הרב אשר דרוק • פרשת בא תשפ''ו | עלונימייל

פסיעה תלישמה יפה שזבו איתוף שין פייבוב. התאוירו הגדאי שאומרת וייר חובייה סוגני ישראל כאשר ציבו השמש מי שווה ארוינקי נוסו. מבירה שמאמי חילת וכי כבר עושו ולא מראש חוידה שניים עלו הם. מתי נצטבו הכרוב מפסח. בראש חוידה שנצטבו שבאיוד צריכים לקחת סלק שעוד על קרעמית או לבדיקה ממום. הרבה ימים חי זה לשחוט אותו בן ארבעים ולצלוט אותו על מצס מרויים לכל אותו בליל תזבוב. הראש חוידה שלו היה דין מה לעשות. ראש חוידה שזה רק נאמר הציבוי. זו מה ששאלה מכיל תריכי כבר עושו ולא מראש חוידה שנאמר לא מקייבון שקיבלו עליהם מה עליהם הכוסוב כאילו עושה. בראש חוידה שניסנט שמי שרבינו עשב את כל הציבו והמה להם את כל הציבוי של קרוב מפסח. אז אומרת את תהיר תדלח לא לקח זמן עד שמקיבלו על עצמה המלבות, תורר ארבע של הציבוי. כולם קיבלו עליהם שמולכים למד לעשות את זה, התקדש שזה נחלב כאילו כפרוס. פחץ כלי סביר על פי רביניין, שבאס, הפיר החויב סבור הסכדו שגמר המאיס איזה מיני שומעים בכלל. החלק של האדם זרקה הרצון לעשות ונכונות לעשות. ממהילה ברגע שמקיב לו עליהם, אז כבר עשו את החלק שלהם, אז כממה עליהם כאילו עוסו כי גמר המאיס איזה סביר יקר בידי שומעים, זה החלק שלהם. כל פונים יש כאן שבח גדול הבני ישראל. הרמדובה כאן על הלאי מיצחיים, המיצח מיו עובדים לסעה. כשמת איפי לופשת שלכם מוי שרבינו ביקש לצאת מהעיר. קצאי סייסוייר במה כסבורת בדיוק, לעמה בגלל שבאמה כסחוי אישך. איפה איסס כפה? במה כסף מהחזבורת, בגלל שורמר שכל הבעלי חי מקניסו לתוך על התוך על התוך על תצמצרים, לתוך הבעטיל. איית נצאי את המלאה גילולים עכשיו, עכשיו דווקא. עכשיו דווקא היה בעיה ושור הצלצת מחוץ לעיר, בגלל שהריעו עובדים לסביר וכל העביעו את הכל בפנים, איור עשב דעשה שם יעב דיפרוי, בזבר השם, אין הסעבוד על הבת וסמקניו על הבת. על כל פונים, רואים שרבינו אמר כל הזמן, המזבך תייב הסמצרים לעיניים ולא הסכלונו. עשה קונה סנפוש, עשה קונה סנפוש, עשה רבינו רפשים שנזר צלמר, כתוב שוכנור אילך היספסר, עכשיו השליף נפנה הפסר, אחרי לנס שישה בסגוד, לנס שונה הסבורי, אותו שונה של צייס מצרים, יהיו דבניס נעי ושבת, ואז איכול לקנות את הסב, כל המיצרים שאלו מה, ועזבירו להם אולכים לעשות עם זה, ואו השינים, כאי הישל ששוייך תימסלויים, ולא ירשים לאום הדוברו. לא כרס, זריטה ליהודים מקום פסר, וזה נפלש את צינות או במיוחד בשב-סגוד לנס הגוד לשנה הסבור, אז הוא שאל כל תקופ הסיסייס מזרי, זה תקופה של מלא ניסים, למה צינות במיוחד תנס הזה? ומחנת הזה זה בגדר של צי מדרך הטבע ממש, נגד הפחירי, כי לגדבע, וידזורי של בלאדם, בותם זמנים, אבידזור היה איש, לגדבע וידזורי שהוא לא יעשה כלום, בתוך כל הניסים זה נס מיוחד. וזה משמעי שרביינו כל הזמן אמר, אז שכלל ישראל קיבלו ציווי ראשון, כשם בעצמם מחשלו בה וידזור במצרים, מתוחתים הוא, אבל אני חשלו בה וידזור. חזר לומרים שהם מתוחתים הוא דוחקוש, אבל מיד בזמן הציווי לקבל על עצמם, ואף אחד לא חושב, אני התחבד, או שיקח כמה ימים עד שמתחזקים ומחליטים לעשות את זה, לא מיד בזמן הציווי, מסכימים זה שווח מאוד גדול, זה לא סתם שתהיר, אמרת את השווח זה על כללי סרול, זה שווח גדול מאוד. השאלה היא באמת, מפה כוח, מאיפה שהבוע את הכוחות לקבל על עצמם כזה ציו, זאת אומרת, נאי ביצי הסמצרים, במושח הזמן אומרים, ואיך מזבאיססס, בדומה איך דמפסר ודמילה, לא יוצאים במצרים, אם תומה סמצרים. צריכים להשכות אתיו וידזורו של המצרים, הפוך להביא את זה למצו, אבל מאיפה הכוחות שלנו ספט, גם כן לשיב חום של ישראל נאמר בפרשתיינו, הפרק יודבייס פרסוק להמתס, והיו איפה הוא הסבוצק, השורצי הוא ממיצרים, הוא רגע שמצלו, גם ציידו לא יוסו להם כתוב אומר עשי, מהגיד שיו חון של ישראל שלו יום הוא אייך נעצל המתבור, בלוי ציידו, אלו הם מינו ואולכו, הוא שמפורש בקבול העיר מי הבייז, הכל שבו הוא חומר זוכר, תהי לא חסד נעורה איך אהב אז כלו לא יסוי, לכתך איך הרי במתבור בארץ לא יזרוו, מה הסחר מפורש האחרוב קרידי, שצרו להשם, רי שסבועו, אוי כל אולי חלבי יש אומו, רואו טוב היה לי. מאיפה לקרוא את הכוח שלהם הוא נבטוח נזה, מיליוני אנשים נשים ותאף יוצאים לדרך, לקרוא אתם רק מה שכינו לפה שחיס, ולא אספיקו להכמיץ הבצק, אז הפרו את הבצק, מי הרב גם שיורי מיץ ושאלה מליל תזרוב, שום ציידה, מאיפה כוח, אז איזה כריזבו כמה אני זוכר לכם את זה, בטחילת כבי אוכל, אני עיסוין שקודש הבריחו ושכינתי, קודש הבריחו וכל הדיסרו, זוכרתי לחס את נעורייך. מאיפה כוח הזה? מאיפה כוח הזה? מאיפה כוח לדסות נגד אלוהי מצרים? מאיפה כוח לצאתם כזה ביתוחו? גם בפרו שזה בשאלה, שמצרים נעיסי האחריים, מורי שאומר בשם השם ויישוב ויחנו לפני פי אחיר, אז בי מי גדולה בין היום. ראש שאומר, המשמעות הייתה שישוב לאחרו יראים לצד המצרים. הפוסוק מזביר שזה היה כדי שיום מר פרוי, נבוך עם הם בעורץ, כלואים, ולא יודעים איך לצאת, ולאיך הוא נהלכו, ועל די זה הוא התחזק יותר לידוף אחריים, כדי שוייבו לקבל טעון השלו בייהם, אבל בני ישראל לא ידומי זה. כתובה פסוק וייה הסוכי נמרש לי להגיד שיף חום ששאום לכל מוי שו, ולא יום הוא היח נסכר ולרופיינו. אנחנו נוצריכים לברוייך, אלא אום הוא אין לנו אלי דיברי בנהמרום. כשבתי פלנמה מוסקה כאן בנהמרום על ידועת שתמיד, כשכתוב את השם של אבא זה לגנאי. אז למה כאן כתוב בנהמרום לא כנראה זה בעל רמז, כמו שכשאמרו ממער לגרש את אנשים, כולם גרשו או אמרחי זה אמר לחזי, רחזי הוא, ולא שעלו שאלות. הבדרך הזאת, כמו ששמנו בכל אמום, ככה אנחנו שומעים בכל בנהמרום על כל פונים, לא יום מהנקי סופר. אין אין לו דיברי בנהמרום. את זה מצטרף לשבח שלך תאחר ומדו על הרצלזוו, שכל שבו אוכו זוכר לנו את זה. ולשבח של הסייס קרוב מפסר, בלי מוירו בלי חייס, מאיפה הכוח הזה, אין אוני לו דיברי בנהמר? ובכלל בפסוקים בשיר השירים כתוב היא זה תשוקי את הלבני ישראל, להרוץ אחרי שמזבור, בצילו איכמדתי ויושבתי, זה כתוב על יצייה סמצרים. משחין איך הרכון הרוץו בעבי בקיסופים. מאיפה זה יגיע? וכי זה כשגיעו ליד הים, דבר בנהיסרו ועיסו, צריך ניסו על תוך הים וצריך להמין שהיה מיבקה, ככה חשוב. איפה כוח לכל זה. רבו אישה את הירוץ הוא פשוט מאוד. זה תוצאה מהגילויים שקודש בוחו עד גלה בתקופה סיץייה סמצרים וזה דוגמה, איזה חיזוק, איזה שינוי החיים, קורא לבן אדם כשהוא משריש בלב שלו את היסודות האלה. הגוי נומר בעדרת זה ליום על הפסוק. בפרו שצעזינו כנש היו ירקינוי. שקודש בוחו אירד ניסרול מן הגולוס הדוי מלשיינו, שאו איסון נחשו, שאו נקום איזו בפהוי ווכלאמוי. די נקודש בוחו ראיר אותה מלדי כל השפות עם שעזר המיצרים. בלדי זה איתוררו כמו שמוצאים בחזל, שמה שיתחין מה כזדם אפי עודינו לשלטו בבידזורי? שיהודו את הקודש בוחו מתורר. זה דוגמה, מה גילויים האלה יכולים לעשות? הוא לא מפחד לשחוט אלוהי מצרים, בתוך מצרים ולצלוט אותו על היש. ממני אני אף אחף. אני ראיתי כבר מבע לקריך לסקולון. כל העולם הזה זה רק דימיין, זה משחק. מוכן לקבר על עצמו את המיצרי הזאת, עוד מיד בזמן הציבו עם רוב שהוא חי את האם אז והאמון, יש אינו את מלבד ושום כוח. ממני אני אף אחת. לא מפחד, השם לא יראו מייס לי עודו. אוראה במקסחוי שכך השם מזבוך האם מיד אותם ום לא זזו. אוראה בכל המערכת הזאת. מיבל הבית בכלכו כברי. ממני יש לפחד, וכמו שבאמת היה, שלהפיודי לא קרה שום נזק מקום פסר ומצרה, מצליע הסקום פסח, מאחיל הסקום פסח. וזה אביא אותם גם כן לזה שצאידה לא יוסלו. סומכים על הקודשבו אוכל גם שיהזון והפענס אותם. כי ראו כשבקוי חולשת השלעי הקוי החבר ממשולה ביליני, מתחתיים מהצרו אתם כרצויינוי רק המיצרים נזוקים, והיהודים לא נזוקים. כל עשור הניסים שנה סובה ויסיינו במצרים, מפרשים מדברים למה מוזכר בפסוג רק במקות מסויםות, אבל כל עשור הניסים שנה סובה ויסיינו במצרים, אז דברים המפרשים שכל המקות היהו רק למיצרים, זה לא היה יהודי. ראו עכשיו כדשבו אוכו. בלבית על הכל יש אצלוך הילור בן מקום אישוב להבקום מדבר, הוא לא יכול לזון אותם במדבר. אי זה מונה וביטוך. תראו אי זה סמיחוס על השם, אי זה סמיחוס על השם. וככה בעניין אין לנו אין לו דבר בנהמום, שחסם ספר אומר שהפלטו שיצוגה מנהן, כדי רשו לחרוי ראים. אחי דוש, מה שיבחו בזה? ותוך הארנון היו שמורים. יצאו מהאנן עבור הציבו. איזה אושב. זה המסקנה מכל התקופה הזאת. ומי זה היה להן תקוח רמיקנה של תוך היה מתוך הם מונה, שהיה היה מבקה. ואחרי זה תיאה רואילי בום לא ימר שירש, הייתה נחזור הרבה שמה אם שלא היה כמותה מפריאס רואילום. חזרנו מהם על הפסוק נוכן כי איזה חומוז, מהוי לא מותף הרבה שמוי לא מותו, אי מושה נוכן אישה חומוז יושב. תיאה רואילי בום זבנו, כרקוקה הרבה קרובים של האמת ועד צריכים. ללכך. לטייר את הלב של האמימיה. מהקושי. וגם בימה צמור או מי ריכומי זצל היום ראו, אני יכול להזגנה אידן מצלחת וגען עום לראשי, נתגברו על הכל ונתרוממו על הכל. זה הגיעו לגמצב של נפ שיוסקזות, שהמרוש שירש של היה כמותה מפריאס רואילום. זה הכל מקוח מה שכודשבו אוכו התגלה, תקופה הזאת. וזה גם גרם להם מהרגע ראשון את האחרוץ ללכת החוב. בבחינה שכרח הוא נורוץו. הכיסופי נחימדתי הזה, שכל שיר השירי מדבר על זה. אבא הזקלו לאיסוי, היא חפקיד הסאב, אבא הזקלו לאיסוי, זה גרם להם ללכת החוב לקבל תרוסי. זה צריך להמד אותנו כמה תקופה הזאת של גילוי הכודשבו אוכו. כמה זה מעמיד את הכל, פעיר אוהו מסעשם, תעיר את האבא שעשם, אכש על חוח הרב, וכזה צ'וק הרצוו לקבל תרו של המון האוביטוח הוא, ולשמוע בכל השם אפילו כשזה קהיל הוא פאחד מהמיצ. זה נפלא מיועיד, נפלא מיועיד, ללמדינו. כמה תקופה הזאת התקופה שהצריכים להחיות אותה. כמה תורה מדברת על זה כל הזמן, כמו שדיברנו בשבוע השעבר, שקייקו הבנף שוישה MSK, שהמיצ וסלמון קשורים במצייס מצרים, כמה תראה היא להכניס את זה ללב, כי תראו מה קורה כשמחניסים את זה ללב. איזה, איזה, איזה בתוך מיש, לא לקחצי דולדר וגם לראות זה תוך היה, ולאמין שהיה מיבקה. איזה, איזה, שמיע בכל השם יש, שלא מפחדין מאומו שאני, היו תכתם כל השנים, וזה עבו ידזור שלהם, לסוצלי שסרר, מלא מפחתיים. לא מפחתי. שומים בכל השם בכלניין, היירה הוא עומס השם, אהב הששם, קיסופים ללכת אחריו. הכל מקוח הזה, מקוח הגילוי הזה. איך זה בונת כל הבן אדם? כמה שאמרנו, וכמו שדיברנו בדברים הכיצרים, זה מה שצכים לעבור להביא הרבה לבין, מי מתוך רח, מי מתוך יחפתיות, שהייכיית החיים האחרונים והתובים, אתה דויג לו לחאוכל שלו, למזון שלו, לבדדים שלו, אתה דויג לו לה. נצח שלו. נצח גם בעולם הזה להחאים האמיתיים, תמלמד אותו תיציס מצרים. אבל יש לי מאוד עוד משוי החדים זה. את אותם גילויים ראו גם המצרים. פרסה עליהם שמרוש. יחקתו בפרש שלנו. אדמו שמיין, תוליון איס מיפונה הם רש לי קונה. לא מסכים לי קנה מבני האמת. לא יומען שמי שרבינו, בפעם האחרונה פרו יומר לו, על תוי סברו איס פונה, כי ביום רואו איס חופונה את עומוס. זה לא יומעני זה התימות יש לו. הוא לא כולט עדיין, שום דבר המשליח שלמל החמר, חם לא חם קודש ברוכו. ככה הוא יכול לדבר אליו, שום סוגל לדבר בצורה כזאת. שם בפוסוק, קטוב בפרק יודלף, והייצם עם פרוי בחורי אף, ראש יומר על שאום הלאי, על תוי סברו איס פונה. נראה לפרש ממש רבינו, נאליו, ממש רבינו עונוב מכל עודם, ממש רבינו ארם במומר שמה בפרש איזה לא יסכו, פשאד בפסוקים למה זה מוסקר, שמר יום וערו עם דיברו, כדי להגיד שזה לא הוא עונוב מועי, זה בכלל לא פגע, בזה בכלל לא יפריע לו, ממש רבינו, לא נבגע, את האחפת להלקבית שומעים, איזה זלזו, בקבית שומעים שכי כולה גילוים שהוא רואה כבר. אז זה חור למוי שיש, אז כתוב אחרי זה שקודש בו חמלו, לא יש מעל איך למפר למען רבו איס מי בסברו איס פונה, מקודש בו חוק, מקודש שניים, רבו איס לו, מה כספחוי רס, כי רסים סוף לנהי רס מיצרים, נראה לומר שמוי שרבינו, היה נסער כוכח מזיל זו קוי תשומעים, אז הקודש בו חומר לו, די גיד, היא שלי גנל תיד. זה כדי שמקבלו על המתמה כשמצרים לקבל, לכן הוא עתום וחתום יקבל טעמת. הם לא מבינים איך הם שלכו את ישראל. הם מי ארגו לשל רב גייבו, כלל הוא מי סיב, והם עושים על אוכל המי סיב, יש אורז ריך בו איס פעם לא ככי והוא רודף, איך איזה את תימו, דין חסים מתוך היום וחשום שיוציא אותם ערזו אותם למצרים. הם אוכל אמו איסים קפל איזה, הרמבין אומר, שגוינו לו. אז אתם מבינים איזה עתומים הראשועיים. אז ברור שאין להקודש בוחו חפץ בראשועיים. גם אם לבסוף, היה זה מנשומיים שסגרו את ליבה, או סגרו לגמרי או שהפשטו שלו, קלוסייה תדשמי כמו שאר בני אדם. אבל לפי כל הדעות, את זה מהדורו שמגיעו למשהו, מנשומיים הנומיים, זה מרכמה הם ירשו, לא רצות האמס. לכן, אתריך להבין כמו שקפדיברנו. ויורדו בצרים, כי אני אשם זה לא הכוונה, שהם אצרים עידו, בשביש יש איניין של ידי אסשים שלהם. העידי אשרים היא מינימלית, וברגע אחרון, שמצווקים לפני המובס שלהם. או נוסר איזהו קשה מלכום. זה חלק מהקבו את שומעים על ישרוי, שהכייד הכל פעול, אפילו הפכוסים ביו איזה, ברגע אחרון. לא שהעידי אסשים שיש להם, זה התחליס. התחליס, כלל ישרוי, כמו שראינו, מה זה עסמם, מה זה אמו לעשות מכל יהודי, כל הדרות. אין חייף את זה בראשיים. הם בשם הבא רשם אומרים, שבי יודו מצרים, זה כמונה יש ישרוי, שבכינס מצרים, היירודים. אבל כבר דיברנו בשבוע שעבר, עכשיו לא הכוונה, עשוי והכוונה, זה פתאי לא מצרים. יש חזל באמת רשגוד להזכנחת, שמזמן שמי שרבינו אמר, פריזו צורקו כדי לו בכלות מצרים, יצא ואמרה לו נובי של שקרעת אולמה, אותה זכנאי, אמרה לצמען ללא העבלו, הם לא אחת, לא אחות, לא בין ולא בעת. על מי תיצק, אמרה לא עבועידו, תיגדמצע, קטח לצעקתם, אמרו בין אחד היה לה, באמת, והסתת גיוקיון או ידל, שבדבו זבנו, יסתה, ובכל ליום ויום אחר, שוכל לדשותה הייתה עומדת מרכדת לפנב. פותו לילה באו הכלבים ושמתו וייתה בוחו וצויקת ומיילה לתלב, יקיים השנה מהוייסצר צורקו כדי לו בכל הרצמצרים. זה דוגמה שאי ביקו שיהיה מס. יראה את כל המקות, אחת לאחת הכל מתקיים, אז קנה הזאת, יודע שהמותו כל הפחורים, כתבו שכל הפחורים שהיו אפילו לא במצרים איתו, כל פחורים שהם מקומות אחרים במצרים איתו, כל פחורים באים הוא כל האובורים, כל פחורים איתו, כל פחורי רשבי, פחורים באים הוא, מה אם יהיה מזע פוניה בפני מויישה, אם מחפשת כאילו טוענות להראות שגאילו שהאמת היא שקר בעצם. כמו אצטגנינים שומדים עם מורשאות, קול המצוקים, קול המטים, והם אומרים מה זה לא היה בתור רגע. קופי מוייסצה למה באמת ככה, כל השבוך הוא מדבר כמו רציס רואיל, ובאמת במצרים זה לא אותו זמן כמו ברציס רואיל. על כל פונים לכן באמת הוא אמר ככה צויזו לא בחצויס. אבל תראו במייסוקים, תראו לכם לא מחפשים מאמס. פחצת לזה צעלה היה מביא דוגמה מגמור במסך אז טייניס. ברמור בטייניס יוטס כתוב. טון הרבון, פעם החסולו כל ישראל הרגע לרושלים, ולא היה להם מהן לשתות, הלך נגדים ממיגו ינצלג מי נכוד, אמר לו, על ואין השתמש ראים מהן הישמיים. להולי לרגול למני יתלך, או ידבי שיינו הישמיים, והיא מעני נותן לך. עד זמן מסוים, הרי נותן לך, ידבי זקי כל כסף. תכבר לו זמן, שמה שגיע הזמן ולא ירדוק שומי, ושחי שלח לו שגר לי יומה עם המהות שיש לי ביתך, שלח לו עדיין יש לי זמן כליים כולוי. כליים כולוי שלי הוא, בצוראים שלח לו שגר לי יומה עם המהות שיש לי ביתך, שלח לו עדיין יש לי שעות ביום, שעות ביום. במין חי שלח לו שגר לי יומה עם המהות שיש לי ביתך, שלח לו עדיין יש לי שעות ביום, לגלגל גלוותו הגמון, אמר כל השנה כולה לו ירדוק שמים, ירדוק שמים, נכנס לביסמרח את בסים חי הוויה בתוח, שבו מונרקבל את הכסף. עד שעדון נכנס בסים חוסר לביסמרח את נגדים ונכנס לביסמרח את השקשווות, ובניסת עבור מאוד בתפילה. אמרנו פעם שלנו, נכנס ביום האחרון, כי הוא ידע שעז התפילת ירבה את החזקה, כאלה לא על מי נסמוך, כי אדם שמח שמחה הוא התפללת אותו ומוכרותיי, שבו מונד בתפילה ומונלפנובוין של המגולה ודלפנוח שלו ירחבוי דיוסיסי. הלו ירחבוי תחוסיסי שהיא אומרים, מצאים לא ירגולים. מייד נסקה שהוא שומעים באובים ויורדוק שאומים עד שנתמלויות, בעזמנו יסמיים. והוא יסירו, עד שיות הודד מבאיסמרח את נגדים המגרוי נצא מבאיסמידוש. כשגיעו זה, בזה אמר לו, תליד מאימיים יותר שיש לי בעדך. אמר לו, בבדיחוסי, כי בלתא מאימים יותר ממש איבטלך, אמר לו, אמר אותו, או יגמוי נידי אני, שלא יראי שקודשבו אותו למו אלה בשביל חיילה. עדיין שלי פתחום פעלך, שוצאים עם חיית מאותי, שכבר שכח המה, וכשמיבר שותי ערדו, זה ירד אחרי הזמן. חזר ונכנס לביסמידוש, נתתב ומד בתפילה ומרלפנובוין שלהם. לא יודע שיש לו חראוווים בואוי לא מחו, נעד יספה זו רובים וזו רוחו החם ובואי סשום המה לועודוים. אילו לאיניק דרוחם היה לפתחום פעלך, שוצאים עם חמותי. הוא רואה כאיזה השגוך הגלויה והוא עוד מנסה להתחקן. כי הוא לא מחפש אמס, זה אמר בחצק. אבל שם לפחות היינו נגיע של כסף, כאן זה בלי נגיע של כסף. הם סתם רוצים לפוך הם אסלשקר, כי הם לא רוצים את האמת. אין חייף את זו הרשאים האלה. החייף את שמכל מי סעשי מזבור, זה כדי שיל מדובי הגל יגיעו להמוני מוחשית שמבייה אירש. אדם יודע שרואים שהקולשבו חוריות או כל רגע, כל רגע, כל רגע, כל רגע, כל רגע, כל רגע, כל רגע אין רויו. כמו שאחר וצריים המה לא תו הגמון שלך, טוב על הגולה. טוב על הגולה, גלון שרצה לגנוב. צווק לוברר את הפוזים. מסתכלים, מסתכלים. בזובר. הוא חזר להגלה והתחלה הוא ראש ההפחד לא עודף הרבומה לא, מי אפשר איזה, מראה לו מלמלה. אדם צריך להגיל את עצמו לחשוב, מסתכלים, מסתכלים. כל פעם שיש לו מסוין של בסייסר, בסייסר, מסתכלים, מסתכלים. זה האמון שצכים לקבל מקווח אצי עשי מצרים. זה מבייר, זה מבייה אהבי. זה מבייה אהב עשה שם, זה מבי כיסופין רוצן להתקרב לקיר וסלקים. זה מבייה מונרו בתוך מלמרו, שאלו וגמורה, לקנס לתוך הים בייבו של אמין שזה ייבקה, לצאת למידבר בליצאי דובר להמין שכל יהיה בסדר. שמי בקויל השם בכל מצב, בלי לפחד משום גורם. זה ידי שכל את שבו החוצה מכל הגילויים. ירדו מצרים, זה הכל בגלל שזה חלק מתי כונברוי, שערן נכנב וגם הוא צויק זה. זה כבויד השם על יריא אוב שכל הפחוסים אפילו צויקים את זה. זה חלק ממשה. נוגע לכלל ישר כמו שיש בהם. נעמא ספורנות בפה אוזווייר, כשאומר וידו מצרים גנייה שם, אז הוא מה שכל המקות היוע כדי לאיר הרסה מצרים, הוא חוץ ממק אז פרויוס, זה קרסם זה שזה יקפורי, נשמיד או כנגד מידו. אז הוא מוסיף שזה גופה כדי ללמדת ישרוי, שכך הזה הנוגע ששם, שהוא מעורר, מעורר, מעורר, מעורר את האדם כמה שיותר. אבל לא היה מתחליס. צריך כמו שחו את צריכי ממש עם אדם עומת במרכז בר עושה ומדבר בידיש, על מי הוא מדבר, על יהודים למה. כי מי מבינידיש יהודים, אז על מי הכל רשבוך הוא מדבר מי. כמו שאנחנו אומרים תמיד שמה ישראל מי, מי שומע, מי, מי, מי, מי מקבל. כמו רשבוך הוא מדבר על ישראל. הם חייף את זה, הם חייף את זה בראשוי. לא מדברים אליהם וזה הם לא התחליס. היייייייייי, כמה תועלת, כמה תועלת אנחנו צריכים ללמוד, נכוצה בחיים יש מהפרשיות האלה. הדור יועיץ עם יצרים בעצמם כתוב בפרשז כסובוי, בסוף הרבועים שונה שמשרבין אמליים. ואי קרומוי של כל ישראל, אתם ראים עליהם, אתם ראיתי מסכרשו, ששם לראים איך הם בער צמצרים לפה ולחלב דומה רדו. המססה שקדוי לסשרוי נכרו אוי, אישוי, אישוי, אישוי עם סימאנגדלם, ונו נוסנה שם לוחם ליב לו דעס, מיניים לרזונאים משמע דיים הזה, אומרה שהיא להכרחז די המוחם לידו וגבוי. אמנם היה ויהמי נאומי הרגע הראשון, אחי זה בפרשז בשאלה כתוב האמינו באשם, למה יש מדריגי זממונה, על דווי האמינו בדרוב יושיעו אותי, ילוסוי, עליו כל מה שעבו. ויותר גבוה המאה ויהמין הראשון, כמו שאמרנו, היית שכם לתייר ליבום להבין שכל אלה שמתו, היית שכם למות, ולהבין לקבל עצמות של נשומא, להשיר לקודש בורכו, ולהבין שכל מהרח את זה, כל טוב. אם דו שכול אידי היו צריכם הרבה עם שנה, לא כל וכי מה שאנחנו, כמה צריכים ללמוד עוד ועוד, ולהביר לנו ולצצאינו, ולצוע אתצאינו, אם כל הרחמי אוהב כמו שאמרנו, אז אני חייל לעור המסכנות האלו, באמונה בביתוח ומקיום אמית ספס, בעב ובייר בתפיל על כל דבר. זהו חייף את ששם, זהו חייף את ששם, זה הטח לי שכל הגילויים, נחיות לעור האמונה, שם יזרין על דוווי אקבו אית שמוי, אגוד שבס.