חושבים טוב - חוגג 200! פותחות הכל: כסף, אמהות, יופי וקנאה | עם ד״ר ליאת יקיר וד״ר אנאבלה שקד

דווקא מקומות שהחויכים לפגעים בהם, יש בהם את הפוטנציאל ריפו יחי גבוה. התמאמינה בלעים. ממה תפגץ. האם התיפה? איך את מתארת את דימוי הגוף שלך? אני חושב שההוא מאוד מאוד אוהבים לתת משום, ואני רוצה להציע להיות משום. אז במקום לעשות את הסיכה הזאת. תעשית ההתנהגות הזאת, שמראה שעה תופחת להיות המציאות של האחר והאחר צריך להתימת עצמון המציאות. אחד הכלים שמשתמשים במעלה חתיפול, זה ממש לחזור לזה רגע כזה. ובמש רוצה מתנאים. ואת חוזרת לרגע הזה שהתפתח ארבע או בצבע, ומה ישם. אבל הפעם את באים, הפרספקטיבה של. אפילו לתת להצמך בחדברים שעושים. זה לתת להצמך בדמיון. את מה שקילו את המבוגר הברי שלא ישם. וממה שומרת את המילים שאני עכשיו צריכה לשמוע. ואת הסיטואציה של מה הדבר התקין שצריך לקרוא את שם ונסות לתת את זה להצמי בבדמיון. ולשנות את הסיטואצית הזה שנתקע. שאלאום לכולם וברוכים הבאים. ברוכות הבאות לחושבים טוב. פרק. מתאיים. פרק מתאיים. תיכולת גם לריאזו הזה. אנחנו פה היום בפורמת מיוחד. ישבות כאן היום שלוש נשוט מקצוע בשלושה עשורים שונים בגילהי חייהם. בשלושה מצבים מעורמונלים שונים בעולם מקצועי של ביאולוגיה, פסיכולוגיה, הורות. ההבה, ועוד דברים שהיה הלוקן ביחד. ואנחנו נדבר הנושאים שהכי מעניין לדבר עליהם גם ברמה הישית וגם ברמה מקצועית. על נשיות ועל הווה ועל הורות ועל כסף ועל חיבור ועל דימוי גוף ועוד נראה. מה היה לכאן, אין לדעת. אז אנחנו נמצאות כאן היום במלון נבל דביד גלילי. אם נוף קסום הכי נרטה. בכלל בלינו כאן באריטרית של סקרינס, סופה שלהם עליה בהרצאות וקפשץ לכנו. להתכנס ביחד. אז יושבות כאן היום. דוקטור ליעת יקיר. וואו קבלותה. ודוקטור הנבל השקד. וואני יודעת כאן. זו לעצמי, ואנחנו היום הולכות לזכק משחק שהמצאינוי האחד שאלו החוקים שלו. יש לנו כאן שאלות על השולכן. השאלות מסודרות לפי רמות של קושי, ירוק זה קל יותר קטום בנוני ועדום כשמרוד. כל אחד בתורת השלוף שאלה. תבחר את מי שאלת את השאלה הזאתי. שאלה אישית. אז התענה. ואנחנו נוכל להגיב מקצועית לנתחות הכל לעשות להקצת ניתוחים פסיכולוגיים על הילדות של הלכיים שלה ולכל. ואתי עליו שרות גבלה אגיב ואם בלעוד להגיד משהו לכל שאלה יש לנו חמש תקות עם שעון חול שיש משותנו לצורך הנושא. ולכל תגובה אם יש אחר כך דקה לא חובה שתייה. אוקיי אז אנחנו מתחילות. מי רוצה להתחיל? מתחיל. בתור זה קנת השבל. בתור זה קנת השבת. אני הופכת את השעון חול. רמה בעיניינית אבל עכשיו אני שם עליו שקצת יותר קשה ממש אני לטליב תאית בדירוגים תאית יש מצל. אני יש שאל את אותך יודי. כן מה קוראים לך לשפוט ונדם או לזה לזל בו. וממת ההתחלתת לזה אדום אני חייבת להגיד. אני חושבת שכשאני מזהה חוסר קנות. אם אני חושבת את שמישהו משקר או שהוא מזייף או מאוד מנסה להרשים אבל במשהו שכבר חורג מגבול האמת. אז זה מעלה ביטחושות של. אני חושבת שזה מתחיל מי איזשהו חוסר עונים, אבל זה גם יכול להפוך לקעה הס ולזילזול ולשיפותיות בלפה הבתנדם הזה. ואני חושבת שזה מגיעה מתוך זה שבמהלך החיים שלי אז אני מאוד בנדם שמה. מים לניפטי, כאילו אני חייבת שכי אפשר לבוא דלה אחית ממב. ואנה שמאפיינת אנשים יש לי. קרלי שכרמו דיימנתי לאנשים איתי כזה אבוא, זה מה שהוא אומר, זה מה שזה אז. ואז זה גרם לי לפגע, אז אני חושבת שיש בזה גרם מקום של זילזול וגרמים, כאילו תמיד אני חושבת שיש בשיפותיות אולי גם משהו, שהוא מגיעה מתוך את זה פחד שלנו בעצמנו, אז זה משהו שגרם להשפות וקשלי למצוא עם פתיאליו. כאילו למרות שברור לי שיש סיבות כעבות שאנשים עושים את זה. אז מה המקום המקצאי, אז אני אמר שיש משהו שמאוד מאוד עוזר לנו להבחין בין קוונות המתיות, לבין קוונות מוצרות וזה די פשוט האמת שמשעדה מוסה. זאת אומרת, להסתכל הרבה יותר על השון שיש בנהל מאשר על השון שיש בפה ואם אנחנו רוצות לדעת מה אדם באמת רוצה עשרה להסתכל על מה הוא עושה, ולכן הבריון הזה של לסמוך על התנועה, הוא מאוד עוזר לנו להבחן או להריח את מדעת הקנות ואני חושבות של אדם. כן, אז תמר בכללי פשוט לא רק אחד מילים של אנשים יותר מדעי ברצינות, אבל להסתכל על מה קורה תח לסבשתך. אנחנו מאוד שיפוטים, זה האוטומט, זה עוד כשהלצור את האזמד חלק הקדום הזה במוח, הוא מחפש כל הזמן מה לא בסדר וביקורת ושלילה. זאת אומרת, זה לא כל הרבה חייבי סורם עודת, זה שרו לזיזול והשיפוטיות וזה מהכוותנו. זכילו יוצר גם תחושות שליות, מחשבות שליות, רייש לילית של העולם, זה עבודה היום יומית ממש להפחית, להפחית שיפוטיות. בנהי זה העבודה תחיים. פייחודים גדלנו בבית שיפוטי, הורים שיפוטיים, זה המנגינה שהתנגנה כל הזמן, זה נתבה בתוכנו. זה קשה מאוד זמן תלישלות וזה. זה כל הזמן עשים לב למה חשבה שעולה. אנשים מתנהגים כל הזמן, זמן את השיפוטיות זה משהו שאנחנו יכולים לצמנו את העולם. אני חושב שגם אנחנו הרבה פעמים לא סמים וסמות לב בכלל שאנחנו שפתוס. אנחנו לא קורות לזה בראש שלנו, אין אני חושב שפט את מישהו. ולזה מתחפש לדברים יותר מודני ויותר לגיטימים של כזה. פשוט לא אוהבת את הבנדם, או נותחברת אליו. ובמני אני מייש דרך לזעות. בעצמנו, מתי אנחנו. כי יש בשיפוטיות משהו קצת כזה, אני מעל, חון, אני מעלה איך. אם אני שופט את אותך, אני פרווה את פה. אז איך אפשר לזעות את זה. אני לא הייתי עושה את מה שעת עושה, אני לא הייתי אומרת את הדברים האלה. כאילו זה. אז התורך שלנו, הבלתי פוסק בתחושת אליונות והתנסות ולקבל את הערך העצמי דרך עורדה של האחר. זה טבוע בנו. ולכן להיות בחמלה מה, כדשו שאלה בודעה בודאי זהם, של התייחס לכל אדם כאילו עם השלחה. חמלה ולנסות לאחס קוונות טובות ותחונות טובות לאדם. וזה כאילו, אנטי, זה נגד אמוח. נגד לי יש קושים מאוד גדול, אני מאוד שיפוטית כלפי אנשים, שהם. נגים ברוע, זאת אומרת, שהם רוצים לפגוע בה אחר. אני לא מצליחה לראות של משהו. זה מרחו הפגיעה, זה כאילו. כל החושי יצדק האלה, אבל מצד שני זה. אני גם יצרת שיפוטיות. כן, כן. טוב, אני מעל לנו הזמן, אנחנו רבוע שושאלה בה. אני שולהפת. אוקיי, אוקיי, מה אני אכח, זה צבע, זה צבע. טוב יאללה. אדום. יאללה, יאללה, בואו, בואו, בואו. אני פתאיך אוקיי. אוקיי. השאלה היא, במה קשה לכם כסף, למשל עשבי והעסק או עם חברים. ואני בוחרת לפרוט השאלה הזאת לליאץ. איזה, מה עשה? אני ידעתי את מי לבס, זה מזליאת במקשה לכם כסף. ואמרים שחד השאלה? לדוגמם יכול להיות צבע ועסק, יכולת עם חברים, יכולת בזוגיות, כי לוקחי את זה לעולם שהדרותה. אבל אתגרים סביב כסף. וואו, אז אני חתיכת את גר. לא, באמת יש לי את גריים כסף. כאילו, גדעתי בבית שהגלו היה כסף. והייסט התעסקות בלטיפוסקט באמאה, שהוא אין וכמה יש. וזה היה נוכח מאוד מאוד מאוד מאוד. זה נושב שזה מלווה אותי, וזה לא משנה מה אני ארבע חשבון בנג. וזה לא משנה מהיועס תגים. ואני בראש אותה ילדה בבית. וגם אם יש חוויית הצלחה, זה יכול כל רגע לאלם. משברים החקים העבר לפינה, ובתודאה שלי אני כאילו תחל להתקונן לפתלכם. זה העולם שאני מסתובב את בראש שלי, בצורה לא מודעת. של מה קורה ביום סגריר, אבל יום סגריר זה לא. צריך לקחת על ועולה על חסות אמינוס, יום סגריר כאילו זה. אין אפולגור, אין אפוליפיות. זה קושי מאוד גדול, וזה מאוד נעקב הצלחה, כי כאילו כל הזמן התחושאי שזה לא מגיע לי בכלל. שאני זה גריגי, זה תחף הגמר, זה בגינר זלק כזה. משהו זכה בלוטו והוא לא יודע מה לעשות עם הכי לקופם שאני חובה הצלחה, זה כאילו זה לא שלי. תחף זה הגמר, וזה מאוד מוקשי. אני מרגישה שקשם מש לצאת מה הבית. אני ב-48, והשעו באמת יצר את כל החבנה, את כל המפער חרדות שקשורות לקשר. זאת אומרת, לא היה לפשוט היה, לא קשה, או לא חיים קשים. אלינו, זוכבר, אנחנו עולה מאוד לפני שמונה שנים, אבל קודם כל רוחו ודמול בדמי כאין זה, אני מרגישה אותו. אבל גם את החרדות שלו הוא אביר בצורה אפי גנטית. ואני משתדלת, לדלג דור, ואני אדלת את לפחות לילדים שלי, זה חוויה. תחושת זה קאות, תחושה שזה מגיע להם, תחושה שם חיים ברווחה, ובלי כל הזה בראש שאומר מה היא או לכל קרות משורה. כי באמת, זה לא משנה מה יש לך וכמה, יש לך וכמה מצליח בתוך הראש. מערכת הצבים, ידי מחובת את החיבות הפסיסי, התשתית, קשה למאוד להשתנות. צריך שאתה מון עבודה, לא שמספיק עבודה. יש כאן אירי זה מנגנון גנה, שאומר, כאילו באמת יכולים לקרות ברינגם. המציאות במוחיכה, שאתה טוב הזה יכול להעלם ברגע ודברים מטורפים יכולים לקרות, ובאמת אפשר המצלת עצמנו פתאום עם בית מופצצ ודברים שקורים. כאילו, זה לא אחרדות האלה הם לא הם לא מחוץ להם לא בעולם הדמיון, הם אמיתיות כאילו קיימות. אז כל פעם המציאות מוחיכה, שזה הוא לא לבטר על המנגנון של אבא. כאילו, אבא, עדיין פה, הוא צודק, הוא חי והוא לא צריך את בלבל מעובדות. אז כן, יש להתגר מאוד גדולים כסף. אין לך לא יפטר, אבל בסדר, אני מקבל את זה. לא יפטר, לא יפטר. לא יפטר. לא יפטר, לא יפטר. לא יפטר. לא יפטר. לא יפטר, לא יפטר. אבל מוצלו להגיד שני דברים על זה, דבר אחד, זה שעצד השני שלמת באופן אישית. זה השיחוי, דיברד על השיחוי המשפחתית, ששמצריכי לחפש את הגרעין של התייחסות שלנו לקסף. אבל מעל זה יש עוד שיחוי, שהשיחוי התרבותית חברתית, שמשדרת במיוחד לנשים. שאנחנו לא אמורות לרצות ולרוויות והקוח הזה שבהם כסף, כי כשל נשים תהיה כסף ברמות שיש לגברים, ואנחנו ניהון שלטון, אנחנו פשוט נשנה את צדרי העולם לחלוטין. אז גם מביא אותך להתחושת חוסריסוק של עצתקה לרצון של ההצליחו בגדול. אז גם המניע אם תרגיש הרגוע אז הסתם שיהיה להצלחה בשיל הצלחה כי בגדול ובשפה לא יפה. לא נשים. -לא נשים. -אבל אם זה בממצוקה, מותר לך כי התבחר עדה. אז זה משר הצייתי להוסיף את השיחוי החברתי. מעניין. יש מושג שנתקלתי בוא לא מזמן, שנקרא מה נסקויבצ, של פסיכולוג שעכשיו אני לא זוכר את עצמו. אבל הוא עם צייזה? -תפשת הרע. -אולי, אולי, אולי גם גליזם. אני לא הייתי זוכרת, אבל בעצם אומר שיש לנו כמו תסרית הסיפור שלנו סביב כסף. הרבה פעמים למודד, הפקעת מאוד כזה, עבדת הסיפור המלא. אבל זה יכול להיות דברים כמו למשל אנשים עם כסף הם תעבי בעצם. אם יהיה לי הרבה כסף, אז אני עבדת האישיות החיובית שלי או אנשים מתרחקו ממני, זה מתעשה שלי הרבה כסף. או אם יש כסף צריך להראות, כאילו הכל תפיסה שבאמת כמו שאמרת, זה הרבה פעמים הגיע מהבית כזה ניסיון המרכזי שצברנו סביב. אני רוצה את השיחות שלך, כי אם יש לכסף התוברת לקבוצה אחרת ואז כאילו אם החיים שלי או במהמד מסוים, ואני לא יכולה לצאת מהממה. אני אותה להיות כמו הם. ואני אני אם האמונות האלה זה שאני כל הזמן מסתובב את בעולם, ואני מנסה להוכיח להצמי לא בפעמודה. אני לא כזה היום אני אוכיח להצמי שאנשים עם כסף הם תעבי בעצם ומשחטים. אבל אבל אני איזה שהוא כזה שם כל הזמן. וכלום שאני מוצאת דוגמא לזה נאמרת, הנה, הנה זה באמת מה שזה, אז הסור לי שיהיה לי הרבה כסף כי אז אני גם יהיה כזאת, ועדיף להיות הניה מאשר בין אדם חרה. אז אני מתרחקת מהדבר הזה. וחלק מילראות את הסקריפט כמו שאט אמר, וכמו שאני אמרה, זה שפיתום נפתחת לי אפשרות. אני תחבר לבה שאני אמרה, קודם לפעול אחרת עם הרגליים. כאילו להגיד, אוקיי, יש לי את האמונה הזאת, ירשב, שלא שעובד אני אעשה צעד שהוא בניגוד לאמונה הזאת, ומוכחה לעצמי שיש אולי המחר. אני אצל להגיד מאוד לאנבל. את כל כך צודקת, כאילו כאישה מאבר לזה שכאילו, בתכון עצמי וממגיע לי, ואני ראויה ולא ראויה, אבל בנוסף זוגיות וזה קרה לי, זאת אומרת, עניין של זה מה ים על גבר. לא יזור, אני. כאילו סדר, ריאה, אני אמרה את העולם דאחינם שביולוגיה והבולוציה והכל, אבל המציאות מוכחה שיש קושי, כאישה מצליחה, שמרווחה יותר מהגבר, נוצר שם איזשהו, איזשהו משהו, איזשהו קונפליקט יכוליות, הוא להיוסמו, הוא להיו גלוי, אבל גברים, יש גברים שלו, ויש הרבה גברים שלו, כן, אני לא אומרת, אבל זה נמצא לך בראש של, זה או כסף או זוגיות, אם את אומרת, לקסף או אבא, אבא, תמיד אבא, תמיד אבא. אז לא צריך ללוחו. אני עכשיו שרק להגיד על עצמך, אני אשם הצליחה. רק זה, איזשהו חוקי לבואי, רק להגיד את המשפט הזה. קשה, רגע לפני שאנחנו ממשיכים את הפרק, אני רוצה להגיד לכם, היה צורקו על בואו ניפגש, סוף סוף, פנים אלפנים. לך בעיה של פנים זה מה שהוא אחר, ורגע להרגיש את הדברים, לצאת מהבי, זה גם קצת בילו, ובכל נקראה. המפוגלשים הקרובים, הוא בע 20 ושבעה, בעוקטובר, 20 ו25, גם שיחה לי בפעם עם קורין קיציס, נדבר על מה קורה, שהדברים מתפרקים, שהחופיטו מגיעים למפום שלו חשבנו, שנגיע אליו, אנחנו צוח המקום הזה, אנחנו מוצאים, קופרות חדשים, אפילו סמפה, ואיך אנחנו מגלים על עצמנו דברים שלו ידנו. סיכה עם הרבה תקווה, בימים של קושים. אחר כך ב-31, בעוקטובר, 20 ו25, ניפגש, ממש הצליב לסלון בפלוויב, מפגש אינטימי, של כתיבה כקליפ סיכולוגי. איך כתיבה עוזרת לנו, להתחבר לטוב, להתחבר לה עצמנו להבין את עצמנו, להתחבר לה אנשים אחרים, 4 שעות סודנאיטימית. ואחר ככה שנובע, שני בנובים, ב-25, בחייפה מפגש על קבלת החלטות. איך לקבל, בזה בחייפה? קבלת החלטות, יותר מאושרות, יותר הגיוניות, יותר נאמנות, למי שאנחנו, אז אנחנו חוזרים לפרק, אתם שיכול האנות, שתכתוב לדגובות, מדעת חם יאללה ביי. תורך, לפחו שאלה. טוב. אוקיי, הנבלה. בטא אל האחרונה, שינית את התפיסה שלך לגבי משהו. שינוי כיוון בחיים, אבנה שתאית, שינית את דעתך. אז גם זה ממש בהם שחלה, שאלה הקודמת. ספר של אישהמריקאית, אף רואומריקאית, בשם ראית של ראשז. ולספר הזה קוראים וישוד אולבי מיליאנרס, כולנו צריכות להיות מיליאנריות. והספר הזה, שינוי תודה, בקשר להכסף, והרעיון הזה של ההפנמה, של מערכת החברתית, כמובן הגברית, על הבנה, אתרוסקסואלית, שמשפיעה עלינו, וקורמת לנו להרגיש לא בסדר, אם אנחנו חזקות מצליחות, שלא נדבר על מרווחות. אני מורידה אותו מיד, אחרי. כן, נכון, נכון, מום לעצמאות. אם איזה כתבה עוד כמה ספרים, אני למשל אחד ממשפט היה מחד שלה, אלא אם תן לי את הביטחון העצמי של גבר לבן ואינוני, וזה, זאת ההבנה, כאלה של איך אנחנו כנשים, מפנמנו את מהרחת הפתרר חלית, ואנחנו מקטינות את עצמנו כדי למצוחן, כדי לא לקבל ביקורת, כדי לא לאוררית נגדות. מה, אני תפיצה אקספוננציאלית. מבחינת הנוכחות היכולת שלי לעבוד בצורה הרבה יותר גדולה ולהרגיש לגמרי בנוח, הנושא הזה של התמיכור, ויהיה כל כמה שקשור עשבי בנושא הזה. תמיד את דוגמא למשוק הזה, ניתן דוגמה של כל הזמן היא רגשתי, שאני חייבת להתנצל, כאלו של, אני למזע עולה כמו שזה עולה או הקורסים וכן הלב, תמלת כשפש כמה עוד גדולה, יש פה עובדים מהחוריה הדבר הזה. ואני חושבת שאני אפסקתי לתנצל, כאלו האמתי שזה שווה, זה כלום לעומת מה שזה שווה, וזה תוגמה שלה להרגיש בנוח עם המביציה וגם עם היכולת לממשותה. אני רואה בזה שאלה גדולה, כאילו בקביולוגית, אם זה תרבות וכינוך או ביולוגיה, ממש שזה לא או, אבל חומר הזה, תסטוסטרון הזה. זה מטורף, זה כאילו חוצחות זריקות את התלעצמנו. זה מנה מהחומר הזה והבין הדעה מרגיש שהוא, עם הרחע עצמית יותר מגברת במשאפ. נתנו מה שצריך לקחת קצת תוסטרון על הבוקר. כברים ונשים לדוניו בצי המסימות. כשאפ תוסטרון, הרחע עצמית מוגזמת, זה מתוך המאמר, מוגזמת. הרחע עצמית מוגזמת וכשיבה יותר עם פולסיבית פחות רציונלית. אז יש לנו כבר את ההסטרוגן הזה שהוא ככה. קצת להכווה לכלים, להתעסק בדברים שלנו, גם לא לבולות יותר מדע, בהשאזי גם נבולוציוני. אם הדבולתת, את קונה לעצמך הרבה סקנה, כאילו את יצרת לעצמך סקנה. אל תבלתי. תצנית עצמך, תסטרית עצמך, יש מה לסחרים. שם חופסים אותך, כן, כל מה חופסים אותך, בתגורים שלך. להרוג אותם. אז אל תבלתי. אז יש פה גם, איבולוציה בתוך הדבר הזה. אבל כן, אז אני מאוד מסכימה. גול מה שאמרת. אני רוצה התחבר למה שאמרת על הסקנה. והאבולוציה שבתוך הדבר הזה, שבסוף מה שהכי תפס אותי ממש הסיפרד זה ההתנצלות, שהתנצלות, זר בפעמים התנאגות ביטחון כזאת, של אני עכשיו בזה שהיא חרדה, שמשהו אישמע את המחיר, הוא יחשוב שאני אפלת מי, או שהוא לא יעבותי, או שהוא יגיד למשהו, רואה, הוא גם יש פה איזשהו למנט מפחיד, אבל אם אני איתנצל, אם אני אסביר, אם אני סופר נחמדה להגבי בזה, ואני על מלא שאלות, ואוסיף כאילו עוד כמו, כזה פתפוצים על ההוגע, אז אז לא הרגישו כך הכלפיים. חון, זה משהו שאני עושה כדי למנוע מהסקנה, אז הוא שאני קראת דחייה, או חוסר העבה לקרות, אז זה התנאגות ביטחון נקרא. ואז כמה שאני עושה את התנאגות ביטחון האלה יותר, וזה יכול להיות התנצלות, סביב כסף, וזה יכול להיות לעפות לאנשים מוגעת כל הזמן וכסתיכה על כל דבר, אבל זה נותן לי את התחושה שככה, אני ביטוחה, ואז רק מהמיק את המעגל, שאם אני לא התנאצל, אז עוד תתריך שבועל זה עדיין. אני רוצה לנאצל את הדקה. בבקשה, תאפחילך. תאפחילך. כן, שגם בנסה זה של ביולוגיה, של ביקוח המאוד מאוד, התיק יומן של תורשב הסביבה, אז יש עוד גורם, שיש את התורשב, יש את הסביבה, אבל מעל לשנייהם, עדיין יש את הכוח היצירתי ותחופי שבחירה. זה לא גורל. זה לא משהו שהקבה, זה משהו שמשפיע, לפעמים משפיע בצורה משמעותית, אבל עדיין, הכוח היצירתי, הוא אבחר, ולכן כאן, לדעת שזה אולי פועל, במקרה הזה, לטוב אתנו בשמירה, ולערטנו בצמיחה, והרחבה שלנו, והעדיין יש לנו את היכולת לבחור. אחד הדברים החשובים, זה שאנחנו גם מששומה אותנו, ושומה אותנו, אז לראות, איזה סוג של שיפוטיות נוצר, כלפי הסיכה הזאת, וכלפי הכוח, שיש פה בחדר הזה, ולהתחיל לפרגן, לנשים חזקות, כי גם אנחנו, זה לא רק הגברים ממסקנה שלנו שיפוטיות מאוד דולה, עם האנשים, כן, מהקטנה המופנמת, הגדולה של נשים, ואני גם לא רוצוד לראות, בנות מינינו, שמתנסות מעלה, מה שמצופה או מה ש. נכון, נכון או מספיק. זה אולי. יאללה, שאלה הבא. תורך לשלוף. אוקיי. להת, את מהמנה בלעים? יואו! לבנה, אני צריך את דבר הדירוג העצבאים שאתה, עשית אחר כך. אז. על הקיון שלה. לא, אני חושבת שזה ראוי לעדום, אבל. את שאלה. גם הכל אופל על יד, ורון, זה לא תקשה. זהו קוט עליה. טוב. שאלה היא, כי בבחינתי, מה זה לאים? כן, בסדר? זה לא. לא בחח, עד זמות מהתנח. אבל. אני אגיד, זה כחת. שנים שלו, ברמה של לאים, אני בפועל, אין אלוהים, זה המצאה של בני אדם, כדי לשלוט בבני אדם, כאילו. השתות כזאת של. אסטליסה דרבחיים, זה. ראשר דוקינצ היהה, מורי הרוחני שלי, הגן האינוכי, הכל זה תכנות של הגנים, אנחנו מכונות הישרדות שתכנותו בי, ורון על ידי המולקולות האנוכיות שקרויות גנים, כדי להביר אותה מדור לדור, אלא אין אלוהים בסיפור, ואים השאלוהים, אז אלוהים הוא גן, וככה פטרטיליתה, הבאה, הדרמה כזאת שבמפחן בתנח, בין שלי לא יסכים לענות על השלון והמורה לתחקשר בערב, הוא כתב על המפחן למעלה, אם האמרה שאין אלוהים. ולכן, תאו לעשות את כל הפכינה, ואז. אני מתה לצחרוג והיא מתקשר דרך במה שבסבל שהיא לא ידד מה לעשות, אז זה מעטת כשיבי. זה בסדר, אני. פחינתי שיהיה לו אפסקי, אוקיי, בואו. תבטרילו, ואלי בעשו לו עשת הפכינה, זמן, זה בסדר שעת, אלך בעיה שעשת הפכינה, בעיה היא שכל התלמידים החקים אותו, וגם בגיעה מתחילים להגיש לי כאלה דברים. שפשוט אין אלוהים, אז חבר לי למותנח. אז. מצד שני, במרום שנותיי, ככה, אם הזמן, הפרופו לשנות דעה מה אינצת לא מקובה, ככה התחלתי תחלתי שתקלת דברים אחרת, גם על היהדות וגם על אולי כשקילו יש הרבה יהירות במדע. זאת אומרת, אם אנחנו לא רואים, זה לא יכולים למדוד את זה, זה לא קיים, אז אני כבר לא שם בכלל, אנחנו מאוד מוגבלים בחושים שלנו, אין לנו את זה מוסג, היא לא בוא נהיה רצים. בוא נהיה מתאים, הוא ידון, אנחנו לא יודעים כלום. אז אי אפשר להגידים, יש, או אין, ומה בדיוק יש, ומה אין, תורת הכוונטי מופכת את הכול, כן, זה. אנחנו לא יודעים באמת, יש על הגנוסטיק כאילו, אולי יש, אולי אין. אין לנו את הכלים למדוד, כרגע, אבל נשב שיש משהו בחיבור למשהו שהוא גדול ממחה. זה אנשוש מפרישהו קסיטוצין, כאילו, אם יש אלוהים, אז הוא מקור קסיטוצין טוב, זאת אומרת, רגע שאנחנו יודעים שיש משהו, משהו שהוא מעבר לך כאוס הזה וחוסר ודעות וחוסר שליטה שיש לנו בעולם הזה. שהוא אולי יש איזה תוכנית, ואולי יש איזה גורם החוון, אולי יש איזה משמעות לכל הדבר הזה, זה כבר אנשוט גורם לנו לפיות יותר טוב, בעולם הזה ואולי כאילו, שיש חוקים וסדר מסוים. זה בחיים האלה, בעולם הזה, לא בעולם הבא, בעולם הזה, זאת קצת נותן יותר, פחות חרדה יותר שקטנפשים, אנשים מאמינים, ממנשים הבריים והמעושרים בעולם, אז כאילו, אז אולי יש אלוהים. תודה. אני עת. בבקילת. בבחינה שאלה, בבחינה שאלה לי זה שהיא רחימו שרד בארץ, זה בני ברק. אבל באמת יש משהו בטל דבר התחושת משמעות, שתחושת משמעות, יש חיבור שלי למשהו גדול יותר ממני. וזה יכול באמת להיות האמונה שיש אלוהים, אבל זה גם יכול לתמש או אחר. זה גם יכול להיות החיבור לרעיון של בני אדם ביחד בהשר הם, איזה שהיא אנושיות משותפת, והרעיון של תקווה, או ערך מסוים שאני מאמינה בו הקהילה, שאני כלומר משהו גדול יותר, שאם אני מחוברת לזה, לא סתם וכתופרינקל כתב המקוח האמיתי, של משמעותי, הדח הפעמיתי, שלנו להמשיך ולצמוח, כי לובלים השמעות, לא כמה בבוקר, לא חושם, לא כלום, ממני כזה, לשם אני עושה את זה. אז זה מונה היא, אני פעמים מקנה בהאנשים שעורים אוקיי, זה לא אייב, וזה הסיבה, כי זה נותן איזה כזה אוקיי, משהו גדול יותר ובאמת שקט. זה מה דבר הזה, צליל, שנותן לי את החיבור הגדול יותר, מעבר למשימה, מעבר לפוד קסט, מעבר לעבודה, מעבר לילד הבוחם, מעבר לעירן, כן, ומה דבר הגדול יותר שבלחיתי? כן, איפה? אני, היום אני מאמינה בלועים, כמו שלו נהוג להתפס את שובה היא לא, ויחד עם זה כמו ליית, אני כן מאמינה בזה שוקוח גדול שמייצג את ההכתות של בסופו של דבר מראה לי, שכולנו ריקמה אנושית אחת חיה, ואנחנו שוחכים את זה, ושמתחילות הצרות בינינו, והדבר שמחריד אותי, זה השימוש הסובייקטיבי בהלועים, כי בשמוע, ניתן לעשות כל דבר, אז ועות הגדולות ביותר בהיסטוריה, קרוב וקוראות, בשם אלוהים תחת החסות של איזה צב אלוהי, שזה חלק מהמצאה שלנו, וכמו שעת לרמר, אומר, נסקם שימי שלאים, בואו נחייבצורה שהוא, יהיה גאה בנו, ונקשה תקוון לקרונות של שבעיון, כבוד, ושיטוף פעולה, ולא להגשמה של מטרה אישית, קרוצתית כזאת או אחרת. פיון. ניתן כבר חונה שכיד, במובן של במסה שלילה, הצלת המונוגמיה על כדור הארץ, אלפות בישראל נתחיל בו, אז באמת נכנסתי עם עוד, דמו ככה לעולם של הדת, אני לא דתיע, ואני לא חזור בצובה, אבל כן נושא שנידע ואתה ארץ המשפחה ובעידן שטלפונים, הנושא הזה של בליטלפון בשבת. לא שאתה קורה, לא שאתה יושא את זה, אבל אני אומרת, אני חושבת שהתשתקידו המונוגמיה, בשביל לשמר אותה, החוקים האלה מגיוניים. זאת אומרת, באמת, כאילו אם משהו כתב את זה, הוא ידע, הוא פשוט ידע את הכל, כאילו שמה משפחה צריכה כדי מזוג צריך, כדי לשמר, נגד הטבע, נגד הביולוגיה שלנו, את הדבר השברירי הזה, שנקרא "ווה" הזוגיות, לטוחרוך, ומשפחה יציבה, ונגד היצרים שלנו, זאת אומרת, אז אני מוצא שם הרבה מאוד היום חוכמה, מטור איפה את כאילו, שאני חושב שלא סטאם, אנשים חוזרים בצובה, ומחפשים את. אם יש לו, אם היינו להם את הסדר הזה, את הסדר הזה, אז איזה, אז אני מסתכל את אחרת על הדת ועל הידות ועל החוכמה שלה. טוב, תורי, תורי, מה שלום, חיין בינתיים? אני חייבת לפחור ירוק, עכשיו, נולה, אפחד לו ירוק, לא קיבל. אוקיי. אני בלע. לפני שאת מתקשרת למישהו. האם אתה מטרגלת? מה אתה גידי? איך ולמה? אוקיי. אז אם מדובר בסיחה קשה, אומרת ומה שושם, דורש רגישות ונחישות, אני עושה, אכנה מאוד על הצינית לקראת סיחה, לא לתכנן מה, אני אגיד, אבל אני כן עושה תהליך של המדתי מביזשהו ספר, של קודם כלי, שואל את עצמי מהמטרה של הסיחה, שרק לענות על השאלה הזאת, הרבה פעמים מבטלת הסיחה, מפני שלפעמים המטרה היא לא באמת משהו, שאפשר להסיג, כמו שישכים הייתי את נצלו, או משהו כזה, אז אני מבינה ש. שאין טעם לקיים סיחה, אין הרבה סיכויים שמתראתי קרה, איך אני מרגישה לגבי, זה ממני חוששת, ואני עושה התהליך של עיבוד, של מי אני רוצה להיות בסיחה, איך זה יראה, איך אני אשמרת האוויה הזאת, מה יכול להציע אותם האוויה הזאת? אני מחזקה בסיכות כאלה ממש קוסמאים, כדי להבין שהיא מנמתי להרגיש, הנוחות, אישקת או. ומצלזמת בתם מאוד בסרפת פיזית, אני צריכה לשתות מהים, כי אז יש לי לפחות אסרשניות של חזרה מהקום האיסרדותי לפריפרונטלגורטנקס, ואז יש תכנון ממש הלך לשמרת האוויה, ואני נכנסת גם עם מחנה של שסיכה הזאת, היא המוילה לשני עצדים, זאת אומרת, מה אני באה לתת, לא רק מה אני רוצה מהסיכה הזאת, ועד שאני לא מרגישה שלמה, אני לא אכנס לסיכה הזאת, בגדול אני אומר שמתקרו את זה, בספר החדש שלי שצרקת, שעדיף לעשות הרבה פחות סיכות, ממש אנחנו עושים, אני מביאה פה איזה גישה שרוב הסיכות לא יכולות להביא להתוסע שנה רוצות, ואני מציגר בדרכים אחרות שאינם סיכה כדי לקדם את מערכת היחסים. פרגע לפני איזה סיכה את התרגילי, כאילו לפני איזה סיכה את הסיכה את הסיכה את הסיכה את הדבר הזה. למשל עם הסכרנו קודם מספר את ההיסטוריה שלנו, יודי תואני, כל התנופות כסט, בתקופת הקורונה, ואני עצת עם מנה עם תחושה נוראית, שזה לא הלכתוב, וזה היה פות כסט, אחד הפות כסטים הראשונים שבהם מתארחתי ולא הבנתי את הקונסט, שפות כסט זורם כזה וקופץ מדבר לדבר, ואני לא זו נמתי מיודי, כי לשלוטי שלה, אני צריכה לסיימא, כי אני לא יודע נדסו, להרגשתי שלאינו בתדר טוב, ואז יודי תקשיבה ומתל יצותק. ואז קלטנו את זה, כמו שאני מאחרי זה קלטנו, ויחד את הפרק. אז למשל סיכה קזות, של להגיד למי שישה שוויש קייה, הקלטנו, ישבנו, ולהגיד, אני לא רוצה שפות כסט זה, לא להרגשתי שלכתו, אז זה דוגמה של סיכה, שאני אתכונן אליה, ולא משהו שאני אסב, וספונטניות. וזה הדרכים יש קרוץ מסיכה? אני חושבת שאנחנו מאוד מאוד עבים לתת משוב, ואני רוצה להציע להיות משוב. מה זה להיות משוב? זה שבמצעות שהיתנהגות שלי היא המשוב למשל אחר עושה. אני אכנה כך את זה לעולם הספטות, אני אשב באמצע אתגר עם המון סבים בספטות, וזה כול שמעיוחד כזה, אז אני אמרת להם, התיכולה להגיד את מחר, אם אתם לא מבקשים בביסיטר, במספיק את רמה ראש, אני לא רוצה לבטל תוכניות. יש לי ארץ כבר, אני לא רוצה לבטל. אז מה יושא בפועל? היא אומרת, היא נותנת משוב זה לא בסדר, להתריח אותי ברגה חרון ולהלץ אותי לבטל תוכניות, אבל אם הבטלת את הדוחניות, היא בלכת לעשות בביסיטר. ואז מה שאני אומרת, לאליות משוב זה להגיד, "אוי, אני כל כך מצטירת, אני לא אוכל לבוב את רק כל כך צרה". ואז אני המשוב, מה שסיתי עכשיו, הוא משוב, מה זה אומר, שלי מלא הבקשום הראש, אז לא יהיה. אז במקום לעשות את הסיכה הזאת, תסיתי את נהגות הזאת שעה תופרחת להיות המציאות של האחר, והאחר צריך להתימת את עצמו למציאות. ואז חוסחים את כל הסיכות האלה שמחצית לונת, הנה, רגשי, "B" ו"change" - "G" 1" to "C" in the world". לכל אין זה כזה, כן, כן. זה הרבה יותר אפקטיבי, זה עובד הרבה יותר מעל, וזה משמע לתייחסים, כי בסיכות האלה יש המון תגיעות, והמון תגיעות מביעל הגנת. תקול אחד שמעה מההלך אחר. סוביקטיביות, שאלה חברת לך. אנחנו מלכים לדבר. כן, בדיוק. המשפט שכל גבר חושש ממנו. אנחנו צריכים לדבר. צודקי. אני כל כך מסכימה, כי אני חובע את זה ככה, והם יום, כי איזה לפעמים הסיכות, יש בה שבנו בואה רע לדבר את הרגשות שלנו, להסביר מהרגשנו, פשוט בפועל, מה שיוצא זה שיחרשים. הרבה פעמים את זה שיחרשים של לא מקדם, לא תורם, כי גם כל אחד, ישודים להם ככבוע המרוש. איתגיד את זה, אני אגיד את זה, ואז הוא יגיד את זה, ואז הוא יגיד את זה, והיא תגיד את זה. וזהו, מה קנווד יותר את הבור שהינו בקודם? לא יצא נאם תחושה שהיא וינאותי, הוא וינאותי. אם אנחנו בקלויים בתוך זה, אז אין שאתה נאמר, ישראל לעשות את אותו דבר או לספרות את עצה. אחרת. אני חושב את אותו דבר, אז אני, זה באה וזה אנחנו וגם להבין את הדמות שמולי, שנשים שכאלה הם לדבר. שנשים שכשן המדבר. יש לי לדבר. יש לי לדבר, יש לי לדבר, יש לי שכה שלהם לדבר. זה כל כך מתי, אני לא לעשות את זה. זה שוב התסתרון הזה, שהוא קצת תכלס. אני לא, אני לא הבנתי רגע בכל המילים שהאמרת. אף תתמול בסר. מנבל ארצתה על מיניות וינטימיות. הייתי שעה. הייתי שעה. הירשבתי לי עדך. ממש לי עדך. זה את הפלילי למה. לי שעה שנו אחת, לשני ידברים, על מיניות התלו זוכרת. ונדת הער. אלת הער, אלת הער, בסדר. זה דבר אזרחק. שמי מתאררוני מיני למים. כן, כן. איזה ירד עדך שעה, בגיל יעבוף. כן. בסדר, כל אחד בתי פשוטה, ואלה לעשות. כן. שיהיה, יש זוג בתיפול זוגי, שרת יפה מאוד, אני אחרירות אותו. Hop, hop spring. Hop spring. זוג בתיפול זוגי, ואו מדובר אותם, בי מנסה להגיד, מקורב, ואו תוך, מי אפס למה, הגיע להצפה ריקשית, לא יסדח כל כך לתקשר, שואלים אותו, ומה ארגשתה, ומה ארגשתה, מה אתה רוצה להגיד לזה. לא אומר לה פחדת, זה פחדתה, כשישה לתח, פחדתה. נאזד על הרגשות. כן, כן. פחדתה, ואת רואה. מה יש לפחד? מה יש לפחד? לא, איש פרד, פשוט תופסי כל דבר הייתי, אז אני רוצה לבא, אז אני מעלה להגיד, תגיד להתח, ותגיד, לא, אין. הצפה ריקשית בום, כמה ועלך, סטון מולינקלאסי, חומת אבן, צד השני מרגיש, עוד יותר זנוח, עוד יותר נתוש, עוד יותר לבד, תחווה מהות קשה עכשיו, זה שטי מוחות הצבים, שם תפקדות, אחרת, שם תפקדות, אחרת בזמן, אז לאחת, שדוחקים אותי לפינה. אז אני למה שעצח עכשיו לשבת, מושב בין שלי אומר, שעת החפירות הגיעה, עכשיו איתי שב, ותחפו, ואני רואה את העיניים, אני עוד זגוגיות, זגוגיות, הבן שלי, אין, אין יכולת, אין, אין קפסית, זה ארבע מילים, אם לא איך נסת את הכל, בארבע מילים הראשונות, כל השארס, זאת אומרת, זמן מל. זמן מיושלים, אומרים לי, אם ההלטת חילי, בעברה, בעברה, במרה, במרה, טקסטו, היי לדים שלי, אומרים לי, אם ההלטת חילי, בעברה המבינו, תתחילי מן הפוליון. אז אני מאוד אוהבת את מה שאת אומרת, כן, ובחר נחשוב מחדש על העיניין של הסיכה. זמן אין, כזה קונטר אינטואיטיב, מה שאתם מציע, ויש ספר שאני ממש אוהבת שנקרא "Difficult Conversations", סיכות קשות, וחד הדברים אחי, משמעותיים שהם מדברים עליהם זה שצריך להתקונן לסיכה קשה. כי אם לא, אנחנו מאוד מער ניפול בכל המלכודות האלה, שאחשב, צבנו, כי בסוף סיכה קשה, יש בית הממן של המקרה, נכון את הממן של כזה. אתם ארט, אני עשיתי, מייצדה, כתפתח, אתם לא אפתח, אתם ארט שתעשי את זה לא בנקול זה, אבל יש אתם ממן של הרגשות, של אני מרגישה עכשיו, הצובה, פגועה, שאת מזלזל את בישני, יש חוקה כבר מכל הסיפור, ועת מרגישה, את הרגשות שלך, שגם תבע הסוארת, ויש את המד של הזהות, של מה זה אומר עליי? מה זה אומר עליי? אם עכשיו ביקשתי מענה, בלמה שהוא, והיא פשוט, אומרת לי, לא בא. פשוט לא בא עליי רואה, כבל יחשוב ובדע בשבת, אחרי זה אומר עליי, שיהיה לי סמחות, שלא מקשיבים לי, שאין אנשים שעבים אותי מספיק בשביל לתגמשנייה, מהי קורונות שלהם, וגם להקשת הדבר הזה, נכון שאת אומרת מעני, בין אדם שעכשיו והזיזו לשנייה את התוכניות, יש אין לי הרכים, אין לי, יכולה לדבר, עכשיו כל הדבר הזה, אני מתנגש בסיכה, פשוטה על, התיכולה לבוא, הקדמנו, איזה הזנו, דוגמה שונותת, אז הזנו את העירו הבא רגע אחרון. ואימני מתכוננת לסיכה קשה, אז אני יכולה לנסות, וזה תרגיל בהמפת, יזה לא כל הסות את זה, אבל לנסות גם לשאול את עצמי מה הסיפור שלי פה, מה אני חושב שקרה, מה אני מרגישה, איזה סוגיות זהות נפגעות אצלי, אבל גם מה זה עשוי להיות אצלך? כי לא לזה נקודות, אני אולי הולכת לדרוך לך, כשאני אגיל לך פת, לך כאילו פסער, אז תזיזו שני התחברה ותבואי, כי לא מעמת, עושה מזה סיפור, וצלך זה ישר נופא לקזה, קורא לילדות שלי, לא נתנולי, אני חושב לכם זה כזה, אני חושב שנדרך, אני חושב שנדרך, אני חושב שנדרך, אבל, אוטד, אוטד, איש את השיר נכון לא שלח תיאד בקטף, איך זה עולך? אין, אמר איך זה עוניה פיטה? שעמצי אותו עכשיו, לא שלח תיאד בקטף. שיהיה חכרקה. שיהיה חכרקה. כן, שיהיה חכרקה. שגילו שעברק, והפילו את היד, הם רעשתי חקשה, הם רבו, רבו, רבו, וכשהעברת למדבך, אפילו לו, שעמד לייד על הקטף, כאילו, הכוח של המגע, של המגע לארגיה את מערכת העצבים, הוא אדיר, ואנחנו לא נוגעים מספיק, הוא רוצור של המגע, שלא נוגע מספיק ולפמים גם, תותו דבר שאינו, ועקול העולם של טיפול, הוא מבוסס דיבור, הוא מבוסס דיבור, זאת כאילו זוג מגיע גם, ואולה, הם לא איתך לו עכשיו להתגפף, לאדם את הפלט, ומה שהם צריכים זה להתגפף, כאילו, זה לגע את אחד בשנייה, כל אחד, כל זוג יודע איך להרגיע. מה שאנחנו יודעים אחרי להרגיע את הילד, נכון, ילד שבוחי, אתה עוד עכשיו תסיד, זה עושה, פשוט תתקרווי אליו, תקחי אותו בידיים, תסימו אותו קרוב אליו, תעתפיותו, והבחילת לאת נרגע, זה מחור זכם, מישהו שהיא כך אותנו בידיים, קרב אותנו אליו, להרגיש קרובים, שמישהו עוטף ומחבק, והבסיכה, זה קוקח קר, זה מנוכר, זה כמו עכשיו ברעיון, עכשיו ברעיון כמו שימו לפני פיתורים. כן, מישהו עכשיו מזמין אותי לשימו. כל מהרחיתי בעלרת, זה לא מישהו עכשיו רגע מקרב אותי עליו, רוצה להגיד לי משהו ו. אז אני אמרה, אתה חודך מחזור אחורה לעולם של המגע. לא בעבודה אחר. וזה מילדים במשפחה, יותר המגע. וזה לא שוכר. וזה. יאללה, אתה ראיך לפחור שאלה. להעת, מה תהיה מוכנה לעשות כדי לראות טוב. אוקיי, מזמחות. ועות. לי. למה להגבות שלך? אני מוכל למשחק. להעת להסעיר לה, זה זה שלנו לדעתי. אנחנו פשוט פוציאות עליה, כל. כזה זה מה ש. שזה הגדפה נגדי. כולם נגדי. כן. כולם נגדי. וואו, כי זה שאלה, שבדיוק הרגע, אני צריכה את הסק בה, כאילו זה הגעתי לגיל. תגעת להגיד שושה אפיל, שנה מחשבות. ו. ו. איך לעת אתי? איך לעת אתי? אני מבסרת לעולם שאיך לעת אתי. אני לא נוגע עצמ. בגוף שלי, ובפנים שלי. זהו. אני חושבת, שאנחנו. זה מדרון חלק לק. וזה פשוט פרופו מה שאמרת על החברה פתריכלית, ועל המשרים שאנחנו. התמנו. שוב בגללת שתי את הביולוגית המבעסת על ההסטרוגן הזה, שבתוח שהוא לא יפה מספיק, אלא אף פעם לא הרגעתי. לא, כמו. שמונה תשימים שמונה אחוז מהנשים, שאני יפה מספיק, נעה אפילו, לא משנה איך הגוף שלי, וזה משקל הייתי, וריונות עמיד היה לי מה להגיד. עדיין, עמיד יהיה לי מה להגיד על הגוף שלי. ואין לזה סוף. אז אני חושב, שהתעשי הזאת, פשוט מנצלת את חולשות המוח הנשי, אבל בגדול, בענק, זה את הסיור של מידי ערדים, והפקיעה, היא כל כך קשה, היא גם גיעבר חצמי, זאת אומרת, היא בלי אני תוכם אני כבר לא יכולה לראות את אתצמי. וזה מתחיל היום בגיל יותר צעיר, זאת אומרת, אני פשוט חתי, אני לא נפנסת לשם, זה כמו בעיני אירועין, זה רל שהיא מתחילים להצרוך אותו, זה ממקר, וכי אנחנו כך שפוטים פרופו, גם כלפי עצמנו, אחר בשפוטים וכלפי עצמנו. את אומרת, את זה כהית לבטת, היית ולאי, מה היית לבטות? משנג'ר קשה, וכמובדים. כן, ובדמה פייה, לא ברור מאיפה, זה לא שצגת ילימש שלי, זה לא. לא בגיל הזה לפחות, אני תמוכה פרסיטה גנטיקה, ותחתי ממש לפחון, ודבדוק וללכת, ולהבין כמה מחירים עלויות, ואז גם רואו לי, אז תסיגם פה, ותרים עם גם פה, ותעשיגם פה, ואז אמרתי, שאתה לכתוכנית שלמה על שיפוצים. שיפוצים, כן. ופתה מתחתי המש להסתכל גם, איך אתה עשייזה תובדת, אחת, עשיית היופי, ושמלב שעל כל השם פהים, ועל כל הזה, זה פשוט, מסרים, מורידים, הקטינים, משפילים, לסאר אמום, יווה שפגום, שרות, ממש כך, אז הכי לאה, יש שם פה שיש לי. מה זה? אז קולנפונות האלה, באמצע המקלחת. קולנפונות האלה, כמום יווה שפגום חסר ברק, חסר זוהר, חסר, זה כך כתוב. עכשיו זה עכשיו שאתה חייף חורת השם פה על השער היפה, המבריקה, אז הכל מילות תג. יש רגיל. יש רגיל. יש רגיל. יש רגיל. זה הכל מילות גנאי, צורות כל שם, פשוט, יווה שמאוד, מאוד מאוד, פגום מאוד, פגום קצת. אז אנחנו קובלות המשרים האלה, שתרשיש שאלדה, אישה בתשרים, כונס, לסער יווה שפגום כי אסטח לקהפה המחד. מה היא חושבת על עצמה? זה ככה מקום על המשרים האלה, וזה תעשי השקום המזינה את עצמה, ואנחנו קלועות בתוכה, ומשתפוטית אגם פעולה, כן? עכשיו היא מחברה של החושה, אז זה נראה לך כבר רגע, אני מקומטת ואינר את. עכשיו, עבר לפגיעה, בגוף, בערך עצמי, בקיס, כן, ומשולים המון, המון, כסע, כן, כסע שיוחולים ללכת ללכת ככל רגע, רבה דברים יותר, שם יוצרים עושר אמיתי, כי זה רק מוריד את רמת העושר שלך, ולא מעלה אותך. זה פשוט הפקיעה. רגע ואז לקהפת, זה כמו טיפול פסיכולוגי לשנה, אבל כאן. בקיסף? כן. כמה לעזרה כך? משהו כמו אסלת אלפים. באמת? אחת. וזה משזיק לה. סיטי את זה פעם אחת. פעם, צומץ שלוש פמים, פעם ראשונה, פעם אחרונה בפעם אחת יותר מדי, כן. לפרי אחתונה של הבאה שלי, סיטי במקום באמת, שזה כל כך הדין, שאף אחד לשמלב שסיטי, אז אני מתחברת על יעת, אני חלטתי אחרי זה, שאני לא עשה, זה אלף כואב מאוד. מה זה כזה? מה זה כזה? מה זה כאם כל מיני בפנים? מה זה הבאה? באמת מקום מולה באמת, אחי טבעי. תשיצו כאן בלינק, על הכוד קופון, הנבלה, על הבאה. כן, כן. אז אני החלטתי לעשות שני דברים. דבר ראשון לא להרקב משקפיים. איך שאני שעה משקפיים, יש שעה מאוד לקמטים, שאני מסתכלת בלי, אז אני רד הייתו. זה ממש נכון, כי זה רק אנחנו רואות איזה, אוקיי. דבר השני, זה זום. בזום יש תדשפ מהיפירנסה, זה בחינם, כי אנחנו שם רואים אותי בזום, שלושים שדפחות, אני רד פשוט מעולה. אני מסתפגת וזה, אני רוצה ממש, אני כל כך שמחה. לשמוע את התשובה שלך, ולצטרף לזה. זה לא קל להסתכן, זה עובדן אנחנו, חמרה לי פעם, אין דק דרזי, איתה במסון שמרתי השקשה, לי ככה, עובדן של הגילי, אני אצלת נראה את הכי טוב, שתראה יי פעם. זה נכון. זה נכון. זה נכון. אז תנו מכל רגע, כי זה נכון. בבחוד כן, נשים שעומדות מול כהתלוויזיה, זה ניהק שיותר ויותר. זאת אומרת, יש לי אם השתייבריה, היא מגיד צעיר, מחפשת גםים, באופן כללי בעולם, וגם בפנים של נשים, את השחדי. שעד בזבית זאת, רואים יותר את הסנטר, אז תנסי שזה הולכיתך. זה הולכיתך. זה מה שעכשיו רואים, כל מה שאמרתי, לא רלבנתי, עכשיו זה אני רק מתסקת, זה ניגם לא רואה. זהו, אחרת אם אני רגע, אני לא, אני, אם אני ראה, בקרוטיות יקוקה חדרה, שאני פשוט לא, לא אופייה יותר, לא יודע, בריותר, זה נומד. צורך הזה הוא, הוא מובן, אבל אם אני יכול לא נשים סוף ונחליט, וביכון השם שכן, נשים שאין, אנחנו עומרות משהו לעולם, יש בזה אמירה של, שיש גם, עוד שחקניות שעשות את זה, כאילו של, אני לא נכנסת לשם, אני לא נכנסת המשחק הזה, שעבני אותה להגיד, אני כתפתי את זה, זה לא מעט ודיבה אותי הזה עלה. על הפרס שעבות אוקסוסי, לנכס הכי חשוב שלנו, וזה הבאות פנים. תשימי חושב מהתקשורת בינינו, ביניה אדם, היא לא במילים, היא דרך הרגשות, שאנחנו רואים אותם, בספט הגוף, תונדיבור, הבאות, פנים, שיבי מחוז מכלת הנה התחושיים, ביניים, וגורם המשיכה, הגורמים שיחה, החזקים ביותר שלנו, זה לא היופי של בן אדם, זה סימחת חיים, חיוניות ויכולתם פתיח. עכשיו, איך אנחנו רואים סימחת חיים, חיוניות ומפתיח? בעיניים, באבאות הפנים, שבין אדם מחייך, שבין אדם סמר, כל הפנים שלוספחות, ביסחות כמתי הבאה את הפנים, ואם אנחנו עם רעלנים, מקפיעים את הבאות הפנים, אז יש פה מחקרים, שכשאומרים לתינוקות, וגברים, ונשים, אנשים שעברו באותווקס, ביחוד, יש יותר נשים שעוסות אז, זאת אומרת, שגבר מדרג אישה עם בוטוקס ובלי בוטוקס, בגלל שהמוך מגיב יותר להבאות הפנים, אז הוא ידרג אישה עם בוטוקס, שישקי הכוכחה בקסף כדי לראות יותר מושכת, ויותר הפה, ביחוד בידן שגירושים ודאטינג והכל התקומן רוצה להיות, יפה, הוא מדרג אותה, כפחות נעו ומושכת, בגלל שעה באות הפנים שלה, נמחקות, עשת מיניות שחיים בן אדם, ואת לא רואה את המצח, תקמתים של המצח, ותקמתים של החיוך, ותקמתים שלה בעת הפנים, משהו במוח, אז זה לא מודע, כאילו, את רואה אישה יפה, אתה מעט אוהי נרתוב, אני לא נרת לגילה נגיד, אבל משהו בתחושה, מאח, או שהיא מתנסת, או שהיא לא יבין המאמר טיבידיוק, היא יצחקתי אותה הרגע, וזה לא נראה שזה צוחק, בבחר כאילו היא לא צוחקת, או שהיא צוחקת, אבל זה לא צחוק, כאילו רואים את הצוחק, היא צוחקת, והפילו היא רואו במחרים שזה גבר משפיע על הרגעשות שלה, כי זה לא רק הרגע שיוצר תקמתים, את הקמתי הבאה, קמתי הבאה יוצרים גם את הרגע, שנכון, אני סואים איפה רון, עשים איפה רון, ולחיל שזה צוחיוך, והחיוך מעלי עוקשית עוצין. אז אם התירקציה, אם הבוטוקס הזה, ואין אחר הבאות פנים, אז גם התחושה שלך תהיה, גם הצדה שנים הרגע, תחושים מסוימת, תחושה רדודה יותר, וגם עד מרגישת, וזה מהגע שמזין את עצמו, ואז יוצאים מהפגישה. מרגישים היא בין אדמה משנחמד, אבל כאילו משהו, והפילו זה קרן עם חברה, שלו את התישי מאוד, ראיתי שאני מנותחות, אבל כי נפגשו כמה חברות, ואיתה יליחי פחות חיבור, שאני מבד מתחבר, הדומה תשם הקסימה, ודווקא על פנב לפי הניתונים היה לי אמור להיות יחר בחיבור אליה. כאילו משהו ירגיש לי, לא, לא ור, לא מתקשר, ואז גם סיפרלי, שכאילו באמת הרבה מאוד ניתוחים, זה משפיע מאוד על התקשורת בינינו. אז אני אומרת, מעבר לארס של הביטחון עצמי והיא קבלה של ההזדקנות, והיה בבקל קלה. זה גם בסופו של דבר עושה את הפעולה הפוכה ממש רציתי. רציתי להראות יותר זוהרת, יותר סמחה יותר מחייכת, כי את אומרים לכה היא, שטראיתו, תרגיש איתו, כשטרגיש איתו, ויוהבו אותך יותר. ובסוף, זה הפוך. זה הפוך. כאילו אולי רואה במראה, כמת אחד פחות ורק אט רואה את זה. אבל מי שרואה בצד השני רואה בעצם בסופו של דבר, הרבה אט פנים, שהיא לא משדרת את מי שעת באמת. אז אנחנו סובלות מכל הכיוונים, אז אני יודעי. די. נשמע שזה שלה שאיתה צריכה להגיע על ההיך, ללא סופה, כאיתה, הייתה בן אדם עליכון לעלות על השאלה. אני רוצה, אני מאוד מתחברת למשטומרת, אבל אני רוצה רגע לדבר על הקושי שמחור איזה כי בסוף, אנחנו כל הזמן משוות את עצמנו ומשווים את עצמנו לקבוצת השווים שלנו. אנחנו בסוף הזה, זה מה שבונלי את התמונה שלי על הערך חצמי שלי. הייתה רוצה להגיד במשך לשאלה, הקודם את לא, זה לא קשהו. אבל בסוף מי שמסביבי, אני כל הזמן במודעה או לא במודעה משווה את עצמי אליו. ואם חברה שלי, שהיא באותו גיל כמוני, נראה שרבה יותר טוב ממני. אני נראה את הרבה יותר עצירה ממני, וסטר עדיין, חמה, בקטנה פה ושם. אז בסוף, אני באמת נראה את לעצמי, יותר זכנה או יותר מקומתת או יותר מחוארת. אז זה משפיע עליך שאני תופס את עצמי. את הדימויגוף שלי. ואז נוצר איזשהו מרוץ, שאני צריך שזה לא רק להגידיה על הפסטר, כי בעלתי את עצמי וכזה זה משעת. זה עכשיו כי בעלת את עצמך וזה משעת, אבל מרוץ החימוש ממשיך. כזה במיזבי וכנסים נראים יותר טוב, יותר טוב, יותר טוב, ואתה הולך את כאילו למה את הכי. עושה את שלוק משאב של יאומר לי בגיל צעיר. תקשיב לי, היופי הוא דבר חולף, אבל הכי אור נישר לנצח. אז הלת, לאטה. היופי היא כן, היופי חולף. המסערים שם נותנים לנו את זה. כן, כן, ממש, ממש. לא, התקמנירה לי שהוא התקוון לזה בתוב. אבל בסוף אני, עומדת מול את גר יותר ויותר ויותר קשה, בטח שהיא מהסביבה הקורבה שלי הוא סייץ. כן, אם כל החברות הכי טובות שלי, לא מזריקות ולא עושות, אז כאלה חסית. אבל אבל. שכבר רנס. אז זה יש חברה שלי. כן, זה חברה שיש לה מגנטה למקדל, שכתוב עליו, אלא אם אתה לא יכול לעזור לי לילזות ובכשה את העשה שחברות היה שמין. כן. בדיוק. בדיוק. אבל אני חושב שהחלק הפרקתי, אולי מעבר לתפתרות החברות שכותה. הפרקתי, זה כן מה אנחנו צריכים סביבינו ואז יש המון מחקר שנגיד נשים שעוקבות אחרי, דמויות מגוונות בצורה את המראה שלה, אם אני עוקב את אחרי מישי, בעינסטגרם, רגע מישיר הזה, רגע מישיש מנה, רגע מישיגבוהה, רגע מישי למוכב, רגע מישי לבנה, רגע מישיש חורה, רגע מישי, רגע מישי, כאילו נראה, בתולטלת, ואני רואה את הכל מולי, אז יש לי תמונה יותר רחבה של איך אנשים נראה. ואם אני רק הוא כיבת אחרי הזאת היינו. אז התמונה שלי פשוט מתוותת, ואני באמת חושבת שזה יותר מחוארך, ומוזר לראות אם תחת כזה או אם אוזן כזאת. אז החלק הפרקתי, זה גם לדעים. סלמרי, מה זה? זה בבונים, אנחנו נהיה נבבונים. אנחנו זרמחו רבולוציונית. ואני אשתגת מזה, אני תוכל תוסיק, ראיתם בבונים בטבע? אני תמיד חשבתי שיש לי תחת בידול, אבל אני מנהח שום שזה ניעה כאילו. זה מה זה ניעה דבר טוב, וסופה רק תחקים מספיק זמן ואיך שאת נראה את מתיישו יהיה ירלבנתי. להשאלה שאתה נראה. כן, כן. אני חושב שגם כי אנשים באמת שיש להם אמירה בעולם הזה, זה שאנחנו עושות את זה, כי בסוף המרות זכימו שזה אנחנו יודעים הקורה בסוף זה. זה מתחיל בגישלוס רק והרמטריסים. אני מכירה ילדה, ואני מכירה בנותמיצה, שהבטנה לבטמיסה, זה הארמט חזה, הגדלת חזה, הגדלת חזה, הגדלת חזה, זה לא הגיוני. את המסכימות. אני מבקשתי דיסטינלנד. בממטנה. לבטמיסה, יאללה. שערופים שעושים את זה בין. כן. הם מפושיים. באמת, אין לזה מילה אחרת. ילדה בטשלוסר לעשות עכשיו, בגלל המאיסה הארמטריסים, כי רואה בפילטרים בעין סגרם, את כל הבנות שיוקם את אחרם, אם כאלה ריסים את הורפות למעלה, אז כל התפיסה הרי בגילה התבגרות היא לא, אין את החלק הרציונלי שיכול עדיין לבסט. כן. עוד אחד, עוד אחד מתחייבה. רק עוד אחד אחרון. כן. אורגזמות. זה אורגזמות. תעצרות הפודקסט. כן. כן. מה שערבות ההוגסה, אנחנו חייבות לבין את זה. זה לא הגיוני. גם כל המינו גברי, כן. נצרות הסוד שם שינוי לקחת הגברים לזה. זה מסע. אל מיניות האישה, או להגביר את כמות האנהה בעולם, יותר אורגזמות, פחות בוטוקס. אני בדיוק שאלתי פרמישית מול שאני לא נקוב בשמה בתקמי, והיא אמרה לי שהיא בתחמישים, והיא איתה נראה לי בלי הגזמה בת 38. אז אמרתי למה ולא איתה. מהעשות שלך. מהעשות שלך, אז אמרה לי אורגזמות. יפה. זהו. אז זה הספצה שלנו. ואם כאן אנחנו נעבור לשאלה בעת, תורמילי שואל לפעינו. אין. לך, אני כן. אני איך שם שאלת? כן. טוב אני רשם קצת על יעת מסכנה. אני בלה. במי התמקנה ולמה. במה התמקנה במי שנמצאת כאן. וואה. זה איפה נוסף. כן. זה דווקקל. זה דווקקל. אז תתחיל עם ההקשה בבקשה. כן. אז אני אתכן לו באמנים הכנה במי שכן. וזה ששיגתן למעמד הזה בגיל ציירי יותר. כאלה עוד שמע אנשים חזקה לקחת במעמי קרופון. וכאלה זה לקחי יותר זמן, הרבה יותר זמן. וזה, כאלה, אז החיים אומרים מאוד מהר. כאלה אני מתחילה את הגילה שלישי ותשישיבה אחת. ואני ממש רואה את זה בקינת תופה כשנראה אותכן במיוחד נשים. במיוחד נשים, יש לי הפרדה של נשים שוסות דרך. אז עכשיו אזכלה השקעה, יש לנו גם את העולם אחר של נשים שיש להם עת להגיד אבל הם יודעות להגיד את זה מאוד יפה. וזה אחד הדברים שקורמים ללשיפותיות מאוד מאוד דולה. אז אחנה כאלה מאוד מסתכלת ורבה טפעלות ושמחה ונשמחה בשלחם וקצת מקן. במעץ מקנה כאילו כזה יותר. באופן כללי. אפילו אחות גם מישהו שאת מקנה בו תכונה, אבל שזה כזכינה לא של כזה ואני שמחה בשביל חן. של המקנה ואני לא שמחה. -כן, כינה כזאת הם עשו גם מקנה מאוד. אני חושב שכינה זה קשור, אני מאוד אוהבת את הריון של כינת סופרים. זה שהם יש למשהו משהו שאני רוצה, אז הוא ההוכחה שזה אפשרי ולכן זה מגורם לי לאשראה. כינה זה רגש מאוד מאפיין אנשים שלא מקשימים. וזה אחד היוכונים של עם הנאות, זה כינאה כלפי מצליחנים. כאילו כימי שמצליח וממש את עצמו, לא היה מצליחנים. הוא הוכחות חיות של מה שאפשרי ומקבל מהם ראשה וענה. אז איך אני רוצה את יחס לזה שאת אומרת כי אנחנו מאוד מער רוצות להפוך את הכינאה לאשראה, עכשיו זה באמת החלק עם היפה של כינאה. כאילו, אם היפשר לשים את זה כב על הכינאה שאנחנו מתביישים בב. שכותבים עליה ספרים ושרוצכים עליה אנשים. זה לא הכינאה של האשראה, כן זה לא הכינאה שלה. זה באנגלית יותר טוב. אז יש בכינאה גם לפעמים אלמנט ששו פחות יפה. כן, פחות כזה יאוראית יותר תחווני. אני גם רוצה ללמוד. יש פעמים אלמנט של הנהוצא שהיא לא ילחצה. וזה שאת מצליחה זה יכול להרגיש לי שזה בערכי שבוני. כן, מקום, לשתיינו בעולם. זה אוהת, בוא אני. אני מעט כאן, ואז אני בהחלוק. אז קינאה יש פה גם את הדרקסאית, שלפעמים אנחנו מאוד מתביישים בו, ומורים מחך. כאילו יש בימה שוק הזה שאני אני רוצה שלא ילח. ראו כשאני ואני רוצה שלא ילחצה. אני מתייכולה להגיד שאני מקנה פמישו. אז את במצב טוב, כי לרוב אדם לא יכול לספר לצמושו מקנה כי אצמה, אמירה הזאת מאשרת את זה שאני מרגישה פחות ממשו. ולכן אנשים לא מרגישים קינה, איך אנחנו יודעים שהשקינה, כשיש אוינות, שיומעת היא לא בעליתו. היא לא, ואז מייחסים לאדם שמתאנים בו, תכונות רעות, במיוחד בקטע מוסרים אפשר זכיתו, עובד, ולכן אני אומרת על תכפסו קינת, תכפסו אוינות, כדי להבין אפו יש קינה. ולכן אני צריכה להסביר, כמו שאמרת מאפואי לקחה את זה או אצמס חירה או כל מיני דברים שאני אגיד, כדי לא לספר להצמי את האמת, שיש למה שהוא שהייתי רוצה, ואני לא יכולה או לא מוכנה לעשות את המאמץ כדי לעשיר אותו. כן, נכון. אני קשה לה? כן. וואו, זה לאנה בלה. אוקיי. נבל על המוקד. האם התיפה? כן. אז אני שמחה שאתה מספה שולתתי עכשיו. כי אצלנו במשפחה, יופי זה דבר שלא נחשב ממש, כאילו זה לא נספר, אצלנו סופרים בתארים. נבל המשפחה שמקבלים תעודת להידיים, התואר הראשון. את לאו בדיוק לספרת. אני זוכר את זיכרון, ילדות יש לנו פה שאלה זיכרונות, אבל יש לי זיכרון שכשהייתי על דה קרולי עיניים גדולות עם תלתלים או חסוך קונרוליתוס, אני באה מרגדטינה. והוא לא עיניים הנקיות כאלה, וכולם דיברו על עיניים. ויום אחד התחלתי לפקות, והבשל שאלתי למד בוחה, ומרתי כגולם רואים את העיניים ולא רואים את הפנים שלי. אז אצלנו זה לא היה כל כך השואו, ואני לא חיילתתלים. זה ראומה כאן כזה. אני כדלתי מתלתלים, בתקופה שתלתלים זה היה נורא, כאילו אין דבר יותר רואה מתלתלים. ולכן כל אלדות של הסיפרוטיק מובן, כל התמונות של אלדות אני מספרת מובן כדי לפתורת בעיה הנוראית של התלתלים. מה, קצוץ קצוץ? קצוץ קצוץ. בלזה הבנות שלי תמיד אין סרררון, אני לא מספרתי אותן. גלונים של שפו, הוא בבית. אז זה היה התלתלים כאן, אבל את צריים, כי ממש הכל, אני מושר מאוד מאוד קצר, מה שאני קטנה. אז אני לא היופי, זה לא משהו שניתן חשיבות ואני מאוד מוקירה את זה בבית. ואני לא חשבתי שאני אף פעם בכלל. עשתת כמה, יפה, אבל. היום כן. אוקיי. דימו הגוף בתוב נגילי. תוב בגילי, הפתקה, הסיבוק. הייתה למטופלת, שאתה אז בתרבהים, והייתה עסוקה באופן אופססיבי, בעובדן של היופי, שליופי הנהורים, ומה שהיא רצתה, בעלי טיפול כי רצתה להיות יפה כמו שהייתה כשהייתה בטסרים. ואז הייתה פעם ראשונה שבנתי שיש פה מטרה שי אפשר להגשים. כאילו, את לא יכולה להיות יותר צעירה, את לא יכולה לראות יותר טוב, מה שנראה בגילי שרים. ואז, בעומור יצרתי את מודל היופי של האישה, שיש לו הרבה השלבים. יפה, יפה לגילה, השמורה הייתה ואיפה את החייתה מאוד יפה. אני בשמורה הייתה. אתה עכשיו השמורה הייתה? שם עשו מוכבי? שם אני מוכבי. מה פתאום? יפה, יפה, יפה. השם יודעים או שזה, תפסה של גברים לגבי היופי של האימי, לגמרי אחרת זה כאילו, זה כל מיני הסקרים של 40 בטוחים שהם התנה על האנושות כאילו, כאילו, רברים בנוניים, אם יכולים כארס וקרחת, סתכל במראה. וואי, אני מטנה בשבילה. אתה לא באקזה מה כזאת, אבל כן, זה ממש פאר בין התפסה גברית, כאילו פעמים, מישה יפה. אם מסובת, אם אורן גותן. פרח, ואי בסרטיים מצמה שהיא לא מספיק. ואו לא מבין מאיפה זה נפה עליו, כל הטוב הזה, כן, אבל או שדווקא לפך, זכית בין מה שאני קרה. זכית בין, רואה, הם תשרים. וואו. אני אף פעם ההרגשתי אף פעם, כאילו, בתור ילדה המורליג, הרבה שאני אף פעם. ואתם מיני איתי כזה מה. מה הם דברים? ואתם איזה משהו שכאילו נתקעתי עליו. כבר בגיעי לחץ ראיתי כזה, ברקהים שכי הקומות, זכר שבתי ליים, שאני במרתי, אם אני רוצה לעשות ניתוח להישור ברקהים, עכשיו יצחק לי בפרצו, כאילו, לא יודעת אם זה גובה מאוד הם פתית, אבל יהיה, אבל יהיה תקע זה. נסיקים צפגה. ועוד תפגר יהיו צורקים הבאות, כאילו, אהלף, לא יודע מה אני דברת בית, ניתוח הברגמת נמציא, אני תוכרים כאילו. אז ועז. חשבתי שאני לבנה מידי, אני בדיוק את מול אלת היסטורי מכנו, ממראי את האור שלי, הם הם הם מייסקרינז, והוא כתב לי בדגובה לסטורי, האור שלך מאוד לבן. ואני כזה, כן, זה באמת. בעיה שאני מתמודת איתם, מה זה, מה זה לדע, זה פשוט. פשוט, זה פשוט הצבע של האור שלי, כאילו, זה לא, אין לי יכולת שזו, זה לא, זה לא ברשינוי. וכל פעם היה זה משהו אחר, כאילו בגילה התבגרות וממש לא ארגה שתי יפה, ואני חייגיד שהיום, אני מרגשה יותר יפה, ממש הייתי פעם, למרות שהיא מנסתקת התמונות שמי 20 שנים, אז שהם שאובייקטיבית הייתי יותר יפה, כאילו אגיל מתחיל לתת. ויש בזה איזושהי הבנה, שאני מבינה שכאילו, יכול להיות שעוד, איזושהי שאני מנסתקת מנושלים היום, ואני הגידוע איזה יפהית, כאילו, למה לא. למה לא כזה הלכת בעולם במין, אני יפה. כזה תקיר את זה. ובאמת רחורים את זה גם מחקר, שנשים בנות שבעים חושבות שמתרפות, מנשים נות עשרים, כאילו בבנה שלי את עצמי, אני רק מתחילה היא כלות את היופעים השנים. אז יש בזה משהו שבלי להגיד להצמי של פעם ולכל מי שמקשיבה לנו, זה אז מלחשוב שאתי פעקי, כאילו, חק אחת רק, תגידי, איך לא. הבנה, תגידי, מה אתה יותר טובת? אז כן. אני בלה, תורך. אז אני אשלת ידיד. מה הכי טוב ומה הכי קשה בליאות אישה חזקה ומצליחה? הכי קה לי זה דווקא זה, שהוא שאני לא חושבת את זה בתור, כאילו חזקה ומצליחה, כאילו, הוא דווקא כשאני לא. הסוכה בקותרת הזאתי, אז אני עושה דברים. אני מפוסה עבוד כסט, אני עושה ספר, אני זה, אבל אני לא עורך שב. אני אישה, החזקה ומצליחה. אז זה משחר אותי, כאילו מנטלת מהמכויובות הזאתי. מה שקשה, זה, זה הצד השני, שאלי פעמים אנשים מצפים ממחלר בדברים. הוא חושבים שאתה מורה להיות משהו מסוים. כאילו יש איזושהי דמות, שידמות שלי, בין נכרים, שאילות המידק, שורה למשני, אמרתי, עשיתי, מי שני, באמת, כאילו בסוף, כל אחד מאיתנו מחזיק איזושהי תמונה של, מי זאת להיות, איך הם התנהגת, מה יוסע, מה יחושבת? ולא תמיד זה עונה, על מה שבנדם חשב, אז נגיד, אני תנדוגמה, אני זכרעת שכשהתחיל לכל התקופה שלה, איך זה קותרת לסים הזה, פילוג הוא כאילו התקופת מהפכה, רפור מה, אז, מאוד מאוד לפחיד אותי, ממש כאילו, לפחיד אותי, איך אנשים דיבור, אחד לשני, ‫אחד לשני, ולראות את הסינאה ואת הקס, ‫וכל משרציתי לעשות היה כזה רגע. ‫בואו, בואו נדבר. ‫-כי, בואו, בואו נדסי להבין אחד את השני. ‫זה אלא מורא, אין מה שמוכר. ‫וצל הרבה אנשים, ‫במיחד במילייה שבו אני מסתובע ‫את זה התקבל כעתך שב, ‫אז זכות שאתה משמישי שקדבר לי על זה, ‫כלגע שזו. -נפש. ‫מה זה? ‫-יפה את נפש. ‫כאילו, אתה מתסופה. ‫עכשיו לעשות משהו מסוים. ‫ולגיד משהו מסוים ולנהל, ‫ולשתמש בליכורה השפעה שיש לך. ‫כאילו אם יש לך כמות מסוים ‫את של מהזינים או קווים, ‫הוא משהו אז חובתך המוסרית ‫היא לעשות את הדבר הזה שהיא כמובן כושב, ‫שאני צריכה לעשות, ‫ולגיד את הדברים האלה. ‫והיא מתלא בה, ‫בחשב כאילו נוקט את צד. ‫לא בה, ורומד את כאילו, ‫אני עכשיו בצד הנכון של ההיסטוריה, ‫הוא אומרת את זה, ‫אז אתה אצטם כאילו. ‫קושב אתה אצמך, ‫רוסע אצוחים קלים, ‫אבל זה באמת לא היה דבר ‫שאיך היא פחידות. ‫כאילו הדבר שאיך היא פחידות, ‫יהיה כזה מהחוסים אחד לשני, ‫והזה דיברתי וזה עשיתי, ‫אבל יש משהו בזה ‫שאנשים מוליים מצפים ‫שאם יש לכמיקרופון, ‫והרבה אנשים יודעים ‫שאת אומרת בזה מיקרופון הדברים, ‫אז אתגידי את הדברים ‫שהתרוצה שם יגידו, ‫אתה עשית הדברים שנכונים בנהם ‫והיא מתלא עושד, ‫אז זה נורא נורא מהחזב אותם, ‫כי עכשיו אני לא באמת יכולה ‫סות משהו שאני לא מאמינה בו, ‫אבל זה כן עושה להתחושה הקשה. ‫כאילו מצבים שאני אמרה להיות משהו, ‫וגם אם הצלחה, ‫זו יש משהו בהחשב, ‫שאני כותב את הספר השני, ‫אז זה שאתה, ‫זו כשמעט הרצעתת ‫של להזגיל בערת, ‫שנדווה את ההתפרי לב, ‫כירות, לא משנה. ‫הוא אומר שישי כזה כתובה ספר ‫שמלוד מאוד מאוד מאוד מתפרסם, ‫ואם קרבה, לא יודע, 30 מיליונות עקים, ‫והיא דיברה שם על השראה, ‫ואל יצאירה ועל הפכד הזה ‫שאחרי שמשהו אחד שאתה עושה מצליח, ‫אז את בעל לעשות עוד משהו, ‫ואז זה פשוט, ‫היא מה מטורף, ‫את של מה היא מדעת, כתבתי ספר, ‫והוא הצליח הרבה יותר ממש חשבתי, ‫שהוא יצליח. ‫כאילו בעתיב על כזה, ‫אני לא יודעת לכתוב ספר, ‫הוא יצייך יותר ממש חשבתי, ‫ואך שם אני כותב את ספר, ‫ואך שם אני כבר יש לי איזה, ‫כזה מקום שאני צריכה. ‫צחתו דיליבר, ‫לא יכול לחשוב שזה יפלופ, ‫כי לא פשוט, ‫אולי זה לא היה בדיוק טוב כמו זה, ‫אבל לא חושב שזה יפלופ, ‫וזה חתיכת שד, ‫כזה שם בלווה אותך ומפריע לך ‫באיצגרה. ‫אז יש משהו דבר הזה ‫של לפעמים מופיע, ‫אני אצחה עכשיו כאילו לא לראית ברמה ‫של עצמך, שזה ביחח מוריד ברמה. ‫וזה חודש לא מזמן, ‫אני אזרגת טוב כזה ‫שאמרתי את כותב את ספר, ‫וזה לא אית בכלל, ‫כאילו זה פשוט זה רעיון שאתה ‫ואלה אביר בעולם, ‫זה לא אין אני, ‫וכמה אני טובה ‫או כמה אני חכמה אלה זה פשוט, ‫זה רעיון שאתה חושבת שצריך ‫את בעולם. ‫ואת מנסה להביר אותו, ‫אז זה צנות הבאות שיאו. ‫כאילו משהו בעבור לעצנות הבאות שיאו ‫זה גם הצד שמכל עליי, ‫אבל לא אתם מדהים למצחסות את זה. ‫בנהיה משחיק השז, ‫היש משהו שחושבת בגללו, ‫לפעמים אפילו במיוחד וווינארין, ‫כן מציגת הקורסים החדשים, ‫ויש המעמד שיש בו ארצאה, ‫שיש המון המון איתך, ‫ואז יש מעמד מחירה. ‫בארצאות האלה יש הרבה פעמים ‫הערות מאוד נסתיות בצט, ‫אבל הוא יש אישה שמערות ‫של סוג של קוטרים, כאלה, ‫וזה אני לא מצחלית עלם מזה. ‫אני רוצה להגיד שצאת זה גם קשור ‫להישראליות לאחוסר נימוז, ‫לא כל אלי כשאני מרצה בספרדית, ‫אין תועלם כאלה, ‫אז יש רק כפיר גון. ‫לא איי, לא איי. ‫אני חייבת להגיד שגם הביטוי אישה חזקה, ‫זה משהו שאני בכל המתחברת אליו. ‫כאילו ואני יודעת שאני אולי ‫דעת מיוז בעניין הזה, ‫לעניין של כזה נשים הצליחות, ‫זה לא בקטגורי הצליח. ‫זה כאילו יש אנשים, ‫הצליחים, נשים מגברים. ‫אני מאוד תחבר אתם ‫השיגה ממרת על הגיל פתאום, ‫מתבסטנדרט מסוים ‫המצפים עם איך למשהו, ‫שאתה רק מביא אותו, ‫או תחרדות הרבה פעמים. ‫לא, אה, אה, ‫אני קודם שואלת תמיד גילות. ‫הנשים שסביבים, משהו ודיטי, ‫כאילו, מתי, קיקום אמרי לי, ‫אתה חסות את זה, ‫ואז זה ידבר הבא, וזה ידבר הבא, ‫מתי הרגע שנכים על זה רדפנק. ‫כאילו פרנתי זה הרבה מעבר ‫למה שחושבתי שאני הצליח להביר מסר, ‫זה משרציתי בסופו של דבר, להביר, ‫לאנגיש מדע, להביר את הידע הזה, ‫לתת מקום יותר קשל קבוד לביולוגיה, ‫וזה הוא, אני מבחינתי, ‫הסיתי את שלי, והחשבתנו לי לחזור חזרה, ‫זה האחור שלי ללכון חייה כאילו, ‫שמכירים אותי מהיסודים, ‫התיכון דקילו, ‫היה לדה הכי נכבתי לכלים, ‫שכל מה ישבת חרשנית כזאת, ‫כדעונית תכנונית, מה זה החנונית? ‫כי לא היה ברור שאני, ‫היה משהו חמה כזה כאילו, ‫אבל לא עומדת מול במה, ‫מי שמע אותה בכלל. ‫מי זאת הילד. -מי זאת חרשי, ‫כי הם את ליעת מה? ‫כן. ‫אז נבחינתי כאילו, ‫זה הרבה מעבר על מה שחושבתי שקרלי, ‫אז פרטיסיימתי כאילו. ‫רגע לפני שחמון שחיים בפרק, ‫אני רוצה להגיד לכם שבהרוב הזמן שלי, ‫אני בכלל לא פובופות כסטני, ‫אתה לכם במקום העבודה, ‫בגוגל במהיקוסף בצהל, ‫בחד רמורים, איפה שמזמינים אותי, ‫אז אני בעצם רוצה להגיד לכם, ‫תזמין אותי, אם לא הייתי, ‫הצכם בעבודה, ‫הדבר על קבלת החלטות, ‫על בחינות, על שינויים, ‫על אושר, על מיינפול נסל, ‫אחלת את ביקורת, ‫לצמוך בחוזקות שענובוד, ‫הרבה, הרבה, הרבה נוסאים, ‫הכל נצא בהתר שלי, ‫ויילת, תמשיכו להנות מצביע. ‫תוב, שלך, אונאנסה, אוקיי, ‫אז לית, ממהת נפגת. ‫אז רק, רק, רק, מהאנשים שייקרים לי, ‫כאילו, רק, ‫כן זוג, משפחה, כאילו הילדים שלי, ‫זה כל שער כזה באמת, ‫כאילו, שאתה הבנה שאני אגעתי עליה, ‫זה באמת צורך הזה הקריטי, ‫בטאצמנט, והגיעה כל כך גבולה, ‫שאטאצמנט פיגר שלך, ‫שדמותית קשורות שלך, ‫או הדמות שתקשור אלה, כאילו, ‫אומר את דברים או, ‫או, היה כבנה מסוימת, ‫הפרשו איזה בצורה אחרת, ‫זה כיף פיזי בגוף, ‫זה לא יקרה עם אף אחד אחר, ‫כאילו, שמכון להגיד דברים או. ‫ספשוט עובר, ‫זה כזה, כזה, כזה, ‫אתה מטפתף מחלחל עובר, ‫אבל אם זה, ‫זה הבאה שלי או אם זה אפילו, ‫פרצוף של בן זוג, ‫זה, כאילו, כל אמרחת היא כל כך, ‫זה מה שיחי יכול לפגוע ‫בקיד ביחודם, ‫תה לי כבנה טובה, ‫ואני בתחושה שכאילו, ‫תחושה כזאת של התסקול שאתה כבנתי ‫שהיא התוצאתי אחרת, ‫ככל להיות שפגעתי בצד שניאו, ‫איך יכול שאתה תשני כאילו, ‫גם פוגע ביקחה, ‫כאילו, המילים האלה הם פשוט ‫תיכולות להיכנס את אוכה. ‫תוכן שמה. ‫-תכו, הספר על משהו שפגע בכ? ‫באמת, אז זה, ‫אבל הילדים היא לא אי אפשר, ‫אי לא משתבה לשום דבר אחר. ‫אם לא דמותי התקשרות שלי, ‫אני דמותי התקשרות שלהם, ‫אני אדם הכי משמעותי בחיים ‫של האם שוב, ‫כי גם, גידלתי אותם לבד, ‫אז כשר בנהנו הוא מעבר אפילו, ‫הוא כשר מאוד מאוד עדו, ‫כי אני בעצם מדמות שנתנה את הכל. ‫הייציבות, התמיכה, וכלם בעצם ‫תלויים בלחלוטין, ‫וכשמישהו תלוי בחלחלוטין ‫התלוי הבואו לחלוטין. ‫אני חוויתי אתגילה את בגרות ‫שראה שהוא לא נגמר. ‫הוא בעצםו, ‫כי פגיעה, ‫אין שום דבר לא פגע ביותר. ‫שום דבר, שום דבר. ‫מילים שהיא אמרה, ‫שוב, בגלל המטורפת הזאת, ‫אז יכול שאנחנו לראות, ‫תצת שלה הוא מאוד גדול, ‫כי לומה איפה זה מגיע, ‫ולמה זה מגיע, ‫וגם גילה את בגרות וגם המגרושים, ‫וגם המצע, ‫וגם להגידול ככה, ‫בלי אבא, כאילו, ‫אני הכול יכולה להבין, ‫אבל הדבר הזה שכאילו פתאום, ‫אדבר הזה שגדלתה, ‫שגם רואה במקורק הזה ‫של השראה ואים ההיקזות, ‫כניותר להיות כמו, ‫היא לא תגיד את זה אף פעם. ‫אבל כאילו רואים את זה ‫בעית נאגות שלה, ‫ובכמה שהיא גאה בי, ‫ופתאום חיצים זה, וואו, ‫זה הדבר שהחיפה גאה בי, ‫ככה של, ‫כאילו, את לא היית מספיק טובת, ‫לא מספיק עשית, ‫אתה התכחת, ‫כל מיני, איך שיש אמת בכל דבר, ‫ואני חשבתי שאיך שהוא ‫זה עבר מתחת לרדר, ‫אתה הויות שעשיתי, ‫כי להסתכלו לטוב שלך, ‫כי לא הווקן. ‫-כן, שם עשיתי ‫כי מעיטה ויכולתי, כמה הייתי שם. ‫ידעתי שהיום הזה יגיע, ‫שבו, אני צריך להתעמת עם דברים, ‫שעם החלטות שכיבלתי ‫שלא היו טובות, ‫ואלה האוינות הייתה מאוד גדולה, ‫אז שם המוות נפגתי, ‫אתה הרבה עבודה שדים עצמי, ‫כי הכי קל זה להתרחק, ‫ואגיד, אני לא מסמקטובניה, ‫הייתי עם הגרוע הזה. ‫פסד, אז בואו נעבור למכתי חסים אחרת, ‫שאני פחות לויה בחם, ‫ריקשית ואתם פחות לוים בריקשית, ‫או שנעמיק את הקשר? ‫או שיש כל מיני צורות של יחסים, ‫כן, תמיד יש אהבה. ‫מדעגע, תמיד אני אמה, ‫ואלה ניכולת פחות לויה ריקשית, ‫בכל מילה, בכל מבט, ‫בכל זה וחלטי לא אחת יפוך, ‫זה לא אני רוצה עצמוך מזה, ‫ולכך תחריות, אני מאוד מאמינה, ‫בחריות אישית רדיקלית, ‫רדיקלית, כי אני לא כך התחריות ‫על כל דבר שעשיתי. ‫כל דבר שאיך הצד שני קלת את זה, ‫חצד שני זה פגאבו, ‫אני כך אחריות על הכל, ‫כי רק משם צומע אחריפוי. ‫ניכול להשימש מספיק, ‫זה הרצפית האקומה, ‫זה היה כך, אין, זה לא מועיל, ‫זה באמת בסופו של דבר, ‫לנו יש בחירה, אני לא נמלמסקים ‫אהבה שאמרת. ‫אבל יש את המשפט נכון, ‫עם קדקלתה אתה יכול גם לתקן. ‫זה המקדש. -כן, כן. ‫זה אבל מאזור, אני חושבת, ‫עם קדקלתה אתה יכול גם לתקן. ‫אז זה קן, אז המפגטי, וזה בסדר, ‫אז האקומר שיש לי כשרים משמעותיים בחיים, ‫כאילו שבאמת יש לי כשרים ‫הילדים שלי ובוגם, ‫כי שרים בנזוג היה מאוד חזק, ‫אז המילים שנהמרות, ‫כשדברים שעשיתי לא התקבלות ‫או בצד השני, ‫מה כמראה על עוצמת הקשר, ‫עוצמת הרגש, עוצמת הפגיעה, ‫מראה על עוצמת הרגש. -כן, כן. ‫אני חושבת שיש משהו ‫במשלפים אנחנו נפגעים, ‫פשוט נכוסר הנדיבות כמו שאת אומרת. ‫כמו מזה שאני אומרת, ‫יכול את שמלשת אומרת להוכי ‫נכון בעולם, ‫כזה באמת תאיתי כאן, ‫באמת זה פשלא שלי, ‫באמת זה יש לי את הסריטה הזאת ‫באופי שאני, ‫אני כן הוא כל כך התחריות על זה, ‫אבל כל כך רציתי שתראי את כל שערת ‫בטגידי, זה פסדר, ‫עשית כל כך בדברים, ‫תובים אחרים שכזה, יאללה, ‫כאילו פסדר, ‫יש כל אחד לא מושלם, ‫והנה דבר לא מושלם שלך, ‫אבל את הדין האם האחים ‫השלם את בעולם? ‫ונוא החרוץ עם תומבט הזה של אנשים, ‫ואני חושבת ש. -ממית בגדם. ‫בכלל, גם היא בין הזוג, ‫גם היא מה שלי, ‫כאילו אני רוצה שכאילו שירות ‫את מונה מלאה שלי, ‫והגידו לי, יש לך כאילו תשית שלה, ‫אבל. ‫זה ממשנה, כי יש לך ‫כי סגר כסטקטון הטובים, ‫באז שבצפיים על משהו, ‫שהוא יכול להיות נכון וכבר לא נכון, ‫אבל זה לפעמים רק פוגע אצן ‫זה שכאילו בחרד לא לראות אותי בתוב שלי, ‫כזה לא הסתכלת על הטוב, ‫ולה, אז קרד לי את הדבר הזה ‫שגם אני נאבק את בו, ‫ושה כל החיים ניסיתי ללכם בו, ‫ושה כל כך רד כאילו כידת היא עוד מראש, ‫ברגע שלו לדת, ידת היא שזה נקודה קשה, ‫שאני אכל פה על בה, ‫כי ביטי שתגידי כזה וואי, ‫זה בכל הממשה, חסנתי לביזה. ‫כן, זה לא היה שם, ‫אבל לא, פגלם לזה, ‫ובדרך הנאים האלה ‫התמודלת גם בו. ‫כן, אני אסתזום אין עכשיו, ‫לא תורגע שאני בו ראש ניסיתי, ‫מדעסה כל מה להתחיק את כל הרגעים האלה ‫שלא לקחתי החלטות טובות כאימה, ‫ולפתום מירים רק את זה, ‫שבחרי להסתכל רק על זה, ‫נציף את זה, כל השאר כבר לא קיים, ‫ותתמוד את די, ‫ששבאמת אנשים המשמותיים ‫שאנו מאפשריון לנו לצמוך ולגדול, ‫כי הם באמת סמים לנו ‫כאילו זכמו מראה כזה, ‫כאילו, יש לך גם תחלקים האלה ‫בו נתמודד איתם, כאילו בו נתמודד איתם. ‫בגיש שלה זה רק יש לך תחלקים האלה ‫והתאים הראה, ‫אבל גם זהנו והמיתוך מקום ‫של רצון לחבר ולתקן, ‫כאילו, ביקום יש מור בביתן ‫כל השנים האלה, ‫וכחה כחלשבת על ספט הפסיכולוג, ‫אני מאוד שמחה, שזה כן, ‫צריך להתמודד עם זה, ‫זה רגע מאוד קשה, כי יש לתחושה ש. ‫סיתי הכל, נתתי הכל, ‫סדבר הכי טוב שקרא לי זה, ‫הלידה הראשונה הזה, ‫היום היפה בחיי, גם על עידה השנייה, ‫אבל כאילו הרגע זה שליות אימא, ‫אתה דבר יום היפה בחיי, חלטה? ‫היום היפה בחמז, ‫הרקעים של הלידה? היום יפה. יש שם את זה. אה, אה, אה, אה. וואו, היום אחד בתוך המרחב זמן הזה. וואו. יש בו כסם, הכי גדול שהפשר של החיים. אבל בראתי חיים. כן. בראתי חיים שעכשיו מתנפלים עליי, אבל כאילו זה בראתי חיים. אבל אה, אה, אה, אה, אה, אה, אה, אה, אה, אה, אה, אה, אה, אה. שוב, עוצמה של הפגיעה, עוזרה הדווקא. דווקא לתקן, אבל זה כאילו באמת, אה, אה, אני הייתי צריכה להתמודד עם השדים שלי. זה וזה, וזה משם או שצומכים או שאונופלים. אבל שוב שגם זה היא מת אותי, אה, עם הפתום להבין את עם השלי. כשאני באתי אליה ותפחתי בפניה את הדברים שאני נפגעתי מהם, כי ילדה, כי מתבגרת, וכמה זה היה להקשקי. וגם אני זוכרות שבתוך זה, זה ממש כל העברה בין דורית הזאת, כאילו קורט, אבל זכרתי את הדוגובה של אגם. החוסר יכולת לאחיל שאני עשיתי משהו לו בסדר שפגעבח, אני לא, זה לא קרה, זה הגחשה, זה לא קרה, זה גזלייטינג מטורף כזה. של שכתוב מחדש על ההיסטוריה, כי אני לא מסוגלת להכיל את זה שעשיתי משהו לו בסדר שפגעבח. אז אני לא עושה איתה, בשום אופן, אני לא עושה גזלייטינג, אני ככה חיות, ואני את מודד עם עובדות כמו שהן, כי אחרת אנריפוי, כי אם זה מוכש, אז לא ניתן לכת היכול את זה, שמטרתי לו צדק מהחק, זה קרה, זה היה, ואנחנו כוכח קשורות וכוכח הוא עבוד, שמיפון אנחנו יכולות, כי לו, תכן, לשלוח, פריפוי מטורף בסליחה, זה ממש ברמת מערכת הצבים, אבל אם את מקחישה את מה שקרה, על אין סליחה, אז אני אומרת, לדברנו כזה מה שאל, אבל שיש בזה, דווקא מקומות שאחר הכי נפגעים בהם, יש בהם את הפוטנסיאל ריפוי הכי גבוה. הכי גבוה. כשאת שיש פליאה מאוד גדולה ב. אנחנו היום הרבה בשירים, אבל בו זו ילדותי השנייה, כלומר יש משהו בלהפוך לעימה, שזה באמת זו ילדותי השנייה. אנחנו ביטו מישלח את הדבר הזה, ואתה רואה את הבאה שלך, ואת קצת היא, כאילו אם מה זה קצת היא, גילו, אז אני תראו לי, בסרן מבסרך. ואתה רואה את הדבר הזה, ואתה רואה את התמדדויות, ואתה זוכרת את עצמך בגיל הזה, ואתה זוכרת את עצמי בגיל 4, ואתה זוכרת דברים שחשבתי, דברים שעשיתי, ואבל יש לך את כאילו אדמור את אחרת בסיפורך, שעשבת בפרספקטיבה אחרת, את רואה את הדברים אחרת, וזה יש בזה כאב גדול, ויש בזה עושר גדול, ויש בזה פליאה מטורפת, וזה באמת רגעי זדמנות לך זה לחבות את הדברים עוד פעם, ואולי לתקן. ואולי לתקן, כי אני מדמרתי אז מה אני בחיים להעשה להילדים שלי מה שאני חוויתי, ועז, ואז כן, ואז עושית את זה. ולחמים זה כאילו מה שחזרתי, מה זה דבר הזה, איך היכום הזה עובד, כאילו יכול להיות שאני יצרתי בדיוק את אותם הציעות, לא בדיוק, לא בדיוק. לא בדיוק, אבל הקודם יש שמותים חוזר. יש מוטים, זה חזק, הכל, כל הזמן אנחנו יוצרים את המוכר, זה את רגדיה. אמר בסרטה שלי משליש, אמרת שכל הכנר, כל הספט אותו מרוד או האם עוד. יופי, אם החזירה לכת מה שעת הסיטלי. - יופי, זה מאוד מאוד עד. הכל מהוזן, כל דבר בל מקור. - כן, כן, כן. - רואה, אז אני למעתי פעם שיטת טיפול שנקראת סכם הטראפיה. ואחד הכלים שמשתמשים במעלך הטיפול, זה ממש לחזור לאזרג הקזן. ממש רוצה מתנאים, ואת חוזרת לרגע הזה שאתה פתח ארבע או בצבע, ומה ישם, אבל הפעם את באים הפרספקטיבה של. אפילו לתת להצמך בגדחה דברים שעושים, זה לתת להצמך בדימיון את המבוגר הבריא שלא ישם. אני הייתי צריכה את האימא הזאת, שאתה גיל לי, וואי התקשיבי, זה בסדר שאתה אית, אני פה איתך בואי נסע שוב, ולא היה לי עד זאת. היה לי עד זאת שכאילו רק כזה, אם לא לא נחצה לי על התעות ובקרא אותי, ולא היה את זה. אני ממש חזרת לדמיון ברגע הזה, ואני אכשב האימא הזאת, אני אכשב ביילדות ישניה, וממה שומרת את המילים שאני אכשב צריכה לשמוע. את הסיטואציה של מה הדבר התקין שעצך לקרות שם ונסות לתת את זה להצמי בבדימיון, ולשונות את הסיטואצלית הזה שנתקה של כזה. כמה מוח הוא באמת עצמתי. וגם לחשוב על הנדיבות לחזור גם להימאותנו ולהגיד לה מה שהן סוחות לשמוע. היה לי שני דברים שרציתי להגיד, אחת שאתה חפשו ביותו ותשיר בת כמוך. חובה, שירה לנו רגע כתה. שירה בעייתי את נת כמוך. שאי מה אומרת שיהיה לך בת כמוך, ואתם רגעים של הגידים בגרות. אז זה אומר מי היא, מה זה אומר עליו, מה זה אומר על הבט שלי, אז תשמוע איזה שיר מאוד מאוד מיוחד. אז אני חושב שהנושא של הפגיעות פוגש שני דברים. אחת זה הפצאים שלנו, אתם חסכים, ואתם פגיעות שהיו לנו את הכל מתחיל בלדות ובבית. והדבר השני זה התחושה של אינטייטלמנט, והתובענות והציפייה של גם ילדים וגם אחרים, למושלמות ולמילוי, כל השלים של כל הצרכים הרצונות והרגשות. ולכן, בסכות האינטייטלמנט הזה, אינדיבידואליזם הקיצוני. אז אנחנו באים בתענות או בתביות, כאילו מה שויה אמור להיות מושלם, ואין את החמלה, קבלה, הבנה, נדיבות, התחשבות של הגיד רגע לפני שאני מביאה את הבקשות שליבוד יותר בצורה של תלונות, תלונות ותביעות, אז איזושהי הבנה, שהתפקיד הזה הוא נורו אינסיטוארשן, ולא עשים מהיטבי יכולתנו ומאסרשית הפסיכולוגיה, אם הייתה אדמות המושמצאת ביותר, זאת אומרת, המקריבה, הנדיבה, נותן את חיים ותחיה. ויוצאתה לא טוב, תמיד. תמיד יצאתי טוב. לתחיל הסכם? נעשה, ישמש פתאי פרדה שתרצו, שאני קודם ונסו לסכם את כל מה שאלה פה בתקווה שאני זכור והסתך שבו בינתיים איך אתה נרוצות להתפרד, אם יש לכם "last words speak now" or forever hold your peace, אז קודם כאלה, אני משכף. ממש, כזה. עבד טוב. כן, עבד טוב. אני מרוצה, אבל בעצם הייתה לנו פה היום סיכה ששנגע בהמון עושים, בערנו על יופי ועל דימוי גוף ועל איך בוטוקס. משנה בוט פנים, משנה אימפתיה, משנה את היכולות שלנו להרגיש, שלכם מרוצ הזה, ללאירות יותר ויותר טוב, בסוף מוריד לנו את הדימוי גוף, כמרצינו להשתפר, אבל בסוף פגענו בהכרות ובעצמנו, ואו הארנו יותר כיניה, ואיך הפכירה גם להחילי שלו, עוסות מהלכים ותיפולים יכולה גם להיות בעצם חסד כלפי אחרות. ויותר שינוי בעולם, ושזה הולה כמו שנה של טיפול פסיכולוגיה, אז גם כלכלית כאילו תחשבו או תחשבו על זה. דיברנו על זה שבגילהים, יותר מבוגורים אנחנו מרגישות יותר רפות, למרות שאנחנו הוביקטיבית כנראה, נראות פה חוטוב, אז מראה שזה בראש שלנו, דיברנו על הצלחה, ודיברנו על האם יש אנשים הצליחות, גברים הצליחים, האם זה שונה אחד מהשני, דיברנו על התגרים בהצלחה. גם סביב כסף, דיברת על הרעיון של, אני לא צריך להרחקת לזה, אני יכולה להיות מיליונרית כזה, תתי מיליונרית הבא, ואחז המשנת ההתנהגות שלנו. סביב כסף, התנצלויות, זברים, מה נסקוי, תשנכון האנתה כזה תפיסות שיש לנו על מה כסף מיד עלינו והחוץ סובביה והחצך להתנהגיתו ואיך זה בסוף משפיע, לחשב ממש החזרים בעולם. דיברת לא מעט על כמה זה בא מהבית ולכמה שרעינו בסוף קובע את הסיפור ושלפם צריך להתנהג אחרת כדי לשנות את הסיפור. דיברנו על קצת על גבולות במקום של במקום לעשות סיכות, קשות ולהזביר וזה בדלהגיד, אינה זה פשוט מה שקורה, אינה השלחה הטבעית שקוראת בעולם כי זה פשוט לא משהו שאני עושה והיא לא צריך לדבר הזה הוא כחרבה על הפשוט. התוצאת יהיה ברורה מהשטח וזה זה שהיא קוויית עובדה דרך, דרך הארחים שלי. דיברנו עוד על הרבה על הקשר בין הארך לצלחה שלנו. כמה זה מיד עליי שאני שווה מהמצפים ממני. אני צריכה לעמוד בזה, אני בתחרות עם עצמי, למה לדבר הבא. זה התחבר גם לכמעה שדיברנו עליי עליי, אם כמעה זה באמת משהו שאני רוצה שאל לי אותו או שאני גם קצת. או רוצה שחרים יליים פחות וזה קשהו גם לזה. משהו שמודה הבתי שאמרת זה שאנושים שמכנים, זה אנושים שפחות עושים. כלומר שיש משהו בפשוט להתחיל לעשות, שהוא יכול גם לעזור לנו עם תחושת הקינאה. הוא דרך המכנים במי שדומלנו, במי שסוווינו. עוד דיברנו על מהרחות יחסים ועל אחד אנחנו נפגעים ממש הכי קרוב אלינו, אבל שזה גם את זה מתווה הקובע להימני בנפגת, אז גם יש פה משהו חזק שהוא משמעותי, שיצרתי כאן משהו שהוא בעל ערך. וזה יש כשר בין המשמעות לבין העוצמה של הרגע שדיברנו לי מרות ועל ילדות ועל ניסיונות תיקון ושאפשר לתקן, כן, כן, אפשר לתקן. מעולה, אז מזל טוב. פרק מתאים על דקס. פרק מתאות כאן, שמונה וחצי שנים של פודקסט. מתאים פרקים, תודה רבה שהגעתם, והגעתם נפרק הזה, שקשבתם, עוצפיתם בבידיות, תודה לסקרינס ולמלון נבל דבית גלילי, שאירכו אותנו פה עם הנופען. תורף את זה, של הכינרת, מחורינו, תודה רבה להתקיר, תודה רבה נובן לשקד. היה לי, מה זה כיף התחם? ותודה ששזרמתם ונפתחתם, וזה לא. והשאלות כלות. והשאלות כלות. אז כל אחד תקח שלה לדרך, מה שלו אספקנו. ונתראה בקרוב. יאללה, ביי. ודמה, ביי. ודמה, ביי.