מהירות הטיפול - עופר טבצ'ניק [דן באתיקה]

כופק על ידי רשת עושים סטוריה. שלום ובוכים הבאים לדן באטיקה. היום, אני לבגשים עופר תבט שנק, או שתחום חינוך במדרשה לאומנות, במכללע הקדמית בתברל. עופר יספר לי על דילמה מוקבת, שנוגעת ביחסי מורא ותלמידה בחית היהוד, הוא בא אל תור ראשון בחו לקונוב לתלביזיה בוניבסה תלביב, בא אל תור שניבית סטיינות בחינוך לאומנות. במתרשה לאומנות, הוא מאז אלף שמותי שמשמונה, הוא מנהל מרכז מגמה ומורא, במגמה את הכולנות יכול לאומנויות הלון, פרמת השרון. בסיכה שלנו נדבר על המוקבות המקצועית והישית של מבגש בין מורים ותנדים. על החשיבות של לקחת הזמן בעת קבלת החלטות הרות גועל וגם נדבר על קישלון והחיות. תלב דל בין לספר לשתף וליטיאצ, והלשאלת האמון של המורי במערכת. וחיית, קבלו בבקשה את אופר את הבצניק. שלום אופר, שלום דן תודה שיץטרף תלנו. נעלה הזמן. כן, בסמחה גדולה. אני רוצה להזמין אותך לרים קוסית לחבוד השיחה שלנו. כי שיחה, כמו בן אדם וכמו חיים צריכה איכול, אז שתי אלינו שיחה נדרת. בוא. חיים. ספר לי משהו עליך, שאי אפשר לקרוא בתוך הקורות חיים במקצועים. אני חושב שאני בן אדם זה לא מופריקו את חיים, שאני אוהב, אני אוהב להיות לבד. אני כאילו מוצאת עצמי במקומות שהחייה אני ככה קרוב לצמי, שאני לבד, ואני רחוק אפשום, ואני מדבונן, ויש נוף, וישקת, ולמרות שהחיים שלי הם מפוכים לגמרי, אני גר בתל אביב, שלושים שנה, ופתום זה משהו שהוא, שהוא הרבה יותר אני. ביקשתי ממחה לחשוב על דילמה, על סיטואציה שבה, את המטלבת בין שני ארכים שמושכים אותך, לכאן או לשם. אז הסיפור מתחיל, אני מרכז מגמת כל נועה, זה שנים הרשונות, משהו כמו 4-5 שנים הרשונות שלי בתפקיד, יש לי מורחדה, שהוא שנתיים במגמה. סיפור אני מגיע עליו בהשלב השני שלו, ויצאי. זה מתחיל מזה שתלמידים ביוד, תלמידים חדשים המגמה, אנחנו לא מדהימת איכון, ויש תלמידה שהיא ככה מאוררת בתוך היחסת על לבצפר, היא לא משתדרת לגע, מהם כל המערכת הזאת היא מאוד מוחשרת, מאוד איבטה כללנוה, ואני מצד ביטלפות מאוד דולה, עם עצמה, וגם בגינים בלבול מאוד גדול, וכזה שהיא חווה פרוני למורק, אבל הוא אומר נשו מוטרד לגבייה. מצב שלה ויודי שהיא נורבי נשל כללנוה ואו אם הוא חול ככה נסות, ודבר איתה יותר להתקרב ולהלקרב אותה, לתוך הבצפר. ומתחים דבר במסגרת השקורים, וגם סיוחות מזדהון, ומדברים על כולנוה, וכורי מצב שבו מזמין אותה לאוזל בשלשית, להציג לקם עשרתים, הם עוצים את עצמה מושבים בחוץ, ומדברים על עשרתים, אם שתפת אותו במחיים שלה, ומדברים, וזהו, ומשם המשחים, אז הוא דוין רצפים, יש איסטמסות, בעינם שבו מדברים על שרטים, משחק כמה ימים, ואז קורא שאי כשולחת לא יודע, שהיא מתגעגת אליו. ומשקורת שכניבל, פתאום מבין שרגע, לא לזה התקוונטי, להציף לך בר אותה הזה, ופתאום במזגרת, היותר נערע הצעירה, וזה דוו שקורר ב-1, איך הוא. איש לך עודה, והוא ניבל, והוא מספר לי, וגם אני ניבל. מימט אני ולגע. אני ניבל מי, אותו, אנחנו בתחילת שנות אלפיים, כבר אני ניבל מי, מי החכוץ, יפרש כזה דבר, אירזית פרש, אני ארכה, זה שחריות, מהיקרלו, אם הוא פעל נכון, שפגש אותה, לא פעל נכון, שפגש אותה, כל מלדברים שם סתובים סוגוי נוסר זה, ושיכולים, היום אנחנו רואים את דיוטר ויותר, גם כמובן, אנחנו בתקופה שעודם, שאתה תחברתיות הזה, לייצר אש שהוא מוציא את זה, מי. ואותו איקשר אישוני שבו כנדברים כרו. אותם סיכות, אותם סיון, לצור, כשרים תלמידה שהוא לא. עוד מהם, שהוא פניבופן, לא השום דבר מצידו, שהיא טעניין בבדי שופן מעבר ל אותם סיכות על כולנוה, ליותו רצון שלה להיות, להתקרב למגמה, להיות חלק מהבצפר. ופיטאום, ברגע שישולחת משפט כזה, תקמוני ואל, אני ניבל, ומיותור רגע מה שקורה, אני קובן מספר להם, למשצריך, וכזה נדבר על מה זה משצריך, ומה זה אומר זה שסיפרתי, ואני גם הולך דבריתה, די במהירות. גם אומר לו, אולי תפגוש יותר בקוץ, מכוצר בצרפה, יש כל מיני. כאילו, הם צטי לצמיות לא, ידעתי שום פרוטוקול, שיש, עוד לא היה גם באמת שנחושב, מאוד שהוא להיש חוזרים המנקל בנושאים האלה וזה, היום הם יותר ברורים לתובה ולרה, ורגשיתו אחלה הגן אליו. זה אולי הפולה הראשונה, צריך להגן אליו, ואז אני הולך דבריתה, שביתה בחוץ, בבצפה, זה ספסל, ואחקמה שניות שאני נורא נבור, ואני מספר לה שניהודיה ושאמשליות מאוד הם פטי, מאוד רגיש, חזר לי להתלת מבין בהמשך, שאני הייתי כמו פיל בחנות חרסין, כן, מפרנתה, ואי פשוט נבוכה נורא, שכן מסתם את ממש מהר מאוד, ותוך יומיים שלושה יוזבת את בצפר. מי רצונה, בואו נמה זה מהסה שלה, עושתם ביקשת ממנה. זה מהסה שלה, אנחנו לא ביקשנו, אבל נרשב שיתה כל כך נבוכה, וכל כך הם יודעים, כי לופיטו מרופן שבו הדברים מוצגו לה, הבאו שהיא לא יכולה ישר מבנותה, אני יכולה ללימו משלירות את זה, כי לפני הזה, היא כבר היה לקמבין התנדנדה ולא לגמרי תפקידה. אבל פה זה היה בראש היא לא יכולה להיות לידוע אפילו, כן, פה תקיתה. אני כאילו באיזשהו מקום, דווקא מצטר את זה, כי מאוד מאוד מוכשרת, ורגשתי שככה ש. רגש שזה פיספוס בלב, ויש שנים עוברות. ואז אני מלמד במדרשה והמורא הזה שאני. נמדח אגב חוויותוף שלו ואני חווי חסים טובים, ואו מתחיל לפתיח בשנים האחרונות משהו שהוא קשו באתיקה בעצם. המודל של שיחה על נושאים אתם, בעורה, ואיבטיותו על השיחה עם הסטודנטים והוא בונת השיחה במציאות הדגמה מתוך עשרת, והוא מזגר אותם תחת הקוטרת שלושה הקישלונות. והוא מספרת הזיפור הזה. ואני שומע את זה, ופתאום אני רגע. אני שם מובריו גם. הוא שווה ששונה, שמונה שזה, ופתאום אני. מה שחשבתי לאורך שנים שפעטי לפי פרוטוקול, נכון ואיתי בסדר, פתאום אני מבין שאיתי, הוא הפיל בחנות חרסינה ושעשיתי שטויות. באיזו מובן שטויות. השטויות במובן שחשבתי עליו, כמו אדם כלבי לא עליה. עשיתי תעויות מאוד דולות בני הנזה. מי הרתי להגן עליו ולא עליה. ואולי הדבר, כמה דברים הרכזיים זה שלא חיקיתי, כמה שניות. מי הרתי לפול. הרצתי מהר עם תושת אחריות גדולה, עם בעל הגדולה, עם פחד, כן, מי העולם שמגיב, ששומע שקוטב, שכן, ועם תושת חופה של צכתפל בדברים. אז היא קונקרטיות. כן. איניינית. כן, ככה חריות. צריך שאה בעדם שלך, אז על הקטפיים שלך. טפל בדברים. בימים כאום, שני הלך שוב. לעצור רגע. לא קרעות כלום. אפשר הוא חקות. מה שכתיב את הטיפול זה הבעלה. והרצון הרתי להיעיזה לפול נכון. שאני מירשתי אותו באופן, יש איזה שופרות הכול, יש איזה שום מה שונצליפול לפי, בעצם. כן. ומי שנפגן כל הסיפור, זאתי. וכשואו סיפרת, זה אז פתא מבין טיגם. איך הסיכה שליתה, הייתה, הסיכה הלובה? וזה ניסיון כזה מגום גם וחשבתי, אפשר לעשות אלף אחד דברים. שלו הסיטים. קודם כל החקות. לחקות, לחקות, היום, לחקות, יומיים, לתת לא יסדלמות לדבר איתר. בכלל, כן? שאתה מדבר נמרות, אני נזכר בתורת המידות של ריסטו, שמנסח את כל ההתנהגות האנושית על סכלה, ששלאי קרון נפייפה. מצד אחד הוא שם איזשהו קצה של יטר. תמיד משהו יותר מדי. בצד השני הוא שם משהו שהוא תמיד בחסר. ובעמצא יש איזשהו איזון. ואני מערות יושבת על איזשהו תדר של חסר שיכולדת, אבל יטר בעולה בזמן. ומצד שני בחסר אפשר לחשוב על הדישות, נמר אית גובל חלוטין. ובעמצא יושב שיכולדת שבדיוק מדבר על מה שאתה מדבר לב. על היכולד שלנו ולצורך הוא להפיד הוא בכל פעולה בחיים, לדעת מתי לפעיל אותה, לא כל כך מה וכן. ‫כמה זה אולי נדבר למיתך ‫בין הממה ומתי, ‫אבל המתי הוא נורא חשוב. ‫לתת לצמחת הזמן לחשוב, ‫וזה נכון, ‫הרצון על זה לפעול כאלון. ‫לפעול כדי להראות גם כלפחות ‫את הפועל, את הלא משיר, ‫ולדתי היום המצבות הגרוע, ‫אז נותחה לפעול יותר מהר, עוד יותר. ‫כי היום כל השיה שלך כבר ישר ‫נתפס כאלום את הפל. ‫כל מקום שבו אתה לא כך ‫אסר שניות לחשוב, או ישבוע, ‫או יומיים, הם נחשבים כבר ‫אתה כבר איבטה את זה, כן? ‫תקבר יפסתת. ‫אז בורגן דבר לפיל שבחד הרקינית ‫מלי שאתה כמנהל, ‫כתה מנהל של אנשים ושל מערכת ‫בעצם את הער מצב שבו ‫הנור מעכית זונית והפוליטיק ‫ליכור אקטנס כלומר, ‫אותה תביעה לדבר ולפעול בצורה ‫שתהיה מוסכמת על כולם ‫כי אז וכן לי ללא תפגע ‫באפ אחד ולא תארארת ההסכמה ‫שהאפשר ליות מנומסים לכולם ‫ולא לפגוע בדבר ‫שהוא נקרא רגשות הציבור, ‫הוא בעצם אם אני מבין אותך נכון ‫מתאר מצב הפוך של חרדה ופאחד ‫שגורם לפעולה לא נכונה. ‫כלומר, אתה מתאר מצב שבו ‫אתה מכיר בכך שאתה פה אלא נכון ‫בגלל החשש מאותם פרמת ‫כי מחיצונים. ‫אבל כרז עוד בעלי מוכר ‫שאתה נכבותו רגע ‫בתחיפות הזאת תנראת לי נכונה, ‫כן, שאני לוקח אחריות על כל הסיפור ‫ואני מטפל ורג בדייבת באמת. ‫כשהוא נזגר את זה, ‫בופן שואו נזגר את זה, ‫אני פתאום שעשבתי על עצמי ‫ומה שעשיתי שם ואיבן תידע. ‫אבל זה נכון יהיה לומר שבתור ‫מנהל שנמצאה בשטח, ‫בתוך סיטואציה, ‫בבדדי בתוך מרד של אנשים צירים, ‫מכלכך עדיין בתוך שלב שליטבות ‫במית הצבים, ‫אתה גם באמת נדרש לפעול ‫מתוך אחריות כמו, ‫זה יהיה מוזר לתעון ‫שאין דבר כזניגר אחריות שלי בתוך מין האל. ‫זה נכון, כן. ‫אז איך אתה בעצם מוצאת ‫היזון בנהם? ‫אני לא בטוח שהיזון הוא המילה הנכונה, ‫אני חושב ש. ‫וזה מה שגליטי להוכר שני, ‫בולה, זה מחבר אותי ‫לווהם שקוראים היום, ‫זה שני יכול להבין איך ‫לתפל לבד אף קלפי ‫זה שפורטו כל מסוויום, ‫שמחתיב לי איזושהי דגובה אוטומטית, ‫תראי אולי בגלל הוויתק של איגם, ‫כי לא נמרגיש היום, יותר בתור אח, ‫למשל לא מי הדלרוץ לספר. ‫ויכולים נתפוסת להגיד לי, ‫אוקי אז, אתה עושה תאויות גדולות, ‫כי אתה לא מגלל על עצמך. ‫זה לספר או להתייעץ? ‫זה גם לגם. ‫זה עוד במיש מקומו את שרגעים ‫אסורי במחת תתובד בשביל לספר, כדי לדבר יחלה, ‫וכל כמעט בעיה של החוניים ‫אפשרים, כשנכו מתפלים בירגעים עדיין נמגהילן, ‫ואני מזה את זה גם ביש למהרחת, ‫שתאבב, ספר משהו, ‫את הכפר יודיע, את הכפר גל גל את את זה עלה. ‫והוא אותו אחד, נניח יועץ, ‫תולמשנה איתי צריך לגל גל גל את זה עלה, ‫לעדר גגבו יותר. ‫וזה הופך להיות מנטיפול בירוקרטיק ‫אז שכל אחד מגלגל הלכדי להגיד הנטיפלתי, ‫ובספוש של דבר יכול להיות ‫שברמה של נקרא לזה, ‫הבירוקרטית הדברים יסתדרו, ‫כן, הסינו, כתופל במחרות. ‫אבל התוצאותם לא תוצאות מוסריות ‫או חינוכיות בין היית. ‫אז איך את החושב לצמך היום ‫שנכון לך לתפל בדברים האלה, ‫כי הם בבדה החוזרים על עצמם? ‫כן, אני אעל זה אני רוצה להילה ‫לספר סיפור חדש אולי. ‫בשקורה לאחרונה, ‫למישי שכתפת עשרית, ‫בתעשרית הזה עוסק בצורה מאוד מאוד ברורה, ‫אבנה, כאילו כמעט דוקומנטרית ‫במצב הנפי שלה, ‫מצב נשים מאוד מאוד מעורר, ‫שכלל גם ניסיונות עובדנות, ‫אבל שהוא לא משהו ישנה ‫למשהו אישו משהו קורה יחשב, ‫כאילו בה בשנתיים האחרונות ‫משום לביאות השנים. ‫והל פניו הייתי אמור, ‫עם את עשרית הזה לרוץ ל-איץ', ‫לרוץ לכל משאפשר, ‫לגילו כיבנו כתעשית כזה, ‫מה עושים? ‫הייתי היית סכן, לייתי היית ס. ‫ואצלי השב בראש, ‫וזה חלק מפרדוק, ‫שאנחנו או הקונפליקט שנה ירבה ‫פה הם נמצא בוב על שאני מרגיש יותר ‫בתוחם את הפלמור, ‫אופן אני אמר שבותי פלטי בדברים פעם, ‫ומעז גם בנקודות משום עמות ‫מקומות שראיתי שדיבחתי, ‫אבל לא יצא מזה משותו, ‫הצא מזה קיבוי, ‫שאני פחות אוהבת המושג הזה ‫של כל נועקתיפול, ‫אבל לפעמים זה כזה כך, ‫הניסיון המתמשך שלי, ‫השקול פעם שנתנו לגרמים חיצונים ‫מאמרת שלנו של המורים, ‫לתרב, התוצאות היו אושה אותו ‫חדף, אורחת, פסיקו, ‫תקטיבה, ‫או לא הייתם מזה דברים טובים, ‫ואני לא משאים את המערכת דרגו. ‫הוא מערכת היא לפעמים אלה ברע, ‫וכילו אני לא כך לצמי החיות, ‫אם אתם זה ברחיות, ‫זה לא לספר. ‫וללבות בפנישי, תתעליך, ‫ואני לא כך סיכון, אני יודע על זה, ‫זה מורכב, ואין לצאת שוב, ‫אם היא קרה משהו, כן? ‫סכמובן, אנחנו נמבוא להגיד רגע, ‫ידע את הכח, היידע את הכח, ‫היא לא רק היית המדווח הזה ‫היכול להיות שזה לא הקורא. ‫שאפחשוב היא להגיד ‫שהעורים של אותה נערה מורבים לגמרי, ‫תומכים לא רק זה, ‫גם מופיעים כדמויות הרשיות בסרט. ‫סחקים, זאת אומרת, ‫ששליט הקשרים העורים המשפחה, ‫פה גוף היחיד שאני פחות מערב אותו ‫זה אבצפה. ‫וזה באמת שלה, ‫המונמד גדולה, ‫ובאמת, בסוף, ‫באירוע הזה במקרה, ‫סופ העירוע, המנהלת, ‫באמר, ומאה לי שזה לא בסדר. ‫ויכושי תודקת, ‫אסינוי לא זה סיכה אחרי זה. ‫הוא מה אמרת אלה? ‫אני אמרתי שזה בא מייסטוריה ‫הרוקה של חוסר אמון במרחת, ‫ושגיבה שתי להצמי איזשהו דרך ‫להגן על התלמידים ‫מהיד הזאת ולהפשר להם לעשות ‫התדברים שנהן, ‫ולי אמרה אני מבינה, ‫ההיתה צריך ספר, ‫והוא נצחים צודדרך לנהל על זה דיאלוג. ‫אבל נכבי היא צודקת, ‫אבל אני פעלתי במקומות האלה ‫ממקומות הפמי, איזשהו סוג של 25 שנה ‫של התחושה שהאףייה ‫כשהנים ספר אז אני מסירה מה לאחלות. ‫הוא בפעמים מדברים על כך ‫שהכשאנשים נכנסים ‫להיכה לצדק של בית המשפט, ‫הם לא יודעים, ‫אחר מיצו בלי כשאלה ‫אם מתלציד המולום, ‫ישום שבריגש הסיפור, ‫ניחום הרגלם לתהליך פורמליסטי, ‫אז זה יכול לצאת כך או אחרת. ‫אבל אני רוצה להשאלות ‫הוא מתחושב ששני מקרים האלה ‫גבשוי צלחה איזשהי הקרה ‫שנשאייך אותה לצוח הסיכה ‫למילה מוסר, ‫איזשהי הקרה מוסרית ‫אח נכון לפעול במקרים שכאלו ‫והאין מה? ‫או שאתה מרגיש היום ‫שנדרה שתשי חוכמה של שואל רכוב זכן ‫שצריך לדעת לדגל ‫בנקול האופציות ולהבין ‫אףו זה נכון כך או אחרת. ‫יש איזה יקרון שמנכי אותך? ‫אולפי השטח. ‫אני חושב שזה שני הדברים, ‫זה גם מצד אחד אני לא יכול להתחמק ‫מי יוטי שואל זכן ‫והשפו אל אלפי גם אינטוי ציות, ‫בלשם מבוססות על באמת הניסיון. ‫אבל אני כן מכיר ‫בביקורת על הפולה הזאת, ‫ואני מזהה שיש לפרות ‫במרתי שאני עובד ‫בא יותר ויותר הניסיון, ‫לחשוב את הדברים ראש ‫כמעט כמו הסיכה הזאת, ‫שנכוסי מחשב. ‫אם את למקמת הנושא של איתי כה ‫ושל מבגש עלומנות, ‫הוא על רגעים שיכולים ‫יות גם פוליטיים דרך אביו, ‫בכל נקשרים לייצר כאילו ‫שדיבור הזה נוכח בה. ‫ואני חושב שכשיש תקשורת כזאת ‫שאיך לקמי עשיח היום יומי, ‫אז לי היותר כלב ולדבר. ‫מבטום הבנתי שדר, ‫זה ליסטו חרוצים של תקשורת בשלסיכה, ‫בלי העיום הזה מלמה ‫להעשה את זה יפשר, את זה כנף שער. ‫שנרגיש, זה ביטחון, ‫בזה שנותנים לנו לי כאילו נהלת הדברים, ‫כאילו התרבויות סיכות להיות ‫בשיתו פעולה איתנו. ‫אבל מכיוון שהזכרנו את המילה המפורו שטטיקה ‫בתוך הציחה שלנו, ‫ואני בכלל לא בטוח שאנחנו אפילו ‫מבינים או מסכימים על מה משמעותה. ‫הציתי לשאול אותך, אם היה כאן ‫היה לדבן חמש או לא מכיר דבר על החיים, ‫ואת הנדרש להסביר לו בחמם מילים ‫מה יתיקה, ‫אבל מבלי להשתמש במילה עצמה. ‫הכי אתם הסביר לו מה זה? ‫אני מדהי כחשבתי על זה, ‫בדרך, ‫לבדווקא בהקשר שלה בן חמש, ‫אבל כל כך תמי זה יש ‫אתה עושה כבה יתיקה. ‫אני חושב שיש משהו ששתמוסה כבנוסים האלה ‫שאתה יודע שזה לא. ‫זה לא מה שני פלסופג, כפה. ‫זה קשור משהו בחיים, ‫זה קשור משהו בהיחסים. ‫זה משהו שהוא שמה, שהוא שהוא ‫התנגות, שהוא פעולה, שהוא מחשבה, ‫על שם השלבים איזה ושהוא רגש. ‫ובדע שזה שיש להתמועקה הזאתי, ‫כן, אסל. ‫מה ראה ששמה משהו, ‫ששמה משהו כאילו, ‫שהוא באיזורי מעלם. ‫המזכיר לי שני דברים, ‫הוא היפים אחד, ‫שריס תוכו שב עלה פעולה האנושית ‫כי ביטוי של רגש. ‫זה נקודת מבט מאוד לא מובנת ‫מהצמה לנו ‫שחושבים על פעולה ‫כי על משהו שפשוט עושים בעולם. ‫אבל הם פחינתו זרק ‫תולדה של רגש וכל המחקר שלו, ‫אתה עטיקה ומשמעותה, ‫זה לחקור את הרגשות, ‫שמתוכם פעולות יוצאת בעולם. ‫בדבר השני ונראה איך, ‫נוכל לקחת את זה, ‫האלה, זה שלודק, ‫ביטקינשטים, כתב שהיא מיום אחד ‫נכתבו ספר על עטיקה, ובדי את פוצאת. ועולה מה שאני לוקח מדבריך הזה שאתה כאי מקום שבו יש כב, יש ממשות, היא לא תיאוריה. וגם רה. וחייבת לקרד זה למקום של אוראה, היא חייבת להיות נוכחת בפדגוריה, מה יש את הפותי החדל את סוגר אותה. כי לא מראה לשתה כזה מלווה כוכח הרבה הבטים וייחד, במייחד ביחסים בינתל מדים למה רואים. אז אני רוצה רגל להסתכל יותר פנים על התוך הזה, כשאתה רה, היא חייבת להיות נוכחת, אז מה זה ההי? אז כירהילאו אתיקהילאו איזו שם מזמינים לחדר ואומרים בואי תהידה לקיים. איך הייתה מתאיר אותה? אני חושב שאל לפחות בעת נעלול פחות אם מדבר על עצמי, אני מדבר על משהו שאני חוותה וחוטו לתלמידים שלי, אז תרח לתות שני עושה. כלומר שחלטות לא תוגש נקסופיות? הם תוגש נהיה חדימה יגיון מחוריה, יחדים המחשבה והרפלקציה אליהם, יחדם היסטוריה של ההחלטות האלה, יחדים הפתגורגיה היסט, ים עשרה של ההחלטה למה למה נחופלים ככה ונמנה נחופלים ככה. ואז מנה לסיכה. זאת אומרת שאז מנה לסיכה היא ביטוי לקיימות האתית שלנו. כן. וכישור של החלטה שהיא בעצם סוג של זגירה, הרחלטה מסמל את איזושהי ודעות שממנה, אינמשך כארי הוכלת דבר. אתה אומר ברגע שנקושר את ההחלטה לתולדות, להקשרים למשמעויות וללוותים שהיא אפשרותה, אני בעצם מבטה את ההיות האתי שלי בעולם. אני מבין חון? כן, היא צריכה לצקופה. הפעולה בעולם צריכה לצקופה על התלמידים. אבל שקופה היא רפלקסיבית, כן, אתה מתאר בעצם איזו רפלקסיביות, אתה משתף אותם בתהליך. כן, אני דווקא ואת דוגמה אחרת, על התקופה שהיא תימדריך באוסטל לנרות במצוקה, לפני שנושים שנה. והיה שמה לא אכתו רנויות שהיהם בעית שניילה את ההעזק, על המין מחברת כזאת והכל התנל במחברת. והיה מתכמו את מאוד גדול. כל הזמן שלה זה היה נערות ככה בגיל בסת שיצום הרבה, ואני הייתי יחקז של המקום. ולקחת כל יום שבו פרסימו מי הוא סמה, היום הוא נריבים, היה מתכמו את מאוד גדול לבזה ולמפו ולמשם. והיום אחד תכת שאני מפסיק עם זה. ובניתי מנגנו שקופ. שיהו שמש כזאת, שבניתי את כל התרונו נשמונה שאני ערות, אז שמונה שאתה תרונויות. זה רשום על הלוח. אין אותו מחברת, אין אותי אז מחורק להים כזה שפילסות קומבינות. יש את השמש הזאת כל אחד יודע כדימה, מתי הוא סייזה, מתי הוא סייזה, מתי הוא סייזה. פעולה קטנה הזאתי של חסיפה לעור. שחסיפה לעור, סידרה משהו בעולם שלהם שהיה קאות תלגמרי. אני רואה ממש את הפלטון רוקד לנגדנו אומר, יש אמרתי לכם, שחסיפה לעור של האמת התנאי לחיים את עם כלומר, שחסיפה את האמת עצמה היא בעצם אולי המשמעות של חיים טובים, חיים מוסרים, כי ברגע שדברים חסופים. אז אין מחשקים ואין שקרים, ואין עיוותים שיכולים להסתתר, כי אין להם איפו להסתתר? לגמרי. וכל הזמן אתה צריך לטווח את זה, ואתה קודם צריך לדבר את זה בעצם. אבל גם במקרה הוא לפני שנים שאתה מספר, עלחת ודיברתה. אז זה לא עצם פעולת הדיבור, כי הרי דיברתה, עלחת ודיברתה עם נערה הזאת. אבל את תראי, ככה אני רואה את הדברים, אז אולי זה לא רק על הדיבור עצמו, כי אם אני מסתכל מה שעשי דתיבחת, אז מה בחוזות השתנה? כל כל לא תמיד לראות את עצמי במרכז, השלדבר הזה, של דת לעזוד עצידה, ובקשר של הסיפורס פציפי הזה, הייתי צריך להרב מורה, הייתי צריך להתייעץ, זה המין פתמל כשנוזר חשוב, אז יש תרקה זה שיחבה, יש את המוראי שני, זה מין ושתנה הרע, כי לא נכו שאי אפשר, שייתי צריך למצוא מישהו אחר שהידבר אתם. ולא אתה, למות שיום אתה מדבר על איזשהי תובנה שאתה מרגיש שאתה יותר ויותר צריך לקחת על עצמי חי את הדיבור, ופחות לטווח. אבל מצד שני אנחנו הרבה יותר בצבת מייצים, נרשב שעזי את ירבה יותר בודד, בעית נעלות שלי, והיום אנחנו הרבה יותר מייצים ויש גם מוקילו הנושא הזה של דיונים שקוראים בצבת על מקרים, הוא משהו שקורה משבוע לשבוע. כלומר זו פרקטיקה. פרקטיקה של שיתוף במקרה מייכן שקוראים תוך כדי. ובאחלתות ולפעמים ירויים שקוראים את תלמידים ומי שהוא אומר צריך להיף אותו, מי שהוא אומר זה, מי הוא מוזר. זה עובר את התליך הזה של השעיה ושליסיחה, אבל בתוך הצבי. איך אתה מתגבר כמנהל של האירוע הזה על הנתיה גם טבעית, גם משמעותית וחשובה, גם שאי אפשר לבטר עליה, אבל מאוד מאוד מטרידה שלנו, כיוונה אדם מיד לשפות. אני כל כך חותב, אבל אני למדתי וזהו להיכן, אני ארץ לי ספור עדשר, כאלה נסות זה יכול להיות לפעמים פעילויים תלמיד למשל שאני, וזה משהו שקורה שם תלמיד, תלמיד על שתהלום צריך תקשר. ואז אני חושב של פרוטט סלנו, ולבאמקום שאני אבד בוא, אנחנו לא מצליחים לזהרות את זה, ואני מצליח לזהרות את זה שאני לא צריך להיות זה ש. אין נסלת הקשר אלה למצוא מישהו אחר שיעש את זה, להתפוס לפם תמרחק, לא מיר להיות במקה זה החלטות דבר כל, ולנסות לשמור עבר ב-20-20 פתאום, תמרחקם הספיק זמן, יהיה מישהו שיהגיד משהו אחר, ויתן לך פרספקטיבה נוספת. וזה יוריד אותך אולי מהייצד של השיפות, המעיר לפעמים. את השואל שאלות, או רק מקשיב, בעירוע שבוי שבין כל המורים ודנים במקרה מבחן כאלה אחרים. לא לא, אני גם שואל, אני גם ואני אכן אנחנו נוסים ככה. מה משמעות של זה, ואני אכן אנחנו. אני מציג אפשרויות פעולה, כן? על זה אני יכולה גידענו תלמיד, מישהו שאייה פוגע בתלמיד אחר פקיטה. וזה אותי זה תופס במקום אחי שהחיק השאליתו. כשפוגים במישהו בתלמיד, הם תלמידים חלשים, וזה משהו נמוד נוכח. היום תמיד הענוכח דרך אגב, אבל כשהייקס הקורר פתוח המגמר, על נמתמים מרגיש קצת כאילו כמו בגידע, ויש שער שענתי ויש שער יש, ופוז הבאה ליוויים תלונות של אבורים ודברים ספציפיים ודברים שקוראים בהפקות, ואני זוכר שאתה מחשבה תוך המגמר וגם הזמנו תלמיד לסיכה, ואמרנו, אנחנו שוקלים לא ציוטו ממגמר. והיה שמישהו בעצבת שמה אני מוכן, לכנוח אותו. וסמתי ללב הזה של ארבע פמים כשמישהו עושה פולר האר, אז אנחנו רבים כמו חשוב לנו להגן לזה, מכילו אנחנו עד גובה שלנו זה עונש. וכיבל עונש בו-10 דמנו, אבל במחשבה אם לעזוב אותו במגמר או לא, אמרנו לא נישאר אבל אנחנו מתפלים בו. פתאו מישהו מהצב את איך להתכנית להיות חונר שלו, ובגישות שפויות לא עורך שנתיים, ואני חושב שזה היה, ההבנה של זה היה שגם שאתם טפל במשהו בייתי, תלא יכול רק לאניש. כאן אני שואל עלה, מחויבות שלנו, כאן שהכינוך, לאניש להציב מול התלמידים שלנו וגם מול עצמנו, אמיתות ברוד ומולה צריך לטפל, איך אתה מתמודד עם המתח, כי בבדה היא אפשר לטפל בכולם בכל מצאר. כל כך לזעות מתא את היכול, אם אתה לא יכול, זה גם קשור לסוג של מחק שאתה צריך לליל מאוד לייצר. והן פרצובות. אין מה שפוטוקול, איפה אתם הצליח ואיפה את זה, תגמלך שאל לא הרבה פעמים. אולי נגיד משהו על הפרוטוקול ונשימות או בקונטקס, נדמל לי לפעמים שהסרת הדיבות עם סוג של פרוטוקול כלומר נאמר שם, מאוד בפשטות אל תרצח, לא תרצח. וכל זו בני אדם נדמל לי פספסות הנקודה כממשיכים לרצוח, לגנוב, למאול וחו וחו. נדמל לי תמיד שיש איזושהי מוגבלות מובנת להרח שאנחנו מעניקים לפרוטוקולים, גם אם הם מאוד פשוטים בשדמילים. אז אם לא פרוטוקול, ככה אם הפרוטוקול היה באמת יאיל לא הנורוצרים, כתוב, לא תרצח. מה כן? זה תשאלה. אני חושב שבשבילי כן חשוב מספר כללים בורים, שבלי באמ יש איזושהי, נקול זה הגינות. למשל, תן לכלל אחד ברור לך. ברור לשלול לא יכול להיות שהיו גאו חד בשני, במזגרת החיים המשותפים בבצפל? דעים אדם לא מתכוון, בגע בשוגג או פורש לא נכון. ברור שציכלות את הזדמנויות, להגיד כמה אם זה, זה מוטראשונה או שנייה אני להודיע. אז לא תפגע, תן הזדמנו את שנייה. ומצאת שני תיבארו. תיבאר. תיבארו לגבי הכללים האלה. שמה שציכלחו פות המכל מקרה? שם חשובים, שם חשובים ושאתה עומד מחורן. איך אתה ניזהר מדוגמתיות כלומר מליכה פנטית אחר, כלל שופך להיות צב עבר למציאות? אז שוב, אתה לא מפעיל את זה כאותומת, אתה באמת מזהה יצוג את טיפול שלכון לעשות. אז לכל אני אומר, הפרטוקול הוא יכול להיות שכל אחד צריך להנצאו לעצמו את ההאבל הוא לא נכון. ‫לא רק זה, כאילו את הצווח לקבל תמונה ‫מאוד מודחבה לכל וגם בידיעה ‫שאתה לפעמים את התעשה תעויות. ‫הרציתי לשאול אותך ‫על החוויה הזאת של קישלון. ‫אם במחק השנים דברים ‫שבעור מסוים, ‫הוא בזמן מסוים נצבעים ‫בעור ובחוויה של קישלון יכולים. ‫אתה לך, אם הזמן להתברר ‫במשמעות אחרת? ‫אני לא בטוח עם מקבלום משמעות אחרת, ‫אבל ניכן ידי גם לשלוח לצמי. ‫כן, ניכן יודד להמשיכה לה ‫ולווין שאתה מורב באופן כזה ‫אתה חייב להתלך לפעמים. ‫ולעשות את התעויות הילסת. ‫מדרך כלי קרות בכל רגע ‫ולמרות במחק הזמן ‫ואני שיון אתה יכול ‫למחר ועבור כאלה זור על זה. ‫אות המקן חוב נעדם. ‫ובאקשר זה זז מזכיר לי את סימון ‫בבואה, שכדבר ב-1940, ‫הוא נעדים ושבע את עתיקה ‫של דומה שמאות, ‫ספר נכונן בתולדות המחשבה ‫ששל המוסר, ‫והיא מתחילה את הספר בתענה ‫שהואיל ואנחנו לא אלוהים, ‫אז אנחנו לא מושלמים, ‫בלכן הכי שלון שעדם חובה ‫בכל רגע ורגע בחייו, ‫הוא לא ביטוי שלילי ‫למה שהוא שהוא לא הצליח בו. ‫הוא אולי הישוע ראשון ‫לקיומו של העדם כעדם, ‫ובמובן הזה יושא מעלך ‫פליפלופי, כמעט כריקסי, ‫במובן המחשבתי, ‫שפתאום כישלון ‫ופך להיות משהו שאנחנו לא יכולים בלדב. ‫אז הוא לא היו לו כישלון ‫במובן השלילי, שאנחנו רואים, ‫או היא לא הצלחנו, ‫אלא שהוא התנאי שלנו ‫ליות בני עדם, ‫ומיתוחתנה הזה לגדול להיות משהו, ‫יותר טוב כפי שהן רוצים, ‫את מתחבר לזה? ‫אני מאוד מתחבר לזה, ‫משני, שני, בתים אחד זה, ‫שאנחנו מדברים מתלמידים, ‫סטודנטים, ‫אנחנו אומרים את זה, ‫אבל לא תמיד מתכוונים לזה, ‫אבל גם מתכוון לזה, ‫שהם מגמע, ‫בצפה הוא המקום שבוציך לקשה, ‫ולפעים אנחנו מקצים את ההצלחה ‫והתמוצויינות בוודאי בשנים האחרונות, ‫ואני לא מאמין שפשר להתפתח ‫כיוצרים בלי לחבועות את הדבר הזה, ‫לא רק זה, ‫לשאב בצפר נחשב שזה ‫הם, זה מי קרה שמסחקים שלו. ‫זה המקום שהוא משמעותי. ‫יכול להיות שצריך לדון ‫מחדש במושג הקישלון, ‫מה זה נקרא נחשל, ‫גם מה זה נקרא, ‫הצליח בדיוק. ‫לגם הזה כבר מוביותנו ‫לשאלה אתם מה זה בצפר היום. ‫אם איזה שאלה, ‫האיתה אולי מהחל, ‫אלו שזינו לנו לצאת מהסיכה שלנו. ‫אני משתשובה לשאלה הזאתי. ‫אז כך שאפשר אנשים צריכים ‫קרגשומים משומע שומע הזה חווה ‫המוד מוצפציפית, כן, שלי, ‫ולמוד פרקלחציך לקחת את זה ‫לחיים שלו ובמיוחד מורים. ‫לשאול מה הם הדברים שחשובים ‫לאים בעורה. ‫מה הדבר הזה שהוא זה, ‫ואפרו זה פוגש ‫אולי אתם נושאים ‫שאנחנו עושה כנו בהם. ‫בלי השאלה שלך מתחברת ‫אולי למובן מעליו, ‫שמה הדברים שחשובים ‫לבטור מורי, ‫היא גם השאלה מהם הדברים ‫שחשובים להיבטור. ‫אדם. ‫השאלה שאני רוצה ‫את המסיכה זמתי נוכל להמשיך אותה ‫בזמנו את הבאה. ‫השת את זה. ‫תאנהרבה לכרובה. ‫הוא בא. ‫אופק על ידי רשת עושים סטוריה.