#350 סיני כמצב תודעה - חופש, פתיחות, יופי, פשטות

‫מאוקי, טוב, ‫אניום חדש. ‫אנחנו חילת הבוקר, ‫נשירי של רובי. ‫זאת ההבה, לאופל השמיים, ‫לקרואה בכל רגע 100 מסכים ‫להיפרד מהנשימה, ‫הוא מהנשימה. ‫רגליים להציב בלינועה על עדמה, ‫ולבטר על העולם כולו, ‫לראות את הפן הלא מוכר של הדברים. ‫אנחנו בעזמנה אלא. ‫אולי, הפן הלא מוכר, ‫על היפחות מוכר של הדברים, ‫הנתוך התוסף רדיוון, ‫שפרגום ישיר מהפרסית, ‫להיברית, עוד חדד. ‫הבדידות הזאת שבה יותר ‫מאלף חיים, ‫והדרור הזה שבה יותר ‫מאלף הרצות. ‫גישר רגעית אחת. ‫אתה מול אלוהים. ‫ומה לאומתה שבות כל הכנימים. ‫אז רומי, יש שני שבאמות שנה, ‫מורג גדול שיש דת מוסלמים ‫מכובד שכל החיים שלו ‫הוא התפחוק שהוא פגע שתשאמס, ‫דרוי שנודד שאף פחת עולמו. ‫כיצור כתב, ‫מלא מלא מלא שירי, ‫אבל לחבר אלוהי, ‫זה כמובן נשרה שאלה פתוחה, ‫איזו העבי את הבנה. ‫זה לא אם זה משנה. ‫ברור שגם, ‫בולאי וגם. ‫זמן הזה שלה זיתרית שלנו, ‫מצל הזכיר את הדבר הזה, ‫שאו חמקמת ואוגם מאוד, מאוד יציב ‫לוכריה הכי מחו. ‫וגה נפני מבט למה שאנחנו קוראים ‫לא ים ולגליה ים, ‫או אם את המצנוצים אל המים, ‫זה בעבו לחבבו, ‫לחבבו לחבבו, ‫והוא לכו במשעיר ראש המאוד ‫חזק בלוותו דעה שלנו. ‫אולי פותח איזושהי יצירות ‫כלהיזחר, להיזחרות הזה. ‫ובעצם כשעבוד עלימד, ‫את מה שהוא לימד ‫הוא דיבר על החופש. ‫וחופש זה דבר שדבר. ‫בשוב, כמו הדוקע, ‫זה ביחד שלנו אלה הדברים. ‫בקדאי להנחיח או לשנות ‫את היחד שלנו הדברים. ‫אנחנו צריכים נמצוא, ‫הוא קודם כל, ‫איפו נחלנו, ‫איפו את בלבל, ‫איפו שחחנו. ‫מה מקומות שמשירים אותנו קטנים ‫בכל להיות מקומות, ‫שאים, פנימים, ‫חויות מקומות תרבותיים. ‫אבל זה תמיד, תמיד, ‫היה חס שלנו אל. ‫ובאריטרית, ‫מסוג הזה בטח בסימי, ‫שמערב כל כך הרבה רבדים שלנו ‫וגם ריטרית מדיטאציה ‫וגם בטבע חסוף ‫וגם, אנחנו כולנו דרוי שימבו, ‫ריצאו לא נרצת. ‫אבל אני כל בוקר מתעוררת ‫עם נמלים בתוך המתח. ‫מקמה יצושים שהצליחו ‫את פשוט, להצליקנס דרך הכילה, ‫ואנחנו חולקים ביחד אירוחיים ‫שנפלע לילה, קוקר. ‫שמי מיומר למטודה ‫שמיירים אותי באמצע לילה. ‫נראות את הערך. ‫זו שמשו לבין ש. ‫כל כך רגיל הגדול בתוך ‫תרבות שמקדשת את הנוכות, ‫על חשבו הנכופת. ‫כך הזה עובד. ‫מקדשת את הכל הזמן ‫את התצמיכה של הפלאג. ‫כל הזמן הגדול, ‫לצמוח, עוד, ועוד, ‫מול חלקים אחרים שעולי ‫רחו צאים רגליות, ‫ולי תחבר ולא להזדרז ‫כיוון. ‫אז אנחנו מתחלים ‫לעוד כל מיני רבדים שלנו, ‫ואף פוע האנרגיה שזה עוד מבט, ‫המבט היו גייסנטר, ‫אף פוע האנרגיה מיוקדן ‫חלעה ואיפה אפשר לשחרא אותה. ‫מפעמים זה מאוד ברור למובגור, ‫שאנחנו מטרגלים ‫את התיכום, מובוקר ואת היו גע, ‫את הפרנאי המות. ‫אם כבר מן נקיר גולים ‫שאנחנו עושים פה על הבופב והמדיטציה לפני, ‫זה ממש מקדם. ‫אז ברור לנו ממש בגוף ‫אפה איפה נתפסנו, ‫ואפה יש רבחק איתו. ‫לפתמים שאנחנו עושבים ‫ממדיטציה זה ברור לנו בלב ובמאינד, ‫אפה יש איזה משהו שחוזר ‫לצמו שוב ושוב ומחשבה הרגע שסיפור ‫אפה סטלפ שמכחב ‫בסיפורים שלנו, ‫אנחנו נמלכז, ‫הסתחקה נרשים, ‫אנחנו הכוחה בראשי שלה, ‫דראמות שלנו. ‫ולפתמים זה לא ברור, ‫לפתמים אנחנו לא לגמרי מכירים ‫אפה מנהל עבדים שלנו, ‫דיברנו על הגעמלתית ‫שם של פרנסיסוולה הרבה. ‫שחלק מזה זה אישי שלנו ‫והרבה מזה, זה בכלל לא אישי שלנו. ‫אנחנו כמו יצוקים לתוך תרבות ‫שאיכתי מהותנו על מלחוזים ‫את רובה המכלעת לא קרהנו בכלל, ‫אבל חתמנו. ‫החוזי של איך נראים, ‫מה זה יחסים רומנטים? ‫אנחנו אמורים להיראות. ‫מה הבן זוג, ועד זוג, ‫המורים לתקלי. ‫מה אני אמור אמורה לקבל, ‫זה מין חוזק הזה, כן? ‫כן? אני איתן עם אני לקבל, ‫מאוד מאוד בכללית. ‫וזה ממשיך לחוזים ונורים וילדים, ‫הורים, אמורים להתנהיה ‫כך וכך בתרבות של המתובויות אחרות אחרת. ‫אז אתה רוצה תוברית. ‫לדימו הכי מלכל, ג'י על הבי, ‫הוא לא ירואים אותם בתנקס גיבי, ‫הוא לא ירואים אותם, ‫הוא תוברית המקי. ‫תרבויות אחרות, ‫בוארים אחרים קורות, ‫תרבויות שיבטיות. ‫הילדים, גדלים, בצורה אחרת, ‫יוב בתוך גרעינים, ‫השפחתיים כאלה סגורים ‫של אבאים הילד שניים שלושה, ‫הוא יותר. ‫אלא מה שהוא הרבה יותר ‫תצוח מרחב ושייח. ‫הילדים שיונקים, ‫ונקים עד שספיק להמינוק. ‫זה יכול להיות כמה שנים. ‫הם סתובבים בין האימאות ‫שמיניקות וכשהם רבים ‫יש שישטניקות. ‫החשבו מה זה עושה לבין ‫לדעת שזה זמין באופן, ‫זה גם אוכל וגם החר וגם השייחות. ‫נקמה שזה מוציא, ‫מכושת הסטלפ שכל הזמן ‫רחליות כמו להגן הנצמו. ‫כי הוא נפרד, ‫כי הוא לבד, ‫הוא חייב לסוד. ‫גם התנועה הזאת מאוד מאוד מובנת ‫לגם בכתוך תרבות. ‫במעם חוזים שגיעו לנו ‫מקדמד לנה. ‫נשתי תחות, ‫הלתך ויכול היהודית שלנו, ‫היהודית. ‫זה דאצ, ‫מחורת לי לאום, ‫זה מה זה הדבר הזה, ‫זה נשמע לפעמים זה נדמה ‫שאנשים אחרים יוגעים עלינו יותר מי. ‫הוא עושה ממני, ‫אני שוכחת בכלל. ‫אני נשאכת אית שאני מגיע ‫לזה חלק של עולם, ‫שואלים אותי, ‫מאיפה אית, אז אה. שישה נתבים. נאמד אתם שושל את הדורות מאחורה כי זה הזאת את פיסה של אחרים אותי מה זה אומר לי. וגם בתוך זה יש מלא רבדים שאנחנו לרובה מנכו לא מודעים מה תיבלנו. ומרוצת הדורות מהטרבות שלנו. הוא נעשה יותר מוכר, שישה של שיזר יוביל עם חונסטלאציה משחקתי, זה לא יהיה יותר ברור, שהם נתנה של תוך הסדי הזה ודברים התברו ותפרוקו ונראה מהתרשם. ואני רוצה להנחיח את זה ולהגיד שרבה הרבה מהצרות שלנו, הם בכללו שלנו. הרבה הרבה מהכיווצים שלנו מהכוווים שלנו, מהרופנים שבהם אנחנו תופסים את עצמנו אנשים אחרים, את העולם הקטינים את עצמנו אחרים. בכלל לא, כיווןנו את זה יחד עם זיום העביר, כיווןנו את זה יחד עם האופנים מאובתים שבהם התרבויות, שהתרמה העביר, כמספרות לנו על מה זה ואלבים ואיך אפשר להגיע לו ואלבים. ואימץ, איש בזה צעות, זה לא שופנטילי, יודרופ, אם יליותר אז אני אשר נכה אלא, הפוך גוטה בדרך כלל שיש לנו פחות ופחות, אז גם אנחנו יותר מהריכים, גם משהו בפשטות באחות שלה ריננסייה של, איתנו מתחילת הרצרית הזה בסיניי, ואין מאוד נוכחת כבר ביותר כאלה הרגיש אותך, ולהבין את המעלות שלה, משהו בהיכות ופה תחת אלף תודה שלנו, אלא אושר המסית. אז טעם פעם היה לי מורא בבום בעיר המשבל סיכר, שהוא נוראה וצרקת כל מיני מחקרים ותאחר, אני חושב שסיפר לנו על מחקר כזה מאוד גורף שעשו בכל מיני הרצו שניסו להבין טעם בכמה זמן עושים זה, תמדד האושר, שמי הארץ הכי, אופשרת, וכל פעם נענה להגיד במייתה בום בעיר של ירצו, בנגל אדש. ולבש, ואין רואה, אפר, אפר, אפר, כללס כזה שתכנח לך, אוקס פורד, אוקס, בנגל אדש, מדינה, ובנה אניות, אז כבר די ברור לנו, שוכן שמה, העבל בין שלנו, לא קשור לכמה צברנו, זה עוד אחד מהמיתוסים, זה כמובן של חוצכים שלנו מספיק, לאוכל מחזו, מחסו, משטרופו, נזון, נזון, ואולי קצת, לא עוד קצת, וזמן, תנועי, מופו, זמן תנועי, זמן של משחק, אני אמר, אחת בגולות, משטות הזאתי, לחזור למשע היום יודים כבר ולפל מיני מחקרים של תרבויות ילידיות, שאין לא עודים כל כך הרבה, דק לא כמונות. מפוולים כך בזמן, ביום או בשבוע כדי לידאוג, לכלכלת הגוף, להם בשטלוי בהם, ויש המון המון המון זמן משחק, זמן משחק הזה הוא גם עבד, וגם ביחד, זה די גומה למשן אנחנו עושים פה גרקרית, זמן להתקנס, זמן להיות שבי נפחד, זמן לשמוע החלום, בחזון, זמן להתקרב אחד השני ובר הזה שירום יקרה לו אלוהות, זמן להרגיש את עצמנו מישהו בעולם באופן אחר, לפחס את עצמנו באופן אחר, וכל הסיפור של תפיסה, סיפור של הוויות, אז בהתחלה אני מזכירה את היום הראשון, עליי לה הראשון של סינה איזוחרים, תהלפני נמצא, גנוב, זה עקזת, גם הדהים וגם אין מצב שנסרוד את זה, תחושי הזאת אותה. מיוחד משלו ההפה הרבה הרבה בזמן, החום עזבים, איתו שים, ולהתלה רק עריניים שלנו מתחילות להתקח, לצאת מהסד הזה שסמנו על עצמנו שוב, ולי שעדנו, מהדלו שעדנו, מה אנחנו צריכים בשביליות נושרים, או על הכפי, אזור לנו להתקסות מול ההתפשוט ועזובות, ידע, כל תצא זה, שר ושוות גם אם זה, אז אני מניחה את זה כאן את המקום הזה של השתות שעוזרת ללב, להיפתח, ליופי, אלחסד, המקום הזה שמכן לבטר על עצמתי בלשילות, יש חות יותר זמנים קרואים ביום, אבל אנחנו לא מתכננים כל דבר למשרים, מלם, מלם, מלם מקום לא ידוע. אז פתאום עליו ונק תומה הזאת או לה, לדע ככל של מי, ומה קורא לנו שאני חושבים מול הדבר הזה, אולי זה מה שקרה עשרות על פי שנים, להן ססטור שלנו, להם מאוד ולהבות שלנו, אני לא תשאום מקום של נזכר, ולחבר הרבה יותר, פתאום חלום, או פיסת חלום של מישהו, פך להיות הדבר שבשבילו איגן ולתן, הוא תזכורת. פתאום המילה, פירקוד, מגיעה, ופתאום המול זו כמה דבר, אז הרכוד נגיעים. וחופי שזה, לגלוש בין הצורות, חופי שפתוח את אלף שלנו, למי שבאתחלה היה נראה זר, אחר ולא משלנו אותי, אני זכה דבר על פני. ולזה תחת, תחת פריחת את שלו דבר, אין דבר כזה, אדם זר. תחת פריחת את שלו דבר, אין דבר כזה, אדם זר. אם אישה היה, האמת לשם, דבר, אוריסה, הוא היה בעיים, הוא היה בסטיניים, ולעבר מול נצנוצה היה, אין דבר כזה, אדם זר. ובמיוחד במבחד שאנחנו שומעים את הסיכורים, איך את של השנייה, אני תקריג ללד ילסות את זה באורפנ הזה, מורבה פני, אולי נסתך, נשור נסתך, נשור נסתך והפתיחה של הלד היא לחלוטין לא רק פתיחה רגשי, היא בעיקר שינוי תודעתי, משהו בעברנף, שעבוד הדבר על מרוון, כאלה, כיבוי ודאיכה של שלוש את הרעלים בתודעה על, היא צמדות, שתקוד היא צמדות, ההדישפה, חייב, והלבורות, אז מה שחוטטחת כבלבורות ופריית המכונה, ונען המכונה, המד ומת לראות לעומת, באמת באמת להבין שאין דבר כזה זר, מושה, אמרה אם אתרזע, בעיה עם העולם, שנכנום מסרטתי מתגבולות המשפחה שלנו קרוב נגדת. ומה היה קורה אם היינו מרחיבים סתר, גבולה זו משפחה, מחיבים את הסרטות, ומרחיבים את החוויה שלנו שכולנו אחים ועכיות, לא אותם משפחה, אותם משפחה. אני נמכה את הכאן, מצלו לתוך המשפחתיות שאני לא כבר אתו. אני הרגע בני אחת, כן. חל שואלה את שכמובן עם הציני או דשרות? אני רוצה שודה, איתוררות, זה מצפ תודה. אז כמה נקול להבין מה הם הגורמים הסיבות ונקסיבות שכולים אותנו ולוחדים אותנו זה כבר רוב הדרך. אני לא ביחדי דיברתי על האטרבות, וכמעט לא כוחות, אם אנחנו לא מבינים כאילו עלינו איפה הוא לצאו, אנחנו עדיין בצאו חלוף שלו. כל הפרסומות, איפה הוא מחונה עצומה משומנה שכל כולה רוצה ללכות בצאו מטלב שלנו. כולנו מחורים בצלאגי, כולנו מושרים בצאו מטלב שלנו והבו חופן עד שייסבוק או טלפון או דיגות כל מיני. כל מיני, כולה בין שזה מיד היה, או נאריג אית שביעוטו דבר, זה מכירים את הפרופו העית מקויות לטלפון. את המשפט הזה שומר, אם משהו ניתן לכם בחינם, אני רשע אתם המוצר. זה לא ספה? אם משהו ניתן לכם בחינם, אני רשע אתם המוצר, שהחברות אבולות רבות על צום אצלב שלנו. אז כול דבר כול, זה לדעת שזה קשוט וזה בכלל לוקל. וזה בכלל בכלל לוקל וזה מבקש מאיתנו המול, זה מבקש מאיתנו לפעמים להחיק נדוד, ממש ולהבור את חומת הפכה ולהגיעי הרקרית. להגיע למקום שבו רגע נחזור לנשום. תימטי אפשר בליזם. תימטי אפשר בליזם. והחיים לפעמים עושים את זה, שמיתם לנו כך ואת חזקות ממש. שוברים אותנו, שובים שברים ואז נשבר את האחיזהי במאה שנדמלנו, שאנחנו חייבים אותו, ואז פתאום אנחנו מדליים שאוולה, הוא לא חייבים אותו. ופשאר גם בלי להחז בדברים שינו בטוחים קודם שלא נוכל בלדם. ובעיניי כל הלימוד ותרגול של הדרמה, הוא שלי מדבקרגל עבודה, הלימוד ותרגול שמוגילים את הלכופש, מזמינים אותנו לא לחקות לעסונות שלנו, אלא לעשות את זה בתוך הקן והחשב, בתוך עוד השרון ראשון מציון ודומהן אפשר, הם הם עותם השמיים. אביבר, שם, הוא איזה מנטים אחרים, אבל אנחנו כל הזמן מתחת השמיים הגדולים. אז הרבה הרבה הרבה לעבוד עם הוווו, והרבה הרבה לעבוד עם הראש טרין עם הראשון. אז אנחנו לא הילוקו ככהובים. זה ממש לימוד ראשון, ראשון שלה. יש תוקריכויות שלנו, ראשון של ההתמקויות שלנו. אז מצד אחד ראשון הוא משכמו ללמוד לאלפגור. מצד אחד ממש ראשון גם באוחל, גם בזמן, טלפון. וכל יום אחד, שאתה יכול שעה המחבש. עד שזה ניהיה יותר קל, כראשון הוא לא לשם ראשון. הוא לשם החיבור האמוק למה שבאמת באמת מזין ופעמים. היו חפי ואחות שעה זכות שלנו מלידה. אז באמת קודם כל עדמית דיפית, עדות גבוסה להבין ששוב ושוב זה עברה חלנו. נמצא את עצמנו כמו שישיר שהקראתי, שמחמאים שירומית. שוב אנחנו מטוררים בגוקר נקים ומפוך חדים רגע. לא למער לעשות מה, לא להיות היו מן דוינג, להיות היו מן בינג. לא מגעות את דסטדי, אני לא הלכת ישר לקחת ספר, בבית להיגינה ושוב להתחיל מחדש בגינג, בגינג, בגינג, אז זה צעד אחד של הדברים, הריסון, החמלה עצמית. ושוב ושוב ממש לשים לעצמנו גבולו, לא ללכת לשון עם הטלפון, וקראים האופלארד זה לא גור, לא ללכת לשון עם הטלפון, וללכת לשון אחרי שרעית מטלוויזיה, ולהרדם לתוך הטלוויזיה. אם אפשר לא, אז לא תמד אפשר לשבת מול היהן, בלהילה וללכת לשון עם היריח ולהיפורר עם אזריכה או לפני אזריכה, ולכן אפשר לשמור על היגינה של התודעה. הדקמה שאפשר, זה ממש לעבור מול הרגעים שלנו. ומאצד השני להזין את המקומות המאודנים שצריכים את האזונה שלהן. זריכים אחרת המקפרצים, ודמות של מצוקה או מחלה או שבע או דקהון, תחושת גדידות קשה, בטח שייתי את תחושת גדידות. יונחנו כלוקח התרחקנו מהצמנו, למה שלא תהיה. וכל תחושת כזאת היא, גם המבט שלנו על הבזידוש, על השביר, על הדקהון, על האצב, על כאלב, זה מבט של אומר יש פה שזכורת בשבילי, יש פה כריאת השכמה בשבילי. יש פה לחישה בשבילים האומת שלי, שאומר, היי, היי מישיו. היי מישיו, שאו משהפואץ. ולהתחיל להזין את המקומות האלה שבאלו, כמו שעשר השני של פרנטסואלר המקומות שלא ידועה, ולא ידום הספיקר, רבה. ממש להזין, להזין, להזין, להזין את הדמעות, להזין את המקום של. אצל יפקו, נתאו על יפקו, על יד נפתח, הילד דפניים. עד הלמה מדבר על הפחות שעה אחת ביום יוק יבד עם עצמאים. את שעה אחת זמן בתוך היום שלנו, ולהתחיל ההפוך את ההרחי הזאת, זה נורח חשוב וזה רק תחקה של הלזמן, אני אבא פנסיה. את חיל ההפוך את זה, כי יש לנו רק איתך חיים האלה. חיים שלנו מתחילים באמת, ועוד יש אנחנו מבינים שיש לנו רק איתך חיים האלה, איך יוסד. זהו, ותחת זה נגמר. עוד כמה נשימות מתוקות, הוא על הקורל הזה, ואין לדעת מסד. אז יאללה, קודם שימה. תיאמת תוקה. אני אסות, לא אמר לו. אז אני דבר עוד היותר על הוטו, אבל זכור שסיניים שמצב תודה, ומאות תומח במצב התודה להדהד אותו עם מצב מציעות שמאפשר, שמאפשר אותו. מצאת הרומבה לכרופט, שרופטה לריטליטי, זה נתלב במה שהוא איב, ועופאות בלט, וכן מכל, וליכוס פרים שאתה איב, ושבד בשקט לסוף מדיטאציה, לצרגיה למצוא, ליק מין דתי, מכל טוב וברית. גירו, זה בסדר, לעלות על גדותם. המושד, זה כל הזמן. ויש לו את הגיעות ויש לו את השפה, יש לו את הגיעות ויש לו את השפה, להרח נאלמת וגדלה, וחלל מחיל. כמו מוסרים את עצמנו לחלל, זה בסדר, יכול לומר מטר חיים לעלות על גדותנו ולהישפך לכיוונים לבואי. אז פשוט קצת עוד יותר, זה דלתי, זה ירפי. וכמובן, כל האזונים שעשינו, בימים האלה, למין תעדמן, מזכירה על המשך, מכיר את זה לחזיק הגודל מאוד עוזר, למין תעדמן, אישימה מרובד, 4/4/4, התנוחה הזאת בג'ינט' שאין מאוד עוזר להתקרקיה. יש כל מיני הקטיקות כאלה של עוזרות לנו, למין יותר להחיל את זה. ובארה זה. זה שמי, אוקיי. שבת בתוך הסתגף מין, הקרואיסי נאי, חופש ויוקי, ונשחקיות וחיבור, ופלב את שמע. ושתנות נתנאי בכל זמן, ועליה נפתח, נפתח, נפתח,