החלטה גורלית - פרופ׳ דן אריאלי

שלום וברוכים הבאים לבית הספר לקרמטובה הפודקסט שמפענח את עולם הזוגיות הגירושים והקרמה שמחברת בנהם. אני הורכת דין רודה אנבולפנר ובכל פרק נצלו לייחד אל הסיפורים, התובנות והקלים שעזרו לכם לנבט ומאחות יחסים, בין אם לפרק אותן ובין אם מבנות אותם מחדש. כי בסופו של דבר קרמאיתוצה והשאלה היחת המרוצים להצב את הקרמה שלכם. שלום, ברוכים הבאים לעוד פרק בבית הספר לקרמטובה, והיום איתי ההורך שאני חי מתרגשת ממנו פרופסור דן ריאלי. לא צריך להציג אותך, אני מניחה כולם קירים, שזה מדהים שמקירים פרופסור לכל קלה, התנהגותית ואת הפשוט כוכה וליון. את זה בביך שכבר התרגלתה. אני מודל איזה שמקירים אותי ומזיים, מאוד מרגיש אותי כשנשים רואים שהם קרום משהו, שינוי משהו בה התנהגות שלהם. כל אם אני מקבל עם אלים האנשים וזה מאוד מרגיש, אני פחות מרגיש הזה, אני אתם מרגיש החומרו פשוט מאוד חשוב ואני יצא לי יוצא שמספר עליו, אבל אני מרגיש פשוט ההתלהבות עם מימצעים. כי את יודע, מימצעים כדמיים יכולים להיות מוברים בדרך הכי משה ממד, ויכול להיות סטוריטלינג מדהים וזה מה שתעושה. טוב, אז בואו ניצלו לשר לקבלת החלטות, מה אתה אומר לקבלת החלטות האנושית כמה היא מוטט, שגויה, כלויה בגרומים שלא צריכה להיות כלויה בהם. אז אם קשה מאוד לחשוב על האחוז של החלטות שלנו שהוא מוטה, אני עכשיו בלי כפה, אנחנו מחליטים מאוד החלטות ביום, אבל אני חושב שיותר חשוב מילגיד מה הוא החוז החלטות שמוטה זה כמה מהחלטות החשובות שלנו, מוטות. והמדי שבחלטות החשובות הרבה מממ, מוטות. אם אנחנו חושבים על החלטות החי גדולות שיש לנו, להצחתן, ילדים, איפה לעבוד, איזה בית, לקנות, איפה להשקיע את הפנסיה הדברים האלה מאוד מאוד מוטים. וחלק מזה אין, זה ביש אין אותי כלים הנכונים לאחלטות האלה, אז המטפור שלי למוח האנושי בתור כלי לקבלת החלטות, נשאז זה עולר שבצר יתיק, מה אני מתכוון בעולר שבצר יתיק, עולר שבצר יבי יתיק. ההחלק של העולר השבצר היא, זה שעולר השבצר היא הוא לא כליטוב לשום דבר, אין שום עשים הרבה חיים שאת אומרת, אני צריכה עלף, איפה עולר השבצר היא שלי, לא, תמיד איזה פשרה. ההגדולה של העולר השבצר היא די שהוא עושה הרבה דברים די בסדר, שום דבר לא מעולה, אבל הרבה דברים די בסדר, מפשר להסתובב איתו. במוח שלנו הוא כבר תדבר, עושה המון דברים די בסדר, שום דבר לא יותר מדי טוב, אבל אפשר להסתובב איתו. אבל המטפור העולר שבצר יתיק, לא סתם עולר שבצרי, מה אני מתכוון בזה, שהעולר שבצרי שלנו הסת של הכלים שלנו קבלת החלטות הוא צבו בתקופה איבולציונית מאוד אחרת. בתקופה שלא עלנו כסף, לא עלנו ניסויים, או לא עלנו רחוש, לא עלנו ריבית, הריבית, לא היו המון דברים. אז יש לנו סת של כלים שפחות יותר, איפה מלאים מעולים, תמיד עודי בסדר, אבל כשאינו צעדים לקטים ושגרנו בסביבה די פשוטה. והיו חיינו מותם אנשים פחות יותר כל החיים עם עת מאוד שינויים ולא חיינו אחרי הפנציה. ויש לנו כלים שהם די בסדר לא תקופה הזאת, והיום אנחנו עדיין עם מותם כלים. אז אם אני חושב על התחום שלך, אני לא באמת מבין גדול בתחום שלך, אבל תחשבי על אנשים שפעם עוד העבור אחד השני. כל כך העבור אחד השני שהם יצחת נוב או הולידו ילדים והפתיחו קום נוות אחות. איך זה יכול להיות שאנשים הגיעים כאלה עוד שמשליליות, זה די מטורף. אבל זה בלילה שאנחנו לא בנויים לסוגה ויכוחיים והחיכוחיים והעולם הזה שחו חיים באו, ולכן אנחנו מדר דגרנו מקומיים דברים. אז התשובה יש העולם מודרני גוראו אותנו לחוסר עצינרליות קיצונית. אני חושב על משהו כמו נשתמש בטלפון בזמן הניגה. לא צריכם לעשות זה כל הזמן שזה ירסנים, מספיק עם עושים פעם ב, ובשר עולמות או לרוגושים. פעם אחת יותר מדי. וכמעט כולם עודים שהם מדי פעם נוגעים בטלפון בזמן הניגה וכולם מבינים שזה תעות. האם זה מובע מהתהיה את האופטימיות? לי זה לא יקרה. כן, ולא שאתה מהתהיה את האופטימיות. זה נובע מפית בקלמידה לא טוב. אני עכשיו חושבת לצמר כשהה הסתברות להשתמש בטלפון ושמר שהוא ראה יקרה הוא אחוז אחד. ויום אחד את באור כמעט אדום או בפקק או משהו קורה ואת אומרת טוב, נשתמש בטלפון. משתמש בטלפון באמת לא קורה כלום, כי ההסתקוי הוא אחוז אחד. אבל אחרי התנסות הזאת היא, אתם אומרת לצמר כולה, איזה לא אחוז אחד. אולה, איזה פסטים כדי השמונה. זאת אומרת, כל פעם שחושים משהו לא בסדר. ולא מציאה כללנו. ולא מציאה כללנו. ולא מציאה כללנו. ולא מציאה כללנו. ולא מציאה כללנו. ופתאום יש נורא עדומה. ומה שהוא צריך לעשות כשיש נורא עדומה? זה לחבות את ההסדר או את החלק הזה של ההסדר. לבדוק את המקדח. לתקן מה שצריך לו את הקן. אבל מה? לסגור את ההסדר או לעמוד כסף. החבר הולכת להפסיד הון. ואימו לא סוגר. והוא מחכס למדקות. לפעמים העור האדום נעלה. וכשהו סדר זה מה הוא מרגיש. אצלחתי. חסחתי לחברה. המון כסף. כלומר, העור האדומ הזה נועד בעצם לעתרות ברגישות מטורפת. אבל זה זה נועד. אמרי, אני יודע שתכנן את העור האדום. אמר, אני לא רוצה שאף פעם. זה אלכן העור האדומ הזה. יהביב. תישים ושמונה אחוז מהפעמים לא יהיה באמת כלום. אבל עדיין תצריך לעצור. אבל היית נהגות. וקבלת תכזוק כל מה שחושים את הפעילות לא נכונה. וכבר שמונה יש הפעמים. היה העור האדומ הזה ולא קרה כלום. איך הבן אדם לומד? אז בקיצור במה שנקרא לא פרווולטי-אבנס בדברים שאתה מאוד נמוכה. הסתברות מאוד נמוכה. כל פעם שחומית מתנהגים לא טוב. ולא מקבלים או נש. אנחנו כאילו לומדים. נמשהו לא טוב. נומני שזה בסדר. ולכן עושים את זה יותר ויותר ויותר ויותר. אני חייבת לגל לך שזה מתחבר לי בו למערכות יחסים שפעם אחת. קרה ולא קרה כלום וסולחים והכל בסדר ואז עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם וזה הופך להיות התנגות מקובלת. עד שיום אחד מישהו כמה מרדאי. גםרנו. כן. באמד בדיוק בעצפון קרוליינה. ולפני כבר די הרבה שנים, חקרתי קצת את ההתנגדות. התנגות המינית הנלוזה של הסטודנטים. ו. בחך נלוזה? התנגות הנלוזה אני חקרתי. למר שקולה הנלוזה, אבל אני חקרתי את ההתנגות הלא טובה. ומה שבעצם ראינו, זה שגברים לומדים, גברים צעירים, בעוניברסיטה לומדים את הלקחים הלא נכונים. את עכשיו היא על בחוץ העיר, שאולך להיזהבר ושניהם קצת משתקרים והוא מנשק מישי שלא בדיוק קצתה, שנשקותה. היא כן נגעבו, היא כן נתנה לו איזשהו סימן, אבל היא לא אמרה שהיא רוצה להתנשק, ואני חקרה משהו לא בסדר, אבל היא לא אמרה לו שמדברה. אז מה קורה לו? מה הוא לומד מזה? או לומד. עשיתי משהו. עברתי איזו סף לא קרה שום דברה. וכשהסתכלנו זה ראינו המון אמין מה התנגויות האלה. עכשיו בסוף, דרך התהליך הזה, התהלמידים נעים יותר ויותר לא בסדר, ובסוף הם באמת עושים דברים לפעמים ממש לא בסדר. חלק, אתה נברסים דברים ממש לא בסדר. אבל תהליך למדע הוא מאוד לא טוב. ומה שאני רוציתי לעשות פרוניברציטה, זה שכל הבנות, וגם כל הבנים, יקבלו בכל יום שנים בבוקר, אפשרות לדווח באופן הנוניםי, על כל אחד שהם חושבים שצריך להלכת לסדנת, חינוך הלכת נהגים המינה שני. כאילו אם זה אונש גבוה, אף אחד לא אומר כלו, כי אני אכי דיברנו עם בחורות, שמרות הקשיב, הוא התנגל האלה בסדר, אני לא רוציתי את זה, אבל מה, אני התלו. נהנה לבך שעבי איפה אותו מהוניברציטה, או איפה תיכותי קפלילי או, לא, אני לא מוכנה לזה. אבל רוצינו שיש, שקצד קטן לא בסדר, יקבל אונש קטן. ואז, אני קראודים ינתי שרוב הדברים, או הרבה מהחם רצירים, כל יום שאני מקבלים, אם אלשם צריכים להתיצב בערב לסדנה לחליט נהג יפה לבני המינה שני. ולעת להתיל מדעו. לא, לא הצלחתי. זה לא קרה, זה לא דיברו. זה לא קרה, לא. זה לא שלא דיברו. בסוף, מה שקרה זה שהתפיסה דווקא של ירגוני אנשים, בקמפוס. הייתה לא תפיסה של אנשים שעושים דברים קטנים לא בסדר ולהתלה על זה מתפתח. זה הייתה תפיסה של יש גברים נוראים וצריך להנישא אותם בחומרה. זאת אומרת, תפיסה פסיכולוגית שלי הייתה, חבר שמגיעים למרכת עם בסך הכל בסדר והמערכת מנתב את אותם לכיוונים לא טובים, אם בלי פתבק ואיטלמות וכולי, ואני רוצה להצור את זה הרבה את המוקדם. חלק מהרגוני אנשים מאוד כעשו עליי. הם רואה אתה, אתה לא מתייחד לזה בחומרה, המטעימה. כאילו אם אנחנו חושים על איזושהי התפלגות נורמלית, אני אמרתי, ההתפלגות הזה תיזזה עם הזמן, מי שומתחיל בתור, בתור, בשנה הראשונה, והוא פה, והמתאמנים והתנהלגות נלוזב ולא כל מימפתפק שלי. ואני רוצה להתפתפק שלי שם לא התקרבו בחלקיוון הזה, אבל זה תפיסה פסיכולוגית שלא לא מצחן בנהם. אז זה היה מאוד עצוב, זה היה מאוד עצוב, זכות הפגישה שבאה בתלולית הפרויקט, רגשתי נורה, כירגשתי, שאנחנו בתור אוניברציטה מקבלים סטודנטים בנשמנה ישראל, והורים שלהם והם ומסומחים עלינו. ואנחנו לא בחוונה, אבל בהזנחה מייצרים סביבה שאילו בתוכה לביקר לו בנות שמגיעות. הסטוטיסטיקר שאני גיליתי את הנוראית, שבערך חצי מהבנות תיערו איזושהי התנהגות מינית שהם לא רצו, שהיו חלק מנה, בשנה הרי שנה. אבל הם לא דווחו על זה, אבל הם לא דווחו על זה. אולי חבוע את זה כאילו התקוונתי ולא זה בסך כל מירוצאות הרבה תשקור וכל זה. וזה דרך גם מה שקורה בתוך מערכות יחסים. הם לא דווחו איזה כי העונה של הדווח כאילו, הם הוא אוקיי, זה הקצת לא בסדר. הוא לא התקווהן. וכל מיני תירוצי, ואם אני דווח, העונה שזה לא משנה ירוצה. זאת אומרת, יש פה איזה שופר, בין הדווח לבין ההתפיסת העונה, שאני חושב בכלל החוצרים נמצוא איזשהו דרגי בנרים. אז בגזה אני רציתי שהיא דווחו ויכרלה מעט מאוד, אבל זה מאוד קשה. בואו נדבר שני על הקטע הזה של אנשים שנועגים עם הטלפון, כי אני אתה דיבר את הלא קורה כלום ואיך שהוא התגלגן לנו לזה. אבל אני דפקה איתי חסתי זה כאתה את האופטימיות, כי עלוגם נששוים, זה ניצחון האופטימיות על הניסיון. נכון? -כן. אנחנו יודעים ואחו זה גירושים ובכל זו מתחתנים. אני חודק לך פרספקטיבה אחרת. אני חושב שהחוז הגירושים הוא מאוד קטן. ביחס למה? -למה שצריך. השאלה היא באמת מהו הקריטריות. אם התשאלת את השאלה, אני מצפה שמי החוז מהזוגות, היא חיוק כל החיים ביחד ניסויים, אז כל מספר שופחות ממנו הוא לא טוב. אבל אם התשאלה לעזע חוז מהנשים, האחלותה שהם עשו בגיל עשרים, על מי הם רוצים לחלוק איתו את חייהם, היא גם הנכונה בשבילה עם בגיל. 40-50-60. -40-60. מה עד שובה לפידת? ואתי החוזים צריכים את מאוד קטנים? -כתנים. אז אני חמישה אחר וזה עשרה אחר. זה נכון שאנשים גדלים ביחד ויכום התפתח. ויש קומנת דברים שהיא חולים להעלות את ה. ויש להם מחדים משותף וילדים וקוראים עוד קומנת דברים. אבל אם התשואלת מה ציפייה, כי הוא איזה חלטות התעשית לפני שלושים שנה, ואת אומרת, הייתי היום בדיוק עושה את התחלטה. ההפידה זה רק להתמחות דינים משפחה, אבל באמת, אז זה נדיר. אני גם בשוק מעצמי שאני עושה אותו, דודו דבר כמעט שלושים שנה, ולזה החלטה ההפידה. וכמובן, השתנת, ותפתח, ועדברים על השתנו, וזה גם תולוי פחות יותר הכבח ולא בעולם. אבל בעיניי, זה ש. אני אכל. אני לא יודע מה אחוזי בהם. אני אכש שלושים אחוז מהנשים. כן, נשרים נסויים להרבה שאני, ואני אכש חצי מהם הוא שרים אפילו. זה המון? -זה המון. כי אז אני מסתכל על זה באופטיםיות על המספרים. אני אומר שאה, המספרים האלה היא מבטיעים אותי, כמה הם גבוהים? כן, כי החלטה לירושים היא לא החלטה שמתבססטרק על מה הייתי בוחר בגיל 20. נכון, נכון. היא החלטה אחרת, את הרבה אנשים אם הייתה שואל אותם. אני אכש לא היו יולדים, לא היו חלוקת רחוש, וגם האמובטח לכם שלא תיו לבד אחרי הגירושים. נכשבת שכמעט מהחוזים מתגרשים. כן, אז אני ספר אחרי, אז ככה. לפני כמה שנים פנה על ההכבר שלי, שאני לא עינקות בשמוע, לשאו אותי שלה על הניסויים שלו ושל אישטו. היו ניסויים עשר שנים, בלי יולדים. ובאמר לי שהם רבים כל הזמן, ידעתי, כן, רואים אותם, זה לא עושות גדור, והוא שאלי, אני חושב שהם צריכים לשאיר ניסויים או לדגרש. ובאמרתי לו, בתור התחלה, זה לא עוד דרך הנכונה לשאות השאלה. למה, כי אתה אומר, לשאיר ניסויים, זה לא לעשות כלום. זה קל, להתגרש, זה המון עבודה. אמרתי לו, בשאלה הזאת, יש את היה לטובת לי שער ביחד, כי כל מיני שרחמדי פלסות, לעשות כלום שונה או לשנות. לשנות תמיד זה כלשה. אז אמרתי לו, תחשוב על השאלה אחרת. תחשוב על ההכמות צומתתי. תחשוב שאתה לא יקראתה את איתי שתייחה. ואת מול פגשת אותה פעם הישנה. פגשת הפעם הישנה הלכם דייט ואיך שהוא למה את כל מה שתי עודי עליה. זאת אומרת, מבחינת תהידה, אתה אותו דבר כמו היום, אבל אין לכם איסטוריה משותפת ואין להמשיך. וברכשה אתה כמה בוקיום. אחרי שתי עודי עליה, את כל מה שתי עודי עליה, ואתה צריך לי שאולה אם אני רוצה להציע לה ניסויים, או לא לראות אותה עוד הפעם. וזה בעצם לקחת החלטה שיש לתה נוכות שלא לעשות כלום, מול שנות ולהגיד רגר רגע, אין פה לא לעשות כלום. זה או עלף או בעת. וכמובן שני מיום יותר מושרים מנשים אחרים. אבל זה עכשיו, זה לא הדרך הנכונה לשאול כי יש רכוש ושלדים ויש ככה. אבל זה כן דרך שהיא מאוד מעניינת לשאול את זה, להגיד, אוקיי. אם הייתי לא יודע את כל מה שאני יודע לבן אדם הזה היום, וייתי מחליט היום, מה הייתי מחליט. ואז נגיד, אוקיי, אז הייתי מחליט אהלף, אבל עכשיו בו נוסיף את היכולת לחיות לחוד ולדים, ועוד כמובן. וחלוקת רחוש הרבה פעמים עונת. ולא סיף, אבל לפחות להתחיל מלבין מה אנחנו רוצים. אז יש לי להוסיף לזה עוד שאלה, ששומתי פעם הרצאה של פרופסור יוסעור, שם עושה אנחנו לא יודעים על כבאיזך לתלקבל, צריך לפחות על הפסיבית. והרבה פעמים, כשמגיעים על האנשים שאלה הם עושה גמלסות ואני אמרת להם, אוקיי. אז לא מסוגת לקבל את החלטה למרות שברת איתה לוד וקשה לביא לביא לב. זה, אם הוא היה היום כמה ומרח אני רוצה ידגרש מה יקורה, הייתי מושרת. אז זה להפוך את החלטה לפסיבית אם היום באים ואומרים לך, זה תשובה ברורה. עוד אומר לזה, אז היום הייתי מתחתנת איתו או לא, ומצל שני, תומרת, כשאומית גרש אז כאילו הוא מפסיק את זה. אבל זה מקל, אין את הלאמשיך, לצמת את מים אין את הלאמשיך, בצח להחליט עם קלול. לא, גם שלו אתם קבל את החלטה. את הדין פסיבי שלו אתם קבל את החלטה, אבל את הממסות מהפסיבי. למה יותר קשה לנו לעשות דברים, מאשר שדברים יקורה לנו. אז, אז כל, עשי היית מין קשה. יש תמיד מעמץ, עבודה, גל לנוח, מעדיף לנוח. מה התקופה העבולוציונית, המוח שלנו, להוקריך ב-25, שאנחנו זמיינרגיה של אגוף, המוח לא עבור לעבוד. אבל כשהאנחנו מחליטים, ומה שאפי בפרספיקטי, וזה שלהפוך את החלטה לפסיבית, שאנחנו מחליטים, אנחנו יכולים להתחרית. אז תמיד אם נניח בשלוך ששר באפרי לחלטת שעת לא רוצה להמשיך עם בנובת הזוג, אתה אומרת לצמכלם החלטת את איתו היום, את זה. זאת אומרת, זה נותן לנו אחריות שהיא קשה. והחלטות הזאת היא נותן את מקום לחרטה. ישנתה עם אחרי זה, דברים לא היו טובים. אפשר אתם מתחזו בגיד למה אני, למה אני חלטתי. בבריאות, יש משהו שנקרא "Deburden of choice" והרעיון השק שנותנים להורים, החלטות קשות לגבי, הבריאות של הילדים שלהם, זה סבל. אז למשל בעייזה ניסוי מאוד מאוד עצוב, מחקר מאוד עצוב. ישבו הורים אמריקאים לא רמצר פתים. הורים שנולד להם ילד מאוד מאוד חולה. והייתה השאלה שלהם להשיר את הילד בחופר למחשירים או לנתק אותם. וברור לגמרי שהם משירים אותם חוברים ואם יצליחו לחיות, וחייל המחיים מאוד מאוד מאוד מורכבים. וברצות הברית, הרופאים, הגישה שלהם זה להגיד את האורי, את התחליט. הנהסטטיסטיקה, הנה, זה מי אני שני גיל החמר לעשות. ובצורפת, האורים, הרופאים אומרים, הנה מה שאני אתם אחרית. זאת אומרת, תרק פתרנליסטים, מורים יותר ממעים היו עושים. ומסתבר של לא משנה מה קוראים, האורים האמריקאים יותר קשה להם. כי לא אומרים למעם לעשות. כי לא אומרים למעם לעשות, והם כמים כל בוקר, והם נתקום, הם אומרים מה הקוראים לא הייתי, והם לא נתקו הם אומרים, האם תהיתי? הם חיים עם השאלה של האם עשית יחלותה הנכונה. ופה אני ככה היא שאלותך. איפה התחושבת שזה, אוקיי, אז הכנסקים את זה, אז הנקודה היא שכל לרופאים לא לקחת את הנקודה אחרית ולהגיד לאורים מה לעשות. אבל בעצם כשהם לוקחים להם את האחריות, הם עוזרים להם. הם עוזרים להם לשפר להם את איכות, על עתיד כרמים, עשיתי מה שרופא אמר, אני לא תורא. אנחנו תוראים רוצים לקבל איזה אצא. כן. אז כשמישהו בעלייך, האם התחושבת, זה משאל, את אומרת, אוקיי, אם אני עכשיו הגיד להם שהם עשרים להחליט, הם יחיו עם. כן, אני לא יכולה להגיד למשולית גרש, אני יכולה להגיד מדעתי, אבל היום הייתה לי משאי. אבל אתה יכולה להגיד, התקילו. אתה יכולה להגיד, אם אני ראיתי אני, הייתי בתוך, התקילו. חד משמעית, אני גם אומרת את זה. אני אומרת את זה. אני אומרת את זה, אבל מה שמדים זה שהיום הייתה לי משאי שלושי חירה. זאת אומרת, היא פסידה, היא בעלי ליירות, צריכה שקבר, לא פסקדין, שהיא פסידה, והיא פסידה, הם לא עושה עם רק שלוש שנים, והיא רצתה להרע, ולא יברור שם בזבז, תזמן ואת הקסף. ואילו הצליחה לשחר. אבל אמרתי לה, אתה נמת פרנסת מהניכים משפטים, על תמשיכי, תשקי את הקסף הזה, בתיפול לשחר. והיא ממש תחר, אבקות, וזה כאילו עזרתי הקבל את החלטה לשחר, שזה בניגוד לאינטרש שלי, שלא, תן החלטה בניגוד לא. ממש ליגוד לאינטרש החמקשיבים יותר. -בדם, כמה כשיבים יותר כי ברור שם מאיפו. -כן. מאיפו זיגר. כן, אצלת, אני חושב שיש משהו במערכת הצדק, שלא חושבת על צדק. אין צדק. -אין צדק. קשת אומרת, כשישת מרכת המשפט, בסוף אנשים יוצאים פגועים. ואני חושב שהיה יכול להיות מאוד קל, לעשות עוד את זה שצעדים, אנשים יהיו פחות פגועים. אז אני חמישת מתארת פה ואני לא מכיר את הסיפור כמובן, אני מניח שהיא פשוט פגועה. היא פגועה מנזוג של הראשי, אבל הפגועה ממרכת המשפט, היא חושבת שיש חוץר צדק, ואני חושב שיכול להיות שיהיה הזדמנויות, פשוט לעזור על עבין ש. להרגיש פחות פגועה. אני חושב צדק, מהכן, יש קומת דברים שאפשר לעשות. אני חושב שאנשים לא עושים ספיק, ושאמרכת הקרה של בית המשפט חסר מה את החלק הזה של להגיד, נחל משופט יעמוד, תקשיבי, את ממש ממש צדקצ. נורא עצומי שזה קרה, אבל החוק היבש הוא כזה. אני חושב שגם משהו כזה היה פשוט עוזר לה אנשים להגיד, אוקיי, אז זה לא נגדי. פשוט החוק היבש לא מתאים למקרה ספציפי הזה. נכון, וזה היה לגמרי, זה מדהים שאת אומרת, זה בלי לדעת, אבל היא אמרה לי, לא חפת לקסף, אני רוצה שיהיה צדקה. היא אמרה לי, זה זה המילים. ואמרתי, לא יהיה פה צדק, צדק, צדק זה דבר יחסי. אתה מסכמתי? אני חושב, אני לא, אני חושב, אני חושב, אני חושב שיהיה פשוט צדק. -לא, אני חושב, צדק זה האבסולותי? פתוח לא לגמרי, אבל אני חושב שקרי, בכלל יש לנו מיניעים מאוד מאוד יניים הצדק, למה בחלח פתנו מצדק? איך פתנו מצדק? כלמה איך פתנו? אני אכשינו צדים לקטים, ואני והתיים לכם לצוד משהו. ואינו מתפצלים, אינו רואים עקבות של משהו, ואינו מתפצלים. מה אני רוצה לדעת על העיך? אני רוצה לדעת לרוץ מספיק חזק בשביל לצוד לא, או לברוח חשייה. כן, אבל בנוסף, אני רוצה לדעת שהיא מתתפסי את החיה, את התחלקייתי. אז תמרת, אני יודע שהיא מניחות צדים ביחד, אני יכול לפקיח על העיך. אבל אני רוצה לדעת שהיא מעט פולחת לבד אפשר להסמוח על העיך. וזה צדק, אני רוצה לדעת שהתעצמת את חושב צדק בתוכח, וגם אם תהיל לבד ואף אחד לא יראה, אני יכול להסמוח על העיך. עכשיו, איך שמרנו על זה? כל פעם שאנשים לא התנהגו לפני חוק. אין אשנו אותם, רחילות, נקמה, כל מיני דברים. אבל זה חלק מיני נקמה וזה חלק מיזה. אז כשמישהו מפר את הקללים של הצדק, בואיר בנומה שהוא מאוד מאוד חזק ופרמיטיבי, להניש אותם, לחנכ אותם. וזה בעצם מאוד על טרויסטי, תחשבי על האישה הזאתי. האישה הזאת ירצתה לחנכת בעלה לשעבר למשהו. היא לא עוד לדבר יותר יותר, לא אכפת לה יותר ממנו, אבל היא רוצה כאילו לחנכות טוב בשביל אנשים הבאות, שהוא יפגו, שעכשיו זה באופן מאוד על טרויסטי, אבל ככה זה הטבע שלנו. הטבע שלנו רוצה לנקום או לחנכ או להניש משהו שהפר דברים מאוד שסים בצדק. ובסוף בצדק יש את מה שלך נושאים, ואיך אנחנו מזבירים את זה? זאת אומרת, אם אני עשיתי, מה שוך שהתופסת בתור לא צודק, ואת מאוד קו אסטלהי. אני כן יכול להסביר למה עשיתי את זה, וזה לוקח חלק מהניע. ואני חושב שהיא מביקורכים, היום לא מתייחסים רק למקורי למה זה קורי. אני חושבת דברים היו יכולים להיות הרבה פחות קו אבים. אוקיי, אני זה ברור טיאוריתית, אבל יש פה כמה דברים. אחד, כל מהרכת כולה היא לא בכך צודק. אני לא דוגמה מה שדובר שם. זה קבלת כתובה. אוקיי, זה צודק לבקש כתובה. במרכת המשפט הישראלית, זה צודק לבקש כתובה לא בכך. את החותם על כתובה אתה לא בכך יודע שיום אחד דתתית בקש לקבל אותה. צדשני יומרתו היה לי מקלפי. והם אמרו הוא לא גשניג דוקטה וישום, זה לא נחשבת לא מקבלת כתובה. אז אמרה אני רוצה צדק. זה צודק שתקבלי כתובה אחרי מספר שנות מסוימועת. טובים אין פה, עצמק פה הוא יחסים מאוד. אני מבין את מה שאת אומרת בתור או יחדדים, אבל אני רוצה רגע שנצר הגמיינה של אורכדים. את מקירת המוסרק של צדק מהחי? כן. אז מה עושים בצדק מהחי? בצדק מהחי באה הקורבן ובה הפושע, בשבים ביחד. בשבים מדברים, והרבה פעמים הפושע מזביר את סיפור חייו ומתנצל, ועדבר המפתיע זה שאנשים קועשים וסוניים פחות. זה לא קשור לאראונה ומקרה. זה קשור לזה שאנחנו מזבירים את עצמנו. ואנחנו אנחנו אז זה מה שאני מקבין. אני חושב שימנית יחריאל בתי המשפט. אני חושב שהייתי מפריד בין אין מה שהחוק אומר. ואיתי אומר שאני תקשיבו "החוק" הוא "החוק". זה לא בדיוק מה שאתה צדק. אבל אתה היא קטע אותה כופה. ואני חושב שזה זמנות מאוד טובה. להזביר למה שיתה. זה לא בקסליכה. אז בקיצור אני חושב שהתפיסה של עצדק זה שיראותנו. למשל, גם במסה ומתן. אפילו בין מדינות, בין אמים שירבים, הרבה במחור עוצים שבהתחלה יראותנו. זה כאילו אנחנו מתווקחים לו עובדות. אנחנו רוצים שמישהו יגיד לנו את הנפגתה. וזה לא יפה. וזה שאתה פה זה באמת לא בסדר. עכשיו נמשיך, אבל אני רואה אותך, אני מבין אותך בקר. ולצארית כל הדברים האלה. אין בחוק. אין בחוק? לא תמיד כי המרחת מאוד מאוד מקדמת הסכמים ולמצאים ומתנים והיום אפשר להגישות ויית גירושים בלישה שישים היום תקופת סינון שבמהלכה כנד רשים לקיים איזושהי מסמתן. מליש מקום שפשוט אנשים להתקיים בתוך הקורבנות שלהם. וכשהם עוד לא רוצים. אני חושב ששר היה לעשות משהו, אבל הצריך באמת תהליך מאוד אחר. כן, צריך. גם זה גם איניהן של בשלות. בוא נדבר רגע לתיות. יש מלאה. זה מנהל אותנו. זה מטן לי כמה ככה, הרשיות שמנהלות אותנו. תמיד, הדבר ראשון שמנהל אותנו לטוב ולראה זה רגעשות. רגעשות בעצם יועדו לנהל אותנו. רגע שכמו פחד. נועל לזה שרועים נחש. נתחיל לבורח לא נוציא אקסל ונתחיל לך שב, מה קורה פה ומה זה? נתחיל לבורח. והפילו סינה. סינה נועדה להפעיל משהו. כמה הבא. גם ראו. תעבא. כל מיני דברים כאלה, אמורים להפילותנו. כשאב עם הפילים אותנו לא בכך למשם נועדו. ועדיין הם גרומים לנו להתיות. אז זה כאילו כתגור יחד מאוד גדולה. כתגור השנייה שכשורה קצת לרגעשות, זה חוסר היחוד שלנו לחשוב על העתיד. אנחנו מאוד מאוד טובים בלחשוב על ההחשב. מה בלי ממש חשקנו את זה. העתיד הוא אבסטרקתי מה יהיה בו 30 שנה, כשאם מאוד לחשוב, כשאם מאוד שני העתידי אשפיה. אבל אחרי. זה עשיבה שכמה השניים, או לא אנחנו עובר מי שמאשן, או ש. זה עשיבה שבוי נדברה לנכנו. תגידי להם בקטגור יזאתי. לאי שנה מספיק. לא מציכה לי שואני כבר להגיד לה להשנים. מתאמרת. מספיק. אוכל לצטוב. לא מספיקת. לא מספיקת. יש ראשי מהאפשר להמשיך. בסוף, העולם מאוד מפתיעות. ויש לנו הרבה דברים לתווח הרחוק שמאוד טובים לנו. ואנחנו. לא עושים אותם. זה הקטגור השנייה של. של התייות. זה התייה מאוד מאוד חזקה. מאוד חזקה. רגשות מאוד חזק. עכשיו מולחר כך. אני זוכרת שכדב את הבספר שלך. אז הייתה צריך לשטות איזשהי תרופה. להזריק. להזריק. נכון משהו מקוויד. נכון, נכון. נכון, נכון. וזה נתארת על עצמך פרס כל פעם שאתה עושה את זה. ושבילי. יצר את הבשות בשפך. נכון. והרעיון באמת שהביאות של הקוויד שלהי בו 30 שנה היא לא אופקטיבית בתור מוטייבציונית. אבל עשרתי מחשב כן. אז בעצם שיניתי את הזה דחג, אבל אני בסדר. יבולי. לא רק שרתי, יברתי. זה היה מתוך. מה אני חושב הדבר השלישי? הדבר השלישי בגדול הייתי אומר שאנחנו לא טובים בקסף. לא, אני. אותם, איבולוציונית. לא יקסף. לא התרגענו, לא חשוב על כסף. וקסף הוא דבר די מוקב. קסף הדבר די מוקב. את יודעת שאם אני מתחושב, הוא מורב בקוקח בדברים. הוא מורב בעגור, הוא מורב בתחושת הצלחה, הוא מורב אחות חיים, הוא מורב בעמון דברים. ואי, אנחנו לא חושב עליו באופן נכון. אז כל מקום שקסף נוגי הבנו אנחנו. מה, תתן לי דוגמה. את רוצה דוגמה לדברים גדולים או דברים קטנים. גם וגם. גם. אז יש משהו שנקרא כאיבך תשלום. כן. את הולך למשדה. שלושמות שקיל. את משלמת במזומן לא בקרתי סשחי. מה יותר קשה? נסומנה. נסומנה. למה? כזה תפיזת. מסתבר שהמידיות משנה. כשהוא חותמים על משהו, זה יהיה מתי שהוא אחר זה. אנחנו לא חושבים על זה בדיוק כך שעבל. למשל בארצות הברית, כשאנשים עוברים מי לשלמת חשמון החשמל שלהם. וצ'ק לא רואה את כבר. צריכת החשמל או לביך ברבה אחוז. אני דרכם סמתי רב שגם יותר קל. בפלפי. למרות שלי לא קשה בכלל. לא עושה כסף. אין לי את הבעיה הזאת. אבל בפלפי יותר קל כי זה פח לא עוצה כרטיס ולתחיל לרשור את זה זה יותר. אז התלדגר מצודק. תכף אני גידח משהו על זה. עכשיו, למה כשהכותבים שק? פשבון החשמל יותר נמוך ושזה עורדת קבע פחות. קצת לא רואה את זה. בדיוק, כשהכותבים שק. קצת מתרצמנים. וקצת מתרטרים את המשפחה. אמרתי לכם על הדוד ותחבות החשמל על זה וזה. וזה שתקופה עובד ואז שוכחים. כשזה עובר מעורת קבע. אנחנו לא חושבים על זה. זה לא חלק מתנו. אז במזומן אנחנו חי חושבים על העוצאה. צ'קים פחות. קרטיסה השאה פחות. ואפלפי. עוד, אפילו פחות. דרך אגב, אם שואלים אנשים, כשהם יוצאים האחנות. כמה עוצאתם? אם אפלפי. וגוגלפי. אם כמעט לא זוכרים, כמה מוציאו עכשיו. לפני כמה דקות. זה מניגן בסופר. נושאים את זה עם הסופר. לא ככהים להן את הקבלה ורואים כמה עוצאתם. לא זוכרים. וככל שעוברים מזומן. לצ'ק. לקרטיסה השאה. לאפלפי או גוגלפי. זוכרים. עוד פחות. עוד פחות. עכשיו זה. בדברים הקטנים. בדברים הגדולים. אנחנו מאוד מאוד מושפיים מייחסיות. כל פעם שקשהנו לחשוב על משהו. באופן נכון. אנחנו משתמשים באלגוריתם של יחסיות. אז הדוגמה הכי סטנדרטית של זה, זה שיפוצים של דירות. אז אני אכשת משפצת דירה. ומגיע הקבלה ועומר לך. בשביל רק עוד עשב עם שקל, התוכל קבל משהו התלקי. וזה רק. וזה התלקי. וכל מאוד להגיד כן. ואז עד שואלת עצמך, אם ההסף משקל האלה, היהו נראים לי אותו דבר, אם לא הייתי בשיפוץ מאוד יקב. עוד שובי לא. עוד שובי שימח הוא כבר בשיפוץ מאוד יקב. ההסף משקל נראה לנו יחסית מעט מאוד. אנחנו חושבים עליו רק לקמה שניות. אבל אם לא היינו עושים שיפוץ, ומי שוייבה, והוא מרפות השנה את זה, בשביל משקל היינו חושבים על זה באופן מאוד אחר. עוד זורים שכו לא עושים טוב. הוא לא עושים טוב. כלכלית זה. נחשוב. איפה פנציה שלנו מומשקט? אז הכי זורת פה מחשבה על העתיד. זה מחשבה על העתיד. היא מחשבה קשה, היא מורכבת. רוב אנשים אומרים, דיברתי עם הסוכן ביטוח, לעשר דקות, הוא ימליץ לי על מה, שאני בכלל לא זוכר על מה הוא ימליץ לי, אני לא בדיוק הבנתי את זה עד הסוף. אחת הסובר חשובה. לעמון שניים, אבל היא קשה ומורכבת ואנחנו לא. לא עושים אותה. אנשים גם נמנאים מילית הסקים כסף. יש אנשים שומרים, אני לא ביקר אנשים לצערי. אני לא מנה בזה. מעבירים את אחריות למישהו אחר וכאילו זה לא קיים. כן. כי זה באמת קשה ומורכב. אחר בניסויים, היה מחכר מאוד יפה, שהיא רעה ש. ביום שנשים מתחתנים או כשמחדים מתחתן, מישהו מבני הזוג מקבלת האחריות על כסף. בכלל הרבה דברים שקוראים בזוגות זה פיצול תפקידים. אנחנו עוסוקים, אנחנו זמן אז. התחרי על זה, התחרי. כאילו מפצלים תפקידים, בגלל שאין מספיק זמן. או שמישהו יותר טוב, או שהוא לוקח לצמוע את השליטה. אבל יש הבדל בן לפצל תפקידים בגלל יכולת ובגלל משאבים. זמן. אני חושב שערבי מזה זה פשוט כנחוקולם נורא הסוקים. אני חושב זה אחד התעויות שזוגות עושים. אני, בתור, בניסויים שלי יסיתי, לא בתוב, כי באמת חלוקת תפקידים, בסוף מאוד מחיקה הייתה אנשים. זאת אומרת, אם אנחנו. אבל בסיפור הזה הכלכלי, רואים ש. שנשים מתחתנים, הם פחות יותר אדומה להצמחליטי מיני על תקסף. זה יותר גברים האשר אנשים, אבל זה לא תמיד לפים מי שיודע יותר, זה הרמחליטים מי נהל את זה, ומי שמחליטים שהוא נהל את זה משתפר עם הזמן, בעיכולת הנהוא לקלכלית שלנו, ומי שלא נהל תרגרוע. למרניה יותר גורקי, שפחים ודברים משתנים, ומה שמעות חשוב זה, מדהי פעם מדבר על זה. זאת אומרת, לא צריכים שניין אשים להיות אהל החשבונות, אבל צריך להבין שלא רוצים את ההדרדירות הזאת של משהו. אז גם נכון את דברים אחרים, אני משתיר שעבר, היא את האחרית על הילדים. ואני אקתה, שולחתי לסופר לקנות משהו לזה משיבה של הילדים. ולפרים הייתי באים האוגיות, הלא נכונות בחזרה. עיידה המון על כל הילדים, בכיתה, בידע שאלת הזה אלה רגיל את זה, וזה אלה רגיל את זה, וזה אלה רגיל את זה, ולא על הזמן לחנכ אותי, להגיל להתקשיב, אני בחזתי את האוגיות האלה, כי מכל הסיבות האלה, אז היא אמרה, "תאוגיות האלה." ויימני כניתי מה שהוא קצת שונה, זה פתאום היה לו בסדר. אבל אנחנו כולנו, כשהוא עושים חלוקת הפקידים, אנחנו מאוד מאוד משתפרים בתפקידים שלנו. וכך הוא משתפרים, ונעים יותר מונחים, קשה לנו יותר לתקשר, אם בין אובה את הזו וקשה מאוד לחזור ולהגיד רגע. בוא אני ספר לחך שם על כל הילדים בקיתה של נטב, וזה לרגיות. וזה לרגיות. את הפתאום צריך לקחת על עצמך את זה. תפקיד הזה. ברוב המקרים. ברוב המקרים. זה קורא שצריך לקחת את תפקיד, וזה באמת, למדם מחודשת. וזה בסדר, דרך אגב, אמר אחד המשפטו מעירית, בעוד נשים אומרות, הוא לא מוכרת הילדים, הוא לא יודע, הוא לא יודע מי היה לדלר, גי הוא אף פעם לא טיפל, והוא אומרים, אוקיי, כי זאת הייתה החלוקה בנכם, ברכשיו הילדים הרבה חמתה הבא. כן. זאת פיסה פה לפחות בארץ. כן. את פיסה טובה, אני לא כאילו, אני חושב שזה פוגם בניסויים. זאת אומרת, אני חושב שאני ניסויים שעושים חלוקת הפקידים, אני מאוד מבין למה זה קורה, כי כולם הסוקים וכולי, אני רק חושב שזה מרקפיק את האנשים אחד מהשני. כל אחד מתמקצה במה שהוא אחר ומאבדים אחד הם משותף. וטחת המטה של פיסיינסי, שלי אלות, מאבדים את הבאיחד. אני חושב שזה משהו. אני חי שאול אותך על משהו שלו קשור. בגר. אתה מתעסק עם שווייצ נכון, עם שיום חיים, או שאני מדמיינת. לא. נכון, פתאום מסכרתי בזה. לא, לא משווייצ, אבל אם מתעסק עם סוף החיים, כן. אך שלי מלווה אנשים לדיג ניתס. וואו. וכשהוא נזכר, שהוא סיפר לי שאתה גם מתעסק עם זה. כן. איך מקבל עם דרך לתאזות? זה משהו שאף פה לא מובן לי. לא. לא חלטה לשאים את החיים. אוקיי, אז כל מה אני אגיד שעשי כרבה מחקרים על סוף החיים, ואם, אם המחקר הזה גם בסוף נהיתי, דול התמבית, דול על סוף החיים, אז עשיתי את הקורס לבואות אנשים בסוף החיים, ועזרתי לקמה אנשים, לביטי כמה אנשים לסוף החיים, כשנפצתי הייתי בקייבים. יש מין, איך כזה, או שם כזה שומר, אנשי כאב. אנשי כאב, רעיון זה ש. ברמה מסוים את של כאב, לא חושבים או שם דבר החייב. רק רק כאב. ו הייתי בערך שנתיים, רק קשה אותי לקייב. היית המוציאר, נכון? כן. מלכמה הייתה? נפטתי, נפטתי בשביל רצי. ופחות יותר חשבתי על. כואב לי עכשיו, ושכאבי עבור, ולא עלי מחשבות על העתיד, או מי קרה, זה כאילו, מותרות בברמת הכאב הזאתי. וברך שנתיים, אחרי הפציעה שלי, התחלתי שלי פחות כואב, ותפנתי, לחשוב על. מקרלי ואיך העתיד שלי יראה וכולי. ואחת השירות של שעד יתי, את עצמי זה, האם היה עדיף ש. ביום שנפצת יעיתי פשוט תמט, או היו שמתקים אותי מהמחשירים, או היה עדיף שאני איכייה. ובחשבתי על זה, די הרבה זמן, וואחת הדרכים הנוספות של חשבתי על זה, זה אם היו לי ילדים, שהיו נפצאים כמוני, וייתי ביום הזה של הפציעה, יכול להחליט לנתק או לא לנתק מה הייתי מחליט. והתשובה שלי הייתה שהיה דיף לנתק. שלך? אחרי דווקא אחרי שעבר את זה? אתה אומר זה היה כזה סבל שלא הייתי צריך לפיות? שאת אומרת, לא שעלתי, עבוש נתיים לניח וקצעת, לא אמרתי, היום אני רוצה לנתק. אמרתי, אם הייתי חוזר ליום של הפציעה, הייתי אומר שהסבל שעברתי עד עכשיו הוא לא היה שווה את זה. ואני משחטתי לחשוב ככה, עד גיל 50, זאת אומרת, גם בגיל 50, שאולי חיים לגמרי. טובים? טובים. הייתי מסוים שני ילדים, מתלכתי בכל מיני דברים, אלי מעניין, אלי מאוד מעניין. עד גיל 50, אמרתי, אם הייתי נפצה היום, עם כל מה שאני יודע, מה הייתי רוצה לעשות, מה הייתי רוצה לחברות את המחשירים. כי הייתי רוצה ללפקות. אז כל מכל אני אגיד שבגיל 50, אם הייתי לדעה שלי. למה? כי הייתי משבר גיל 50 מאוד טוב. טוב. מאוד טוב. אפשר של בנתמת? 8. אבל אני חושב שאנשים שלא מבינים, איך מישהו רוצה לסיים את החיים, את החיים, לא מבינים סבל. אני חושב שיחד ההתרונות שלי כשאני מדבר עם אנשים, זה שאני באמת נורא כעב לי הרבה זמן, אז אני מבין את הדבר הזה. ומה בגיל 50 גרם לחלך שהוא אחרת? שגם אם אתה מאוד מאוד סובל, לא צריך לסיים? דרך אגב, זה, אני רוצה רק להגיד שזה מחשבה נורא מפחיד ההוסט. אם הייתי אומרתי היום, דן, אתה חוזר, לגיל שבעי שבחצי, ואתה נפצה היום, ואתה עוברת וידע לרוזה הזאתיות פעם, אתה נכנס לזה? אני אומר כן. אבל זה. תחלט החלטה. זאת אומרת, זה. חשב עד גיל 50, אני אכשינו מצרים את זה ציר זמן וציר של סבל מול כעב, עלי נורא נורא הרבה זמן. וכי זה עלי טוב. אבל אחת הבעיות היא שההסבל הוא הרבה יותר. משתרותי? יש לו תווה הרבה יותר גדול, מאשר לסמחה. זאת אומרת, הכאב הוא לא פעולו, זה לא עוד הדבר. הסבל והסמחה. זה לא תומשת. זה לא סימטרי. זה לא סימטרי. בגזע אנחנו משתדים עם מנהמי סבל, יותר משהו. בדיוק. תחשבי לחתופים. איזה סבל. כל הזמן שאתם דבר על זה, אני חושבת על זה. איזה סבל תהומי. אין סמחת חיים. אשתנתיים בשביל, בוא נעשה אחר שפשנתיים כיף. לא, אין כיף ש. שמוחק את זה. שמוחק את זה. שמיפצל על זה. שאומר, אז הייתי עושה את זה. ממש. ממש נורא. ולכן אני חושב שאני באמת מבין את הסבל של. של סוף החיים, ויש את הסבל הפיזי, ויש גם סבל שהוא לא פיזי. אחד המחקרים שעשיתי, זה דיברתי, סוחחתי, רעיינתי, קצת יותר ממאה, דולות סוף החיים. ואחת השלוש לשלד אתם, זה מה זה מה ותתוב? ועמור חמישה דברים. בלי כאב, אפשר להתקרב לזה, אפשר לגמרי ושתקרב. אמרו, "widout loss of dignity in the body" בלי להבדתה, קבוד של הגוף, מוקפים בעבא, עם תחושה של לגסי, של. להשיע מורשת? להשיע מורשת. ולסמוך על מישהו שכשצריך, היא קבלו תחלות אותה, אני חונות. ו. בסופה, הסיכות האלה עם, הרעיינות האלה עם, דולות סוף החיים, אז עשיתי במצד הקורס, בעצמי. והסיפור הזה שלה, עובדן של הקבוד של הגוף, אני לא הבנתי אותו, עד שזה חוחתי איתן. שעשלה בזה שבו למשל אנשים, לא הולכם את לשירותים, וצרחים מזרה. מסתכלים על מה שלב, של מי שלא בצד זה, הוא לא מבין את זה. כמו כאב, את מישהו שלא באמת חווה כאב, יכול קצת להזדעות, אבל לא באמת. אותה דבר, מישהו שלא, היא ביד את הקבוד של הגוף שלא, לא באמת מבין את האינטנסיביות של הדבר הזה. כמה זה נורה להרגיש הגוף, בגד בנו? עכשיו. יותר גרוע, אני לא יודעת, בעיניי, אני אגב, אז זה לגעור הזה, שעל צעי מערו, שהנפש בגדש, אתה מבדת משעתה. אבל אז לא יודעים. כן, ואז מה אתה מלחיות? על צעי מאוד מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. אז כן, אז אני, אני כושב על. כשאנשים מקבלים דייגנוזה של מחלט טרמינלית, אני כושב על זה בתור ההזדמנות לעשות משברגיל המשהו. את מה. מה קורה במשברגיל המשהו? אנחנו מגיעים להיזה גיל. רואים, בואו, מחשב על החיים שלנו, איך הגענו לפרושי הגענו, איבזה טוב לנו, אימזה מה שרצינו, איזה. הרבה פעם חרוי לא. מחשב השאלה היא. לפי את אין כמעט מישהו, יגיע להסתכל באופן מדוגדק על החיים שלנו, ועד איפה שהיגענו, ויגיע את זה בדיוק מה שאני רוצה. קוראים קוראים דברים, ואנחנו לא חושבים על זה כל היום. ואז. ומשברגיל הבא, שאנחנו אומרים, רגר רגע, אנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו לא הוקחובים את איפה שאנחנו, אם נשלושת דברים, שאינו רוצים לשנות, ורים גדולים, וכשב השאלה, אם יש לנו עומץ לשנות אותו. והרבה פעמים, אין לנו, הוא פרווי, יש לי רוצה לשנות, אבן, אבן, אבן, אבן, אבן, אבן. כשאנשים מקבלים דייגנוזה של סוף החיים, הרבה מעבדלים על מתעדים. ואז אנחנו נשים באמת מסתכלים, ומורים, אני לא רוצה את זה, אבל לא רוצה את זה, אבל לא רוצה את זה, ואני רוצה לעשות ככה. וכשאני מלווה מישהו, אני אחד התפקידים שלי, זה לתת להם עומץ להחליט את ההחלטות שמורצים, שמורצים לעשות. וזה מדהים, וזה דברים אנשים, כן משנים. מה נמשל? תן לדוגמה. היה איזה בחור אחד שליביתי, שעשה שתי החלוטות מאוד גראת, ההחלטה הראשונה הייתה, לעבור מאיפה שהם גרו ולעבור כרוב, ללדים ולהנחדים שלו. הוא הלך לבית חולים אלף, בת חולים אלף מתחיל, בצלת חילות טיפול, ועבר, כמעט לצלת שני של ערצות זברית, זאת אומרת, הוא דחה את הטיפול, הוא עשה, או לא, אני. יותר חשוב להיות לאדגת. אני רוצה להיות לאדגת. אני רוצה להיות לאדגים והנחדים, וזה. הדבר השני שהוא עשה, זה שהוא היה ביחסים מאוד לא טובים, עם האחים שלו. והוא טיקנט זה. והוא לא הסתם טיקנט זה, הם כולם היו נגנים חובבנים ומסופרויקט מוזיקה. והם מקליטו, תקליט, הם מקליטו, הרבה עשרה שירים. ביחד השיר החרום שוב היה מאוד מאוד חולה. אז הם כתבו, והם מלחינו, והם. והם נגנו. אבל הוא טיקנט איך עשים שלו. יותר. ועוד עבר שוב עשה, זה המש שוב כבר היה במצב לא טוב. הוא ספר לי ש. הוא יקיר את אישטור כשאם. כתבו מיפל. סירות מיפל. עושים חריצים על היצים ומצאים את המיפל, וכך הם נפגישו וכך הם התעבו בברמונד. וכבר היה בצד השני של ערצה זברית. והם עוד לא למה לא לעשות את זה. והוא. לא היה כבר במצב טוב. הוא לא חושב את זה, והוא מרבו, נעשה את זה. אז הוא עוד פה מעברת הטיפול שלו. והבר לברמונד, והם. כן עם קיסג על גלים, אבל יצא לו ללכת ועימי שטוב, לקטוף. לקטוף מיפל. ואז. אחת ההכונה הייתה באמת להפסיק את הטיפול. היה ברור שה. שהמצב לא לכלי שתפר, הוא מקסו מישאר כמו שהוא, והסבל היה יותר מידי. גבוה. לפי דתי מה שאנשים לא מבינים, זה כמה מהר. הסבל לא שווה את זה. אתה חושב שיש משהו אחרי? משהו? אחרי? לא. אני לא חושב שיש משהו אחרי. אני אבקר, מקבל איזשהו נחת מזה, שהוא דברים מסתימים. זה נראה לי. נראה לי נקיב ויפה. במה? כן. טוב, אני ממש. ממש ממש, בעדיפה לחשוב שיש משהו אחרי. שיש משהו אחרי? כן. יחשו נראה לי מאוד. וכי נמחק. זהו. זהו. דן הריאלי. אני מטה, לשמוע, את הצובות שלך, יש פינת שלוש השאלות. פילת שלוש השאלות. כן. אני יכולה כאגידך שאני לא רואה איבטה ומנות שלך. אני מסתכל לכך המידי פעם על. כל כך יפה, הקווסים האלה והחליפה ממש יפה. כן. יופי של. תחביב. יופי של שופ. או מנות. אז ככה. ממש ממני הנוציאה צובות שלך. איזה כישרון הוא יכולת שאל לך כרגע הייתה רוצה להוקוש באופן מידי. אני מאוד הייתי רוצה להיות מסוגל להורגל האנשים את השינה. אני לא יודע אם זה בסדר להגיד את זה אם זה כלל להמיסחק. כלל להמיסחק. אני חושב הרבה על סינה, על כמה זה יצר נוראי שרק מלבי את הסינה ו. איך זה עובד. הצערי הרב, צריכולוגיה לא מצאה. תרופות טובות לסינה. כאילו הדבר היחידי שחוידים על סינה, זה להקיר לעומק מישהו מעצר השנייה וזה נורא קשה לעשות את זה. אז אם הייתי יכול לעשות משהו. את המוגש. אנחנו פה. מעשבי להוקטובר, אני אנו רבויה הסינה. אחד לשני. אני חושב ש. לא יודע אם רק מעשבי באוקטובר, אבל כן, אני חושב שיש פה המון המון סינה. בתוך ישראל. מחוץ ישראל סינה אלינו, זאת אומרת, קמוד הסינה היא בנהי מטורפת. ורסנית. זרעי למוד. מאוד רעי למוד. ורק יוצר עוד סינה, עד המשל, הקדימיים אמריקיים שהיא חליטו. לבטל שהיא דופי פעולה עם ישראל. הם פניתי לקמה כאלה. מעטן, תקשימו, איך זה יעזור? מה אתם חושבים שהיא קרה? שהקדימה היא שאתם מבטלים אותו, וכי דח שבאה הם מבטלים אותי, אני עכשיו ישנד או טי, או סופרים, מהרצות אחרות, שהחליטו לא לפרסם את הספרים שלהם פה. קציתי סרטון, כשאני מצטלים עם הספרים שלים אתו, גם אם להערבית. מה את הקשימו? הספרים שלים אתו, גם אם להערבית, כשחלק ממדות תערב היו איבות, מוצרות של מנהיית ישראל. אני לא סתם שמחתיות, זה אני רציתי לכתוב, מחתב ודאפרי שאולה קורי הערבי. הם לא נולי לעשות את זה, אבל אתם סופרים, יש לכם דרך להגיע לקהל, תכתבו, תוסיף הוא איזה דף, תנועות הדוות שלכם. אבל לא, הם מבטלים אותנו ואנחנו יותר קורסים עליהם, זאת אומרת, מהגל נוראי כזה. אז אני חושב שזה אחד הכוחות הכי גרועים שקיימים היום בעולם. נכון. טוב, מלבי שאתה יכול ואתה לתורת. אם אני חשבתי שאני מקבל את הכוחות האלה. בואו, מי עד, מי עד. אם הייתה יכול לחבות מחדש היא הומחד בחייך. מה זה היה? ביום הזה אני יכול לשנות דברים או לא? לא, לשנות דברים. זרק לחבות. קצת זה שלה מניין את קי. כי יש דברים שהם טובים בזיקרון ואני לא בוא תוח שאני רוצה לחבוד אותם מחדש, כולה יש תהריך לזיקרון. אז הפעם המשונה שעשיתי MDM-8 שאני מאוד אוהב. אוהה, אוהה. כן. טוב, זה יחבי המטורפת בתח. כן. הפעם עשיתי. זה נתחה. פחדת. אין לך סיבה לפחד. טוב, לא נמשך. לא נמשך, נמשך, נמשך, נמשך, נמשך, נמשך. כן, כן. מה הדבר הבפתיה ביותר שגילית האחרונה? שאין הבפתיה ביותר שגיליתי לאחרונה? סיפור זה של העניין של סוף החיים. איתכי מבחקר שעשיתי עם רופאים פליטיבים. רופאים פליטיבים זה רופאים שמתפלים בסמתומים ולא במחלה. ודרך כל קוראים להם בשבוע השבועים האחרונים לפעמים רק בשבועות האחרון. נות, והם דוגים לנוחות. לא רק מורפים, אבל דוגים לנוחות. ופניתי לקבוצה שרופאים כאלה. מה אתה כשיבו? מה הרגע שאנשים מקבלים דייגנוזל מחלטר מנלית? עד סוף החיים, לוקח בממוצא בעולם המערבי קצת יותר מחמשני. למה כאי? כי עודים להרחיים. בערצות הבוית בערך שישה עושה והאחוז מהרשים אתי מהר, רוב האנשים, או בינו ילנו המון זמן, לידרדר. ואמרתי למה כשיבו, בדרך כל קוראים לכם רק בשבועים האחרונים, שבוע האחרון, נניח שהיא קוראים לכם ביום שמישהו כיבל עוד העל מחלטר מנלית. בערך הם אין סוף זמן ללבות את המתופל הזה, הוא היה מתופל היחידי שלכם ואתם איתו כל הזמן. ואתם עוזרים לאיים אחר הדות ושנות ושנה, וסים פתאומי ולשפר את החיים החברתיים שלהם ולחשוב על מטרות ארוכות ורוכבי קצרות ורוכבי. אתם עוזרים למכל? 5 שנים וקצת אחרי זה, הבן אדם נפתה? 30 דקות אחרי זה אתם מיירים אותו. וזה לא אפשרי, אבל בשרסיפום את מיירים אותו ואתם נותנים לאופציות. אתם מתקשיב. אתה נתנה לך הזכות, נכיות את אחד מהפרקים של החיים של חשוב. גלדות מוקדם בצפריסודי, בצפר חטיבה, התיכון, הצבאה וניברסיטה. הפרק האחרון של החיים. ושאלתי אתם איזה אחוז מהנשים, יבחרו את הפרק האחרון של החיים. והם חשוב שהרוב המחריה, יבחר את הפרק של החרון. למה זה, למה זה מפתיע? כי. לא, זה מפתיע ברור. כן. למה הם בחרו? למה הם בחרו? למה הם בחרו? בגלל מה שאמרנו קודם? בגלל שרוב החיים אנחנו חיים חיים שאנחנו לא באמת מוכנים אותם. מקשרשים מקבלים את האודאה הזאת או למחלת תרמינלית, נכם, מחושים שהחשב זה לא פרק טוב. הוא כשהחשב זה לא פרק טוב, אבל תחת את נעים מהניכונים, זה יכול להיות פרק. מעולה. עכשיו, אף אחד לא רוצה את התשובה האם האחרונים, אותה חודש האחרון. אבל בתור פרק של 5 שנים הוא יכול להיות הפרק הכי טוב. וזה במטנתנית את התובנה שזה אולי הפרק הכי מבוזבז בחיים שלנו. שהוא יכול להיות ממש טוב, רופאים פליטיבים, חושב, אם רק יהיה אפשר לעזור לאנשים, להחליט את התחלטות הנכונות ברגע הזה, אפשר מאוד לשפר להם תחיים. אפשר ככה את התחד הפרקים הכי גויים של החיים, ולהפוך אותו אולי לפרק הכי טוב של החיים. אז זה אני חייבה תובנה חייבה מפתיעים, שגם היום מנתב חלק מהמחקר שהיא להקיוון הזה. עמדים. טוב, אין לי מילים להגיד כמה שזה היה מעניין. תודה שבטח ושישכם תל אברו. אני אשמח את העבירו את הפרק הזה, אני לא צריכה להגיד אפילו. ותודה שהם הייתי מתענו את הרבה פרק הבא.