Go back

#352 סוגי דוקהא ואור

42m 7s

#352 סוגי דוקהא ואור

השיחה מתמקדת במהות נקודת המבט שלנו על החיים, תוך שימוש במטאפורות ובתורות רוחניות. הדוברת פותחת בדימוי של פיסול גוש שיש, שבו הפסל (מיכלאנג'לו) חוצב החוצה את כל מה שאינו דוד – כלומר, תפקידנו הוא לחלץ את מהותנו האמיתית מתוך השכבות החיצוניות. היא מציגה שלושה מודלים של דוקא (סבל) על פי הבודהיזם: הסבל הבסיסי והגלוי, הסבל הנובע משינוי והיצמדות, והסבל העדין והעמוק ביותר – חוסר הוודאות והתניות של הקיום עצמו. הדוברת מדגישה ששינוי נקודת המבט הוא המפתח לריפוי, ומביאה דוגמאות כמו אמנות הקינצוגי (תיקון שברים בזהב), המראה שהשבר הוא המקום החזק ביותר. היא מקשרת בין סיפור יעקב והמלאך לבין ההתמודדות עם חושך ושברים, ומסבירה שהמגע במקום הפגוע יכול להוביל לברכה. לבסוף, היא מזמינה את המאזינים למרחב של שקט והתבודדות, שבו ניתן להקשיב לחלקים העמוקים והנסתרים של הנפש, ולאפשר ריפוי מתוך חמלה והבנה. המסר המרכזי הוא שהדרך לריפוי אינה בבריחה מהשברים, אלא בהתבוננות בהם מתוך מבט רחב, חומל ומכיל.

Transcription

3434 Words, 18748 Characters

Hebrew
שחריב שחליש את הלילה, אני סיור כמו שיגן. אז תודו לה. הוא לא לא. לא אשך. לא אשך. ורציתי אבטוח את התמונה, את הוויוב של מי אנחנו ומה אנחנו עושים בעולם. אפשר לקרוא לזה מודלים שונים של התוראות, אפשר לקרוא לזה גישות של ריפוי, אפשר לקרוא לזה דווית של נתילן שלו. מי שבכרד ספר הזה פעם? איו אינסטון? אה, זה פעם קראת חובה, מייליון שנה. המסתבר ש נקלן שלו, שפיסה לדבי, וזה אתם נקרים פה בסדר. ובבאר הזה, איפה? בחר בקפידה את גוש השאיש וספר שקשבו ראה, את גוש השאיש הוא כבר ראה את הדבייד שלו בשנים. ובעצם, בסטח הכל, מבחינתו, מה שהוא עשף, זה להוציא החוצה, בכל מה שהוא לא דביד. את כל זה רגע. צורג יוני הזה, הפסל הגיוני הזה, מכלן, שלא הוא ראה בתוך הגוש הגולמי הזה וכרתי פרטים את הדבייד שלו, שאומר, "דבייד של כולן" וחוצי החוצה בעזמל ופתיש, את כל מה שהוא לא דביד. אז אחד המודלים של המבט שלנו, עלי נגנה אדם, זה המודל הזה של החילוץ. אנחנו בעצם נמצאים שהמרות התובה, בודנת שם נמצא שמה. בתוך גוש השאי שגולמי הזה שנתראה אנחנו או חיים שלנו, ובסטח הכל מה שאנחנו מתבקשים לעשות, זה לחלט שחוצה, להוציא את מה שזה לא, להסית את התבילונות, את המסטחים, אפשר לקול איזה, להסתכל מעבר, הרפסנה, הם חוראים, יותר ויותר, וכל ספור באמת באמת קשור לריה, או יוות, פסה וחוונה. מודל אחר מדבר על פיתוח ותיפוח, אדם סוף של איכוליות, שהן בעצם אין סופיות, מוטובלי, כמו אבו, כמו חונה, כמו זון, שתבות הנפש, כמו נדימות, וזה גם נכון, וגם נכון, וזה גם הבת שהוא נכון, אם אנחנו נרים את העניים, לשמיים דרך האצ, אנחנו נראית לשמיים בצורה מסווים, מציץ לשמיים, ממכר נראות את המצורה מסוימת, אבל זה איניין של מבטים, ולאנחנו נכון משנימת המבת שלנו, והמבת זה הדרך, זה היא מחתיבים או מחתיבות לנו, בדרך מחתיבה, והמבת מחתיב את העווויה שלה. כל הסיפור של המוד ותרגולה רוחמי, זה שינוי שנקודת המבת. מה משתנה, הרייה משתנה, זה הדבר של משתנה. ובעצם איזו רייה אינרוצים, רייה של אוקחת אותנו מהדוקא, אלחופש, רייה של אוקחת אותנו מהצוע, השבוע, החלקי, אלה בריא שלם, נראה ככה, ככה, וזה נראה, היא לא שני מודלים שונים בסטרים, ובמובן מסוים, יש עליכה שונה קטת בדרך, ואני רוצה לבלבל אותנו עוד יותר. הוא אנחנו זור לדימוי הראשון של התסל והשי שבדביד של מכלן שלום, שהוא מוציא את החתיכות שהן לא דביד, ממעי נסויות, ממעי דביד עשויות, דביד ועלו דביד, עשוים יותר חומרות, חכ, חשב אפשר לדבר על דוקא. דוקא, ידידתי מוותיקה, אז אני אוהבת טיניולוגיה ותרושים, תדומיים של מילים. אז יש אתם מילד דוקא ויש אתם מילה סוקא, אנחנו עוד מלימים, תלי בצנסתית, משה קצת מכיר ספות, אפילו בצרפתי, פשאר תפלעתרת את המקור של ידיד. אבל דוקא אני קרקצת, אני תוכר, חדש פרוי מנורנו, אני רואה אפילו משפר, שנקרספר האוכשר, אני רואה תותו, שלהדה לילמה ודזמון דותי, אלה מתוקים היו ביחד, כל אחד לחוד בביחד עודות. אז דוקא, איפך משוקא, או שר נמכות או נועם, המקור שלה, המלימה אלה, זה בימים ארים תדומים, המים נרדים, שנדידו בהגלות הרטומות לסוסים או שוברים. והפרוש המילולי של המלימו, יש סרן. מדהים איזה סרן, זה כמו היצול או המות, ולאגלה, יש סרן רע, דוקא, אותו סוקא, להגלה. האם חבור מסם על למעמרות, דוקא או נשיא החלקה, סוקא? ולמעשה המין דתו, בעש אלה, כמו שרן ההגלה או ייצול, המות שהיא מעבד הידית שלה, שקובע להתין קרובות עם מחוות המסה, ידריך את חתים או הנשיאה, המלקה. וכבר אנחנו מצחילות נמצרים לראות, שהדוקא, העיננה אינרנטי בטוק חברים. עצמם, ואתה חבר גילינו את העובדה הזאת, החששתינו, עשר קוסות כפה. וצוי לא אחת אחרי השמיע, אבל הוא להיגן, ובכוס כפה הראשונה, את האם היה, תובלוק כפה של דור לא משנה, לא חשוב את הדמיינו, ובכל מלנו שזה בתאב, במידמלנו שזה בעב, הכל המורכבות הזאת של השאב היום והקצת ואתם פרקטובה וכל ההפיים שמקריות שסביב הכפה, בסדר וגם בתאם, ומות שזיטאם, ואוד מריטארש ואו די מר. בכל מקרה, בקוס השניין, אנחנו כבר עדיין מקל אבים, אבל לא להציפ כיפה פחות בקוס החמישית, ורמי יכול לראות את זה, אבל אנחנו ממשיכים. אם זה היה בתאם של הכפה, סלש שעוקולד, סלש קרם בו, ומות שקרם בו זה מתרי אולי, בסדר, לא משנה, ולהתחרות פעם כלוי, כי אני תהז בצש. תחת. תחשו, הכל מגללך. אז הריתרית שהיהיה בין. אז הרבה חבילה. שכרובי הלכו מילה, נתיד של כרם בו. אז, אתם של הדבר, לא קובע, הוא לא קובע למה למה למה למה, ששמה הכפיות שלנו. אבל, באתם זה מוכב, מרבה שוחר, מרבה כב, מהייחס עלנו, אל הדברים, בינימים, ובינימים, לא נימים. אנחנו מינימים את הדבר הזה, איזה מבנה בניין הראשונית של הסיפור, שאנחנו מגלים את זה, בפרטים הקטנים של החיים, זה שוקים, זה ממש ממש שוקים. זכות שפני שנים שהייתי, שבעית לפריתים של גוינקטה, אני חושבת ששם הוא סיפר את זה, ומקום אחר ש. אני הולי כל מיני הדפות באוחל ומתי שהוא גדל וכנך בבור, מהומתי שהוא המורש שלו, מצא החנך אותו, או משהו כזה, ורבה את כל התאמן ביחד. הרבה ולאתה, המתוק עם אחר שיום, הם הלאה אתם, הלאה אתם, ומה הולוכח תוכל בזהו, ומאז נגמירו לו כל מיני הדפות האוכל, אני לא תמיד לאו, ודצלנו פה אבל, משהו בעבונה שלנו שזה לא נמצא בעובייקתי, לא חצונים ולא התמימים, לבעיה אחר שלנו, הם מקודת המובע שלנו, מבחילה להשתנות. ו. אני אומרת את זה כדי להתנס לארוי הקורה של הסיפור הזה שנקרא החיים שלנו, או הוולבין שלנו, או הדוקה שלנו. ובקלסיקה האמודיסטי מדובר על שלושה סוגים קלסים ותוצאו של בוד של דוקה. שלושה סוגים עקרים, יש לנו את הדוק הדוקה, את הסבל כפשוטו, סבל של הסבל, יעפת, הסבל אפיזיה נפשיע גלוי וישיר כולל כאיפיזיים, החלה, אז הוא כנעמב את את זה פחת יאגו פמיד. אז כבר שאנחנו מן בבד אחת מרגישים את הדוקה שלהם, בתרגול אנחנו יכולים לראות שאו בסבל זה לא דבר. שמי נראיות מהקפה רק ארוב כנראה איך תונה, אני אדעה. הפרופו, דוק הדוקה. פעם הייתי בתוכב על יעד, שאין פרופו לפחות. אז יש לנו את החוויית חיים המאוד לא נעימן, שכשהלנו רק לתכסל הכל לא נעים, אז הדוקה פשוטה הזאת שלי, אה, האות שאתם, זה גדול על הילירות את זה רק כל לא נעים, ומתגלת של תוך סבל. יש את הדוקה של השינוי, נפרא ביטפרינה המנדוקה, דוקה של השינוי. זה הדוקה שלנו בעת מהאופי, אז אני מבד המשתנה של החיים, הוא יותר נכון, מהניסיון שלנו לאחוז וליצות משהו חבורה. זה לא בדוק נורא מהאופי המשתנה, זה נורא מהאחיזהי שלנו ברצון שזה יקבוע. ויש את מה שנקרא סנקה רדוקה, סנקה רזה, המותנות הזאת, זה יותר עדין, זה יותר עמוק, זה בעצם מקרה יותר מופועת של דוקה, אנחנו קודמדם בעולם סובלים, כי כל תופעה בעולם התופעורתי מתנת היא הרעיתי ואי חסרת מאוד קודועה. יש אם את זה היפוד שלושת מפיינקיום, ככה אני תשעדוק על הענתם, איזה שהיא תחושת חוסר נכד בסיסית וחוסר סיפור בסיסיים שמעלבים את עצם הקיום הענושי למה. אני רוב זמן, אנחנו בתוך הפליטציה תמיים שבתוכה שזה אמור להיות אחרת. זה מה שביל תקבוע, אמור להיות קבוע, בסדר? בתוכה שלא אמור להיות לא נעים או שאני נעים לא אמור להיגמר, ובתוכה שעדברים עומדים נוסעים בחיות מצד עצמם, נפרדים, זה רואים זה לזה יש להם מחות, אצביר את זה יותר טוב, נבר לזמן שהיא זו בארתם מבין מחון, יש להם מחות נפרדת ולכן אנחנו מצקים הם לתברים. אני חושבת על אף זו הרצפוני או מרתו תיקי וספר על המומנים, זה אפשר של טוב והן סן. איבא של עדה, תימו באמת קיים, או רק מראה כאילו קיים, הכול כל כך לא ודאי, וזה בדיוק מה שמורדיארטי. אני כנס רגע לנעלה איף ילטית תיקי, הכול כל כך לא ודאי, וזה בדיוק מה שמורדיארטי, יבדרך על הפוך מוער שאנחנו חיים את חיימים. אני חושב לזו הרצפוני אי שרדעתימו באמת חייארטי, או רק מראה כאילו קיים. והסכמה שלנו, ומשל להיות בחוסר ודאות, הסכמה המוקל להיות בחוסר ודאות משחרת מאיתנו, את הולדם הענדו פדוקה, תמויות ממש, ממש פדולות של דוקה. שאנחנו מתעקשים ומתעקשות על ודאות, הדוקה מיד תגיע, כמו שצל, רודף אחרי גלגל הגלה ביום. וחייב להיות, חייב להיות. שאנחנו מייחסים, מאוד, מפרדת, בדברים שאנחנו מסרובים לראות את ההקשרים האמרכים והרחבים והברורים וגם עשמוי מיניים. שיהולידו תאולות מעשים תהליכים, אנחנו מסבול. ובואו לה מצב שאנחנו נמצאים בו, המצב, סאוקול. איך אפשר לדעת? מי אחרי לקראת סיפורגי, אדם וחברת? אי שם לגן הסאוקולד, אדם, משאי לקחה, החלטה, לא נכונה, ואת את ביס לך, חרי אצדה טובה רח, קצלי את העולם, ודועל יופזו, ודמרנו. איך אנחנו יכולים? וכמובן הסאור שלנו לחבור חוסר נעיני, ולצות שלנו רק נעיניים. זה מאוד טבעי, ונזלו, ואיני טבעי. תייה לנו נעיניים, ונעיניים שער ואז גמר, ועלונהים לאיגמר, שמיץה שעידים את כל הסרט הזה, יוקח. ולמה נעיניים, סמחת אותם ככה, הסיכה על אותה? כי, כי, כי זה עוד לאי, אית איזהים, אין שום. ובבות מחייבים להכירי טוויתית את ההופנים שבהן אנחנו מגיבים חיים, מגיבות חיות ותוך העולם הזה ודועקה. וזה לחלוטין, תשור, להופנים שבהם אנחנו סוף, כל סוף, נתרופים. אז אני אגיד כמה מילים על בשביל שנות של לפוי וקודם כל העולם יזכיר את הכי מצוגי. נתרמת העומנות האבתנית, שפי פייאל זאת שאלית. מה שום ישבר? מה שום ישבר? ספר ישבר. ויש עומנים שמממה שיותיים כמו לאחרות את שני חלקי השביר, כל כך טוב, ואז גם להתביש אותו ולצבות או בזוהב. שזה לא רק סתם להדבי כשני חלקים שאיתם את כו, לעבודה, עוד מאוד יפה על השוליים של שני החלקי. וזה שזה שוידי בקשרה, מיוחד שסמים וזהה וכל וברדה. ומסתבר שהמקום של השביר בכלי הוא המקום הכי חזר. המקום שנשיבר ולצמו את החמיש ועובד על עומאות תשאב, ולעכות אותו, ולחבר אותו, וכדי נפשט אותו, שלידה שהפושב הוא המקום החזק ביותר בכלי. וכשהיא מגיע אלינו, בבקשה אנחנו מתחילים לחבות להרגיש את הסיפורים שלנו, את השברים שלנו. בדרך כלל נגיב לזה כמו לדוקדוקה, לא רבה לנו לחבות הדבר וזה מעיימא להם זה מחכיד אותנו, אנחנו לא רוצים את הסיפור הזה. נתקווה צנוחך, נברח לכיוון השני. ובעצם בעצם בעצם בעצם, הרבה מהלימודי, מחבין אותנו, להתבונה מחדש. ולאזות בלטים ידוספק וספקר, ידוונן מחדש, נלבי אנגלית, ידוונן מחדש לחבוד, את נקום השבר שלנו, ידוונן מחדש שלנו. להסתכל עליו שהוא לא מתוך מקום שהוא אומר, "החשב אני כלס בחך", וככה, אתה תעלם סוף סוף. זה לא עובד, זאת מלחמה של, אנחנו מולחלת שבנו, מי שייף סיץ, אנחנו, תמיד. ‫רז מנל. ‫הוא זו האות, זה הזמן על שנות ‫את מפודת המבט, ‫הלחלקים, מרקים, ‫הצועים, המדמימים, ‫אלא שמצוים בחושך שלנו, ‫שאנחנו לא חייבים ‫הפילו לדעת אותם או להתיר אותם על בורייה, ‫אז זה לא הסיפור. ‫סיפור לא להפנות אותה, ‫פנסות, אז רכור, ‫אלה מתחת שלה, מתחת שלנו ‫כדי לחסוף אלאור, ‫את מה שנמצא בחושך לא, ‫ואדינות, באדינות, ‫בדינות, גיבוק רשת, ‫הסיפור, הוא להפסיק ‫לעמלת, ‫הפסיק מסובב את המבט, ‫או ללחם, או לברוח, ‫מאותם השברים בתוכם ‫היא שמחתים רק מחתים ‫לחסת הזה של האומצ שלנו, ‫פוקו אחד, ‫משפטים הלפים של ריטים, ‫שמהאולי כל האדרקונים ‫לחיינו היו אין בעצם נסיכות ‫בתחפוסת, ‫שמחקות, ‫צאירות אותנו כואלים, ‫הפילו פעם חת ויופי ובאומצ, ‫אולי הוא אמר כל דבר ‫שמחד אותנו ומאותו ארמוקה ‫בארמה חסר ישע, ‫שזה קוק לעבת אין. ‫אני רוצה להזמין אותנו ‫למבט הרח והחם ‫על החלטים האלה שלנו, ‫שגורמים לנו כל תחר בדוק ‫הכי היחס שלנו אליהם, ‫או היחס של תינה, ‫או אינות, פחד, ‫זה אמנ, רצון, ‫לפרט, רצון, הארוס, ‫רצון, במקום, רצון, ‫אוווח, או מה שזה לא יהיה, ‫למבט אחר, ‫למבט אחר, ‫מבט אחר, ‫היא נמתה בודיסב צבעה, ‫אז כל כך מנגעים בלבלי לגודיסבתך, ‫הרובי יותר מטיף, ‫יות ממש היה בודיסב תופלת, ‫שלנו כל כך יצמיני. ‫ולפמים אין מנוס אלה, ‫לתת ללב שישביר ושביר ‫עד שיפתח לרובחה. ‫היא נוכל אם אנחנו עקשנים מדיית. ‫היא נוצא חלגית כמה מילים עליו, ‫אני מבחום איזה שלה. ‫השליכות שלה, ‫המל החיות שלה, ‫מה בסיפור של יעקוב, ‫והמלעה שמליכו אולי השלם ‫העקוב רצל שלו, ‫של לאי לשלם נעקוב לקוחות ‫שבים, והרסיפור מטולוגי, ‫הנה חלקים באנו על האור ועצל. ‫שם בקוחות שבים, ‫וכשתחיל להעלות השחר, ‫המלעה הפנה ל יעקוב, ‫הדיקש ממנו שישלח אותו, ‫היא צור של אופל, ‫היא צור של חשכה, ‫היא צור של חיים במערבות בחושך, ‫העבד המדתנה האדם. ‫לא כמימוי שלילית, ‫לחלל, לסלל, ‫למקום של הזמנה, ‫הוא עושה שורשים של העצים, ‫היא נצאיינטות שלה, ‫היא מדתנה האדם, ‫הע רק שמה, ‫הפקעות ועוברים, ‫יכולים מצמוך בחשכה, ‫המוכלתת. ‫כשמתחיל לעלות האור, ‫מה שהוא מתחיל את שונות שעבי, ‫האמלעה חנית קלת שמי הכוב ‫שישחר אותו וכוב, ‫הם אמרנו, לא לא לא לא, ‫היא לא משחרר אותך, ‫האדית שלא תברחות. ‫מחד הסבירים שמופיגם, ‫חד הסבירים של רחל נמורם, ‫היא נשנת להתביד קוד סביב, ‫שעלילת סבו שלה, ‫הקבליס, בואו המתעצן, ‫למה יקוב לא נתן למלעך ללכת, ‫הם הוא לא שכרות או מיד, ‫התחת מלך מוחידי מתבוששו, ‫היא איך לחיים ולמה בו. ‫והמלעך נגע ביה קוב בלרח, ‫נגע לו בלרח יקובי הצולי ‫הלך יריכו נגע לו במקום של הקהל. ‫ישה לא תולמה. ‫מה הוא נגע שם? ‫-מה הוא נתן לו ללכת. ‫והסבו שלה אמר על המשום הלאה. ‫היא חושב שהוא נגע בו שם, ‫היא ובלעזתיר לו שלה, ‫כל דבר יש ברחם שלו. ‫אז הוא נראות סלל הזמינו את הנה ‫לבולנות האחרית, ‫על סוגיה שברים, סוגיה המלאכים, ‫שלנו, של אנשים אחרים, ‫של האם שלנו, של המדינה שלנו, ‫של העולם שלנו, ‫של משבר הכלים שלנו, ‫של המשפחה שלנו, ‫של הגוף שלנו. ‫יש כבים ודוקות ‫שמגרמים בגלל הומדן. ‫יש להם על אך משלה, ‫הוא נראה בצורה מסולה, ‫אתו גורם, ‫לאנו להתרח. ‫כך בצורה מסולה, ‫שכולנו מכירים ודוקות. ‫כולנו גנדדד, ‫של החובים ודן, ‫החובינו ודן. ‫שלנו חשבו להתלת מכם ‫בתוך ודן. ‫עשו שליה, חשוג מלאך, ‫או תיזה, ‫שלפמים המתונה שלו, ‫של התצוח התלב וצורה כזאתי, ‫שאו מלמד אותנו על הער היות. ‫זה דוקה של הער היות ‫שכל כך כועבת לנו כיבד נומה ‫ששלו רצינו להגד, ‫עם התחילה להקפורגד ‫ולמד נומה שאו עוד מאוד גדול ‫על הער היות ומשל. ‫יש סוגים של מלאכים ‫שנו לדים ודלה ‫הוא בעקבות בגדה, ‫בגדה לשית, ‫בגדה קולקטיבית, ‫בדה בנו ובדה בו, ‫מכולקטיב שלנו, ‫מה מלאך, מה שלי חזר יכולה למדתיים? ‫איך הוא מוריד אותנו על הבליטאים ‫בעמובן ‫הלתלנו את כל תפיסת העולם? ‫פתחנו את העיניים יועות, ‫שזה לא את הצליני, ‫לא את אנחנו היצורים היחידים ‫על האדומות יחבו, ‫תוקאיב ומבחד ‫הספצית ילזו. ‫הוא להימש ובטפיסת העולם שלנו ‫מצחי יות, רח יותר, מקבל יותר, ‫מבחות שפיצים יותר הבנה. ‫יש לשבר מסוים על זה של בלידן ‫את היחות הזאת, ‫בכולה להיות את היחות הזאת. ‫לא תמיד לא בכל מצב, ‫לא לכולם כמובן, כמובן, כמובן, ‫בדין אנשים שמתמודדים ‫מחלה מהדים את חיים. ‫לאולם זה לא ידווה נכון לבוא ‫ולגיד למי שהוא מישי כגותי. ‫בתנת הסרטן, או איזה יופי, ‫יש לך הזדמנות פוליטאו, ‫זה יגרו ביופי, ‫אחד, שזה מגיע מגיע ‫דוח האדם עצמו, ‫שעברנו דרך היסורים של הגור, ‫וווווווו, משהו ודול, הנוצל. ‫המשהו ודול, איזה נשאר את הענו חרקח. ‫את העמיד, די מהחרקח הזה ‫אוקצר מועד או ארוך, ‫הוא לא משנה. ‫בעצם, בעצם, מלימות שאנחנו ‫לונותים פה, ‫בסוגים השוניות יפה לדוקה, ‫בסוגים השוניות ילמלכים, ‫הוא בדוקה אנטידות. ‫האחולומדים שהדוקה ‫היא לא אינטרנטית בדברים עצמם, ‫לא במחלות שלנו ולא במשהו, ‫שמשהו עסה לנו. ‫האחולומדים שהדברים אף פעם לקבועים, ‫אמרות שאינו מתאים שם יוקבועים ‫בעציגים ולא משתנים. ‫האחולומדים את המתעמוקה ‫שחוטומאה קיום, ‫תראו שחוטומאה קיום ‫הדער היוות, ‫הדר המחות עצמית קרועה. ‫והיה חסיזה שלנו. ‫לא עולם. ‫יש טקסט מאוד יפה ‫של די ודוויית, ‫שמדבר על כאלה, ‫ואני כאלה מוזמין אותנו. ‫הוא אומר, בקייב ומוק שיש לנו ‫אם ארד ירק למעשה נכניכולים ‫לסות בלב שלם, ‫ואז הוא רק בעיתווי תבחנו עצר, ‫את תחברוי תופיזית, ‫מקשרת סרוכנה על ועד למהול ‫סיכות הליבה חיוניות ‫שאין הדדיות ומחזקות, ‫לתוכמה הגל הקרור של אלה שאנחנו ‫האבים. ‫הקייב מלמל אותנו כל כולם ‫השובחת בטנועה, ‫שלמה שאנחנו בוחרים לעשות, ‫של רנשות הלב, ‫שאנחנו מבקשים עצמנו בסיפה ‫של דברה מה שאנחנו מבקשים מאחרים. ‫שאנחנו מתמסרים באופן מלא ‫להשפלות היפות של הקהג. ‫הנוכחות אותנו באופן טבעי ‫וכמעל הנדבים ומאמצות אותנו, ‫הוא נשים בצד את המסיחה של העמדת ‫את המים. ‫שיש כאילו מתי איננו גבוהרח ‫אל הלימוד ולבקש איזרח. ‫הוא נימו לבסיסיום יומות ‫הכאיוב מסתרנו, ‫שאנחנו משתייכים, ‫שאנחנו לא יכולים לבחל הנצח ‫לבדיינו או בביתוד, ‫וגוראינו להבין את האדביות ‫שהוא ובמילים אחרות, ‫המילים של די וגבי התיוק ‫בדיוק להם שהגודם מחוון. ‫ובכיוב המתיא אומר, ‫אין לנו הרבה מלטת וחזרה ‫לבדה תרעת את עודה של העמדת יעמון. ‫היוח שנראה כמו חצי הדרך ‫להביאה או לביתות ‫ריזיתית מכולה את של רגע מלטודה ‫לאדם זר שעזר לנו. ‫היא אירו חדמה או כתובי חברות ‫המתית ומעמיד לביבחן ‫את החברים שאנחנו חושבים ‫שתבר יש לנו, ‫אבל גם הציג לפניינו את אלה ‫שבאופן מפקיע וחדש ‫באי ועזרות ואין. ‫אז מנהי להבים הבת אחר ‫בטריב וענן ‫באפילו מוצלבית מעריך, ‫כמו שאולי הכוב הסתכלל ‫מלאחות באופן הזה. ‫ואז את תימת פסחת אותי לגמרי ‫זה היה כוחות שובים, ‫אבל נתת על עם התמאמ מאוד מאוד גולה. ‫ומעמקום הזה תמידים ‫השברים שלנו שדרטם נכנסהור ‫ומקומות שמרכחים את אליו שלנו ‫שעוזרים הם הולפגו ‫שגם את האחרים ולדת, ‫בלעבין שגם את אליו אחרים ‫והוא עוד תור סיפור בדיוק, ‫אולי בתחפוס את אחרית ‫שעפ אחד בעיקום הזה ‫לוחף מדוקה ומקיעה. ‫ושוב המשפט של רומי שעלבי ‫שברי שברת תתח לירז, ‫בחף הזה ‫לפי החותנו דרך החומה ‫אל חמלה. ‫גם חמלה צלית וגם חמלה ‫כלתי משוח חמלות. ‫על תפנת מבתחה אמרו ‫קווית נכה במקום הנגוע, ‫כישם עם צהר היפוי. ‫תצרו המקום בואו, ‫נכנס אלינו. ‫מובשיות שלנו קוראים. ‫דורי יקרקים ותמדע ‫הוא דלית, יש, כן. ‫ואני רוצה להגיש לנו את זה ‫כמנחה למבטה רביל, ‫שבביתו הרבה מאוד דוקה, ‫המבט שנמלת, ‫מתנהיה, ‫הקומות החשוכים, ‫מבט שנמלת נתן יצורי אצל ‫בקפהינו וגם אצל אחרים. ‫ומזמין אצלנו לכלול גם אותם, ‫גם את האור וגם את הצלית, ‫אבל הסיכה זכלות יש למעם ‫לעצור את אותם. ‫ואני רוצה להביא גם. ‫אתה. ‫מגון הנוסף, ‫את המגון השני, ‫את הסטרופטגיה נוסף את שומרי, ‫לפומים, ‫הנה פיזינף. ‫לפומים, ורק אנחנו נוכל עדת ‫אגב, וביבר הרבה, ‫שודיבר על מאמץ נכון, ‫וביבר על דרך האמצע. ‫רק אנחנו בתוכלנו נוכל עדת, ‫מתי אנחנו עשים ועיברח, ‫ממקומות שמכידים אותנו, ‫ודף כל השם, אנחנו מתבקשים לגיע שת, ‫מתי אנחנו יותר מדי ‫מתבוססים בפצע, ‫ואז ממצקים את הסלך ‫בתוך הדבר הזה. ‫ואנחנו הם אלשי הדבר הזה ‫נעשה בהרבה סיפור והקולטרת, ‫וכל הדבר הזה, ‫והתמצקות של סלפי, ‫התמצקות של סלפי, ‫ואני מכו ממצקים סלפ שנלחה ‫מפצע או המצקים סלפי, ‫שמזדה האמצע. ‫ולפמים הדבר אנחנו לעשות, ‫או פרצה חלוטים ‫מכל סיפור פצע והדרמה. ‫וללכת באופן מחובל ומידה ‫על המקומות הבריאים, ‫מקומות שהם לא פצע. ‫לא רק אם מקום משפלת, ‫לא רק אם אנחנו נמלתי ממש ‫שאנחנו לא רוצים לראות אותו, ‫היא נפין, ‫היא פסנס סופה, ‫היא אלה כעסקמה, ‫לא לשאה ותוך מערבות ‫של דרמה. ‫אז איך הוא חלק בריא ‫בדם שאומר, יאללה מספיק. ‫שאפ, מגעתי מספיק, ‫שאפ, כשאפ, ‫בואו נלחה מקומות ‫מזימים מזימים אותי. ‫האזנה, מזימה, גם את הבריאות ‫גם את הנפים שמתנים ריפוי, גם את אתם. ‫אנחנו לא מכו לכם איך לכם. ‫הוא דבר אחד. ‫את הספסור של דבר ובתחילתו של דבר, ‫הכל הלאי בנקודת המבט שלנו. ‫כל הכל, כל כל כל כל, ‫תלאי יש תופס. ‫והשקפה אומרת לנו, ‫הוא נשאו את זה, ‫הוא נשאו את זה. ‫הוא נשאו את זה. ‫הוא נשאו את זה. ‫הוא נשאו את זה. ‫הוא נשאו את זה. ‫הוא נשאו את זה. ‫הוא כישת ממני חוכמה והחמלה ‫דרד איזו ממש. ‫וזה משהו שמורא או מורה פמיים ‫דתוך החמשי המקפתחים, ‫מקפתחים את חמיותית, ‫הקולם, ‫הפנו את השאלה הזאת, ‫הלבו אליה. ‫מה הדבר אנחנו נחון שלה שאתה? ‫מה יקמו חושב? ‫דוחפת כבר, דעה ועבא, ‫מחמלה. ‫הוא שפחים את זה ‫כנרגל עקשית. ‫מה שאלו איך הולה? ‫או טיפה. ‫הרב עדים שתיים זלס. ‫הוא לא חי. ‫תפתע משהו נורנו היחפת. ‫תפת את התענים משהו, ‫תפתעב. ‫תפתעו כך השמתי בשיר שכולם ‫הקרים יש כאילו זיפות. ‫אני מתקלב על זה בימים האחרונים. ‫חושבים על היחי של הקאהב, ‫לא היחי החולם, ‫בבקשה הרסץ מתאי וחורבן ‫ששו שוב היצרה, ‫היוחי היחפת בעמד. ‫היונת נגבים שהמקיר בתור, ‫יש מוקאהב, להקרא איתה. ‫הקראב הכלול גור, יחפת. ‫מימים האחרונים אני מסתקה ‫לוקטה, ולהקראב שבי. ‫אנחנו אישה שבי על הפנימות ‫שבי ורועה את מלו יופייהם ובודם, ‫שאין כמות מה, אין שני להם. ‫הגע מיכול אדמיין יופי, ‫יופי שעשוי משלימות, ‫שאין בו ריבר, ‫הגע מיכול אדמיין אותו. ‫בכוכןו לדמיין את מה שאיננו ‫מנעולם הזה, ‫הופיע אולמה הזה, ‫היופיעשוי מתדמים. ‫למשלת בוננו התבונימי ‫לתאפ שדח, לדרך, הלדח. ‫הסדקים המפוזרים באותן הקרעי כל כך. ‫החריצים החוקוקים, ‫הגולות הדקים המסומנים בינטעים. ‫הם מרכיבי שלמר, ‫שלמות שאין בדופי, ‫אלא יש בהן סוף, ‫הן את זה הדופי, ‫שאין בדופי כי כל כולד דופי, ‫לאו הדופי בה, ‫אלא כי בתוך הדופי היא. ‫זהו יופי של איגלם הזאת. ‫אז אמינים האלו, ‫כחות אותנו, מעבר ליוחי ודוחי, ‫מעבר לידוק רב סוכרח, מעבר לך עוברח. ‫הם תוך מבט שמספים ירות ‫שהדברית שלנו. ‫הסוי וביוק, ‫ביוק מותוחו אומר, תמו הלודבית. ‫הם ירוי וביוק מותוחו אומר. ‫הם המילים האלה, ‫את ארגול הזה, ‫הם חמצם כאן יחד עם הדגש שלה, ‫אלא שקט, ‫הן שקט, שריץ ודודית, ‫בשליק הולזיגר מריצו את זה. אני מתוך פנציס בוא נאמפ. במרחב של שקט ויתבודדות. אנחנו יכולים להיכנס לשטח כדוש שבו מתקיימת עבודת רפוי עמוקה. שקט מזמין אותנו למרחב של ההזנה עמוקה, מקום של ענבה וידייה. במרחב נתול המילים הזה. אנחנו יכולים לשמוע ולחבד הכולות של חלקים מדקים ודומים יותר בעולמינו הפנימי, החלקים הזנוכים של הנפש. ההזנה הישגידה כותב האודיולוג גרודן הםטון. כבר כאן אנחנו קולטים את סורתו ושירתו של העולם. אם אפשרת, צומת לב, ואנחנו נוכריכים לדעת שכל חלק מחיינו הפנימיים ראוי, הזמננו, לעבתנו ולעבתינו. צומת לב, מביאה אותנו עת, עת, על תוך מתלת האינטימיות, על הוא מס ווכה של שיחה עירה בן גופנו, לבינו נפשינו, והעולם. אני רוצה להזמין אותנו למה רגעים ראו. כמו שאנחנו בלאחל, למגוף, למגוף, לממבק, שאוכפך להיות רח וחומליתו, נימה ואכוץה. [מאורי]

Podcast Summary

Key Points:

  1. השיחה עוסקת בדרכים שונות להסתכל על החיים, תוך שימוש במטאפורה של פיסול גוש שיש (דוד של מיכלאנג'לו) כמודל לחילוץ העצמי האמיתי מתוך ה"לא-עצמי".
  2. מוצג המושג הבודהיסטי "דוקא" (סבל) בשלוש רמות
  3. מודגש הקשר בין נקודת המבט שלנו לבין החוויה
  4. מובאת הדוגמה של "פסל יוני" (קינצוגי) – אמנות תיקון שברים בזהב, המדגישה שהשבר הוא המקום החזק ביותר, ומזמינה להתבונן אחרת על הפצעים והשברים שלנו.
  5. מסופר סיפור המאבק של יעקב עם המלאך, כסמל להתמודדות עם חושך ושברים, מתוך הבנה שהמגע במקום הפגוע יכול להוביל לברכה וריפוי.
  6. מודגשת החשיבות של שקט והתבודדות כמרחב לריפוי עמוק, שבו ניתן להקשיב לחלקים העדינים והנסתרים של הנפש.

Summary:

השיחה מתמקדת במהות נקודת המבט שלנו על החיים, תוך שימוש במטאפורות ובתורות רוחניות. הדוברת פותחת בדימוי של פיסול גוש שיש, שבו הפסל (מיכלאנג'לו) חוצב החוצה את כל מה שאינו דוד – כלומר, תפקידנו הוא לחלץ את מהותנו האמיתית מתוך השכבות החיצוניות. היא מציגה שלושה מודלים של דוקא (סבל) על פי הבודהיזם: הסבל הבסיסי והגלוי, הסבל הנובע משינוי והיצמדות, והסבל העדין והעמוק ביותר – חוסר הוודאות והתניות של הקיום עצמו.

הדוברת מדגישה ששינוי נקודת המבט הוא המפתח לריפוי, ומביאה דוגמאות כמו אמנות הקינצוגי (תיקון שברים בזהב), המראה שהשבר הוא המקום החזק ביותר. היא מקשרת בין סיפור יעקב והמלאך לבין ההתמודדות עם חושך ושברים, ומסבירה שהמגע במקום הפגוע יכול להוביל לברכה. לבסוף, היא מזמינה את המאזינים למרחב של שקט והתבודדות, שבו ניתן להקשיב לחלקים העמוקים והנסתרים של הנפש, ולאפשר ריפוי מתוך חמלה והבנה.

המסר המרכזי הוא שהדרך לריפוי אינה בבריחה מהשברים, אלא בהתבוננות בהם מתוך מבט רחב, חומל ומכיל.

FAQs

מודל החילוץ מתאר את תהליך הריפוי כמו פסל שמוציא מתוך גוש אבן גולמי את הצורה האמיתית שלו. אנחנו נדרשים לחלץ מתוך חיינו את כל מה שאיננו אנחנו, להסיר את המסכות והתבלונות כדי לחשוף את המהות האמיתית.

שלושת הסוגים הם: דוקה דוקה – סבל ישיר וברור כמו כאב פיזי; דוקה של השינוי – הסבל הנובע מהניסיון לאחוז בדברים משתנים; וסנקה דוקה – סבל עדין ועמוק הנובע מעצם הקיום המותנה והלא-קבוע.

מיכלאנג'לו ראה בתוך גוש השיש את דוד השלם, ופיסל החוצה את כל מה שאינו דוד. זהו מטפורה לתהליך ריפוי שבו אנחנו מוציאים מתוכנו את כל מה שאיננו המהות האמיתית שלנו.

חוסר הוודאות הוא מקור עיקרי לסבל. כשאנחנו מתעקשים על ודאות, הסבל מגיע מיד. לעומת זאת, הסכמה לחיות בחוסר ודאות משחררת אותנו מחלק גדול מהדוקא.

המקום השבור בכלי הוא המקום החזק ביותר לאחר שמחברים אותו מחדש. כך גם בחיים – השברים שלנו, כשאנחנו מסתכלים עליהם בחמלה ולא בבריחה, הופכים למקום של חוזק וריפוי.

במקום לברוח מהשברים או להילחם בהם, עלינו להפסיק להסיט את המבט ולהתבונן בהם בעדינות ובחמלה. המבט החם והרחב על החלקים הכואבים מאפשר ריפוי אמיתי.

Chat with AI

Loading...

Pro features

Go deeper with this episode

Unlock creator-grade tools that turn any transcript into show notes and subtitle files.