, ‫עם לא לראות, גם את ההת, ‫בצורה הוליסטית, ‫אתה מתופל, אבל בואו נפריד. ‫החות לפיצה אלה אחת, ‫שצחה, מומחית לפיצה אלה אחת, ‫שצחה להתר, ‫פיצה אלה אחת. ‫הצועות שצחה להתר בצקות, ‫הצועה להתר, ‫הצועה הוליסטית, ‫אבל הגדרת את הפקידי שונה. ‫היא לא בהקידי לכלך, ‫הצפתה, ‫היא בה בשביל לבצע עומדן ‫לקבועת אוכניתיפול ולפתה. ‫וגם זה בסדר להגיד, ‫שחרד ובטר חולים, כן? ‫צחה להקדרת הפקיד שלה, ‫היהם הם מקלחות, ‫המורידות זה בסדר, ‫אבל כשהתה, ‫זה בדיוק להבין את התר מינולוגיה ‫והפוע משתנה, ‫הדפה גבולות שלה, ‫כן כשהמתקשרים בחוץ לאחות לדרך, ‫אוקשמתקשרים לחברה ‫שמחזיקה כל מיני מטפלים סיודים, ‫שוב, זה תמיד בלבול זה המטפל הסיודי ‫או המטפלת הסיודית, ‫שבאמת כמו שאת אומרת, ‫הקבוד מונחבים כמו, ‫אבל זה חשרה אחרת, זה יד אחר, זה. ‫הנקנה גבוה פעמים הציעה בונת ויחות, ‫שתדריך את העובדת הזרה ‫או את המטפל את המטעבית, ‫שתדרך איך לעשות למעלה סים לב, ‫אחר למנוע פתרית, ‫אחר למנוע פצל האחרץ, ‫זה כן, אבל לא הפעולות העדיל מה שנקרא, ‫אם כן? ‫זה בעצם מסגם שירות למקצון, ‫שאת אומרת. ‫אני רוצה להעמין. ‫אני רוצה להעשור להכן. ‫-זה פורץ דרך חוווימן. ‫זה פורץ דרך, זה פורץ. ‫זה מה שנחשבת שהקדמיה ‫במוחציות באקדמיה, ‫מנסם, מאוד להילחם על זה, ‫על המתוג, על המצוב. ‫אני מקווה. -כן. ‫אנחנו מנסות להבו. ‫-כן. ‫במוחד אלה שהם אחיות באקדמיה. ‫-כן, בוא רגיד את זה. ‫אם כן? ‫-כן. ‫אני מקווה. ‫-כי לא סתם עלינו, ‫מי בטספר לאחיות, ‫לאקדמיה. ‫-כן. ‫-זה לא קרסתם. ‫זה קראי מזה שהיא ריה קדימה. ‫-כן. ‫אנחנו נצחות כזה, ‫אחתור לקרציום, ‫ואני רוצה לשאות איך. ‫-לא. ‫-אני נכון, לא היה להולכי. ‫-ואו, וואו, וואו. ‫אני רוצה לשאות איך מה הדבר הבא. ‫מה החלו הבא שלך? ‫מה הדבר הבא? ‫תראית. ‫אני קרגע מתמקדת ‫בעיקר בכהל של כשישים. ‫אבל בעצם, בעית מחות שלי, ‫אני מנהל את טיפול בכולה מרוקב. ‫אני חושבת שבכל מקום ‫שהשבו מרוקבות, ‫יש מקום ליווי ואני הגע. ‫ואני בעצם הייתי רוצה ‫עם הזמן לפתוח כמובן, ‫ההתרחב, ודכמה שניתן, ‫אבל לפתוח את החוד לדרך גם עבור, ‫מה, אני אגרה, ‫לסתם יכולים. -כן. ‫חולים מרוקבים. ‫כל וכל מצווה יכולים בחיים, ‫הנחשבת שגם נשים בשלווה, ‫את טיפולה פוריעות, ‫סקוקות לליבוי לצידן, ‫או גם מעורים, ‫לעילדים בה, ‫לחרוכים יוחדים, ‫סקוקים לליבוי לצידן. ‫אני יכולה להגיד באמת, ‫אני אסתם, אחי, ‫כשפתחתי את ה-S, ‫כשרק פתחתי את ה-S, ‫אמרתי, לאנה, ‫אין איזה פון קצת כזה, ‫שפשוט תיקח אות יד ופשוט הגיד לי, ‫הצחה לעשות, ‫הצחה 2,3,4. ‫למה, למה נקטת דבר הזה? ‫ובאמת זה מגיע מתוך אבנה, ‫שכל קייס, ‫צריך קייס מנדר, ‫אז לשמני חוטרת, ‫ואם יש לי עוד מקום לחלום קטן, ‫זה באמת לצאת באיזה שיא, ‫וואי, מה זה צעקה, ‫צבחה, אוקיי? להחיות שסיעות זקצת יותר לא רק מה בחינה של זה קצת יותר מילקלה יכול לתאצריקה. אתם, בתם, אם איזשהו ויזן, אם איזשהו דריו, תפתחות הראש, זה לא מתחיל ונגמר בבית חולים ובקהילה. ככה חריות על המקצוע הזה, זה כאילו נמרגישה שאנחנו צריכות כולנו, כל האחרים ואחריות להתכנס ולשאול את עצמנו. מה קורה אלן פנינו? כן, כן. לנפן בעולם שהוא כל כך משתנה ומירות וכל כך, וכל כך הרבה פולצת נוספות נכנסות. נכון. אבל רגע, את ממש כבר הרמת לנו להן חתק כי באמת השאלה היא ככה באמת לקרציום. מה את רוצה גם, אני אסמרת גם להחיות ששומות אותה חכשם. גם אלו שכבר עסוק עברה. יכול להיות אחריות של חמש עשרה 20 ו30 שנה. וכמופן גם דור התית שלנו, גם אחריות החדשות בהתחלה או הסודנטי והסודנטיות. אז התחלט להגיד אבל ככה אם יש תחוד משהו מסר מכם, לא חושיית האחרים ואחריות זה יכול להיות. אני רגע, כאילו המסר מאחים השתני דרים בג. דרים בג, לתרון. אבל כן, כן, כאילו יש לנו פה, אני אני רואה אנשים עם ידע, שעד באמת רק לקנבו, שנועדו לגדולות. ואני רוצה שאותם אנשים, יש לכם את אפשרות פה להגיע לקהל הרבה יותר רחב. ובשביזו את המצרכים לקהל רחב שזה קוק לכם ולא יודע את זה. אני חושבת שאולני ממהקדת את זה פה באמת על הנושא של העצמאות, כי אותנו מלמדים כשאנחנו למדות ציוד, שאופצת שלנו אין כאילוה בתחולים וכדומה והקדמיה, יש לנו כל כך, כל כך הרבה, אופציות, זכבים לפתוח את זה טיפה ולבין שסיעוד זה לא התיק שנתנו לנו כדי שנוכל לעבוד בבית חולים. נתנו לנו פותיק מלבי ידע, מלבי כלים לעשות ורם הרבה יותר גדולים, ממש הקורי קרגע. אני זה ההחלטה, אני חושבת את זה. אני חושבת את זה. ולשיום, שם ליום. שם ליום, שם ליום. בתור אחות לדרך. איזה מאסר הייתרוצה את את לקהל הרחב ששמי אותנו, שאולי נתקל או התקל, כולנו, אני מאמייה הלולות להתקל ומדקרק הזה של להיות במקום שמתפל וחולה מובוכל. תדגו גם לעצמכם. תדגו גם לעצמכם. אז כמו שדהלות כשאנחנו תסות עם הילדים, אומרות לנו במקרה של לא דעת הקלה במתו, סיפלו מסכות חמצן, סיום הוא קודם כל לעצמכם. תדגו לעצמכם. סיום הוא קודם כל תמס אחד חמצן לכם, תדגו אותם להזרה ורוחם. אם את הפלבו את הפלב. אם לא יהיה אתכם, לא יהיה מי שהתפל בייקרכם. וואו. אני קורכח סלחם על הה. מפגש הזה. אני גיל אחמה אחי, מדהימותי, שאנחנו כאילו גדלנו ביחד צמחנו באותה הרוגח, וכל אחת מתי על מפזרן המקום אחר. למקום הדהים. ועדיין של החוזרות לשבת ביחד שששרה שנה אחר כך. אנחנו אותה הרוגה כאילו המסרים, והדברים שתבואים בינו הם אדם שצמחנו ממנה. אנחנו עדיין שם. אני חושב שהאם לקחת אחורה, אני כאן אהי, אני חושב, לא חייב, אני חושב שזה לקנסת. אבל הנשים שגדלו אותנו. יצקו על התוכל, אנחנו כל כך הרבה שרע שעד היום מדה. נדם. ריקי סיפרלי עלי, שר השחף שפניתה ודלית, ופרופסור אור לי טורן ומיכל גרנות. וזה נשים שבעו ו. ממש שש. ממש תפחו פה הרוגה. לא ביחדי. לא ביחדי. לא ביחדי. ממש. אני אעלנו מחזור מיני צח. מחזור מיני צח. יווה. חייב תודה. תודה לכם, תשאר לי חלום. אה, תקשון כמה מוטריזלת לב. ממש נשארת לב. וגם לא כזה נכון. לא כזה נכון? נכון? אני אמרת הגיבי כשזה. רש.